יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז


כך ממשיכה להיות ישראל בית לכל אזרחיה ומעוז השפיות והאמת בעולם של שקר תלוש, פרי קואליציה של עוכרי-מיעוטים גזעניים ואלימים, ואינטלקטואלים בעלי עמדה פסיבדו-נאורה

ההתמודדות עם עוד אחד ממאמרי השיטנה של אווה אילוז קלה למדי. היקף דבריה ושורת הנושאים שהיא מעלה, ראויים כל אחד להתייחסות ומדובר במלאכה קלה למדי. לא שיש לי אשלייה שמישהו מלהקת המעודדות של הגיבורה החדשה של 'קהיליית הטרוניה' כהגדרתו הקולעת של אלחנן יקירה ישנה במשהו את עמדתו, אבל הרוב הדומם, העומד משתאה לנוכח המבול השיטתי של שנאת ישראל המתפרסמים באופן קבוע במהדורה המקאברית של 'פראבדה' לאנשים חושבים, אולי ירווה מעט נחת מתשובה ציונית הולמת.



הרב עובדיה – סוציולוגיה101 ('מבוא לסוציולוגיה')
אילוז מתנפלת עלינו בטרוניה נוקבת: "כדאי שנשאל את עצמנו" היא מבקשת, "איך ייתכן שאדם (הרב עובדיה) שהתבטא כפי שהתבטא זוכה לכבוד מלכים". גם לי חרה העניין הזה, אודה ולא אבוש. ניחמתי את עצמי שהלווייתו של ברל כצנלסון היתה גדולה פי שניים יחסית לזו לה זכה מרן ז"ל, אבל לא זה העניין. מסוציולוגית ידועת שם כאילוז אתה מצפה קודם כל לכבד את עצם העובדה שמאות אלפי ישראלים, בני כל העדות והזרמים, ביכו בכנות את מותו של הרב עובדיה. אבל לא. הסוציולוגיה נעצרת על מפתן הטרוניה, ולכן מבחינתה של אילוז, הכאב הרחב על הליכתו של הרב עובדיה, היא עוד הוכחה "לעובדה" (ודוק! עובדה! לא חלילה 'הערכה' או 'מגמה' או 'אפשרות'. עובדה!) "שמדינת ישראל מפנה גב לנאורות". בקורס סוציולוגיה101 מתבקש הסבר מתוחכם יותר. זאת עוד לפני שאנו נכנסים לדיון במשמעות המושג 'נאורות', שלפי השימוש בו בפראבדה שברחוב שוקן אפשר לחשוב שיש לו רק משמעות אחת, זו שמכתיבה כנסיית 'כל-אזרחיה'. ועוד נשוב לכך.

הנה הסבר סביר להערצה הגדולה לה זכה הרב עובדיה. אילוז והחברים בפראבדה לא יאהבו את זה, אבל מה לעשות, בפראפרזה על דבריו של ישעיהו ברלין: 'המציאות – בול עץ עיקש'. אילוז מציעה לקוראיה בשפות לע"ז (לא מיותר להזכיר שכמו כל העיתון לאנשים חושבים, קהל היעד הוא האינטלקטואליה הנאורה בקרן הרחובות ברקלי פינת ניו יורק טיימס) את ההסבר שההערצה לרב עובדיה היא הערצה של הגזענות הישראלית לדבריו אודות 'הערבים הנחשים' וכן הלאה. הסבר סביר בהרבה הוא שהרב עובדיה סימל – לא לבד, לא בכל הווייתו, ובכל זאת סימל – את הסולידריות הכלל-יהודית. ליהודים שומרי המצוות בשל פסיקותיו ההלכתיות הרחבות (והמקלות יחסית). ליהודים ש"סתם" מזדהים עם בני עמם (יש גם כאלו) בשל היותו איש ציבור בולט (ששלח ידו – שוד ושבר ולמרבה הבושה! – בפוליטיקה מעשית!). לאחרים בשל דמותו הציורית שאולי מסמלת עבורם נוסטלגיה לעולם תמים שהיה ואיננו. עבור אילוז וקהילית הטרוניה כל אלו מלים נרדפות לגזענות.

עניין נוסף הקשור בו, שהוא לא פחות חשוב, ואולי יותר. אכן כן, הרעיון לפיו "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית בידי אחרים", מקומם. “למה צריכים הגויים להתקיים?" מצטטת אילוז מפי הרב המנוח, שעל שאלתו הרטורית ענה: "הם יעבדו, הם יחרשו, הם יזרעו, הם יקצרו. אנחנו נשב כמו אפנדי ונאכל”. אלא שבקורס סוציולוגיה101 נדרשים הסטודנטים להביט במציאות ולא רק לשמוע את "הנרטיבים" (מילת הקסם של פראבדה של רחוב שוקן על שלוחותיו באקדמיה). ואם יביטו הסוציולוגים על החברה הישראלית יגלו שני דברים מפתיעים: האחד – שרוב רובם של מעריציו של הרב עובדיה חורשים, זורעים וקוצרים. השני – שהתנועה שהביאה את היהודים לחרוש, לזרוע ולקצור היתה – שוד ושבר! – הציונות המשוקצת. שורשי 'הפרודוקטיביזציה' אמנם ב'השכלה' של המאה ה-18, אבל הציונות הביאה את העקרון הזה למישור תיאורטי ומעשי הגבוה ביותר עד עתה. ההצלחה מול עינינו המתבוננות (ובלבד שהן מתבוננות): כלכלת ישראל שוברת את כל השיאים. אלו העובדות. באשר למלים של הרב עובדיה -  מה אנו למדים מהן בכל זאת? "גזענות" כבר אמרנו תריסר פעמים. אולי נבדוק אם כך את האפשרות שהרטוריקה של הרב עובדיה היתה בלתי נסבלת בעיני כמה אנשים (בעיני למשל). אבל על מנת להנות מקורטוב של רטוריקה בלתי נסבלת, אין צורך להרחיק נדוד עד לשיעוריו המוקלטים של מרן. אפשר לפתוח את דף מאמרי המערכת של פראבדה.

הדת כנעליים לוחצות? יש עוד חנויות נעליים

אילוז מגוללת בפנינו פרק מרתק בביוגרפיה שלה. לא זכיתי להיוולד בחו"ל וגם לא בצרפת. אבל הורי זכו להיוולד בארץ חופשית יחסית (ארגנטינה) וכמו לישראלים רבים יש לי קרובי משפחה, חברים ומכרים בתפוצות ישראל למיניהן. ולכן יכולתי להזדהות עם חלק מהחוויות. אכן יהדות אמריקה פלורליסטית בהרבה מזו הישראלית. אבל גם על זה ניתן ללמוד בקורס סוציולוגיה101 שזה בדיוק ההבדל בין ציבור של יהודים החיים כמיעוט חסר מחוייבות (מעבר למחוייבות האזרחית השגרתית) לעומת ציבור של יהודים שהחליט לקחת על עצמו את עול הריבונות.

כיצד עול הריבונות גורם ליהדות בישראל להיות פחות פלורליסטית? מהסיבה הגלויה והידועה, שהיהודים שלא רצו לקחת חלק פעיל בקימומה של ריבונות יהודית – "הסאטמרים, הלובביצ’רים, האורתודוקסים המודרנים, הקונסרבטיבים, הרפורמים, הרקונסטרוקטיבים" (זו רשימת הזרמים שהלהיבה כל כך את אילוז במהלך שהותה באמריקה) – רובם ככולם (יש כאן כמה עשרות אלפי יהודים רפורמים וקונסרבטיבים ורהקונסטרוקציוניסטים מבורכים ומצויינים) פשוט לא באו לארץ הזו. נקודה. אם הם היו כאן היינו כולנו חווים את הפלורליזם הנשגב עליו מבכה אילוז. אגב, גם כאן כל הזרמים הללו, "כולם כאחד" כהגדרתה הקולעת,  יכולים היו להמשיך "להתמודד עם הדילמות של מודרניות ומסורת". לא רק עם שאלות חשובות כמו "האם נשים או הומוסקסואלים יכולים להיות רבנים?" וגם "האם נסיעה בשבת לבית הכנסת עדיפה על שהות בבית כדי שלא להפר את איסור הנסיעה בשבת?", אלא כיצד יש לבנות מערכת חינוך שתשלב את מה שנפתלי הרץ ווייזל הגדיר כבר באמצע המאה ה-18 במונחים של 'תורת האלוהים' ו'תורת האדם', ובמדינה המשוקצת הזו מוכר במושג "לימודי ליבה".

אבל במחשבה שנייה, מדוע להתמודד עם טענתה הנוקבת של אילוז כשלמעשה כל מי שמסתובב בארץ הזו, יודע ש"נעליה של הדת" לוחצות כאן לא יותר משהן לוחצות ב'חגורת התנ"ך' הפונדמנטליסטית שבארה"ב, או – אם להביט על חצי הכוס המלאה – שבישראל ניתן לחוות פלורליזם פתוח בתחומי היהדות (שהיא לא מילה נרדפת ל'דת' כפי שמנסים ללמד אותנו בפראבדה מדי שבוע ולעתים מדי יום), ואפילו להתבשם מתורתם של "הרב סולובייצ’יק, אברהם יהושע השל, נורמן לם ומרדכי קפלן" - הוגים דגולים אחד אחד ללא ספק! -  אך מעוד אישים והוגים תוצרת הארץ לא עלינו ר"ל (שבייד, זקוביץ', שגיא, שנאן, קלדרון, בוזגלו ועוד ועוד), שגם הם בעוונותיהם "הציעו כולם תשובות תיאולוגיות מעניינות לדילמות של היהדות המודרנית".

