י

י

יום רביעי, 24 ביוני 2015

שלושים לאמא

תסלחו לי רגע אם אקדיש כמה דקות לנפש יקרה שהלכה לא מזמן. היא ובן הזוג שלה והדור שלהם או לפחות אלו שהתקבצו יחדיו בישוב צנוע מכל בחינה אי שם בדרך לצפון הנגב, אחראים ככל הנראה לאופן בו אני מבין את העולם. הם בכל אופן זרעו את הזרע הראשון של הזהות הציונית הבלתי מתפשרת שלי. זהות ציונית שבמרכזה הרעיון היסודי ביותר שקודם לארץ, שקודם למדינה, שקודם לכל אביזר ממלכתי ולכל שאלה מדינית: קיומו של עם יהודי.
הדור הזה של הנפש היקרה ההיא שהלכה לעולמה לא מזמן, ושל בן זוגה שאני משוכנע שימשיך להיות איתנו עוד שנים רבות, נטעו בי את התודעה שלפני הכל, אני בן לעם היהודי.
וזו לא קלישאה. ולא תיאוריה. ולא שום דבר דומה. בבית הספר היסודי שהנפש היקרה הזו, אמא שלי אם זה לא היה ברור, ניהלה במשך שנים, ולפניה בנגה שלה, איש יקר אחר, אהרון שמו, שהלך לעולמו לפני כמה וכמה שנים, וניהלו אחרים, ואחרים לימדו בו, כמו מנשה הנכה מאשקלון, שהגיע לבית הספר על וספה, ומורים אחרים, אז בבית הספר הזה חווינו עם יהודי מה הוא. אבי מאשקלון שהוריו באו מהונגריה, ושמחה ממשען שהוריה באו מתוניסיה, ונסים מגיאה שהוריו באו ממרוקו, ויורי מניר ישראל שהוריו באו מרוסיה. ועוד ועוד ועוד.
כור היתוך הלכה למעשה. לא כמושג לחבוט בו באיזו קתדרה דמיקולו באיזו פסיבדו-אוניברסיטה בבאר שבע או בשיח מוניס. כור היתוך של יהודים שבאו לכאן לבנות ולהיבנות, והם בנו וניבנו. וזו חווית היסוד שלי. בבית הספר היסודי.
ולאמא שלי יש אחות. היא עדיין חיה. חזקה ורעננה ומלאת חוכמה וחוכמת חיים (שזה דומה אבל שונה אתם יודעים), והיה לה בעל, דוד שלי, גבור קרב ניצנים, שישב בשבי במצרים תשעה חודשים לא לפני שהספיק להיות סוכן מוסד לעלייה ב' בצרפת, בדרכו מארגנטינה לארצו ולמולדתו אשר אהב.
והדודים האלו בלי שהתכוונו תרמו לי את סדרת החינוך החזקה ביותר שעברתי אחרי השרות הצבאי שלי. ארבעה חודשים הסתובבתי בחיפה עם רנו4 בלי מזגן, עברתי מבית לבית לבית לבית, עשרים בתים ביום, חמישה או ששה ימים בשבוע, ארבעה חודשים, בין יוני לספטמבר 1983. תעשו חשבון. מאות משפחות ביקרתי בחיפה. ובלי לדעת שזה מה שאני בעצם עושה, למדתי להכיר את עם ישראל. בכל בית הגאווה הקטנה שלו. בכל בית האיש או בדרך כלל האישה שפתחו את הדלת בחשדנות של מהגרים, ובמאור פנים של בעלי בית שמגיע להם שרות. כן, שכחתי לומר שהייתי טכנאי של תדיראן. דוד שלי ניהל את המחלקה. כן, אבא סידר לי דרך הדוד עבודת סטודנטים לא רעה.
אבל לא זו הפואנטה. הפואנטה איננה הכסף שחסכתי לטובת שנה בדרום וצפון אמריקה. הפואנטה כאן היא הדור של בוני הארץ. האלמונים. אלו שהגיעו למשל לחיפה. ובכל יום הלכו לעבוד. וגידלו משפחות. וחלמו ברומנית וברוסית ובמרוקאית ובספרדית, אבל חייכו בגאווה לדגל וקיללו באימ-אימם את הממשלה ואת המסים ואת הברדק ואת התורים ואת השחיתות ואת מפאי, אבל ידעו בסתר ליבם שהם מסוגלים לעשות את זה כי זה שלהם. שלהם לכל הרוחות פעם ראשונה באלפיים שנה יש להם את הסביבה שלהם, והיא שלהם.
זה שורש הזהות הציונית שלי. הקבוץ הצנוע אי שם בין אשדוד לאשקלון. והאנשים שבנו אותו. והשותפים שלהם בגיאה ובמשען ובאשקלון ובניר ישראל ובחיפה. העם היהודי. שורש השורשים של ההוויה שלי. וכל השאר הערות שוליים, ומי כמוני היסטוריון יודע את חשיבותן של הערות שוליים, אבל מי כמוני כאדם אמור לדעת להבחין בין השוליים למרכז.
אז בפעם הבאה שאתם מתפלאים מה יש לי נגד עוכרי ישראל למיניהם, הנה הסיבה. עוכרי ישראל הם אלו הרומזים או אומרים שאין לי זכות קיום. כעם, כאדם בתוך עם, כאזרח שותף לאזרחים אחרים שבכל בוקר קמים לבנות ולהיבנות.

תגובה 1:

  1. עוד פואנטה, ברשותך:
    מה שקבע את פניה של אותה חברה שבנתה מדינה שבנתה חברה, מה שקבע את מה שאתה זוכר מהם, הוא לאוו-דווקא אותו "חומר אנושי" (אנא סלח לי.. עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אמחק את התגובה) ספציפי, בלי לזלזל חלילה בשיעור קומתם של אותם ענקים שנשאו על גבם את אותו מפעל.
    כי, בסוף, אני מאמין לא רק בשיוויון ערכם של בני האדם אלא גם בזה שבתכל'ס רובם ניחנו במגוון כשרונות דומה. ובתכל'ס אין הרבה הבדל בין הפוטנציאל - שים לב, האפשרות, להפיק מפעל אנושי שהוא בגדר בל-ייאמן בתולדות העמים, כמו המפעל הציוני - ובכן הפוטנציאל הזה די דומה, בהשוואה בין האנשים המאכלסים את מדינת ישראל היום, לבין האנשים שאיכלסו את היישוב היהודי אז.
    מה שקובע הוא בחשבון אחרון, הפוליטיקה, הארגון, התודעה וההכרה באחריות משותפת. כי בסו, חברה אנושית היא פטיש: היא חייבת את קיומה להכרה משותפת של בני האדם המרכיבים אותה. היא קיימת קודם כל בראש, ואין זאת אומרת שהיא קיימת רק שם. ומה שחסר היום הוא פוליטיקה אחרת. ולך תסביר את זה כשטובי הנוער וה"סוציאל דמוקרטים" הולכים ושמים את הפתק בעד "חברתיים" מדומים. או עושים דברים תמוהים עוד יותר, לך תנסה לעשות מעשה כשאין עם מי. או לחילופין - האם יש?

    השבמחק