אין כמו האנטישמיות המעונבת – כן, היא רק 'אנטי-ציונית', ברור

 כנס היסטוריונים בברלין. הנושא 'זהויות יהודיות מתנגשות' או משהו כזה, כי לא  תמיד האנגלית יוצאת טוב בעברית, אבל זה לא באמת משנה כי כותרת המשנה מסדרת הכל: 'מלחמת העולם הראשונה ומעבר אליה'.

כן, כידוע מליוני יהודים שרתו בצבאות השונים, הרגו ונהרגו, על ידי יהודים ולא יהודים גם יחד. הנה למשל בצבא הגרמני שרתו 100 אלף חיילים יהודים, 80 אלף מהם בחזית, נדמה לי ש-16 אלף נהרגו.

ולפני ואחרי המלחמה דיברו כולם על 'סדר עולמי חדש', לאו דווקא במובן הציני או התלוש, אם כי היו גם פרוייקטים תלושים והזויים כמו האנארכיזם על כל צורותיו, וגם היה יסוד ציני ידוע שדווקא הצליח מבחינה פוליטית והצליח היטב: הבולשביזם הקומוניסטי שבשם 'מלחמת המעמדות' הכניס את רוסיה לדיקטטורה בשם 'הפרולטריון' כמובן.

אבל לא רק תלישות או ציניות, אלא גם רעיונות מעשיים ופרוגרסיביים. 14 הנקודות של וילסון למשל, או עקרון המיעוטים שהיה חלק מה-14 אבל לא רק, וסוציאלדמוקרטיה ואפילו פילאטיס.

ובכן, ברלין, אירופה, הקהילה האירופית, כנס היסטוריונים, כל אלו מושגים נרדפים המצטרפים למסקנה אחת (מיניה רבות): פלורליזם, חופש ביטוי, מבט רחב ורב-מימדי על העבר, ההווה והעתיד.

ואמנם, בכנס השתתפו חוקרים מ-12 מדינות, ממספר גדול יותר כמובן של מוסדות (הישראלים למשל 'ייצגו' לפחות ארבעה מוסדות כאלו), ובהם גם חוקר מטוניסיה. לא פחות.

מה לימד אותנו המרצה מטוניסיה? על האגודה הערבית-יהודית שפעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והפיצה רעיונות של צדק רעות ואחווה, ועשרות שנים לפני ג'ון לנון דמיינו עולם – או לפחות טוניסיה –בלי ערביות או יהודיות (כלומר בלי יהודיות). עד כדי כך היו האנשים האלו נאורים שהם לחמו כמובן כנגד האנטישמים המקומיים ("היא יובאה לטוניסיה על ידי הצרפתים עם תחילת אקיבוש הצרפתי ב-1881". סוף ציטוט. מה היה לפני זה? "היהודים היו ד'ימים, כלומר נתינים נחותים של הביי המקומי. פעם בכמה שנים היו מהומות נגד יהודים". סופו של עוד ציטוט)

באשר לאנטישמים המקומיים – הם היו בטוחים בעצמם שהם מגינים על הצרפתיות ושלא מדובר בתנועה לא לגיטימית – להפך! – עד שהם לא התביישו להעמיד עצמם על רצף אנטישמים ידועים ומכובדים שכידוע הביאו לעולם מחשבה מתקדמת: מרטין לותר, דידרו, וולטר, רשימה חלקית.

נו טופ, המסר ברור: וואנס אפון א טיים יהודים וערבים חיו בכזו הרמוניה עד שהמתקדמים שבקרבם רצו לבטל בשם הקומוניזם גם את הערביות וגם את היהודיות (כלומר את היהודיות).

מחיאות כפיים.

בשלב השאלות התנפלה על המרצה היסטוריונית מהסוג הנפוץ – אלו שמכירים את הנושא מהבית. 'נולדתי בצרפת' היא הציגה עצמה. 'הסבים שלי היגרו לצרפת מטוניסיה ב-1961' היא ספירה והוסיפה שלא רק שהם העריצו את התרבות הצרפתית אלא שהם דברו בגעגוע על טוניסיה כעל 'הבית הישן'. כלומר היא גדלה בצרפת, במשפחה של יהודים, שראו עצמם טוניסאים-צרפתים כשרים לחלוטין, ולכן לא הבינו אף פעם מדוע נאלצו לפתע (הסבתא והסבא) לעקור מבית האהוב והצרפתי-יהודי-טוניסאי או טוניסאי-יהודי-צרפתי ולמצוא עצמם כעקורים בביתם החדש, צרפת (שאיפשר להם רק שני שליש מהזהות המקורית שלהם).

"אז מה השאלה?" הקשה יו"ר המושב (תפקיד משעשע במיוחד בעולם המרתק של כינוסי החוקרים למיניהם). טוב, חוץ מהיסטוריית 'אני הייתי שם' "כיצד אתה מסביר את הכשלון של טוניסיה ליצור מדינה שוויונית לכל תושביה הנאמנים?"

המרצה המכובד שם והזכיר לחברה המתוסכלת ולציבור בכללותו את הנקודות ההיסטוריות המרכזיות ששימשו כרקע להרצאתו על החבורה היהודית-ערבית (כלומר ערבית) על שם ג'ון לנון: ההוצאה להורג של עגלון יהודי ב-1857 (שמו היה בטו ספאז ואת העובדה הזו אני הזכרתי לו בקריאת ביניים אופיינית [שלי]) שהביאה להכרזה על החוקה של 1857 במסגרתה היו שני סעיפים דרמטיים:  6 ו-8, ששינו את מעמד היהודים באופן חסר תקדים. סעיף 6 דיבר על כך שבמקרה של העמדה לדין של יהודי חייבים לשבת בדין גם נציגים יהודיים. סעיף 8 אמר כי לכל אזרח יש את הזכות לשרת בכל תפקיד ציבורי לא משנה מה רקעו הדתי.

"עד כמה יושמה החוקה" אמר המרצה, "זו כבר שאלה אחרת". שעל זה נאמר, 'דונט קונפיוז מי ווית' פאקטס', או במלים אחרות: בואו נזרוק את המציאות מהחלון, בפרט אם היא מפריעה לנו לתיזה. אז מה אם אנחנו היסטוריונים כלומר רופאי זיכרון.

זו גם הסיבה שהמרצה לא הזכיר את העובדה החשובה הבאה: אותה חוקה שאולי ייושמה אולי פחות (פחות) נאכפה על ידי המעצמות המערביות (בראשות צרפת) ששלחו אניות תותחים לטוניסיה אחרי המהומות שהתחוללו ב-1857 אגב פרשת בטו ספאז. כן, גם את העובדה הזו הזכרתי בקריאת ביניים (אופיינית).

וכמו בשיח הפמיניסטי המוכר הרבה יותר במקומותינו: 'עובדה! יש כבר טייסות נשים!'. עובדה. אבל מה היא מוכיחה? ובהשלכה: "עובדה!" אמר המרצה, "ב-1920 היו 15 שופטים ממוצא יהודי!". עובדה, אבל מה היא מוכיחה?

מה מוכיחה אשה טייסת? בדיוק. שאשה יכולה להיות טייסת וכי חיל האוויר רוצה את הטובים ביותר לטייס וכי הטובים כוללים גם את הטובות. ומה מוכיחים שופטים יהודיים בטוניסיה? שיהודים יכולים ללמוד משפטים וכי המערכת הטוניסאית המודרנית יחסית של תחילת המאה ה-20 נזקקה למשפטנים מוכשרים בין אם הם היו  יהודים ובין אם לא.

כן, בסדר, ברור. חשוב שנשים תוכלנה להיות טייסות? כן. חשוב שיהודים יוכלו להיות משפטנים בכל ארץ? כן. אבל לא זו השאלה ששאלה ההיא מההיסטוריה של אני ראיתי.

תנוח דעתו של הקורא. למרצה מטוניסיה היתה תשובה ישירה לשאלת הכשלון הטוניסאי לשלב את יהודי הארץ הזו (ולא רק כמה שופטים או טייסים אחרים): "הציונות אשמה".

לצערי – ואל תיקח את זה אישית קורא יקר – אינני סומך על הקורא היקר (או האחר) שהוא מבין את משמעותה של התשובה הקצרה הזו, של מר מרצה מטוניסיה. החוקה שהוא מנפנף בה ('עובדה! יש טייסת אשה!!) נחקקה ב-1857. הרצל היה בן מינוס 3. הקונגרס בבאזל היה בן מינוס 40. הצהרת בלפור בת מינוס 60. החלטה 181 בת מינוס 90. אבל מי סופר חוץ ממני. אז מה הפריע למימוש הרעיונות הנשגבים (באמת) של החוקה?

התשובה ידועה והיא רשומה באותיות של דם עד עצם היום הזה: חוסר הסובלנות היסודי, המהותי והעמוק של התרבות והחברה הערבית-סונית. זהו הסיפור של המאה ה-20 במזה"ת וההשלכות שלו על היהודים הן לא הפרק המרכזי שלו. תשאלו את תושבי חלב. או את הקופטים. או את הדרוזים. או את הכורדים. או את הארמנים. אחר כך אם ישאר זמן תשאלו את היהודים. לא הכרחי.

בהרצאה אחרת שעסקה ב'מעריבזציה' של העלית היהודית (המתנשאת) של ברלין בתקופת ההגירה הגדולה, הוזכר סמי גורננמן, יהודי מזרח אירופי שהתיישב בברלין ותמך בציונות, ובמסגרת זכרונותיו סיפר על בר פלוגתא אנטי-ציוני שסיפר בעצמו שלנוכח הכרזתו שיהודי (אנטי-ציוני כאמור) לא אמור לארגן בביתו עץ חג מולד, הטיח בו יהודי אחר את הדברים הבאים:

Any one that does not light a christmass tree is a Zionist

ובהשאלה מורחבת ואולי לא לגמרי מדוייקת ובכל זאת: עבור אנשים מסויימים, נאורים כמובן ודגולים, או בעלי מונופול על המסכנות (קרבנות או 'קרבנות' הקולוניאליזם בכלל ו'אקיבוש' בפרט), להיות ציוני בימינו (כבר 100 שנה ויותר) זה להיות אדם חלקי במקרה הטוב, מעוות (ושאר ירקות) במקרה הרע (והרווח).