קשה שלא לתהות מדוע מתעקשת אילוז להמשיך ולחיות במקום בו "היהדות מכל עברַיה". שאלה דומה אפשר וצריך להפנות לכל אחד מגיבורי 'קהילית הטרוניה' המקומית שבהבל אימייל יכולים להשיג לעצמם גם דרכון אירופי וגם משרה נחשקת בברלין, אוקספורד וברקלי. בני אדם חיים עם עצמם, ופתרוניהם המוסריים עימם ועליהם. אבל בקורס סוציולוגיה101 שולחים את הסטודנטים לרחוב לבחון האם 'כצעקתה'. "בכל מקום" קובעת אילוז, היהדות "היתה בכפייה: הייתי חייבת לאכול כשר בקפטריית האוניברסיטה; הייתי חייבת לקנות יין כשר ובשר כשר בסופרמרקט; הייתי חייבת שלא להשתמש במכונית ביום כיפור; הייתי חייבת ללכת למקווה לפני החתונה; הייתי חייבת שרב ישיא אותי; עריכת קניות בשבת היתה משימה לא פשוטה. כל הפעולות והבחירות הרבות האלה שהפכו את הדת לעניין של מצפון פרטי, נכפו באופן טבעי וכמעט בלתי מורגש, מנטרלות את מעשה הבחירה הפרטי והופכות את הדתיות לשלוחה ישירה של המדינה". לשפשף את העיניים, לנקות את האזניים, לשנס מתניים ולשאול – מה לשאול, לצעוק! – הלו?? יש מישהו בבית?? איפה היא חייה ואיפה אני? מי "כופה" עלי לאכול, להתחתן, לא להשתמש וכן להשתמש? אתה עומד משתהה לנוכח התאורים התלושים מהמציאות הללו עד שאתה נזכר, "לא אתה הנמען של דברים אלו. הנאורים של העולם הגדול. אלו שרוצים לשמוע שבישראל הגזענית והאימפריאליסטית של 'אקיבוש', ישנם עדיין פה ושם כמה עיתונאים דגולים, כמה סופרים, כמה פעילי שלום, וכמה אקדמאים ראויים לשמם".

לאילוז בכל אופן היתה גם "תובנה נוספת", שהביאה אותה "ברגע אחד להפסיק להיות דתייה". מה היתה "התובנה הנוספת?" שישראל היא מדינת לאום יהודית. כמו עשרות מדינות בעולם כולו, כולל באירופה, כולל מדינות נשגבות כמו הולנד, אירלנד, גרמניה ואיטליה. אספר לך סוד פרופ' אילוז. אני לא הפסקתי "בין רגע" להיות דתי כי מעולם לא הייתי. התפיסה לפיה יהדות היא דת היא יסוד מוסד בתפיסותיהם הפוליטיות של אישים כמו סטאלין ותנועות פוליטיות כמו אש"ף וחמאס. מדינת לאום – את זה אני לא בטוח שלומדים בסוציולוגיה101 אבל במדע המדינה101 בוודאי שכן – מדינת לאום היא מדינת לאום ומדינת אזרחיה. היא מדינת לאום של רוב מסויים (גרמנים למשל, או יוונים, או מקדונים, או אנגלים לא עלינו) אבל היא מדינת כל אזרחיה שהרי הרוב הלאומי הוא פלורליסטי (אפילו החרדים בישראל מגוונים למדי. עדינה בר שלום כבר אמרנו?), והמיעוט לא כל שכן. וזו "התפיסה האוניברסליסטית של המדינה", של כל מדינה, כולל של ארה"ב. "האוניברסליזם" המופשט מהסוג שאת מדברת עליו, קיים במוחם הקודח של 'תלושי כל העולם'.

מדינת כל אזרחיה כאמור, גם של האזרחים (והרבנים) האורתודוקסים

את החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה הקנטרנית לרשום בתעודת הזהות שלהם את הלאום 'ישראלי', מגדירה אילוז כ"סתירה של כל עילת קיומו של הפרויקט הציוני". שוב, לקרוא ולא להאמין. אין טעם לשוב ולחזור על מה שנאמר לעיל על עקרונותיה של מדינת הלאום, אותה מערכת משונה שעליה בנוי העולם מיפן ועד הונדורס, מקולומביה ועד ויטנאם, מגאורגיה ועד ניגריה. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, והעם היהודי מתאפיין בפלורליזם רחב בכל הקשור לזהותו היהודית, ובמסגרת פלורליזם זה ישנם אפילו שונאי ישראל כמו גדעון לוי ואורתודוכסים גזענים כמו דב ליאור. ובין לבין שורה ארוכה ארוכה של זהויות שונות ומשונות, שאף משאל ושום מחקר לא יצליח להגדירן באופן משביע רצון, ושרק מי שמתאמץ לא לראותה יכול לכתוב דברי הבל כמו "ישראלים אינם קיימים" או גרוע מכך שישראל "ביססה את האזרחות על הדת".

כן, בישראל מתנהל עימות רב שנים בין בעלי גישות שונות ומשונות. לתופעה הזו קוראים 'פוליטיקה' והיא מתחייבת ממש מהתופעה שקדמה לה – הריבונות. העימות רב השנים הזה מתנהל בין 'יהודים אורתודוכסים' (חלקם ממש, לא עלינו, רבנים!!), לבין יהודים הסבורים שזהותם לאומית ומורשת יהדותם היא סוג של תרבות הכוללת גם מרכיבים של דת, היסטוריה, רגישויות שונות (כמו אצל הצרפתים, האנגלים, השבדים וכן הלאה. שלא לדבר על הסגידה של האמריקנים למורשתם, להיסטוריה שלהם, לגיבורים שלהם ולספרותם) וכן הלאה. בינתיים, כלומר כבר 125 שנים, בעלי הגישה הלאומית ידם על העליונה, "ובגדול" כפי שנהוג לומר.

