י

י

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

כרגיל - פדיקור מניקור מדברים שטויות (3800 מלים בארבעה פרקים על החלטת אונסקו ועל ספר מטריד מאד שבימים אלו מלאו לו 30 שנה ועל מה עושים)


א. ספר הג'ונגל - על החלטת אונסקו ובעיקר על מה שיש בה

אמנם ההחלטה המדוברת של אונסקו בנושא ירושלים אוחזת חמישה עמודים בסך הכל, אבל אני מרשה לעצמי להניח ש-99 אחוזים מאלו שמדברים עליה לא טרחו לפתוח אותה. כמו במקרה של ספר האזרחות המפורסם

'פדיקור מניקור מדברים שטויות' הוא משפט המחץ של בדיחת גו'נגלים ישנה, בת 30 בערך, אחת מיניה רבות שנהגנו לספר סביב המדורה, בימים שעוד היה יותר מקום להדליק מדורות ולספר בדיחות ג'ונגל. היא לא באמת מצחיקה אלא בתוך רצף של בדיחות ידועות יותר או פחות, כמו זו המסתיימת במשפט המחץ 'סבתא והסיפורים שלה' או 'מה עשתה התרנגולת'.

ואולי אנחנו מדליקים פחות מדורות ומספרים פחות בדיחות כאלו כי יש מספיק מדורות שמוצתות חדשות לבקרים במרשתת התוססת שלנו, ומי צריך בדיחות ג'ונגל כשיש לנו ראש ממשלה המייצר כאלו פעם ביומיים? בין לבין יש לנו את טראמפ, מארי לה-פן, סמוטריץ' ושאר ירקות.

אז בין צחוק לצחוק הנה החדשות היסודיות ביותר - ולא שאני מחובבי האו"ם על רוב ארגוניו, ובכל זאת, הוא ואלו קיימים - בהחלטה המגונה ההיא אין שום טענה לפיה אין ליהודים או לישראל קשר למקומות הקדושים בירושלים. להפך. עוד לפני שמציינים את עצם העובדה שהעיר הזו נקראת במסמך הזה בשמה היהודי הישן, המקראי והמקודש 'ירושלים' (ולא 'אל קודס' או משהו דומה אחר, כמו במקרה של השימוש במושג 'פלסטין') מזכירים לפחות פעמיים את היהדות כאחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות שיש להן קשר לעיר הזו.

וכן, בן ניתאי (שמו הספרותי של בנימין נתניהו מהימים בהם האיש - יועץ כלכלי בהגדרתו - עסק בהסברה) צודק, ישראל נזכרת במסמך הזה הרבה מאד פעמים (15) כ"כוח הכובש". אבל את הצירוף 'כוח כובש' או באינגליזית 'אוקיופאינג פאואר' אפשר להבין כפשוטו: הכוח השולט במקום, כלומר 'המבוגר האחראי', שבידיו הסמכות הראשית לעשות סדר בכל הקשור ברשימה הארוכה של הנושאים בהם עוסק המסמך הזה.

כי המסמך הזה אכן עוסק ברובו ברשימת בעיות הקשורות לתחום העיסוק של הארגון האומלל הזה: מורשת תרבותית. ולדעת מנסחיו המורשת התרבותית בירושלים נפגעת ולכן הארגון הזה קורא לישראל -  הכוח השולט בשטח - לעשות מעשה.

מוצדק? לא מוצדק? בדיוק! זו הנקודה. במקום לייבב את עצמנו לדעת כמו שאנו רגילים לעשות במקרים הללו, ולפני שהולכים ואומרים ל'עולם' haven't the jewish people suffered enough ומבקשים בהתאם לתת לרץ הישראלי פור של עשרה מטר בתחרות באולימפיאדה, יש לומר את האמת, שבמקרה של המזה"ת היא תמיד לטובת הצד היהודי, לא כי הוא טהור חלילה אלא כי שותפיו לסכסוך הם שקרנים מדופלמים, צבועים ובעלי מוסר כפול (זאת בהנתן האפשרות שיש בכלל יסוד מוסרי לעמדה שלהם).

הנה זה בעברית, ובקיצור: העולם המוסלמי בכלל, והפלסטינים והוואקף הירדני (הנזכר במסמך) בפרט, מחוללים באופן שיטתי פשעים נגד מורשת התרבות עליה אמונה אונסק"ו כל הזמן, כל היום, בכל מקום, בכל זירה ובכל אתר בו הם שולטים. נקודה. בירושלים מתנהלת זה שנים מלאכת הרס שיטתית של עתיקות העיר העתיקה, לאור יום, ובאין מפריע, ורק בזכותם של כמה חובבי ארכיאולוגיה בני עמנו חלק מתוצאות ההרס הזה נשמרות כמוצגים מוזיאליים למרות שאיבדו את ערכם הארכיאולוגי-מחקרי שכן מחקר ארכיאולוגי נשען קודם כל על הבחנה קפדנית של מוקדם ומאוחר. וכשבאים הקלגסים של הוואקף ופשוט מרוקנים מאות ואלפי קובים של אדמה עתיקה אל תוך משאיות ושופכים אותם בערימות של אשפה, אין ולא יכולה להיות ארכיאולוגיה שכן אין אפשרות לתקף את הממצא. אבל לפחות הממצא קיים, וגם זה משהו.

על זה צריך היה בן ניתאי לדבר ולא לנפח את התקשורת הישראלית הנשענת על 99% של עצלנים שלעולם לא יעשו את המינימום וזה לדעת על מה לכל הרוחות מדובר כאן. העיקר הטוקבק והטוויטר וה-חחח כנגד כולם.

הנה הצעה לטקסט תגובה מאת ראש ממשלת ישראל: "נכבדי אנשי אונסקו. ישראל הידועה בשלל מוזיאוניה והקפדת היתר שלה על מימוש זכותו של כל צליין בן כל דת ותת-זרם בכל דת ובכל כת, לבקר בכל מקום קדוש בארץ ישראל (ודוקו! לא 'פלסטין' ואף לא 'טרא-סנטה' אלא 'ארץ ישראל'), מברכת את הארגון על רגישותו הרבה למפגעים שצויינו בדוח ומודיעה בזאת שתעשה את כל הדרוש על מנת לתקנם. בהזדמנות זו אני, ראש ממשלת ישראל, שב ומזכיר את הפשעים השיטתיים הנעשים על ידי הרשות הפלסטינית ועל ידי הוואקף הירדני בירושלים העתיקה, כנגד המורשת התרבותית עליה ארגונכם הנכבד מופקד. נשמח לשתף פעולה בעניין זה בהמשך. בכבוד ובברכה, בן ניתאי".

ב. על ספר מטריד מאד שבימים אלו מלאו לו 30 שנה

בימים אלו מלאו 30 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: א. הכרה מוסרית בעצם קיומו הלגיטימי של יריבך (לא בדיעבד אלא מלכתחילה). ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים). ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה חתן תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך השלום. כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל וכל עם המדינאים נביאים מצרים. הלוואי וכל עם היה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה חלב דעא"ש מוסול אובמה פינת טראמפ.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי להתרשם מגאווה לאומית שהופכת ליהירות לאומנית. לפחות במקרה היהודי יש לה יותר בסיס עובדתי אבל בכל מקרה זה מביך)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ואיך אני יודע שהיא אותנטית? אני לא יודע. אני רק משער. זה המקצוע שלי. להעלות סברות. ביוונית - דוקסות. ריבוי של דוקסה. דוקסה=סברה ומי שהוא 'דוקטור' רשאי על פי הממסד האקדמי להעלותן.

ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.


ג. מרכיבי השקפת עולמו האותנטיים של כמאל חסן עלי בעניין היהודים והציונות

המרכיבים הללו בספרו של חסן עלי בולטים, בולטים מדי. כן, בכאב עלי להודות שיש בספר ביטויים אנטישמיים. אינני מחובבי הז'אנר בכלל (אני למשל לא מבסס את הכרתי הציונית על אנטישמיות אלא על רנסאנס יהודי) ובפרט (שיהודים יקרים כמו בן ניתאי עושים בתופעה הזו קרדום מדיני והכרתי לחפור בו). אבל גם הכחשת-יתר היא עניין הפוגע בהכרה. אז הנה בקיצור כמה ממצאים מהספר, כולל מספר עמוד כמובן, אם מישהו רוצה להוכיח אותי על טעותי:

אנטישמיות? בבקשה: "המנטליות הישראלית לוקחת בחשבון את הרווח שאפשר להפיק מכל השיטות הכלכליות-חברתיות כולל הפרימיטיוויות שבהן. שכן, לפי ההיסטוריה, כל השיטות הכלכליות הומצאו על ידי המוח היהודי, בעוד שכל השיטות החברתיות והמוסריות הן יצירותיה של האנושות בכללותה" (עמ' 144)

ובהתאם: "קיצורו של דבר, ישראל הפיקה תועלת מכל נקודות הכוח והתורפה בשני המחנות, המזרח והמערב, במנטליות של סוחר, שאינו מכיר אלא בחישוב הרווח שיפיק" ובהמשך: "ישראל סוחרת בזכויות הערבים בפלסטין" (עמ' 153)

חסן עלי על ביטחון ותוקפנות: "לפי תפיסה [יהודית-עצמית] זו, זקוקים היהודים באופן קבוע לביטחון ביחסיהם עם סביבתם. זאת למרות שביטחונם לא היה נתון לאיום, בכל תקופה שהיא לאורך ההיסטוריה, אלא בשל אי-הבנתם את משמעות הבטחון!" (עמ' 144)

ובהתאם: "במהלך השנים משנת 1948 ועד עתה [...] ישראל היתה בלעדית הצד התוקפן בכל 'הסיבובים', וטענותיה, שהסבירו את תוקפנותה, היו טענות של הגנה עצמית נגד האימה הערבית התוקפת אותה מכל עבר" (עמ' 142)

וכמבוא לעיון במוסר הכפול: חסן עלי מגדיר את סודאן כ"עומק האסטרטגי של מצרים" (עמ' 260) אבל בכל הקשור לישראל הוא מבטל את טיעוני העומק האסטרטגי ומגדיר אותם כ"תואנות בטחוניות" (עמ' 258)

אדמה קדושה ומוסר כפול: "אדמתה של מצרים, שהיא בעלת ההיסטוריה והציוויליזציה האנושית העתיקה ביותר בעולם, אינה ניתנת למיקוח. האדמה, לגבי המצרים, קדושה לא פחות מאשר האמונות והדתות. פגיעתה של ישראל באדמה או במקומות קדושים [...] גוררת את יחסיה עם מצרים למבוי סתום [...] לאמת יש פן אחד בלבד והיא ניצבת לצידנו" (עמ' 279). אבל מבחינת מעשיה של ישראל, שליטתה בירושלים היא "כיבוש ישראלי" (עמ' 281). ובאשר להיסטוריה העתיקה וקדושת האדמות, העקרון הזה כולל את מדבר סיני שהפך להיות חלק של מצרים בהסכם אסטרטגי-כוחני-צבאי בין בריטניה לאימפריה העות'מנית (כלומר כחלק מ"האימפריאליזם" אם לנקוט מונח חביב מאד על חסן עלי) בשנת 1906. "סיני הוא היהלום האבוד בהיסטוריה של מצרים כולה" (עמ' 220)

סיבת הנחשלות הערבית: "הסכסוך הישראלי-ערבי הוא הסיבה העיקרית לנחשלות ולסבל השוררים בעולם הערבי" (עמ' 196)

אבל לפחות במקרה של מצרים אין שום 'נחשלות': "בכל הקשור לטענת ישראל בדבר עליונותה הטכנולוגית וקיומו של הפער התרבותי בינה לבין מצרים, הרי ישראל יודעת שזה שקר" (עמ' 147). אבל עמוד אחד אחרי זה חן עלי מגנה את ישראל על שהיא ממשיכה לבקש ולקבל סיוע מארה"ב: "ישראל שכחה שהיא איננה נכללת במדינות העניות באזור, היות שהכנסתה הלאומית לנפש, לשנת 1976 הגיעה עד לסכום של 3920 דולר לעומת 280 דולר לנפש בלבד במצרים" (עמ' 148).

משפט בינלאומי וזכויות העמים להגדרה עצמית ועוד פעם מוסר כפול: "הפלסטינים, שהצדק עמם, טוענים, כי אם מבקשים מהם לאמץ את החלטות האו"ם, הרי הם מוכנים לאמצן כמקשה אחת. שכן לא החלטה 242 בלבד מעניקה להם את הזכויות הלגיטימיות, שהם דורשים. גם תכנית החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נותנת פתרון לבעיה" (עמ' 153). לזכותו של חסן עלי יש לציין שהוא מציין מיד בהמשך כי "הפלסטינים והערבים לא הסכימו לאמץ את ההחלטות הללו ולא פעלו כדי להוציאן אל  הפועל" (עמ' 154) אבל בשום מקום בספר הוא לא כותב במפורש שהצדק עליו הוא מדבר כולל גם את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. בסוף הטקסט שלו מופיע 'נספח א' שהוא למעשה נייר עמדה של משרד החוץ המצרי, ממנו ניתן ללמוד על העמדה הרשמית של מצרים בנושא (מתוך עמ' 322-319):

"מצרים היתה תמיד, במשך מאות בשנים, הכוח העיקרי במזרח התיכון ונקודת האחיזה שלו [...היה לה] תפקיד חשוב בעיצוב הגיאוגרפיה המדינית של האזור [...היא] הנהיגה את המאבק הערבי נגד האימפריה העות'מנית [...ב-1919] נפתחה למעשה תקופת המאבק הערבי לשחרור מעול האימפריאליזם המערבי. חשוב להעיר כי מיד בעקבות המהפכה המצרית [1919] באה מהפכה פלסטינית. העם הפלסטיני קם נגד מזימות האימפריאליזם, שהפר את זכויותיו הבסיסיות לעצמאות, לריבונות, לאחדות ארצו ולהקמת מדינתו [...] בעיקבות מלחמת העולם השנייה אירעו שלוש התפתחויות רבות השפעה על עתיד האזור [...]:

1. היווצרות סדר מדיני עולמי חדש - אמנת האו"ם נחתמה בסאן-פרנציסקו ב-26 ביוני 1945 [...] מצרים מילאה תפקיד חשוב בניסוח האמנה, בייסוד האו"ם, בביסוס הסדר המדיני העולמי החדש ובקריאה להצטרף אליו. כאשר פעלה לשם כך הבינה מצרים את ההשפעה החיובית, שיכולה להביא התפתחות זו למזרח התיכון ולמאבק על עמי האזור נגד האימפריאליזם, שהשתלט על כמה מדינות ערביות, ובמיוחד, בהקשר לבעיה הפלסטינית" [אני לא סומך על הקורא והנה התרגום בקיצור: היהודים אינם חלק מעמי האזור והמפעל הציוני הוא חלק מהאימפריאליזם]

2. הופעת סדר מדיני וחברתי חדש בעולם הערבי [...אשר] התמקד ונשען על הקשר המסורתי של מצרים לבעיות הערבים ועל תמיכתה הקבועה בהם מאז ימי הביניים [...הנשען על] מעמד ההנהגה שרכשה [מצרים] המתבסס על עליונותה הכלכלית, החברתית, התרבותית, המדינית והצבאית בעולם הערבי" [בסוגריים יש לציין את מידת הצניעות המופלגת שיש בקטע הזה בהתחשב שעל פי הכרת המחבר ונשיאו העם המצרי קיים 7000 שנה, רק 2000 פחות מהעם הפלסטיני, כפי שניתן ללמוד מדבריו של המופתי הנוכחי של ירושלים בפרק א' של קללת אדריאנוס, לכו לעמוד 8]

3. חלוקת פלסטין והקמת מדינת ישראל - העולם הערבי הזדעזע מהמאורע כבד המשקל הזה [...] הערבים נחלו אכזבה גדולה נוכח מזימת המעצמות, ובראשן מדינות המערב, להונאה גלויה זו של העולם הערבי [...]והביא להיווצרות התנגדות חזקה וקשוחה לתכניות המערב באזור [...] אין דבר שפכע יותר ברגשות הערבים לאחר מלחמת העולם מאשר ההתפתחויות הקשורות לפלסטין [...] ב-7 באוקטובר 1944, ביוזמת מצרים פרסמו הממשלות הערביות גילוי דעת בנוגע לבעיה הפלסטינית [...] 'פלסטין היא אבן יסוד של העולם הערבי ולא ניתן לפגוע בזכויות הערבים מבלי להביא נזק לשלום וליציבות [...]ההתחייבות של בריטניה להפסיק את העלייה היהודית, לשמור על האדמות הערביות ולהגיע למתן עצמאות לפלסטין [הן תנאי] לקראת ייצוב השלום והגשמת היציבות [...הליגה הערבית] מצהירה כי צערה אינה נופל מצערם של אחרים בכל הקשור לאימה ולסבל שעברו היהודית באירופה ונגרמו להם בידי כמה מדינות אירופאיות דיקטטוריות. אולם, אין לערב בין הבעיה של היהודים האלה ובין הציונות, היות שאין עוול גדול יותר ואין תוקפנות גדולה מכך שבעיית יהודי אירופה תיפתר באמצעות גרימת עוות לערביי פלסטין [...]'

מאז תום מלחמת העולם הראשונה בטלה חסות המדינה העות'מנית על ארצות ערב, שנפרדו ממנה, ובכללן פלסטין, והן הפכו להיות עצמאיות ועומדות בפני עצמן [...גם אם] הסממנים החיצוניים לעצמאות זו אינם נראים עדיין בעליל [...] מצרים אירחה את ועידת הפסגה הערבית הראשונה במאי 1946 [...שם] נקבע שהבעיה הפלסטינית היא בעיית הערבים כולם [...] כאשר הוגשה ההצעה על חלוקת פלסטין הנהיגה מצרים פעם נוספת את המאבק נגד הצעת ההחלטה שמפרה את העקרונות שעליהם מושתתת אמנם האו"ם ועליהם הושתת הסדר המדיני העולמי החדש במלואו. הערבים התנגדו להצעת החלוקה היות שהיא שוללת את זכותו של העם הפלסטיני לממש במלואה את זכותו להגדרתו העצמית על כל אדמתו [...] כאשר הסתיים המנדט הבריטי התערב הצבא המצרי כדי למנוע את מעשי הטבח שביצעו טרוריסטים ציונים נגד העם הפלסטיני".

[אני שוב לא סומך על הקורא והנה משמעות הטיעון הארוך הזה: מצרים, האמא של האנושות, היתה גורם מרכזי ביצירת הסדר העולמי החדש במסגרתו יש מקום לכל העמים להוציא את העם היהודי שפשוט לא קיים אלא הוא נברא כחלק ממזימה אימפריאליסטית של המערב. כנגד מזימה זו מוצדק לפעול בניגוד לכל הכללים של אמנת האום שכאמור נבראה בצלמה ובדמותה של הנאורות המצרית (במקום אחר בספר חסן עלי כותב כי "ערביות" באה לידי ביטוי ב"סובלנות וגמישות". עמ' 154, נשבע לכם זה כתוב שם). הנאורות הגמישה והסובלנית הזו מזהירה בסגנון טוני סופראנו שכל עוד תמשך עלייה והתיישבות יהודית 'על אדמות ערביות' לא רק שלא תהיה יציבות ולא יהיה שלום אלא שהאלימות הערבית מוצדקת ללא סייג. 'טוני סופראנו' - מצרים מקבלת את עקרונות האום שהיא כאמור המציאה ובלבד שהאום מקבל את המוסר ואת התפיסות שלה. end of story. 

כמעט. כי חשוב לזכור שלאורך הספר חסן עלי מתרעם על המשך העלייה היהודית לישראל, בין אם מדובר ביהודי אתיופיה ובין אם מדובר בעולים מברה"מ. עד כדי כך הציונות מקוממת אותו שהוא מרשה לעצמו להמציא סיפור לפיו יגאל אלון, אמר לו בשיחה כי "שגינו כאשר הקמנו את ישראל לצדה של מצרים באזור פלסטין. קרוב לוודאי שעדיף היה לו היינו יכולים להחזיר את גלגלי ההיסטוריה אחורה, ואז היינו בוחרים לנו מקום אחר באפריקה, או במקום אחר, לפי אחת ההצעות שהוגשו להרצל בקונגרס הציוני בבאזל" (עמ' 225)].

ובכן מסתבר שחסן עלי ניחן בדמיון מזרחי עשיר ובכל אופן הוא מרשה לעצמו לשכתב את ההיסטוריה הציונית באופן מעורר התפעלות... בבאזל לא הציעו לתנועה הציונית שום דבר הרי, אלא הרצל הוביל את צירי הקונגרס להחלטה המפורסמת אודות רצונם של הציונים להקים בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים, בדיוק הדבר לו מתנגד חסן עלי באופן גורף ומהותי. מאוחר יותר אכן הוצעו הצעות להרצל, אחת מהן - הצעת אל עריש - דווקא מצאה חן בעיני מנהיג הציונות הן בשל קרבתה לארץ-ישראל והן בשל המימד הפרוגרסיבי שלה - הובלת מים מהנילוס לטובת פיתוח אזור שחון אך בעל פוטנציאל. כידוע מושל מצרים הבריטי התנגד להצעה והיא נפלה. אחר כך באה הצעת אוגנדה והרצל עשה בה שימוש מדיני-פוליטי לטובת הידוק קשרי התנועה הציונית עם הבריטים. חסן עלי היה מכנה את המהלך הזה "אימפריאליזם". ולכן על מה לכל הרוחות הוא מדבר??? בלי קשר לעובדה שבכל הקשור לדברי אלון כביכול מדובר בהבל הבלים ורעות רוח??

חסן עלי כמובן לא מחמיץ הזדמנות להסביר את הקשרים בין ישראל לארה"ב במונחי הלובי היהודי בארה"ב: "ההשפעה של קולות היהודים ושל פעילותם התעמולתית בבחירות הם הגורם העיקרי שיש לישראל על הקונגרס" (עמ' 305)

חסן עלי מפציר בעמיתיו הערבים לקבל את היוזמה המדינית של מצרים בשם תורת השלבים: "הזמן הוא גורם מכריע. ואם אין אפשרות להשיג דבר מה בשלמות עדיין אין צורך לשלול אותו לחלוטין. מימוש חלק מהזכויות עתה לא מונע מלנסות ולהשלימן בעתיד. אך השארת המצב כפי שהוא, ללא מעש, תנציח את אי הצדק". (עמ' 302).

ויש עוד, תאמינו לי. מדובר בספר בפורמט צפוף מאד. 350 עמודים שהם למעשה - במונחים של הפקות ידידותיות יותר לעין - לפחות 500. בשורה התחתונה התמונה העולה מעציבה מאד. נשבע לכם ניגשתי לספר הזה בהתלהבות מרובה כמוצא שלל רב. לצורך הכנת קורסים לשנה"ל העומדת בפתח חיפשתי כמה ספרים על תהליך השלום ולצד ספרו של חסן עלי יש עוד כמה וכמה, מי יודע, אולי אמצא בהם קורטוב של נחמה, רצון טוב ונכונות להכרה של ממש. אצל כמאל חסן עלי, מאדריכלי השלום הישראלי-מצרי אין ולו שמץ וזכר לכך. ההפך: חד צדדיות, מוסר כפול, עיוות העבר, יהירות, כוחנות וצדקנות.

ד. אז מה עושים?

אין מקום ליאוש... מה עושים? ממשיכים לעשות את מה שיהודים עשו כאן מאז שהציונות החלה לסמן להם דרך לתחייה לאומית. מאז 1878 מתנהל כאן 'בניין אומה' לא רע בכלל, הדורש אינספור תיקונים ושיפורים, אבל אין מה להבהל מעצם העניין בהתחשב בכך שיהודים הם קודם כל בני אדם ובני אדם הם קודם כל יצורים שמנסים וטועים ומתקנים וחוזר חלילה.

זה אלף כמו שפנדורין חושב. ובית, בתחום המדיני כלומר במישור יחסי היהודים, מדינת היהודים וכל הקשור בה עם מה שמכונה 'העולם' בכלל והשכנים בפרט, נדמה לי שבכל רגע שעובר תפקיד האמת והמוסר נהיים חשובים וקריטיים יותר. ולכן, בית: אמרו אמת. לא יועיל? בוודאי לא יזיק.

לפני 40 שנה היה חשוב לדעת לשקר. לטייח את האמת. לא לעמוד על קצהו של יוד. כי הרווחים מהשלום הישראלי-מצרי היו עצומים. מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת. חסן עלי מצטט בספרו של אריק שרון שאמר לו בשיחה שאם השלום יחזיק מעמד 20 שנה זה יהיה נס. והנה עברו כמעט ארבעים ולמרות רצח סאדאת והדחת מובראכ ומורסי השלום החוזי הזה, השונה כמובן משלום אמת, עומד על מכונו ואין שום סיבה להניח שהוא לא יתמיד בכך עוד 40 שנה ויותר מכך.

אבל היום אני לא רואה שום סיבה להמשיך ולטייח את האמיתות היסודיות ביותר של יחסי יהודים ושכניהם. לא יועיל כי אנו חיים בעולם בו בשאר אסאד רוצח ההמונים ממשיך להתנהל כמדינאי לגיטימי, עולם בו ארגון כמו אונסקו מסוגל להפיק כזו החלטה הרואה לכל היותר 50% מהמציאות, עולם בו דונלד דאק עלול להיות לנשיא ארה"ב, ובכן בעולם כזה מה התועלת באמת??

לא תועיל? לא תזיק. כי אם העולם הוא כוח ומי שצועק צודק, תודה לאל לישראל יש יכולת צעקה לא קטנה בכלל.

אבל החשבון הוא לא מצד התועלת הפרקטית בלבד אלא קודם כל מצד ההכרה. מצד התודעה. מצד החינוך ומצד הצדק. צדקת הדרך. אם אתה יודע מאין אתה בא, גם אם לא תצליח להגיע לאן שאתה הולך, לפחות תדע היכן נתקעת. אחרת אתה מתברבר בניווט ואין כמו בן ניתאי להדגים לנו יכולות ניווט עלובות בכלל ובפרט שמדובר באיש שלחם בכל מלחמות ישראל ועשה זאת במובחרת שביחידות צה"ל.

על עיוותים אין לענות בעיוותים אלא באמת. אל קלקלותיה של הדמוקרטיה - כך אומרים שאמר לינקולן - מתקנים בעוד דמוקרטיה. את קלקלותיו של השיח המדיני מתקנים בשיח מדיני אמין. אונסקו לא הכריזה שאין לישראל קשר לירושלים ולכן אין צורך לענות על מה שלא נאמר אלא רק על מה שנאמר ומה שנאמר מספיק מעוות כך שקל מאד להעמיד מול העיוות הזה אמת פשוטה ונקייה. מי יודע, אולי עוד שניים שלושה אנשים ילמדו שניים שלושה דברים חדשים על המציאות כפי שהיא. לא יועיל? לא יזיק.

אז מה עושים? עושים. בונים אומה. ממשיכים לבנות אומה, ואומרים אמת. די פשוט כשחושבים על זה קצת. 

3 תגובות:

  1. נראה שאולי דווקא בגלל הנרטיב הציוני של תחילת הגאולה ב- 1878 החליטה אונסקו את שהחליטה.
    אולי בעיה היא שהנרטיב שלנו הוא שקרי?
    אולי כדאי לשנות את הנרטיב?
    ראה הרצאה בעניין:
    https://www.youtube.com/watch?v=AgI_q0oALYQ

    השבמחק
  2. ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי לסבתא היו גלגלים אבל לא היו לה ברקסים? "הנרטיב הציוני של 1878" הוא לא נרטיב אלא היסטוריה פשוטה שאמורה להיות ידועה. לצערי אין לי זמן לבטלה ומהמעט שראיתי מההבלים שיש בסרט הזה אין לי אלא למשוך בכתפיים ולחזור על רעיונות ישנים שאמרו כבר לפני: הפוך בה והפוך בה דכולי בה, אבל במובן הרע של הביטוי הזה. לאדם יש יכולת יצירתית להפוך אמת לשקר ושקר לאמת, ולמרבה המזל הציונים יצרו כאן מערכת דמוקרטית המאפשרת לכל כסיל אוויל ועמרצ לכתוב מה שהוא רוצה וכל אחד יכול לקנות מצלמת וידאו ולהעלות הרצאות ליוטיוב. כמובן שכל מה שכתבתי כאן חל גם על הבלוג שלי ולכן יש שתי אפשרויות: א. ללמוד או לנסות ללמוד את העבר כפי שהיה. ב. להכחיש את העבר ולהמציא סיפורי מעשיות והבלים. זה מה שעושים באונסקו, זה מה שעושה עיתון הארץ לא פעם , על העקרון הזה מבוססת תורת אש"פ והנה גם הרב הדגול בן פורת נוקט באותה הטכניקה: חשקרים וחצאי אמיתות הגרועים משקרים. כוונתו לעומת זו של אש"ף או של מכחישי השואה (גם הם אמנים באותה הטכניקה) רצויה כמובן אבל כבר נאמר הכל על הדרך המובילה לאן שמובילה למרות כוונותיה. אני בכל אופן אמון על דרך א', ודרך א' כוללת בין השאר את העובדות הבאות: 1. רוב הציונים היו חילוניים. 2. רוב החרדים התנגדו לציונות על תוכה ועל ברה. 3. הציונות 'נכפתה' על העולם החרדי כחלק מהיותה של מדינת ישראל - פרי הציונות - מדינה דמוקרטית המבוססת על שוויון אזרחי בתוכו נכללים כל אזרחי המדינה כולל לא יהודים ולא ציונים כמובן (חלק מהחרדים עונים על ההגדרה הזו). 4. 'הכפייה' האזרחית הזו כוללת כמובן לצד תקציבים עד אין קץ זכויות אזרח יסודיות כמו חופש ביטוי וכן הלאה.
    בתוך המסגרת האזרחית הזו שיצרה הציונות אפשר לעשות בערך כל מה שרוצים, כולל הפצת שקרים וחצאי אמיתות הגרועים משקרים. בן פורת לא המציא את זה כאמור, ובהקשר המסויים הזה די אם נזכיר את ארגון שופר המהולל...
    עניין אחרון - מושג 'הגאולה' הוא לכאורה עניין ברור כמו שמש בצהרים או כוס עם מים, אבל מה לעשות והמושג הזה כולל בתוכו גופי תוכן ומעשים שונים לא פעם מהקצה אל הקצה. 'גאולה' בפי מייסדי פתח תקווה ב-1878 פירושה חזרתם של יהודים לעבודת האדמה, על אפם ועל חמתם של חרדי הישוב הישן (אנטי-ציונים גמורים). באותה תקופה 'גאולה' בעיני חב"ד היתה ישיבה בסבלנות בכלא הצאר הרוסי והמתנה למשיח, וידועה לכל מי שיודע גרם היסטוריה אמירתו של הרעבע של חב"ד באותה תקופה, לפיה על יהודי להצמד למקום מושבו בגלות ושאם כלו כל הקיצין ואין לו ברירה והוא חייב מסיבות כאלו ואחרות להגר, אזי יהגר היהודי לכל מקום חוץ מלארץ ישראל שכן עלייה טרם בוא המשיח היא טומאה. 'גאולה' עבור היהודים של הבונד היתה מהפכה קומוניסטית ברוסיה. 'גאולה' עבור יהודים רפורמים היה להקים טמפל בעיר הגדולה ולנגן תפילות מתורגמות לאנגלית לצלילי העוגב. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. 'גאולה' היא מלה יהודית כמובן אך כמספר הזרמים ביהדות מספר פירושיה ומשמעויותיה.
    באשר לגאולה בפרשנות הציונית, כבר הזכרתי את פתח תקווה שהיתה הסמן הראשון לכל מה שבא אחריה - מושבות, מושבים, קיבוצים, ערים, עיירות וכן הלאה, כל מה שיהודים עשו כאן במסגרת 'בניין האומה' הציוני. מי שזקוק לאברהם אבינו כדי לקבל רוח גב, מוזמן לעשות כן. גם ריבז ורמבם יהודים דגולים ויש מה ללמוד מכולם, כולל מרבי נחמן. אבל לקבל השראה מיהודי גדול כזה או אחר זה דבר אחד, ולהמציא 'נראטיבים' אודות מהות הציונות ותולדותיה עניין אחר לגמרי.
    כל טוב וחג שמח.

    השבמחק
  3. תודה. כייף לקרוא וללמוד.

    השבמחק