י

י

יום רביעי, 5 באפריל 2017

על הדכדוך – מדוע נתניהו צודק ורק אם ננהג כפי שהוא מציע אולי שלטונו הרע יגיע לקיצו



לא לכעוס עלי בבקשה. אבל אני לא רואה חדשות. למה? כי אין שום 'חדש' ב'חדשות'.

נכון, רגש האמפתיה הוא חשוב.

והרגש הזה מתעורר למראה תמונות של נשים רצוחות על כבוד המשפחה (זה לא חדש), נכים מתוסכלים מזלזול המדינה בהם (זה לא חדש), חולים שוכבים במסדרונות (זה לא חדש), פקקים (זה לא חדש), תאונות (זה לא חדש), תורים (זה לא חדש), צפיפות בכיתות (זה לא חדש). (זה לא חדש) (זה לא חדש) (זה לא חדש).

רגש האמפתיה חשוב כי הוא מקושר לרגש הסולידריות. אכפת לנו ולכן אנחנו 'בסדר'.

וכשהחתיך ההורס איש הטכנולוגיה זה שנשוי למדהימה בפני עצמה ושלמד במוסדות במערב והוא מדבר אנגלית טוב יותר מצ'רצ'יל ולכן הוא הבשורה של ארצו ולכן יש להחזיר לו את כל הגולן ואז באמת יהיה כאן שלום אמת נצחי ומזרת תיכון דנדש רוצח את אזרחיו בנשק כימי, כולנו אומרים במקהלה 'והעולם שותק' כי זה מה שאנשים סולידריים (ווי אר דה וורלד, ווי אר דה פיפל, לא לשכוח להחזיר את האזניות הגדולות בסוף ההקלטה) ואמפתיים עושים.

קתרזיס קראו לזה היוונים, וזה לא מה שאנו זקוקים לו עכשיו.
לא קתרזיס אלא לוגוס. הבנה. הבנה טובה ופשוטה של המצב.
כדי שאולי, הדגש הוא על אולי, יבוא כאן שינוי.

רגש האמפתיה חשוב ומובן אבל הוא בא על חשבון חשיבה צלולה לאיתור הבעיה. ומה הבעיה? הבעיה היא החוט המקשר בין כל התופעות החברתיות האיומות הללו שחלקן הוזכר קודם תחת הכותרת (זה לא חדש).
ומה הוא החוט המקשר? הנה זה, בקיצור:

תיקנון חסר
תיקצוב חסר
ייבוש מכוון ושיטתי
החזקת כל המערכת החברתית על מצב של 'ליבוי ביקושים'.

איפה כל זה מיוצר?
נו, ברור, במשרד האוצר.
קל למשרד האוצר לבצע 'ליבוי ביקושים' משתי סיבות: האחת אובייקטיבית והשנייה סובייקטיבית.

הבעיה האובייקטיבית היא שהביקושים עולים כל הזמן, כי:
א. האוכלוסייה גדלה
ב. הצרכים גדלים בכלל: כי  מה שפעם היה מותרות (פנסיה למשל) היום הוא מובן מאליו.
ג. הצרכים גדלים בפרט כי האוכולוסייה גדלה ומתבגרת\מזדקנת.

עד שלא תקום כאן תנועת התאבדות המונית או תנועה לטרנספר של המבוגרים (מעל גיל 65 אם זה לא ברור) לאסקימוסיה או למה שנשאר מחאלב המציאות האובייקטיבית הזו רק תלך ותתגבר: עוד אנשים, עוד צרכים. סיוט מתמשך למשרד האוצר.
שהוא חצי לא-מתמטי מהבעיה הסובייקטיבית (החצי השני הוא אנחנו, או 'אנחנו', האזרחים, כלומר כל מי שאיננו פקיד אוצר ולא ראש ממשלה ומי שרוצה להוסיף את הליצן כחלון, מוזמן, הבדיחה בכל מקרה עלינו). באשר לבעייה הסובייקטיבית שעליה אחראי האוצר, הנה זה שוב:

א. תת-תיקנון
ב. תת-תיקצוב.
ג. תת-ביצוע.

זו התמונה כידוע לאורך כל החזית החברתית ואין סיבה לראות חדשות כי הכל ידוע: ליבוי ביקושים בשיכון, בחינוך, בכבישים, בשוטרים, בפקחים, במיטות בבתי חולים, בעובדים סוציאליים, בשופטים, בפרקליטים, בכל. ה כ ל. בכל המקרים אותו הסיפור אותן הטרגדיות אותם ביקושים גבוהים (ושום דבר כאן לא חדש).

והנה סוף סוף התייחסות לבעייה הסובייקטיבית עליה אחראים האזרחים, כלומר החצי השני, כלומר אנחנו, 'אנחנו' הכוללים את כל השרים להוציא את הראש ואולי את הכסלון, וכמובן את כל חברי הכנסת ללא יוצא מהכלל, ואחר כך כל אחד מאיתנו אבל בעיקר את אלו – והם הרוב – הממשיכים לראות חדשות. מה תרומתם של כל אלו?

 באשר לפוליטיקאים:  חלקם לא מבינים או לא רוצים להבין או לא מבטאים הבנה לגבי מה שקורה. חלק אחר (למשל אילן גילאון, סתו שפיר, איציק שמולי, מיכל בירן, דב חנין, אורלי לוי ויש ללא ספק עוד כמה) מבינים אך אין להם כוח (פוליטי) או אומץ (ציבורי) להתמודד עם הבעיה האמיתית: משרד האוצר.

חולשה פוליטית ופחד ציבורי אלו נעשים אקוטיים יותר ככל שהפוליטיקאים המבינים והמתמודדים למרות הכל, אינם מקבלים גיבוי מספק מהתקשורת, שכמעט תמיד במקום לדבר על הסיבות לדיכוי הנכים למשל (משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד), אנשיה מצלמים את הנכים ומביאים עוד 'סיפור קורע לב' כדי שהצופים בבית  נלטף את האמפתיה ואם אפשר נרגיש לא בסדר והכי טוב שניקח את האשמה עלינו. 'והעולם שתק'. בקרוב יום השואה. נוכל להתפלש ממש ברגשות אשמה על מעשיו של האיש ההוא בחליפה היושב וגולש באינטרנט בארמונו בדמשק.

ומדוע התקשורת מתנהלת כך? כי: א. רוב אנשיה בורים ועמי ארצות. חלקם אפילו עילגים. ב. החכמים שביניהם (ויש כאלו כמובן) נתונים בסד לחצים של העורכים שלהם העסוקים בעיקר בשיקולים של רייטינג ולחצים פוליטיים. בקיצור, התקשורת ברובה מייצרת 'חדשות' ו'חדשות' זה 'סיפור אישי', אם אפשר 'קורע לב' ובכל מקרה רצוי שיהיה 'סקופ' כמו שמלמדים ממש כרגע בקורס הכתבים החדשים (הם מה זה לא חדשים, חוץ מהגיל שלהם כמובן) של גלי צה"ל, חממת התקשורת הישראלית של הדור הבא (וזה שקדם לו וזה שקדם לו וזה שקדם. אילנה דיין, מכירים?).

ובסוף שרשרת המזון, אנחנו האזרחים. אז מה עושים? קודם כל מפסיקים לראות חדשות. נתניהו צודק. אבל מסיבות הפוכות. אכן תעשיית הדכדוך מדכדכת. אבל מטרת חיסול הדכדוך איננה מבוא לתליית תמונות של הראיס נתניהו בכל חדר בבית, כמו בימים ההם בשנות ה-60' כשבכל העולם הערבי תמונתו  של נאצר עיטרה את קירות בתי האזרחים ממרוקו ועד כוש. להפך. מטרת דיכוי הדכדוך הפוכה: חזרתה של השפיות למרכז השיח הישראלי.

שמירת שפיות היא עניין קריטי במצב שנוצר בארץ. כי  הדיכדוך מעודד מגמות הרסניות לעתידנו: ירידה של הטובים ביותר, חיזוק מגמות של אדישות לפוליטיקה ('למה להצביע בכלל') שאחד מענפיה הוא תלישות פוליטית רדיקלית מכל הסוגים ('שלום עכשיו', 'דיור עכשיו', 'סיפוח עכשיו', 'מילקי עכשיו')

השפיות קריטית כי בלעדיה החברה האזרחית שלמרות הכל קיימת כאן, תתקשה להחזיק מעמד. וחשוב שהיא תחזיק מעמד כדי שביום שתעלה דמות של ממש שתוכל לעשות כאן שינוי של ממש (אהוד ברק למשל) היא (הדמות) תקבל גיבוי ציבורי. ואז, מי יודע, התקשורת תתחיל לסייע לאזרחים לפענח את המציאות שזה הפוך ב-180 מעלות מ'חדשות'. ואז, מי יודע, פקידי האוצר יזכרו שהאזרחים המיותרים שמטילים עליהם אימה שיממון ועבודה סיזיפית הם השכנים שלהם, החברים של הבנות שלהם, הדודים של האחיינים שלהם, החברים מהטנק, אלו שמצפצפים ברמזור, אלו שתקועה להם המחט של האינפוזיה במחלקה פנימית אופניים ג', ושהמציג הוא גם שחקן וגם רופא.

אין אלא להפנים כי במציאות שנוצרה כאן מאז 'תכנית הייצוב' ב-1985, שינוי של ממש יכול לקבל מענה רציני רק ואך ורק מראש המערכת. רבין נרצח, אלון מת, גם אשכול. מי יבוא במקומם? אין לי מושג. אבל כדי שהוא יגיע, כדאי שהשיח הציבורי ישנה פאזה. את האמפתיה נשמור לקרובינו הישירים. על מצבם של הקרובים הרחוקים – כלל אזרחי ישראל – יש ללמוד בקור רוח, בלי דרמות, בלי סקופים, בלי 'סטוריז', בלי אקשן, בלי פוליצר.

פרדוקס אחרון ואני הולך לענייני. אילו היינו מצרים - ותודה לאל ולציונות שאנחנו לא - אז מזמן המיליונים היו יוצאים לרחובות ואז בלי ספק אפילו המלך נתנביבי הראשון והאחרון היה קולט את הרמז והולך להשקות את הדשא – על חשבונו (ולא לדאוג, הוא מסודר) – בקיסריה.

אבל תודה לאל ולציונות בעיקר, זו של בנג'י וספיר ואשכול וגולדה וגלילי ואלון ורבין, המדינה יציבה ותקינה יחסית,  ולכן - הואיל ואין רעב מהסוג האפריקני או מצוקות חברתיות בלתי נסבלות מהסוג המצרי - רוב הישראלים לא מוכנים לסכן את מה שיש להם, כי יש להם לא מעט. הפרדוקס הוא שבמציאות כזו קל לרעים - פקידי האוצר וראש הממשלה שלהם - להמשיך ולדכא את המערכת באמצעות 'ליבוי ביקושים'.

אבל זהו פרדוקס פתיר. בניגוד לפרדוקס מהסוג של 'החץ של זנון' או 'פרדוקס פקידי האוצר', כאן מדובר בפרדוקס חיובי. פרדוקס מהסוג שאמור לייצר אנרגיות: כי אם נבין מאין באנו (מבניית אומה שהפכה את ישראל ללא-סוריה וללא-מצרים וגם ללא-רוב-מדינות העולם), נבין מדוע אנו תקועים (כי יש לנו מה להפסיד ואז לא נעים לנו ואז אנו רואים חדשות כלומר 'חדשות' ואז אנו חשים אמפתיה ועוברים הלאה), ואז נבין גם לאן יש ללכת – לחברה שבליבה 'ליבוי היצעים'.


תגובה 1: