יום שישי, 26 בינואר 2018

זה לא הכסף - טמבל, או: למה בכל זאת החלטתי לשוב ולהתפקד למפלגת העבודה

75 ש"ח זה בערך מה ששילמו הציונים כשהרצל ייסד את ההסתדרות הציונית. לא זוכר איך עשיתי את החישוב הזה אבל זו בערך היתה התוצאה.

כסף קטן אבל גדול. קטן כי 75 שקל זה בסך הכל ספר או סרט עם פופקורן, וגדול כי תשלום דמי חבר לארגון פוליטי - כמו למשל ההסתדרות הציונית או מפלגת העבודה - זו אמירה.

ולמרות שהיה לי ברור שגם בבחירות הבאות (2019? מי יודע) אצביע ל'עבודה' גם בלי לשים אטב על האף, ההצטרפות הרשמית למפלגה היתה לי קשה מאז הטימטום של 2015. אמנם התשלום האוטומטי המשיך עד לפני חצי שנה כך שלמעשה לא היתה הפסקה רשמית כי רשמית הייתי חבר גם ב2017 (ועכשיו גם ב-2018) אבל לבי נחמץ בקרבי כמעט בכל פעם ששמעתי התבטאויות של מנהיגי המפלגה, אבל התסכול הגדול היה מהטימטום של 2015.

כתבתי את זה כמה פעמים, אבל למה לא לכתוב זאת שוב. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. הרשות המבצעת שלה נשענת על מבנה הכנסת. את מבנה הכנסת קובעים מליוני מצביעים. הואיל ואין ביניהם הסכמה חוץ מלגבי כמה דברים יסודיים, הרי שהתוצאה היא של כנסת מרובת מפלגות. עד 1992 רוב תוצאות הבחירות היו ברורות למדי וניתן היה לדבר בשקט ובבטחון על הפיקציה הזו שמוכרת בשם 'הכרעת הבוחר'. מאז 1996 ובוודאי מאז ביטולו של החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, אין דבר כזה 'ניצחנו' או 'היפסדנו' בבחירות בישראל (ולא רק בה אבל אין לי זמן לעסוק באחרים).

ב-2015 הליכוד לא 'ניצח' והמחנצ לא 'הפסיד'. הליכוד קיבל 30 מנדטים ואילו המחנצ 24. גם אם 'הבוחר הכריע' שביבי ימשיך להיות ראש ממשלה, הוא (הבוחר) בוודאי לא הכריע כיצד תורכב הממשלה.

המתמטיקה ברורה וממנה נגזרת הפוליטיקה. בפני אזרחי ישראל, כולל חברי העבודה ונציגיה בכנסת, ניצבו שתי ברירות: ממשלת מרכז בראשות נתניהו או ממשלת ימין קיצוני בראשות נתניהו.

ההגיון הפוליטי והציוני שלי נשען בין השאר על דברים המיוחסים לרבין: 'אין לנו מדינה ספייר'. וגם על דברים שכתב מכס וובר אודות ההבדל בין מוסר הכוונה למוסר האחריות. ואפשר להמשיך לצטט עד בלי די. בשורה התחתונה ההגיון שלי אמר שגם אם אני לא מאד שמח לראות את המלך נתנביבי הראשון והיחיד ממשיך לעשות במדינה כבחצר הפרטית שלו, אני מעדיף את שלי יחימוביץ על פני כחלון באוצר, את הרצוג כשר החוץ במקום אף אחד כשר החוץ, ואת בוגי יעלון כשר בטחון ולא את ולדימיר ליברמן.

אבל הטהרנים שצווחו וצייצו ולא הפסיקו לפטפט לפני הבחירות 'רק לא ביבי' לא יכלו אחרי הבחירות להפעיל את השכל הישר. כי לשכל הישר, מה לעשות, הגיון פעולה משלו. ברגע שממתעלמים ממנו קשה מאד לחזור אליו. 'רק לא ביבי' היתה סיסמא שהביאה לליכוד לפני הבחירות כמה וכמה מנדטים. אחרי הבחירות היא הביאה עוד כוח פוליטי לימין של בנט את שקד.

ועל רקע ההצלחה המרהיבה הזו של נושאי דגל הפרגמטיזם של הפשרה המקדמת של הריאליזם האוטופי של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי של העוד דונם ועוד עז של הגם שלום וגם בטחון של גם משק העובדים וגם יוזמה פרטית, בקיצור על רקע ההצלחה המרהיבה הזו של מפלגת העבודה2015, הבנתי ששוב טעיתי ושכנראה הצווחנות הטהרנית היא נשמת אפה של המפלגה ולא כל מה שלימדו ברל ואלון ורבין ואשכול ועוד ועוד ועוד אישים טובים שהיו ואינם ומי יודע עליהם ומה יודעים עליהם.

עד שביום חמישי האחרון התקשר אלי איש צעיר, השם והכתובת שמורים במערכת, והציג עצמו כאיש מפלגת העבודה, החבר ב...אתם יושבים? חבר ב... ב... חוג 'המחנה הלאומי' של מפלגת העבודה.

אודה ולא אבוש, כמעט פרצתי בבכי. טוב, אולי אני מגזים, אבל רק אולי ואם כן אז קצת. כי 'המחנה הלאומי' הרי תמיד היינו אנחנו, כלומר הם שאנחנו צאצאיהם. גורדון ברנר לביא ברץ סולד שוחט הוז גולומב ארלוזורוב לוקר (כן, לוקר) וכמובן שרת ובן גוריון וגולדה וכן הלאה ואלון ורבין.

אלו היו 'המחנה הלאומי' כי לאומיות פירושה גישה יהודית מרחיבה. כי לאומיות פירושה בסיס לצדק חברתי כלומר לסוציאליזם. כי לאומיות פירושה המכנה המשותף בלעדיו לא תתכן דמוקרטיה חזקה. חזקה עד כדי כך שהיא יכולה להכיל בקלות מיעוט לאומי שאיננו יהודי ולא יכול להיות יהודי ולא רוצה להיות יהודי אבל הוא ציבור מכובד ומקובל ורצוי של אזרחים. כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית אחרת.

והמחנה הלאומי הוא זה המתייחס לנכסי הלאום - מים המלח ועד מיכלי האמוניה, ממאגרי הגז ועד לצוללות, מהמים ועד לחשמל, מהעבודה עד לפנסיה, מהעריסה עד לקבר - כנכסים השייכים לציבור כולו. תגידו לי במה לאומי מי שהיום נושא בתואר 'המחנה הלאומי', ואני מבטיח לבשל את המחשב שאני כותב בו עכשיו ולאכול אותו שבב שבב בלי מלח. הוא לא.

כן, מבחינה אחת המחנה הלאומי המוכר היום - 'הימין' - הוא לאומי בלי ספק. בתחושת הצדק שלו. בנחישות. בגאווה. בכוח לומר 'לא מתנצלים'. כן. יש להודות בכך. אבל גם את זה הם לא המציאו. נשבע לכם, אני היסטוריון, בזה אני עוסק. קיראו טקסטים של המתונים שבמתונים של הפועל הצעיר אפילו, ותראו מה זה גאווה לאומית, תחושת צדק, בטחון עצמי, אף על פי כן מעשי, האומץ להביט למציאות בעיניים, האומץ לומר את האמת וכל האמת, אבל לא לתת לאמת האכזרית לעמוד בדרך לעשייה של תיקון של שיפור של מעט טוב יותר.

טוב, האם חברי החוג הזה חושבים במונחים האלו? לא יודע. האם הם מסכימים על כל מלה? יודע שלא. אבל צמד המלים הנטוש הזה - 'המחנה הלאומי' - הוא מבחינתי סיבה טובה גם לחזור ולהצטרף למפלגה, וגם לעשות את זה בשמחה גדולה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה