יום ראשון, 17 בינואר 2016

מנהרת הזמן - או: מה חשבו פלסטינים על ישראל ועל עצמם "בעידן של שלום" (1994)

זהו מאמר המתייחס למעשה לנראטיב הקפאון המדיני שמלבה את הטרור הפלסטיני. או בקיצור: מדוע הנראטיב הזה חסר שחר גם אם הוא נורא מפתה.

לממהרים מומלץ לקפוץ ישר לפיסקה השביעית שגם מסומנת ככזו.

מספרים לנו שעליית הימין בממשלה וברחוב מרחיקה את השלום ושאם רק נעשה מאמץ להבין את הצד השני (ולהסיק מסקנות בשורה של עניינים - הפסקת הבנייה בשטחים, 'חיסול הכיבוש' והפחתת המימד היהודי של מדינת הלאום היהודית דמוקרטית) יהיה כאן שמח.

את אינתיפאדת אל-אקצה\הסכינים\הרובים\הדורסים\יו ניים איט מסבירים ביאוש מהמצב בכלל, ומהקפאון המדיני בניהולו של נתניהו בפרט.

אז הנה חברים  וחברות, בצער רב וביגון קודר אני נאלץ לקלקל את מסיבת הנראטיב החביב הזה, שאם רק היה בו שמץ של סיכוי לחילופי שלטון (עניין חשוב מסיבות אחרות לחלוטין שאינן קשורות למצב המדיני אלא למדיניות הכלכלית), הייתי מצטרף אליו כולל במישור המנהלי (גילוי נאות: לראשונה זה 25 שנה לא שילמתי דמי חבר למפלגת העבודה. כן, אני יושב על הגדר, אמנם בצד הנכון שלה, אבל יושב).

במה דברים אמורים? בסוג הדברים שהאנשים הנאורים בדרך כלל מתרשמים מהם, ובצדק: עובדות. אמנם כאלו הקשורות לסקרי דעת קהל וכולנו יודעים להסתייג מלוא החופן מסקרים כאלו, אבל 'זה מה יש', ובכל מקרה הדיון הנראטיביסטי הנזכר גם הוא לוקה באימפרסיוניזם. או בעברית עממית: כל אחד עם נהג המונית שלו.

פסקה שביעית - לגופו של עניין. ובכן, ב-1994 התפרסם מאמר מאת שני חוקרים שאי אפשר ולא צריך ומיותר לחשוד בהטייה הפרו-שלומית-פרו-פלסטינית שלהם. לא רק כי לאחד מהם קוראים אסעד גאנם, אלא כי השותפה שלו - שרה אוסצקי-לזר - ידועה ברבים זה מכבר כדמות חשובה ב'מחנה השלום'. לי אגב, אין שום ספק לגבי מקצועיותם של גאנם ושל לזר והתוספת על זהותם והשתייכותם הפוליטית נדרשת בהקשרו של השיח השטחי המאפיין (גם) את ישראל: יש לו כיפה? הוא דוס\ימני\מתנחל\פרוטו-גזען במקרה הטוב. הוא ערבי? הוא בוודאי סמולני. היא קיבוצניקית? סמולנית. וכן הלאה.

כותרת המאמר: "מעמד הפלסטינים בישראל בעידן של שלום: חלק מהבעיה אך לא חלק מהפתרון". לאלו מבין הקוראים הזקוקים למראה מקום: כהן, בן רפאל, בראלי ויער (עורכים), ישראל והמודרניות - לשה ליסק ביובלו, באר שבע, ירושלים ותל אביב 2006, עמ' 239-211.

המאמר מבוסס על סקרים מקיפים (768 נסקרים) שהתקיימו ב-1994. כזכור, שנת השיא בתיקון היחסים הפלסטינים (ולא הערבים) והיהודים (ולא 'הישראלים' כציווי נראטיב מכונות הכביסה של 'השיח'), שנה אחרי אוסלו ושנה לפני רצח רבין. על האופטימיות אפשר ללמוד מהצירוף שבכותרת המאמר: "עידן של שלום". לא פחות ולא יותר.

מה לימדו הסקרים? את מה שכל מי שעוסק ברצינות בשורש הסכסוך יודע גם בלי להטריח 768 אזרחים עייפים וגם בלי לפתוח עוד ספר שיספר את מה שכל מי שעוסק ברצינות בשורש הסכסוך יודע, ואני מצטט: "89.9% מהפלסטינים בישראל מאמינים שחשוב לשנות את האופו הנוכחי של המדינה ולאמץ אופי אחר. ההגדרה המועדפת עליהם היא 'מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים (66.5%)".

כה פשוט. ב-1994, שנת הפיוס הגדולה, 90% מאזרחי ישראל הפלסטינים כפרו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. נקודה.

זה לא הפריע לא להם ולא לדובריהם, במקרה הזה אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר, לדבר על 'מדינה פלסטינית' כעל עניין מובן מאליו. שנאמר, שלוש מדינות (או לפחות מדינה וחצי אם לא סופרים את ירדן) לעם אחד (העם הפלסטיני).

אבל יש עוד כמה נתונים מרתקים. לפני שנציג אותם אטען טענה: לי אין צל של ספק שבסתר ליבם כמעט כל 770 האזרחים שהיו מעורבים במחקר הזה (768 נחקרים ועוד שני חוקרים) יודעים שישראל היא מזמן 'מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים' (מדינה ספוגה בבעיות חברתיות, בעיות של משילות, בעיות של פערים ובעיות סביבתיות ועוד שורה של בעיות, אבל שכמו כל מדינה ספוגת בעיות - מארה"ב ועד ליבריה - היא 'מדינת כלל אזרחיה' שאחרת היא פשוט לא מדינה והרי זהו בסיס קיומה של מדינה: ארגון של אזרחים).

הם יודעים. אבל מה זה מפריע להם לטעון אחרת? הרי חופש הביטוי שמור לכל, וזכותו של כל אדם לומר ולחשוב מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה ומותר לחוקר לשוב ולמחזר את אותן העובדות לצורך עוד פרסום מדעי מכובד בו כתובים כמעט אותם הדברים אחד לאחד, מה שכמובן משמח את מי מאיתנו שרוצה לראות את תוצאות הסקרים בעצמו.

ואיך אני יודע שכמעט כל 770 האנשים הנכבדים הללו - 768 אלמונים ועוד שניים ידועים ורציניים - יודעים שישראל היא מדינת אזרחיה? אני לא. אני פשוט משער. ההשערה שלי מבוססת על חיבור לא הכרחי בין מה שהעיניים שלי רואות לבין מה שאני רוצה להניח שכל מי שיש לו שכל ישר רואה.

כך או כך, ובידיעה שהיהודים במדינה הזו לא רק שלא מתכוונים לוותר על זהותם הלאומית, אלא שלמרבה הפלא ככל שמגנים אותה וככל שרוצחים את האוחזים בה היא רק הולכת ומתחזקת, הנה רשימת הדרישות של הפלסטינים אזרחי ישראל (אני שב ומזכיר: ב-1994, רגע לפני פרוץ "עידן השלום"!!), עד לרגע בו תקום מדינה פלסטינית (יודן-ריין יש לזכור!! "אף יהודי אחד לא יורשה לחיות בפלסטין" אמר פעם הראיס), לצידה של מדינת ישראסטין בצד הנכון של הקו הירוק, מדינה בה לא תהיה (כך רוצים ה-770) ליהודים שום עדיפות לאומית כי זה מה שנכון בעיני גאנם את אוסצקי  ושות'.

ובכן לבינתיים (פרק זמן ארוך למדי כידוע), רק לבינתיים , הנה מה שרוצים\דורשים הפלסטינים בישראל:

79.5% דורשים "הכרה רשמית בפלסטינים כמיעוט לאומי"
78% דורשים "אוניברסיטה ערבית"
76.7% "איגוד מקצועי ערבי",
62.9% "קרן בריאות ערבית"
87.5% "הרחבת סמכויות השלטון המקומי הערבי"
73.7% "קיום בחירות ארציות ישירות בקרב הפלסטינים בישראל לוועדת המעקב העליונה"
73.9% "הכרה רשמית של השלטון בוועדת המעקב העליונה כנציגת הפלסטינים בישראל"

אצלנו בצרפת של המאה ה-17 קוראים לזה 'מדינה בתוך מדינה'.

אצלנו במאה ה-20 קוראים לזה 'מדינה דו-לאומית'.

אנחנו החיים למרבה הפלא במאה ה-21 מוזמנים לכנות את זה באיזה שם שנרצה. "נאורות" למשל. "הגינות". או אולי "שוברים שתיקה"? או "מחנה השלום"? לא יודע. לא מאד משנה. העובדות אבל אמורות לעשות מה שעובדות אמורות לעשות.

6 תגובות:

  1. מעולה

    אסור להתעלם מהאמת
    וחובה להמשיך לקוות כי בעתיד יהיו הזדמנויות
    להיפרד מהם בדרך שתשמור על ביטחוננו.

    עזרא

    השבמחק
  2. אני לא בהכרח חולק על התנגדותך ל'נרטיב הקיפאון המדיני', אבל כן חולק על הפרשנות שלך לעובדות שהעלית בפוסט.

    ראשית כל, נראה שאתה מתייחס בספקנות על גבול הציניות לכותרת המאמר שאומרת "עידן של שלום". ובכן, מדוע אתה שולל אותו יחס ספקני מצד הפלסטינים אזרחי ישראל? וגם אם רובו של ציבור זה היה אופטימי ביחס לתהליך השלום, וכמו כן חש אופטימי ומפויס לאור השיפור בהקצאת תקציבים עבורו - זאת עקב היותו חלק מהגוש החוסם וגם הרבה בזכות כהונתו של דרעי כשר הפנים - למרות כל האמור לעיל, האין זו זכותו של ציבור זה להביע עמדות ותביעות המבוססות על עוולות וקיפוחי העבר?

    האם "מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים" זו הגדרה שכופרת בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? לפי הבנתי, היא מכירה בשני הלאומים ורואה במעמדם האזרחי את העיקר. כשם שהוא העיקר במדינות כמו ארה"ב, אוסטרליה וכן הלאה. עכשיו, אני ואתה יכולים להתווכח עם הגדרה זו ולטעון שראוי כי ישראל תהיה מדינת לאום אתנית (ודמוקרטית כמובן), אבל למה שפלסטיני אזרח ישראל ירגיש כך? זה לא נראה לך קצת מעוות, לתבוע ממנו לא רק קבלה שקטה ובלתי אלימה ברובה של המשטר הציוני (קבלה שהרי אתה, ימיני ואחרים טוענים כי היא קיימת בפועל), אתה מבקש גם הזדהות טוטאלית עם מטרות התנועה הציונית? הפלסטיני תושב ישראל חייב הן לחשוב והן ולהביע עמדתו בסקרים כי "הציונות היא הדבר הכי טוב, נכון וצודק שקרה לאזור זה ולמקום הולדתי, כל משטר אחר בהכרח יביא לחיסולו של העם היהודי וגם לחיסולה של הדמוקרטיה, קרי לפגיעה גם בזכויות אדם ואזרח שלי, לכן אדכא את זכותי להגדרה עצמית ואסתפק בהיותי מיעוט אתני ואזרח סוג ב"?

    למה אתה מדבר בשמם של הפלסטינים אזרחי ישראל וקובע שהם "יודעים שישראל היא מזמן 'מדינה של אזרחיה הפלסטינים והיהודים'? ושהכל עניין של בעיות חברתיות ושל פערים? הרי ישנם גם אזרחים יהודים שטוענים אחרת ממך, גם בשמם תקבע מה הם יודעים וכיצד הם מרגישים? אולי דווקא רוב הפלסטינים אזרחי ישראל מסכימים עם אמירתו הידועה של טיבי, לפיה בכל פעם קונפליקט בין דמוקרטית ליהודית ידה של האחרונה היא על העליונה, כלומר שהיותה של ישראל מדינה יהודית תורמת לקיפוחם ולמעמדם כאזרחים סוג ב'?

    השבמחק
  3. עכשיו בוא נעבור על "רשימת הדרישות השערורייתית" שאתה מציג:

    - הכרה רשמית בפלסטינים כמיעוט לאומי: למה לא? כלומר, לא למה לא מבחינתך, אלא למה שפלסטיני אזרח ישראל יבטל את עצמו עד כדי כך שבמקום לדרוש זאת, יחשוב שזה לא בסדר ובהכרח מבטל את היותם של היהודים רוב לאומי? אולי עדיף לשים את הדגש על ה"מיעוט" שבביטוי, במקום על ה"לאומי"?

    - אוניברסיטה ערבית: אם יצא לך לשוחח עם סטודנטים ערבים באורנים על התנאים והקשיים שלהם במכללה, במקום רק להתנצח איתם ולהוכיח להם (או לעצמך) כמה שטוב להם כאן תחת המשטר הציוני, אז אולי נחשפת לכמה מהסיבות הלגמרי מובנות לגיטימיות שבגינן הציבור הערבי בישראל עשוי לרצות באוניברסיטה שכזו. יש ברשותך נימוקים חשובים מדוע זה ייהרג ובל יעבור? אוקיי, אבל האם אתה תומך בהקצאת שירותי תרגום מבחנים ועבודות, ובשאר אמצעים אשר יסייעו להקל על סטודנטים ערבים לצלוח תואר בשפה השלישית שהם רוכשים בצעירותם (ובמקרים רבים לא זוכים לתרגל עד ללימודי התואר הראשונים שלהם)? ואם כן, מה עשית עד כה בתור מרצה באורנים כדי לקדם זאת?

    - איגוד מקצועי ערבי: מה הסכנה הגדולה בכך? ומה הסיבות לרצון באיגוד שכזה? יכול להיות שההסתדרות עושה איפה ואיפה בין עובדים יהודים ובין עובדים ערבים (לפחות נכון לשנת הסקר, כלומר לפני 20 שנה)?

    - קרן בריאות ערבית: שוב, דרישה שסביר מאוד כי נובעת מצרכים כלכליים-חברתיים אקוטיים ולא מתוך רצון לממש לאומיות פלסטינית בתוך ישראל...כי למרות שהעיקר הבריאות, בכל זאת ישנם אמצעים סמליים וממשיים טובים מקרן בריאות בשביל לעשות זאת...

    - הרחבת סמכויות השלטון הערבי המקומי: מהן אותן סמכויות מורחבות? מהם המניעים לדרישה זו? יכול שמדובר בצורך הקיומי הפשוט להרחיב יישובים, לבנות בהם בתי מגורים חדשים, אזורי תעשייה, לסלול כבישים וכדומה?

    - ועדת המעקב העליונה: יכול להיות שכאן יש מקום לביקורת, ועדיין בוא לא נשכח שמבחינת הציבור הערבי בישראל, מדובר בגוף דמוקרטי שמייצג אותו ודואג לו. וגוף זה לא היה יכול לקום ולמלא ואקום שלטוני, אם לא היה נוצר ואקום שכזה ע"י השלטון הישראלי מלכתחילה.

    לסיכום, כתגובה לסיכום שלך בסיסמאות: האומנם "מדינה בתוך מדינה" או רצון להתארגן פוליטית-חברתית-כלכלית ולהיות חלק משפיע במדינה? אומנם "מדינה דו-לאומית", אך מדוע שפלסטיני אזרח ישראל לא ירצה בכך? ומה רע בכך שהוא רוצה זאת, כל עוד אינו פועל כנגד מדינת ישראל ואזרחיה בדרכים של אלימות, הסתה וכן הלאה (ולפני שאתה מפנה אותי לתנועה האסלאמית, לח"כים הערביים ולשאר הירקות, אני מדבר על המשיבים בסקר)?

    השבמחק
  4. אתה מערבב חופש ביטוי וחופש מצפון עם עתיד פוליטי. לי אין שום ציפיה שערבי או אוסטרלי יראו את הדברים כמוני. לכל אדם בעולם שמור חופש המצפון והביטוי. אבל לא על זה מדובר אלא על עתיד פוליטי-מדיני. והעתיד הרצוי לשנינו עובר לעניות הבנתי ההולכת ומתחזקת דרך תחנה אחת לפחות שבלעדיה אין שום טעם לכל ויכוח נוסף: הכרה הדדית בזכות ההגדרה הלאומית העצמאית. בעתיד הנראה לעין לאומיות ומדינות לאום לא רק ימשיכו להתקיים אלא שכל מי שרוצה עולם סביר יותר אמור לתמוך בקיומן (הדמוקרטי אם זה לא ברור). ולכן בעתיד הנראה לעין מי שרוצה לראות סוף לסכסוך היהודי-ערבי (ולא ישראלי-ערבי, אלא יהודי-ערבי או יהודי-פלסטיני וגם יהודי-ערבי) לא יכול להרשות לעצמו להפוך את העניין הזה לשולי, לגחמתי וכן הלאה. הואיל והתנאי הזה לא מתקיים הרי שכל הדרישות האחרות של ערביי ישראל, כמו איגוד עובדים נפרד, מערכת בריאות נפרדת, אוניברסיטה נפרדת וכן הלאה, אי אפשר שלא לפרשן כחלק מהמאמץ להמשיך ולשלול את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. לצערי הגדול לא מדובר בחידוש אלא בהתמדה של אותו הקו המלווה את הלאומיות הערבית מתחילת המאה ה-20. כבר יותר ממאה שנה שאין שום שינוי בתחום זה. ומכאן לעניין 'עידן השלום'. הציניות שגילית בדברי לא קיימת. גם אני חייתי ב1994 וגם אני האמנתי באמת ובתמים כמו רוב היהודים בישראל שאכן מתחיל עידן שלום. אפילו מנהיגים בכירים של גוש אמונים האמינו בכך. כל מטרת ציון העובדה שמדובר ב1994 היתה אחת ויחידה: אם במציאות של עידן של שלום 90% מהפלסטינים הישראלים אינם מכירים בעצם קיומו של עם יהודי ובזכות ההגדרה העצמית שלו, מה נאמר ומה נגיד במציאות של תעשיית הרצח של ערפאת וממשיכי דרכו מכל הסוגים ומכל הצבעים, תעשייה המגובה בתעשיית השקרים של מה שממשיך באופן משונה לזכות לכינוי המחייב מבחינה היסטורית 'שמאל'?

    השבמחק
  5. לא חושב שאני מערבב, כי אפשר באמת להפריד בין הדברים. חופש המצפון זו זכות. רכיב ה"חופש" מציין את היותה זכות; רכיב ה"מצפון" מתייחס למהותה התכנית. המצפון של כל אחד ואחת מאיתנו משמש כמצפן (אין על העברית, אה?), באמצעותו אנו מנסים לנווט לעבר העתיד הפוליטי-מדיני הרצוי עבורנו (יהודים/פלסטינים/וכן הלאה) או למען כולנו (אם התפיסות שלנו הן אוניברסליות והוגנות, בחזרה למשמעות האמיתית של 'מצפון').

    היה רצוי שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית ושנגיע לפשרה של שתי מדינות. שאזרחי ישראל הפלסטינים/ערבים ישלימו עם היותם מיעוט אתני משמעותי, הזוכה לשוויון אזרחי אך מופלה מבחינה לאומית. אבל המצוי הוא שפלסטיני/ערבי אזרח ישראל חושב לעצמו "רגע, בארץ זו, מולדתנו, קם העם הפלסטיני. כאן התעצבה רוחו הלאומית. אז למה שלא נחלוק אותה עם היהודים במתכונת דו-לאומית, כמיעוט לאומי בקרב רוב יהודי, וכך נזכה לשוויון מלא, נרגיש הזדהות מלאה עם המדינה, והדבר יטיב עם שני הצדדים במחלוקת?".

    לגבי הציניות שייחסתי לך, קבל את התנצלותי.

    השבמחק
    תשובות
    1. מקבל מקבל... אל דאגה. מגיע לי לפעמים אגרוף בפנים. זה בסדר.
      לגבי הדו-לאומיות, היא נכשלה בכל מקום.
      היא נכשלה בעיקר במזרח התיכון
      ואלו טיעונים מספיקים.
      אבל עליהם אוסיף את הטיעון הישן והמשומש אך הנכון שלי: הכרה בעם יהודי ובזכות ההגדרה העצמית שלו היא תנאי שאין בלתו. אי אפשר להוסיף עליו תנאי משנה מגבילים. כמו למשל 'אני מוכן להכיר בעם יהודי ובלבד שהוא הופך את המדינה שלו למישמש 'כל אזרחיה' [פיקציה חסרת שחר כידוע] או למדינה דו-לאומית'.
      ותראה מה מצאתי בבלוג שלי. פנינה מחקרית ממש. לפעמים אני מרגיש שאני אזרח מועיל.
      http://udimanor.blogspot.co.il/2013/01/blog-post.html

      מחק