בקורס סוציולוגיה101 אולי לא חובה ללמוד אזרחות, אבל לכל הסטודנטים יש היום סמארטפון, וגם לפרופסורים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולכן הם יכולים במשיכת אצבע להגיע לנוסח הידוע של 'חוק השבות' המשקף את הפולמוס על הזהות היהודית בארץ, כמו גם את התבוסה השיטתית והמתמשכת והעמוקה שהנחיל הרוב היהודי-הלאומי-תרבותי (הכולל לא מעט דתיים) ליריביו חובבי ההלכה. כי החצי הראשון של סעיף 4 בחוק השבות כידוע (?) מבוסס על מרכיב לאומי מובהק (אילוז תגדיר אותו כ"גזעני" כי זה מה שהחברים בניו יורק טיימס רוצים לשמוע), ואילו החצי השני שלו על הגדרה "דתית" (גיור, עוד סוג של "גזענות" מן הסתם, אבל נניח לזה), שלכל ידוע כשלונם המהדהד של האורתודוכסים בישראל (שאליבא ד'כנופיית מגדלי שוקן  ופרופ' אילוז שולטים בכל הנעשה כאן ללא עוררין!) להוסיף את מילת המפתח: "כהלכה".

לא פחות ואולי יותר חשוב מהמימד החוקי-משפטי של הפולמוס על זהותה של הארץ והחברה כאן: סטודנט בינוני בסוציולוגיה101 יוכל בקלות להבחין בהשתרשותן של תפיסות לאומיות-תרבותיות (הכוללות מרכיבים חילוניים-מדעיים מובהקים) בתודעתם של "דתיים", לא פחות – להערכתי ועל פי נסיוני הרבה יותר! – מאשר התרומה של "הדתיים" לתודעתם של היהודים הלאומיים-תרבותיים. אבל גם אם אני טועה בהערכתי זו, דבר אחד ברור: המאבק מתנהל כבר 125 שנים. אילוז ושאר החברים הנאורים בפראבדה מוזמנים לתפוס צד.

ובעצם הם כבר עשו זאת: ממרומי מגדלי שוקן, המסר המשודר בכל יום, כל יום, כל היום, לפיה "המדינה הציונית ויתרה מרצונה על הזכות החשובה ביותר של מדינות ואומות - הזכות להגדיר אזרחים - לטובת רבנים אורתודוקסים ששלטו בחייהם בגטו", היא נקיטת צד. הפרשנות הקבועה של פראבדה לפיה ציונות=תג מחיר ויהדות=הרב עובדיה או ההוא מצפת שהוציא פאתווה נגד השכרת דירות לערבים, משמעותה היא שבעיתון לאנשים חושבים, בדיוק כמו בקיצונית שבישיבות נטורי קרתא, סבורים שישראל היא מדינת הרבנים האורתודוכסים (כמעט הוספתי 'הגזענים והחשוכים' אבל הרי ביקום על פי שוקן-אילוז זה ברור מאליו).

אני מודה שבקריאה ראשונה של הטקסט של אילוז, חוויתי התרגשות למקרא השורה הבאה "ייעודה העיקרי של ישראל כמדינה שצריכה 'לשמר' את היהדות". בקריאה ראשונה אני מרפרף על פני המלים והשורות, מחפש בשר לנעוץ בו את השיניים. הצירוף "ייעודה העיקרי של ישראל" נשמע לי מבטיח, פריצת דרך של ממש מהסוג שביקום של פראבדה מקומו לא יכירנו. חשבתי לרגע שאילוז, פורצת הדרך האמיצה של "גאולת הנפש המודרנית", מעיזה פנים מול הארכיבישופיות של הנאורות של העיתון לאנשים חושבים, ומציעה לישראל "ייעוד", ולא סתם "ייעוד" אלא "ייעוד עיקרי", ועוד כזה שמתמקד "בשימור היהדות". לא פחות. אלא שבקריאה שנייה, לא 'ביקורסיבית-מהופכת' כלומר לא בסגנון החביב על אילוז ("דקונסטרוקציה" וכן הלאה), אלא בקריאה תמה, הסתברה לי טעותי המרה. ישראל על פי אילוז קיימת בעולמנו, ממררת את חיי הפלסטינים, מדכאת את הנשים ואת המזרחים, מעמיקה את הקפיטליזם החזירי וכן הלאה, כל זה על מנת "לשמר יהדות כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית".


רק לא לא־יהודי וליברליות זהירה כשמאלנות הזויה

יותר מאלף מלים מקדישה אילוז לתאור הידוע של ההיסטוריה היהודית. לכשעצמו מדובר בחדשות טובות, שכן ביחס למשנתו של גיבור אחר של 'קהילת הטרוניה', מסתבר שאכן היה פעם דבר כזה "עם יהודי", ושהוא לא עוד המצאה של דוד בן-גוריון. אבל לתקציר תולדות עם ישראל נועד תפקיד חשוב מלהעמיד את הזנדיזמוס במבחן העובדות. כמו דובנוב והבונדיסטים לפני 100 שנה, או כמו ישראל זנגביל (אחרי 1905) וג'ייקוב שיף בערך באותו הזמן, אילוז רומזת לנו שפעם, לפני מדינת הלאום, צה"ל ושאר ירקות, נהנו היהודים מרוע-לתפארת. מה ליהודים ולריבונות ומדוע בכלל אמור להיות קשר בינה לבין ערכים חברתיים-תרבותיים? אפילו אחד-העם הסתייג מ'מדינת היהודים' של הרצל, והדברים ידועים. מאה שנים מאוחר יותר ממחזרת אילוז את החוכמע'ס הללו כשהיא אומרת בחדשנות פורצת דרך לכאורה כי "הכלים והאסטרטגיות שהיו יאים, מתאימים ואפילו שימושיים ביותר לצורך הישרדותו של מיעוט ועיצוב זהותו של המיעוט הנרדף בהיסטוריה, אינם מתאימים ואפילו מסוכנים כאשר הוא הופך להיות רוב".

שאלה שהייתי רוצה לשמוע עליה מאילוז תשובה ברורה, או תשובה מהוססת לפחות: פרופ' אילוז, האם את בעד שעמך יהיה רוב באיזו שהיא פינה בעולם, אפילו – כמו שתאר זאת מייקל שמבון – באלסקה ולפרק זמן קצוב?

מודה ומתוודה שאני מאלו העונים על השאלה הזו באופן חיובי וללא היסוס. ואני מעדיף את ארץ ישראל, למרות החמסינים, על פני אלסקה, ואם אפשר שמדינת הלאום היהודי הנקראת ישראל לא תתקיים כל הזמן על תנאי, עוד יותר טוב. למזלי ההרצלים והז'בוטינסקים והבן-גוריונים והברל-כצנלסונים חשבו כך לפני 100 שנה כבר, והביאו ליצירתו של רוב יהודי החי במדינתו. הם פעלו בניגוד גמור לתיאור חסר השחר שהצעת, לפיו "התנועה הציונית...אימצה תבנית דתית ובנתה את המדינה בדמותה". הבל הבלים שכל מי שיודע היסטוריה ציונית ויהודית ולו כזית איננו יכול שלא להכיר בכך שהציונות והמדינה שהוקמה על בסיסה היוותה ועדיין "מהווה מהפכה חילונית בעם היהודי". חילוניות הבנוייה קודם כל על "שלטון ומוסדות ליברליים ואוניברסאליים", כמו בית המשפט העליון שמכל העולם באים ללמוד ממנו תורת משפט ומוסר, ומדע תיאורטי ומעשי המשמש לשיפור חייהם של עשרות מליוני בני אדם ברחבי העולם כולו.

אילוז מביאה "שתי דוגמאות פשוטות" האמורות להוכיח את ההפך. הדוגמא השנייה היא "הדרת היהדות הליברלית". כאמור לעיל, היהודים הליברלים הדירו עצמם ממחוייבות לריבונות יהודית. את הטענות הם יכולים וצריכים להפנות לעצמם. לנו נותר רק להצטער על ההפסד הגדול.

הדוגמא "הפשוטה" הראשונה עוסקת בערבים. לצורך כך היא מצטטת את 'מרכז עדאלה לזכויות המיעוט הערבי בישראל', המונה "יותר מ–50 חוקים המפלים ערבים, בין אם בגישה לאדמות, בחוק האזרחות, בחינוך ובמשאבים מתקציב המדינה". לא זה המקום לדון במהותם של "50 החוקים" הללו. משפטנים רציניים יודעים להבחין בין "חוק מפלה" כמו החוק המדבר על קדושת השבת, לבין חוקי הקרקע שהגיונם הלאומי מובן מאליו בכל מקום אחר בעולם. כך או אחרת, החשוב כרגע הוא הטענה המרכזית של אילוז, לפיה "חוקים אלה יוצרים הדרה והפרדה בפועל של האוכלוסייה הערבית מן הקולקטיב היהודי". האם צריך להיות סטודנט בחוג ללימודי תרבות כדי לשמוע את הצעקה שתקום אילו הרוב היהודי היה מנסה להפוך את המיעוט הערבי לחלק מהקולקטיב היהודי??? להיכן נעלמה לפתע 'הרב-תרבותיות' או סתם הפלורליזם הישן והטוב? האם בשם ביטולו של הרוב היהודי מוכנה פרופ' אילוז לדרוש מהערבים את ביטול זהותם הנפרדת??

בהנחה שהנאורות של אילוז כוללת את זכותם של ערבים להגדרה עצמית, כך ניתן להניח שהיא אמורה לכלול גם את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. ואחרי שביססנו את העיקרון השוויוני הזה, כל שנותר הוא לשוב למה שכבר דיברנו עליו לעיל: הויכוח על התוכן. את הויכוח על התוכן, אם הוא נעשה על פי כללי הביקורתיות, ההדדיות והנאורות, יש לעשות גם כלפי פנים (יהודים לאומיים-תרבותיים על כל המגוון המאפיין אותם, מול יהודים דתיים-אורתודוכסיים על כל המגוון העצום המאפיין את הקבוצה הלכאורה ההרמטית הזו) וגם כלפי חוץ.

הנה הצעה קונקרטית: תיגש פרופ' אילוז לידידיה בארגון עדאללה ותבקש לשמוע מהם דברים ברורים ונכוחים על הגזענות החסלנית המאפיינת קבוצות פוליטיות משמעותיות מאד בהיסטוריה הערבית ובאקטואליה שלה. תמשיך פרופ' אילוז ותבקש מידידיה בארגוני 'זכויות האדם' במגזר הערבי לשמוע דברים ברורים על (היעדר)חינוך לשלום ברשות הפלסטינית; על העובדה ש'הפרוטוקולים של זקני ציון' נמכרים בחנויות ספרים בקהיר; על העובדה שמורשת 'עלילת דמשק' (1840!) עדיין נלמדת בבתי הספר ברחבי העולם הערבי.

המבט המשווה מעסיק את הסוציולוגית אילוז, וטוב שכך. אלא שנאמנה למטרה שסימנה סביב לחץ, היא דוחה את טענותיהם של אלו "שישיבו כי הערבים או הטורקים מופלים גם בצרפת או בגרמניה, וכי ישראל אינה גרועה יותר ממדינות אלה". לאילוז יש "תשובה פשוטה" (הכל אצלה "פשוט", אבל נניח לזה): "גזענות שמקורה באוכלוסייה, שונה מגזענות שמקורה בחוקי המדינה". כפתור ופרח. אלא שבכך היא הפכה את "50 החוקים" הנזכרים לחוקי "גזע". ואילו הייתי משפטן בשרות המדינה, הייתי תובע אותה למשפט דיבה.

אני משוכנע כי במשפט הדיבה אילוז היתה מוותרת על הוכחת הסרק הרטורית המביכה, לפיה קיומה של "התאמה גזענית כזאת" (כלומר בין גזענות חברתית 'סתם' לבין גזענות המעוגנת בחוקי המדינה), "קל יותר להכשיר" באמצעות דברי עובדיה יוסף". זו בקושי טענה מביכה. היא בוודאי לא מצחיקה. כיצד ניתן להסביר את עצם קיומה? היא בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה' של קהילת הטרוניה: חזור על שטות חמש פעמים, ואולי היא תהפוך לאמת. כך או אחרת, הבורים והנקלים באינטלקטואליה של המערב ימחאו לך כפיים. גם זה משהו.


בין פחד קיומי לכוח ראוותני? עוד פמפלט נגד האין-סולידריות של אחת החברות הסולידריות ביותר בעולם

ברוב טובה פרופ' אילוז מוכנה להכשיר את השרץ של "הפחד הקיומי" במישור ההיסטורי, שכן "פחד וחוסר אמון שכאלה היו תגובה מציאותית הולמת ומותאמת לאנטישמיות". אלא שכאשר "אלה הופכים לממוסדים ומתפקדים כמדיניות מוצהרת, הם מייצרים אומה בדלנית ומבודדת, המתנדנדת בין פחד מאחרים לתצוגת כוח ראוותנית". אני תוהה איזו מדינה ממשיכה להצעיד ברחובות שיירות של טילים בליסטיים עצומי מידות, שהם בסך הכל האחים הגדולים של אחיהם הקטנים שעשרות אלפים מהם מוסעים בכל יום אל מעבר לגבול הסורי והלבנוני, שם הם מוצבים ומכוונים לכל פינה בארץ, כולל למגדלי שוקן המעטירים.

אבל ביקום על פי פראבדה, מדובר באילוזיות של פחד המחייב "תצוגת כוח ראוותנית". זו ממילא חיונית לפרוייקט הדיכוי הציוני עליו כבר אין מה להוסיף. על מרכיב חשוב אחד בדבריה של אילוז יש ויש להתעכב: "החולשה הפוליטית" של ישראל. לשם שינוי במקום לעשות חוכא ואיטלולה מטיעון הסרק המביך הזה, נפנה את הקורא לשאלה הפשוטה (אכן פה ושם יש דברים פשוטים): מנקודת מבט רחבה של המזרח התיכון על שלוחותיו הגלובליות (וזה כולל בערך את העולם כולו), ישראל היא נכס או נטל פוליטי?? תלוי את מי שואלים. בהנחה שלמרות שבסוציולוגיה101 לא לומדים תולדות האסלאם ולא קוראים את פואד עג'מי או את אתר ממר"י, אבל בהנחה שבמסדרונות מגדלי שוקן שמעו על העימות ההיסטורי והאקטואלי בין הסונים לשיעים, הרי ברור שהתשובה על שאלת מעמדה הגיאו-אסטרטגי של ישראל ברורה ופשוטה. מנקודת מבט של מדינות סוניות כמו טוניסיה, מרוקו, סעודיה וירדן, היא נכס ולא נטל. בסתר ליבו גם אבו-מאזן יודע שבלי הנוכחות של צה"ל בגדה המערבית הוא לא היה מחזיק מעמד יותר מרבע שעה, אבל מי סופר, וממילא יש דברים שלא כדאי לומר, וממילא באגף לענייני מדינאות בעיתון לאנשים חושבים סוג המחשבה הזה נקרא 'קולוניאליזם' וכל מילה נוספת מיותרת.

כל מילה, אולי חוץ מההוכחות המשונות שהביאה אילוז להוכחת "חולשתה הפוליטית" של ישראל. בראשה תנועת ה-BDS הנשגבת, הזוכה "בארצות הברית להצלחה מפתיעה". לא לי למדוד מה היא "הצלחה" ובכל מקרה לא מדובר בשום הפתעה. הפוסט-קולוניאליזם ו'השמאל החדש' שזה לו העשור החמישי לנזקים שהביא כמעט לכל תחום בו שלח ידו (סביבה, כלכלה, פוליטיקה, אקדמיה, עיתונות ואמנות, אם רק להצביע על כמה מהתחומים החשובים והמוכרים), חזקה עליהם שייצרו באופן שיטתי גדודים של אידיוטים שימושיים שבשם "הביקורתיות" א-לה-חומסקי, ובהמשך למסורת הנוצרית הישנה (והרעה( של השנאה וההלקאה העצמית, יעריצו כל מתנגד של "אמריקה הקפיטליסטית והאימפריאליסטית" (השטן הגדול) ושל גרורותיה בכל פינה בעולם בראשן ישראל (השטן הקטן).

לא כל אחד עומד במדרגה של הכהן הגדול חומסקי, שכיבד בנוכחותו את חנוכת מוזיאון החיזבאללה, לא לפני שהספיק לכתוב מבוא לספרו של מכחיש השואה פוריסון. ולכן ה-BDS הוא מצוות 'חומסקי לעניים' של הנקלים שבאינטלקטואלי המערב, שעליהם כבר כתב אורטגה אי-גאסט לפני יותר מ-80 שנה, שהתמחותם משולה לברבריות.

"אין שום דבר רומנטי במיעוטים" כותבת אילוז לקראת סוף דבריה, ואני משפשף את העיניים בהפתעה ואת הידיים בהנאה. זו הרי תשתית התשתיות של המוטיבציה הציונית. ואני מייד מפנה אותה כפי שהיא מפנה אותנו לרשימת קריאה: התכבדי נא פרופ' אילוז והקדישי שעה ארוכה לקריאת כמה ממחקריה של עפרה בנג'ו על היחס למיעוטים בקרב שכנינו, ואז אולי תביני טוב יותר – לא, אין לי אשליות, זו רק רטוריקה -  את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

אם תעשי את המאמץ הקטן הזה, תגלי שאכן כפי שכתבת, "ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות". כבר שנים רבות שלא קראתי הגדרה כל כך מדוייקת של המפעל הציוני. אלא שאצלך זו רטוריקה של יאוש, כזו הנשענת על הנהי לפיו הציונות נכשלה בליצור ציוויליזציה כזו "כמו הסינית". עבורי כאמור מדובר בתאור מדוייק למדי של ההיסטוריה הציונית בהתגשמותה (הלא-מושלמת יש לומר ולא רק לצורך נימוס, אלא כי המפעל הציוני – ומי בעצם חוץ מהמלאכים המאכלסים את מגדלי שוקן? – רחוק משלמות).

כמה חבל שלא סיימת את דבריך בחזון הציוני (שכאמור אכן מומש במידה רבה על אפם וחמתם של שונאיו מבית ומחוץ, שעל זה נאמר: 'ימותו הקנאים'). כמה לא מפתיע שאת דבריך את מסיימת בעוד הגיג תלוש ומביך אך כה אופייני של "היסטוריון סוציאליסטי" המבכה את העובדה לפיה “עם השנים התחילו הנאמנויות הבלתי מסויגות האלה - למדינה, לאלוהים, לרעיון, לאדם - להפחיד אותי מאוד. הכיסוי הדק של הציביליזציה מבוסס על מה שבהחלט יכול להיות אמונה כוזבת באנושיות המשותפת שלנו. אך גם אם כוזבת היא, מוטב לנו שנדבק בה”.

לא עשינו הכרות. שמי אודי מנור, ולפני כמה שנים כתבתי דוקטורט על העיתון 'פארווערטס', שהיה כהגדרת העורך הסוציאליסטי שלו, אברהם קאהאן, "עיתון למען האנושות". יהודים – וגם כמה סוציאליסטים (ואני סוציאליסט, נעים מאד, אמנם ציוני-סוציאליסט ובכל זאת) – תמיד ניסו לדלג מעל עמק הבכא של האנושיות האלמנטארית, הפשוטה, זו המביאה מאות אלפי יהודים שונים ומשונים ללוות את הרב עובדיה בדרכו האחרונה מסיבות שונות ומשונות, זו המביאה ישראלים רבים לחוש גאווה על מה שעשו כאן הם וקודמיהם, על אפם ועל חמתם של מי שמודד את העולם בסרגלים שמחוץ לכמה מקומות מופלאים כמו מגדלי שוקן אין ולא יכול להיות להם שימוש.


"אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת". אמן ואמן. זו בדיוק היתה מטרת הציונות. אם לשפוט על פי מה שמתרחש כאן בפועל - שילוב מרהיב, יצירתי ומרתק (ולא מושלם, לא מושלם, ממש לא מושלם) של מודרניות ומסורת, שילוב שעדינה בר שלום ('הבת של') היא אחד מביטוייו הידועים והמובהקים, והעלייה לרגל למדינה המשוקצת הזו של עשרות אלפי להט"בים מהעולם כולו היא ביטוי נוסף שלו, זאת למרירות ליבם, חמיצות פניהם וישבנם הקפוץ של 'פעילי שלום' ו-BDS מלאים בריקנותם המוסרית – אנחנו בהחלט בכיוון. המציאות בישראל היא נאורות הלכה למעשה. סוציולוגיה101. את בהחלט מוזמנת להצטרף. אבל אז מה יאמרו בשוקן ומה יזמרו בניו יורק טיימס?

תגובה 1:

  1. אודי שלום.
    קראתי את הפוסט ונהניתי ממנו מאוד. לא בגלל שאני מסכים או מזדהה עם כל דבר שנאמר בו. חלק מן העמדות שהוצגו תואמות את עמדותי ועם חלקן האחר אני לא בהכרח מסכים. אך זו לא הנקודה. הנקודה היא כי בעיקר נהניתי לשמוע קול שכבר הרבה זמן נעדר מן השיח האקטואלי-אינטלקטואלי העוסק בהוויה הישראלית (דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים - בקיצור, ישראלים). את עמדתה של פרופ' אילוז ועמדות קרובות לה ניתן למצוא, חדשות לבקרים, בכל הערוצים המקובלים: תקשורת, ספרות, תרבות ואקדמיה. עמדות אלו מיוצגות היטב ומושמעות על-ידי "אנשי הרוח" בכל המקומות החשובים. את העמדות שהוצגו על-ידך, לעומת זאת, כמעט ואין שומעים, ואם שומעים, משמיעים אותן בעיקר פוליטיקאים ימניים-מתונים (או "מרכזיים", כפי שקוראים לכך היום), דמויות מן המחנה הדתי, ומספר די ברור של אנשי תקשורת. נעדרים מן הרשימה שהוצגה לעיל הם אנשי הרוח - אקדמאים, סופרים ואנשי תרבות. כתוצאה ממצב זה נוצרה ההשוואה המוזרה הבאה: אנשי רוח = שמאלים ראדיקליים\פוסט-ציוניים\פוסט-מודרניים ו"פוסטים" אחרים. השוואה זו מקוממת אותי. זהו ביזוי, לא פחות, של משמעות המילה 'איש רוח' ואף חוטא לעצם תפיסתם של אותם "אנשי רוח" עצמם, אך זה לדיון אחר... . עד כמה שאני מבין זאת המילה 'איש רוח' מתייחסת אל מאפיין צורני באדם ולא תוכני, כלומר, איך האדם חושב (אם בכלל) ולא בהכרח מה האדם חושב. אותם "אנשי רוח" שצוינו קודם, למרות שתיאורטית, הם משתייכים לזרמי חשיבה המהללים את ה'איך' ומזלזלים ב'מה', חוטאים בסגידה ל"אליל" ה'מה' כאשר זה מגיע לעמדתם שלהם עצמם. התוצאה היא ברורה: "הארץ" - עיתון לאנשים חושבים, או במילים אחרות, 'חושב' הוא רק מי שקורא ומסכים עם עמדותיו של עיתון הארץ (עיתון הארץ כמשל...). "איש הרוח" הפך ל'מה' ברור ומוגדר, וכל מי שמתאים לתבנית... . אם לקצר את הדברים אז הקול שאתה משמיע הוא בדיוק מה שחסר לי: היסטוריון, איש אקדמיה, אדם חושב (ולאו דווקא ממעריצי עיתון הארץ) לא פוליטיקאי ימני-מתון ולא משתייך למחנה הדתי, שלא פוחד להשמיע עמדות אשר אינן בהכרח מתיישבות עם השטנץ המקובל בקרב עמיתיו. אני חושב שדעותיך ועמדותיך, כמו גם של אחרים, צריכות למצוא את דרכן גם לערוצי תקשורת אחרים, ערוצים בהם מובעות עמדותיהם של פרופ' אילוז ואחרים. בזכות אנשי רוח אשר ישמיעו עוד קולות, עוד פרספקטיבות, עוד גישות הנוגעות למצב הנוכחי, להוויה הישראלית, תורחב דמותו של איש הרוח ותהפוך עשירה יותר, פורה יותר, אותנטית יותר. וכשזה יקרה, אולי סוף סוף יתקיים פה בארץ דו-שיח, או אפילו רב-שיח אינטלקטואלי ומבוסס, "רוחני" ורב-ערוצי, במקום החד-שיח המשמים, הבנאלי והצפוי לו אנו עדים כיום. מי יודע, אולי עוד נגיע לאיזו מסקנה או שתיים...

    השבמחק