מכונה או מפלצת - כל עוד זו השיטה הם אכן גדולים מדי כדי ליפול

מאז מה שמכונה 'משבר הסאב-פריים' שכמו כל בועה קודמת היה זה למעשה לא יותר מעוד העברת עוצמה פיננסית (ולכן חברתית ופוליטית) מאלו שיש להם פחות לאלו שיש להם המון, נעשו כמה וכמה סרטים המתייחסים לתופעה בביקורתיות ואף תורמים תרומה משמעותית להבנת התופעה ולסכנותיה.

ממש בימים האחרונים עלה לאקרנים בארץ הסרט 'מפלצת הכסף', שלמרבה הפלא שמו המקורי באנגלית זהה לחלוטין: money monster

לפני כשנה עלה לאקרנים סרט שבארץ נודע בכותרת 'מכונת הכסף'. הפעם המפיצים לא סמכו על רמת הבנתו של הצופה הישראלי הממוצע, ונכון שלשם שינוי הם לא עשו שימוש במלים 'קטלני' או 'מין', אבל המרחק בין השם המקורי the big short לבין שמו המקומי 'מכונת הכסף' גדול למדי.

מיד אחרי ""המשבר"" נעשו סרטים נוספים, וכאן נזכיר רק שניים הצמודים לסיפור האמיתי ושלכן למיטב מגבלות ידיעתי את שפת הקולנוע נדמה לי שמדובר בדוקו-דרמות, כלומר שחזור באמצעות שחקנים את פרטי ""המשבר"" תוך הקפדה על שרשרת הארועים ועל תפקידם של הגיבורים האמיתיים כמו יו"ר הפדרל-ריזב, שר האוצר האמריקני, אנשי בנק השקעות למיניהם וכו'.

מדובר ב-inside job וב-to big to fail. הראשון זכה באוסקר על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והשני עם או בלי קשר יועד מראש לטלוויזיה. גם כאן המפיץ בישראל הקפיד על תרגום מדוייק של שמם המקורי אולי כי שמם של הסרטים הוא גם המסר המרכזי של כל אחד מהם.

ארבעת הסרטים הללו הם רק חלק מרשימה ארוכה של סרטים שעסקו בנושא בצורה כזו או אחרת, שאם נצרף אליה את רשימת סדרות הדרמה הטלוויזיוניות היא תהיה גדולה עוד יותר. אי אפשר שלא להזכיר אבל את capitalism love story של מייקל מור האחד והיחיד (זוכרים את 'סייקו'?) או את lets make money, שניהם עלו לאקרנים כמעט בזמן אמת, הראשון ב-2009 והשני כבר ב-2008.

אז מה היה לנו. 'עבודה פנימית' כלומר מסחר לא חוקי במידע; מערכת גדולה מדי מכדי להכשל (הואיל ואין דבר כזה מערכת שלא יכולה להכשל הרי ברור שהכוונה היא שמישהו - גדול יותר - תמיד יציל אותה); וכמובן - בואו נעשה כסף באמצעות הימור על מניות מפסידות (short). "מפלצת"? "מכונה?", לא ממש משנה כשרוצים להבין איך העניין מתפקד. אבל כשהוא לא מתפקד רק אז מתחדדת השאלה המתבקשת: למה.

באחד מקטעי השיא של הסרט 'מפלצת הכסף', נכון לעכשיו הסרט הטרי ביותר בחבורה, פונה הרע (בלי מרכאות הפעם, אם כי הוא עצמו לא מסכים בכלל למושג הזה, 'רוע' או לכל מושג ערכי אחר) לבחור הצעיר שחולל את כל הדרמה ושואל אותו שאלה רטורית: "איפה היית כשהבאנו לך תשואה שנתית של 18%? איפה היית כשישבת עם החברים שלך וסיפרת להם שאתה גאון? אתה לא גאון. אתה בסך הכל סוחר בבורסה".

בדיוק. אף אחד לא אומר כלום כשאנשים מייצרים תשואות של 18% בשנה. ולכן רוב האנשים שותקים כאשר הבועה מתרסקת. והמבוכה הזו יוצרת את השאלה הגדולה המתלווה לעניין: האם הבעיה היא בעצם הרעיון של לייצר הרבה מאד כסף (דיגיטלי) מכלום (דיגיטלי) או שהבעיה היא רק (או "רק") כשאנשים מנצלים את השיטה באופן לא הגון, סוחרים במידע במקרה אחד, או פשוט גונבים מאות מליונים באמצעות מערכת מיחשוב, כמה אנשי קשר יעילים ויכולת אישית להעלם מהמציאות בזכות מטוסים פרטיים וצבא שלם של עוזרים ופקידים וכן הלאה?

או בקיצור, מה מסריח כאן? הארגז כולו או תפוח אחד?

התשובה כמובן פשוטה וידועה וברורה - לא התפוח כי אם הארגז כולו. ולא שאין חשיבות לרדיפה שיטתית אחרי תפוח כזה או אחר, אבל גם במציאות של צדיקים גמורים ברור לחלוטין שהשיטה הזו בנוייה על בועות והתנפצותן, התנפצות שאחריה חייב לבוא bail out, כלומר חילוץ המערכת הפיננסית מהריסותיה שנגרמו בידיה שלה ובעצמה, חילוץ שיכול לבוא רק מצידו של הגורם הגדול היחיד הגדול ממנה: המדינה.

בכ"ט בנובמבר 2011 הופיעה כתבה בבלומברג המבוססת על 29,000 דוחות ביצוע של העברות כספים מהמערכת הפדרלית למערכת הפיננסית הפרטית. ג'ון סטיוארט האגדי קרא את הכתבה והתחרפן בשידור חי יומיים לאחר מכן. כתבה מתישה בעיתון כלכלי או 6 דקות מבריקות של סטיוארט, החדשות הן אותן חדשות:

ראשית - מסתבר שבניגוד למספר הרשמי של החילוץ הפדרלי - 700 מיליארד דולר -  מדובר למעשה ב-7.7 טריליון, כלומר פי 11. שנית - חשוב בהרבה, כפי שסיכם זאת חבר קונגרס אמריקני בשם קאופמן, המעורב בנסיונות חקיקה  “we’re absolutely, totally, 100 percent not prepared for another financial crisis.”

ועוד משהו שמנסיוני מהווה מוקד קבוע לבלבול ולגרוע מכך. הכלכלה המודרנית, המתועשת, זו המתבהרת מ'תרגיל החפץ' החביב עלי מחייבת את המכשיר המוכר בשם 'כסף'. השאלה לפיכך היא לא האם ניתן ליצור מערכת מודרנית נטולת כסף (אי אפשר. נקודה) אלא איך ינוהל המכשיר הזה ובידי מי, ולטובת אילו מטרות וכן הלאה. מקור הבלבול הוא בדיוק בנקודה הזו: אנשים טובים ורבים מבינים שאם אין ברירה וכסף חייב להיות הרי שאין ברירה וחייבים להתרגל למשברים וכל שנותר הוא לקוות לטוב. מנקודת המבט הזו כל ארועי הבורסה למיניהם - עושר בלתי נתפס ובועות דרמטיות - הם בבחינת תופעות טבע כמו קשת עגולה ומלאה באמצע הקייץ, זריחה מרוממת לב או להבדיל גל חום, סופות טורנדו וכן הלאה.

מה שמוביל למסקנה שאת המשפט הזה מפיו של קאופמן יש לנסח מחדש: האנשים שבכל פעם נהנים מכל העולמות - רווחי הון חסרי בסיס כלכלי-ריאלי כשהכל הולך כמו שצריך וחילוצים פדרליים כשיש "תקלה" (glich) - בוודאי היו מנסחים את דבריו כך:   “we’re absolutely, totally, 100 percent prepared for another financial crisis

כן, ההבדל הוא במלה אחת בלבד: NOT. כי מנקודת מבטם של 'הרוטווילרים הפיננסיים' כפי שהגדיר זאת פעם לא זוכר מי, אי-המוכנות הפוליטית של המערכת הדמוקרטית היא הערובה הגדולה ביותר לסיבוב הבא שהם מכינים ממש ברגעים אלו.

לכל זה השלכות ישירות על שאלת התפוח והארגז. למרות שהתשובה ברורה וידועה ופשוטה, אין סיכוי בעתיד הנראה לעין שמשהו ישתנה. אני מודה שהייתי מאלו שאחרי 2008 היה להם ברור שמשהו משמעותי עומד להתרחש, והיו לכך שתי סיבות, אחת מטריאלית והשנייה תודעתית.

הסיבה המטריאלית היא עוצמתו של ""המשבר"" כלומר הגלובליות שלו, ולא שהמשבר כלומר ""המשבר"" של 1929 לא היו לו השפעות אבל מאז חלפו כמה עשורים קיינסיאנים ואחרי המשבר ההוא היתה מלחמה עולמית לא סימפטית ולעומת זאת אחרי 2008 קצת טרור ולכן הדרמה ההיסטורית לא מספיק מרשימה עד כדי כך שמנהיגי הציבור בעולם יתכנסו בברטון-וודס ויקימו מערכת מאזנת והגונה כפי שעשו זאת מנהיגי העולם ב-1944. אבל בכל זאת קיוויתי שדווקא בזכות העובדה ש""משבר"" 2008 לא חולל מלחמה עולמית (הוא ללא ספק השפיע על ההתפתחויות באירופה ובמזה"ת אבל זה לא בדיוק מוסולוני-היטלר), אולי הפעם מנהיגי העולם יתעשתו לפני ולא אחרי. אז קיוויתי. גם ניסים קיוויתי.

הסיבה התודעתית היתה חדירתה הנמרצת לשיח הציבורי של ההבחנה בין 'כלכלה ריאלית' ל'כלכלה פיננסית'. נודניקים מהסוג שלי הבינו את ההבדל הזה בערך ברגע שהם החלו לחשוב על מהותה של הכלכלה המודרנית, אבל דבר אחד זה שיח-נודניקים מצומצם ודבר אחר זה חדירתה של הבחנה תודעתית לשיח הציבורי, ולא 'רק' בדה-מארקר או ב'כלכליסט' אלא בידיעות אחרונות, ישראל היום וערוץ2, וגם ברדיו. התקווה שלי בתחום זה היתה שעם ההבנה שבכלכלה הריאלית לא קרה שום דבר מיוחד ב-2008 אלא רק בכלכלה הפיננסית, תבוא ההבנה שלא מדובר במשבר אלא ב""משבר"" ושלכן הפתרון איננו במישור הכלכלה הריאלית (כלומר אין צורך לפטר אף אחד וגם לא לגרש אף אחד מביתו) אלא רק בכלכלה הפיננסית.

אז מסתבר שקיוויתי לנסים קיוויתי ועכשיו מותר לומר שגם לחמניה בן אברהם לא יתקשר, וגם לא המשיח. מה עושים אתם שואלים, או מה אתה מציע. כרגיל, להוריד צפיות. כמה שיותר נמוך אבל. ממש לגובה של מיקרון מהרצפה. אבל לא יותר נמוך כי בלי צפיות אין תקווה. זה אלף. בית - ללמוד ולהבין את השיטה. לא לוותר על מישור התודעה. כמו בענייני אמונות ודעות - ואני מודה בזאת שקראתי מכריכה לכריכה את המתישון המפורסם בן ה-115 'החוויה הדתית לסוגיה' (ודבר אחד לפחות למדתי שם: על תפקידה של האמונה בשיפור חייו של המאמין, שיפור מטריאלי ואידיאלי גם יחד) - גם כאן הידיעה על מהותה של השיטה, הבנת האופן בו מרמים אותך מבוקר עד ערב, מצדיקים את הפערים הכלכליים הבלתי נתפסים, היא קודם כל שמירת הכבוד העצמי. וכפי שאנחנו לא מוכנים שישפילו אותנו עם שקרים שימושיים המשמשים לטישטוש ההבדל בין מקום עבודה לבית הפרטי שלך ('משפחת AIG מברכת את עם ישראל לשנה טובה' - תחליפו את AIG עם מקום העבודה שלכם), כך אנחנו אמורים להתנגד לשקרים העוד יותר שימושיים המתחילים במלים: 'אין ברירה, העולם גלובלי, אלו כוחות השוק'.

יש ברירה. כמו אלוהים היא היתה הווה ותהייה. בכל רגע אפשר להחליף את השיטה הזו ולחסלה מיסודה וחלוטין ולנצח. זה לא עומד לקרות מהסיבה שעמד עליה הרשע בסרט 'מפלצת הכסף'. בדיוק כמו בישראל בתחילת שנות ה-80'. כש-300 אלף הישראלים חגגו כל הדרך מהבורסה לתפנוקי המותרות שרכשו באמצעות הכסף המתוק שהוזרם לחשבונותיהם דרך מניות הבנקים המנופחות, אף אחד מהם לא אמר מלה. רק הגששים ידעו לשאול 'לאן נעלמו 3000 לירות'. אבל כשמשיח לא בא והבורסה נפלה, מי הושיע את 300 אלף הישראלים? בדיוק. המדינה (שנשלטה אותה תקופה בידי אנשי 'כוחות השוק' וכן הלאה).

אבל בינתיים אפשר להציע הצעות לטיפול חלקי בעניין. למשל הגבלת גודל הבנקים וקביעת כללים של אחריות מוסרית על הבנקים; למשל מיסוי רווחי הון ספקולטיבי כמו 'מס טובין' ונגזרותיו; יצירת מערכת פיננסית מקבילה והגונה (מלמטה: בנקים קואופרטיבים; 'הלוואות חברתיות'; מעורבות גדולה יותר של המדינה בכלכלה הריאלית; והגבלת השכר במערכת הפיננסית לשכר מינימום הרווח במשק. מדוע? כי אם מדובר במערכת שהיא גדולה מדי מלהכשל הרי שעל פי עקרונות הקפיטליזם ברור שמי שלא לוקח שום סיכון לא אמור להרוויח פי 2 פי 4 או פי 10 משכר המינימום.

הסרטים המדוברים ואלו שלא הוזכרו כאן הם נכס ממדרגה ראשונה. אם השקעה של 113 דקות תורמת להבנה לא רעה של השיטה ולחידוד שאלת התפוח והארגז, הרי שסרטים מסחריים אלו, אמורים לתפוס מקום מרכזי בלימודי אזרחות, היסטוריה, דמוקרטיה, מדע המדינה, מנהל עסקים וכלכלה כמובן. מכונה או מפלצת - המנגנון ברור ושקוף. אחרי 2008 אין שום סודות, שום הפתעות, רק תודעה ופוליטיקה. 

בשבח ההשוואות (הטובות) ובגנותן (של הרעות)

מיותר לומר שחופש הביטוי כולל במסגרתו את הזכות להשוות כל דבר לכל דבר.

מיותר עוד יותר לומר שהמוח האנושי בעל הגודל המופרז יחסית למוחותיהם של יונקים-עיליים אחרים (דולפינים ולוויתנים למשל) הוא כל כך יצירתי שהיכולת להשוות היא כמעט נרדפת ליכולת לחשוב.

במלים אחרות, לחשוב פירושו להשוות.

הואיל והחשיבה היא לא פעם יצירתית ממש, התוצאה היא של גלקסייה אינסופית של השוואות, אנלוגיות, מטאפורות וכן הלאה.

כשדני סנדרסון שר לאהובתו הפוטנציאלית 'הייתי נותן לך שק של סנטימנטים' הוא מייצר אנלוגיה מעולם העבודה של פעם (הגבר מביא הביתה שק קמח) לעולם האהבה או הפלירטוט של היום.

כן, ברור מהכותרת שלא סנדרסון או היונקים העיליים הוא הנושא כאן, אלא הויכוח על דבריו של יאיר גולן, סגן הרמטכל.

לא אתייחס לשאלה האם לקצין בכיר מותר לשאת דברים בתחום שאיננו תחום מקצועו (לדעתי - מותר. למה? כי חוסן לאומי  וחברתי הוא יותר משלושה טנקים וארבעה נגמשים אלא הוא מחייב זהות ערכית הומניסטית דמוקרטית לאומית ציונית ברורה שלא באה מעצמה אלא מחייבת חינוך וחינוך כולל אמירות ברורות מפיהם של מפקדים בכירים)

לא אתייחס לשאלה האם סוג הדברים שנאמרו בכל מקרה לא היו אמורים להאמר בתיזמון המסויים ההוא: טקס יום השואה (לדעתי - בוודאי שכן, בהמשך ישיר לסוגריים הקודמים. הנה זה שוב: חוסן לאומי וחברתי הוא יותר משלושה טנקים וארבעה נגמשים אלא זהות ערכית הומניסטית דמוקרטית לאומית ציונית ברורה שלא באה מעצמה אלא מחייבת חינוך וחינוך כולל אמירות ברורות מפיהם של מפקדים בכירים)

כן אתייחס לשם שינוי לתוכן עצמו. ההשוואה שעשה יאיר גולן רעה. לא במובן המוסרי ולא במובן המנהלי ולא במובן החברתי ולא במובן התרבותי. מכל הבחינות הללו מותר ואף ראוי היה שישא דברים בעלי תוכן ומשמעות ביום כה משמעותי.

ההשוואה רעה מנקודת מבט של... ההשוואה. מדוע אנו עושים השוואות? כדי ללמוד ממשהו מוכר על משהו מוכר פחות. כדי לעשות שימוש במשהו שאנו מבינים היטב על מנת להבין משהו פחות מובן.

הנה השוואה טובה: כשרוצים להבין מה היה שלטונו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה ההשוואה המתבקשת היא למקרים דומים אחרים. מי שיעשה השוואה להיטלר כי גם היטלר וגם פרון לקו בפולחן אישיות, הרי שמדובר בהשוואה רעה. למה? כי גם על רוזוולט או על צ'רצ'יל אפשר לומר דברים דומים. ואמנם, בדרך כלל הנטייה היא לעשות השוואה בין פרון למוסוליני. אלא שגם זו השוואה רעה כי בארגנטינה של פרון לא היה פשיזם. ההשוואה הטובה היא למקרה של פרנקו או של נאצר. וגם זה עם הסתייגויות כי כל מקרה לגופו וכן הלאה.

לא פחות חשוב מעצם ההשוואה היא מטרתה: מי שרוצה להבין את התופעה של פרון כדי להבהל ממנה, מחפש מקרים דומים אחרים כדי להבין ממה כדאי להבהל (וממה לא ממש ואולי אפילו להפך)

השוואה ידועה אחרת שהפכה ליסוד מוסד בחינוך במערב אחרי מלחמת העולם השנייה היא 'המשטרים הטוטאליטריים'. המוטיבציה כאן ברורה וידועה: לגבש הסבר טוב לעובדה שעד לפני 10 דקות נלחמנו שכם אל שכם עם הרוסים, סיפקנו להם נשק ומזון וציוד והנה פתאום הם הצ'ילבות הגדולות ביותר שלנו. מעתה אמור: היטלר וסטאלין היו שליטים טוטאליטריים. את הראשון חיסלנו במלחמה חמה ואת השני אנו מרסנים באמצעות מלחמה קרה.

ההשוואה בכל אופן בין סטאלין להיטלר היא טובה מאד. למה? כי היא משכנעת. בלי קשר למוטיבציה של המאבק הבין גושי בתקופת המלחמה הקרה. אבל זהו בונוס לא מבוטל.

ועכשיו לדבריו של יאיר גולן. זוהי השוואה רעה כי היא לא מחזיקה אפילו לא טיפת טל מיובש בשעת בוקר מאוחרת במדבר סהרה. אם יאיר גולן רצה לומר שיש גורמים קיצוניים ומסוכנים בחברה הישראלית ובצה"ל גם יחד - אין על כך ויכוח. אין צורך בשום השוואה כדי להדגיש זאת. שוב: מטרת ההשוואה היא לעזור לילד בן 6 למשל לעבור מכתיבת האות ד' לאות ר' (המורה: יוסי, תראה שד' ור' זה כמעט אותו הדבר רק בלי הצ'ופצ'יק מימין, אתה רואה? יוסי: כן! איזה יופי!). הנמשל ברור אני יודע ומשוכנע: אין שום דמיון בין גרמניה לפני 80 ו-90 שנה לבין התופעות הבעייתיות בישראל של ימינו. לא מבחינת עוצמת התופעה וחשוב מכך - לא מבחינת תגובת המערכת.

כי זו יש לדעת כבר: הדמוקרטיה בגרמניה לא נפלה כי היו גזענים בגרמניה (גם היום יש, וגם בישראל ובשוודיה ובארה"ב ובמצרים ובטוניסיה ובצרפת ובמקדוניה וברוסיה ובפינלנד ובהולנד ובבלגיה ובספרד ונותרו לי רק עוד 185 מדינות אבל אולי אוותר על ציונה של כל אחת מהן כי הרעיון ברור), אלא כי הרפובליקה הווימארית לא הפעילה את סמכותה שהוקנתה לה בחוקה להגן על עצמה.

בדיוק ההפך ממדינת ישראל שלא מפסיקה להתגונן בפני אויביה מכל הצבעים והסוגים. אדרבא, אחד הפרדוקסים שלא לומר הבזיונות המוסריים הכרוכים בפרשת גולן, היא שבדיוק אותם אנשים שהפכו אותו לגיבור הרגע הם אותם אנשים שבאופן שיטתי מדברים בגנות מוסדות המדינה האמונים על שימור הדמוקרטיה. לזה קוראים צביעות וההשוואה שעולה לי בראש כוללת את החברים זמרי ופנחס. אבל אולי גם זו השוואה לא טובה כי מי תוקע לידי שפנחס וזמרי הן דמויות מוכרות כמו אותו שק של סנטימנטים?

אז נסכם: כדי לומר שבישראל יש תופעות מכוערות ומסוכנות ההולכות ומתגברות, לא צריך לא את גרמניה, לא את אירופה ולא את 'לפני 90 שנה'. הנה מה אני הייתי אומר לו אני יאיר גולן: 'בישראל של ימינו יש תופעות חמורות ואני קורא מעל במה זו לגורמי האכיפה הממלכתיים להגן על הדמוקרטיה הישראלית מבפנים בדיוק כפי שאני וחברי לצה"ל מגינים עליה מפני אויבים מבחוץ'. או משהו כזה.

ועוד משהו בקטנה: יש השוואות רעות שאינן דורשות שקית הקאה. אנלוגיות לא מוצלחות פשוט לא משיגות את מטרתן. למשל להסביר את התנהלותו של פרון באמצעות השוואתו לכריסטיאנו רונלנדו. לך תדע אם השומע מכיר את הכדורגלן ולך תדע אם הוא ממבקריו ולא חלילה ממעריציו. אבל לא קרה כלום. במקרה הגרוע שכחנו תוך דקה את האנלוגיה הגרועה ובמקרה הטוב היא דווקא סיקרנה אותנו.

אבל ההשוואה של יאיר גולן היא גרועה מאד. כי כל מה שנשאר ממנה, לא רק בארץ אלא גם במה שמכונה 'עולם' , זה שסגן הרמטכ"ל של צה"ל, הוא ולא אחר, הוא ולא BDS, הוא ולא גידון פפה אורי הס עמירה משגב או צדיק אחר מהחבורה המפוארת הזו, הוא ולא גולדסטון, הוא ולא אחר השווה את ישראל 2016 לגרמניה 1933.