בשבועות האחרונים זכיתי לשמוע שני מרצים מעולים,
מומחים למזרח התיכון, לעולם הערבי, ולכל הקשור בכך מנקודת מבט מקומית-ישראלית
ומנקודת מבט גלובלית-אזורית.
האחד הוא פרופ' אשר ססר מאוניברסיטת תל אביב, שאם
לשפוט על פי הערות שלו במהלכן
של 11 הרצאות שנתן בנושא בסתיו האחרון טרום-הקורונה (כל הרצאה כשעה ורבע) אפשר
להעריך שנטיית ליבו היא למה שמכונה כאן 'שמאל'. על סמך מה ההערכה הזו? על סמך
נטייתו המקצועית לכשעצמה אם כי הבעייתית לכשעצמה, לחפש סימטריות בכוח בכל הקשור
בסכסוך היהודי-פלסטיני (וגם בעניין זה ססר חושף מעט את עמדותיו הלגיטימיות כמובן,
כשהוא מקפיד לכנות את הסכסוך הנוכחי במלים 'הסכסוך הישראלי-פלסטיני' או
'הישראלי-ערבי', תלוי בהקשר, והרי מבט מהר האמת מחייב את המתבונן לקרוא לילד בשמו:
סכסוך ערבי\פלסטיני-יהודי, בסדר הזה ועוד נשוב לכך).
השני הוא ד"ר מוטי קידר, שבמסגרת מכון
בגין-סאדאת (BESA)
שבהנהלת פרופ' אפרים קארש, הרצה הרצאת זום קצרה של כ40 דקות ואחריהן עוד כ15 דקות
התייחסויות לשאלות, בנושא התהליך המדיני של ישראל והאמירויות. בניגוד למקרה של
ססר, את עמדותיו הפוליטיות של קידר אין צורך לנחש, ועצם העובדה שיש אנשים, ואני
מכיר לא מעט, שאינם מוכנים להקשיב ל"גזען הפשיסט" הזה, מלמדת על זיהויו
הפוליטי הברור, לכל הפחות מנקודת המבט של השיח הישראלי הרווח, שלומר עליו שהוא
שטחי זה להעליב את משטחי הדשא והפרקט באיצטדיוני הספורט הקבוצתי.
כי מנקודת מבטי מה שחשוב היא האמת ההיסטורית,
והגם שזו חמקמקה וקשה לניסוח לתאור ולפירוש, הנה עצם העובדה שעולמנו גדוש בשקרנים
ושקרניות מכל הסוגים והמגדרים, שקרניות ושקרנים שהבינו כבר מזמן שהשקר היעיל ביותר
הוא שקר המבוסס על עובדות, ובכן עצם העובדה הזו היא הוכחה שאין אדם, כולל לא
הליצנים המצהירים על ההפך כי זה עושה להם טוב, שאיננו מקבל מראש את קיומה של האמת.
במלים אחרות, ללא אמת לא יתכן שקר, והואיל ושקר
יעיל הוא כזה המבוסס על עובדות, הרי שאין ויכוח שיש עובדות ושהן חיוניות לחתירה אל
האמת. על השאלה מדוע יש א.נשים המקפידים.דות לשקר באמצעות עובדות ניתנו תשובות
רבות, ודומה שהמדוייקת ביותר היא גם הקצרה ביותר: רוע. רוע של אינקויזיציה, או של
אנטישמיות, או של גזענות, או של פשיזם, או של בולשביזם, או של נאציזם, או של
פמינקויזיציה ולא משנה אם זה KGB או Fem.G.B, בכל המקרים השיטה היא אותה שיטה: הוצאת
דברים מהקשרם, עיוות הדברים והמעשים, צדקנות המבוססת על הרעיון ששימש את האחים
בלוז בסרטם האלמותי: we are on mission from god, ובתור שכאלו הכל כשר. בוודאי שקרים שכאמור
יעילותם גדולה יותר ככל שהיא מבוססת על יותר עובדות.
ובחזרה לססר ולקידר.
האחד 'משמאל', השני 'מימין', האחד בכ-15 שעות, השני בפחות משעה, האחד בהיקף יריעה
היסטורי עצום – מליוני קמ"ר מרובעים ומאות שנים – והשני בהתמקדות בארוע
מתוקשר בן שבועיים, מספרים למעשה את אותו
הסיפור. וחלילה לי לרמוז ש-15 השעות של ססר מיותרות, ההפך הוא הנכון. גם את קידר
היה כדאי לשמוע 15 שעות ויותר, וברור שבמסגרת 15 השעות של ססר עלו עשרות נושאים
ותת-נושאים, כל אחד ראוי לכשעצמו, ולא מדובר 'רק' במידע אלא גם בשאלות מתודולוגיות
חשובות מאין כמותן.
אבל כאן אתמקד רק במה
שבעיני נראה לב-ליבו של הסיפור, ובמקום להגדירו במלים שלי, בשלב זה בכל אופן, אתן
את רשות הדיבור לכמה נתונים שהביאו שני המומחים המעולים הללו.
אשר ססר מדווח בהרצאה
מספר 11 שלו, ההרצאה המסכמת, כי בשנת 2000 עמדה אוכלוסיית הערבים באזורנו על 280
מליון נפש. היום, 2020, היא 420 מליון. תוספת של 50% תוך 20 שנה. נשים ערביות
בגילאי 19-15 עומדות במקום הראשון בשיעורי פריון ביחס לאוכלוסיית העולם כולו. רוב
היבוא של מדינות ערב בימינו הוא מזון. בין 1980 ל-2000 נרשמו ברחבי העולם הערבי
כולו 400 פטנטים. באותן עשרים שנים נרשמו בישראל 8000. היחס הריאלי הוא 1:800. ססר
דיבר על "שלושה גרעונות" המאפיינים את העולם הערבי, בהדגישו שלא מדובר
ב"תחזיות" אלא באקטואליה. "זה קורה עכשיו" הוא הדגיש ופירט:
גרעון פוליטי, גרעון חינוכי וגרעון מיגדרי.
הגרעון הפוליטי ברור:
זכויות אזרח וכיו"ב. על הגרעון החינוכי אפשר ללמוד מהיחס של 1:800 בעולם
הבעייתי לכשעצמו של הפטנטים (חלק גדול מהם כלל לא מיושמים, חלק גדול מהם משמש
כקרדום לחפור בו תביעות אזרחיות, חלק גדול בולם התפתחות טכנולוגית אבל לא זה
העניין כרגע). הגרעון המגדרי מלבד מה שהוא בעיה מוסרית (מעמד האשה הריאלי בעולם
הערבי, עניין שהפמינקוויזיציה הרווחת בימינו זרה לו לחלוטין, והכוונה למלה
'ריאלי', כי 'ריאליה' לא מסתדרת עם מיטולוגיה) הוא כמובן בעיה כלכלית כפולה: כי לא
'רק' שנשים לא משולבות בשוק העבודה אלא שהן מגדילות את הביקוש בשוק המצרכים.
מוטי קידר דיבר על ההסכם
המתרחש בין ישראל לאמירויות, ובניגוד לפטפטת הרווחת במקומותינו בנושא, הוא הציע
להביט על הנושא לא מנקודת המבט של זנב המטוס על המסלול, מה שהביא כמה
""עיתונאים""" במקומותינו לסף-אביונה, אלא מנקודת מבט של
השותפים האחרים, ליתר דיוק המרכזיים של הסיפור: האמירויות והבית הלבן.
קידר, אם הבנתי נכון בעל
עבר פלילי בחיל המודיעין, הסביר בפשטות שבניגוד לישראל שבינה לבין איראן יש חטיבה
גיאוגרפית-מדינית כבדה למדי (מה שנשאר מעיראק ומה שנשאר מסוריה), הנה במקרה של
האמירויות האיראנים זה ממש השכן ממול, שכן חביב שזוכר לערבים את ההיסטוריה הרחוקה
של השפלת הפרסים על ידי הערבים, ושמצוייד במספר לא ידוע אבל גדול למדי של טילים
לטווח קצר (כי זה כל מה שנחוץ) המסוגלים להשמיד לא 'רק' את תעשיית הנפט של
האמירויות, אלא גם את מסלולי ההמראה של מטוסי ה-F35 המהוללים, שאולי ימריאו לתקוף מטרה או שתיים
באיראן, אבל שאחר כך כבר לא יהיה להם היכן לנחות.
באשר לבית הלבן: מדובר
בבניין הידוע במדשאותיו, ועל אחת מהן מתכנן ככל הנראה דונאלד טראמפ לנהל לקראת
נובמבר (במקרה ממש לפני הבחירות המתקיימות ביום השלישי הראשון של החודש הזה) טקס
מפואר שאולי יביא כמה יהודים לבחור בו לנשיאות, או לפחות לא לצאת מהבית ממבוכה
מובנת מאליה ('אמנם אנחנו נגד טראמפ אבל בעד שלום וטראמפ הביא שלום אז מה עושים').
הקלטה לא
מאד מוצלחת אפשר לשמוע כאן ואין לי ספק שמי שיאזין לדברים של קידר ירוויח רווח
גדול וללא ספק יבין דברים שלא עליתי עליהם. אבל דבר אחד חשוב שבפיסקה הבאה נביט
עליו דרך העיניים של ססר, הוא דברים שאמר קידר לגבי תורכיה. במלים שלי: ללא ארדוגן
ארגון דעא"ש לא יכול היה להגיע להישגיו. נקודה. קשה להגזים בחשיבות העניין,
בכלל ואם לוקחים בחשבון את ההתרפסות הישראלית לא 'רק' מהסוג של ליצנים שעדיין חיים
בסוגייה התורכית-ישראלית לפני 30 שנה, אלא את זו שהנהיג 'המנהיג החזק' נתניהו. אבל
אם נעזוב לרגע את תחושת 'החמיצות' המסויימת הזו, המקומית, מדובר בסוגייה שאי אפשר
להגזים בחשיבותה האזורית-הגלובלית: חברה חשובה בנאט"ו, מאפשרת מעבר של אלפי
מתנדבים (כולל מישראל, אגב) דרך איסטנבול לבסיסי הגיוס של דעא"ש; מאפשרת מעבר
בטוח של שיירות טנדרי הטרור הממוקלעים של דעא"ש; מבטיחה תזרים מזומנים נדיב
על ידי איפשור מעבר של משאיות נפט לאלכסנדרטה ומכירתו בשוק.
אשר ססר הסביר שחולשת
העולם הערבי היא המפתח להבנת עוצמת הגורמים הלא-ערבים במרחב שלנו: איראן ותורכיה
(וישראל כמובן). באחת ההרצאות האחרונות משווה ססר בין שני המקרים, ומסביר שהמשותף
להם משמעותי מאד – שתיהן מדינות לא ערביות כאמור, שתיהן מתבססות על עבר לאומי עשיר
ומשמעותי, בשתיהן השלטון עושה שימוש פוליטי באסלאם, אמנם בדרכים שונות כי מדובר
בשיעה ובסונה. אבל התפקיד של תורכיה באבטחת קיומו של דעא"ש (ולא מיותר לציין
שבניגוד לשמועות חביבות הארגון לא נמחק ועתידו לא ברור ובהחלט קיים) והתפקיד של
איראן בהפצת האסלאם הרדיקלי באזורנו, הופכים את שתי המדינות האלו לבעיה רצינית
בלשון המעטה.
מה שמביא אותנו לסוגייה
הישראלית. וכאן יש הבדל בין ססר לקידר, המצדיק את תוויות-שיוכם הבנאליות 'ימין'
ו'שמאל'. לקידר ברור שעוצמתה הביטחונית של ישראל היא עניין שאין להרהר אחריו.
אדרבא, אם לחזור למונחים של שנות החמישים, הרי שבמתח בין הבטחון לדיפלומטיה בשאלת
קיומה של ישראל (נזכיר כי בן גוריון ראה בדיפלומטיה כלי שרת בידי הבטחון, ואילו
משה שרת ראה בביטחון כלי גוריון בידי הדיפלומטיה), קידר רואה בדיפלומטיה תפל
ובבטחון עיקר.
ססר לעומת זאת, כפועל
יוצא של המאמץ האינטלקטואלי שלו לייצר סימטריה בסוגיה הישראלית-ערבית, מציג תמונה
אותה הוא מכנה 'שיח חירשים', הנוצרת מהתעקשותה של ישראל לשמור על יתרון איכותי
בטחוני, 'עליונות' אם לקרוא לילד בשמו, דבר שלפי פרשנותו של ססר לא מקובל עקרונית
על העולם הערבי, שמצידו (של העולם הערבי) איננו מוכן לקבל את תביעת ישראל
לנורמליזציה ('תעביה' בערבית, או טעאביה או איך שלא מאייתים את המלה הזו, שמובנה
בכל אופן שונה מהותית מה'הודנא' המפורסמת שהיא סוג של שביתת נשק הקיימת רק ואך ורק
כי המוסלמים בעמדת נחיתות צבאית!).
במלים אחרות: תביעתה של
ישראל מהערבים היא לנורמליזציה, ועד אז אין אלא לשמור על עליונות צבאית (ניתן
להבין שקידר וססר מקבלים את 'דימונה' בהבנה). הערבים רואים בעצם תביעתה של ישראל
לעליונות סתירה לנורמליזציה. תיק"ו. 'שיח חירשים'.
ססר כמובן טועה בעניין
הזה, בוודאי מנקודת המבט ההופכת אותו למה שהוא מבחינה מקצועית: ההיסטוריה. הרי
ישראל, או ליתר דיוק הלאומיות היהודית הציונית בארץ ישראל, לא התקבלה לרגע אחד על
ידי אף גורם ערבי, גם כשליהודים היה לכל היותר נבוט ואקדח חלוד אחד. מכאן שהנסיון
לתאר את המציאות בימינו כפונקציה של סימטריה של 'חירשים', לא משכנע בלשון המעטה.
ישראל שואפת ומיישמת עליונות רק ואך ורק כי העולם הערבי לא מוכן לתעביה עם
היהודים.
עמדה ערבית זו היא
פונקציה של התרבות הערבית האנטי-מיעוטית, מה שמסביר גם את קריסת העולם הערבי, מה
שמסביר את עליית המדינות הלא-ערביות (תורכיה ואיראן) , מה שמסביר את רצונם של
מנהיגי האמירויות לעשות מאמץ כדי להבטיח שטראמפ ימשיך לשבת בבית הלבן גם אחרי ינואר
2021, כי אחרת אין לדעת או ליתר דיוק יש לדעת מה האיראנים עשויים לעשות למדינות
המפרץ.
מסקנה שלי מכל הסיפור
הזה: ישראל היא לא הבעיה אלא הפתרון של המזרח התיכון בניגוד למה שחשב אובמה
ובניגוד למה שסבורים עוד ועוד דמוקרטים בארה"ב שמשום מה נקראים 'פרוגרסיבים',
כינוי שהוא גם עלבון למורשת ההיסטורית המפוארת של המושג הזה, קודם כל בארה"ב,
והוא גם (עוד) שקר פוליטי מסוכן.
המזרח התיכון יהיה מקום
מסביר פנים למאות מליוני תושביו רק ואך ורק כאשר רוב אם לא כל ההנהגות הפוליטיות
שלהם ורוב אם לא כל ערכיהם התרבותיים יתבססו על מה שהביא את ישראל למקום בו היא
נמצאת, עם כל ההסתייגויות הנדרשות, נתניהו-אינקלודד: סובלנות אזרחית, שגשוג
חברתי-כלכלי (יחסי, יחסי, ברור שיחסי, ומה בעולמנו איננו כזה), פתיחות וסקרנות
תרבותית (יחסית וכן הלאה).
וברקע הדברים של ססר
וקידר עמדה מוסכמה ששניהם סומכים ידיהם עליה ללא היסוס, הסכמה ההופכת את שניהם ואת
מי שמטריח עצמו, כמוני, להקשיב להם קשב רב, למיעוט מבוטל ומבחינות רבות די נרדף: שניהם
דיברו בתקיפות על הגרעון בתחום ההבנה ההיסטורית-תרבותית של האזור. קידר אמר שאין
כמו האמריקנים בגילויי בורות טוטאלית בכל הנוגע לשאלות אלו (ואני מוסיף שסימנו של
הפסבדו-פרוגרסיב הוא שביחס לאמריקנים הבורות שלו גדולה פי כמה והיא רק מועצמת מרגש
העליונות המוסרית הנלווית לפסבדו-פרוגרסיביזם). במקום השני אמר קידר, ניצבת ישראל.
ססר אמר את אותו הדבר באופן מעט שונה, אבל זהה: בהיסטוריה של האזור טמון המפתח
להבנתו בהווה ולמאבקיו בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה