אמנם באנגלית אבל חובת קריאה בכל זאת

https://www.gatestoneinstitute.org/9686/britain-and-australia-more-supportive-of-israel

אמת ויציב - אובמה הוא אסון לעולם החופשי וקרי הוא רפה שכל אבל אפשר היה אחרת

"ברגע שישראל תאמץ לעצמה מדיניות הגורסת, כי המציאות הארעית היא-היא מציאות הקבע, כי המצב המצוי הוא, למעשה, המצב הרצוי – בו ברגע יחול מהפך חריף בשורה של תחומים ומושגי יסוד בחיינו: בחזית החיצונית – ייתלה בצווארנו, ובצווארנו בלבד, קולר האשמה על העדר שלום באזור. גם ידידים, לא כל שכן אויבים, ימהרו להסתייג מאיתנו, אם לא גרוע מזה. מדינות ערב, לא זו בלבד שיחושו לנצל הרעה זו במעמדנו הבין-לאומי, אלא שקרוב לוודאי שתתגבר בהן הנטייה לפתרונות צבאיים. בשטחים עצמם יזרע הדבר ייאוש ותסיסה וספק אם נוכל להמשיך ולקיים בהם את ההישגים שהשגנו עד כה. ומה שחשוב לא פחות – בפנים המחנה תתערער האמונה במוסריות מדיניותנו ובצדקת דרכנו, בייחוד בקרב הדורות הצעירים"
(יגאל אלון, 9 בנובמבר 1972)

מיומנו של מורה - מנהג חדש שאני מיישם השנה: מבקש שאלות בכתב בסוף כל שיעור. הנה מדגם כולל תשובות

"איך זה הגיוני שאין חוקה עד היום?" – אז זהו. שיש. ועל זה דיברתי. והנה בקיצור שוב כל התיזה. ראשית, המלה 'חוקה' מתייחסת לכל המבנה המשפטי והחוקי. מבנה כזה קיים בישראל מראשיתה. חוקה אבל זה גם ביטוי להסכמות על ערכים עליונים, למשל חופש הביטוי שחשוב עקרונית יותר מזכותי לאכול מילקי. חופש הביטוי הוא חלק מחוקות דמוקרטיות בעולם כולו. בישראל הוא לא הוגדר בחוקה כי לא היה מסמך מסודר, אבל בפועל נשמר חופש הביטוי כפי שאולי למדנו כולנו בתיכון מפרשת 'קול העם' (גוגל איט). בכל אופן, מתוך הבנה שמסמך מסודר הוא עניין חשוב ולו במישור הסמלי, אבל מתוך ידיעה שנסיון לנסח מסמך כזה 'בבת אחת' יגרום למשבר פוליטי-אזרחי חמור, הפשרה היתה בצורה של הסכמה לחוקק את החוקה בהדרגה. להסכמה הזו קוראים 'פשרת הררי' על שמו של ח"כ יזהר הררי שהציע את הפשרה הזו ב-1950 (גוגל איט)

"איך אתה יכול לדעת בכזאת ודאות שהחברה הישראלית לא השתיקה את ניצולי השואה?" – פשוט מאד. כי 'החברה הישראלית' היא לא 'מדינה' מצד אחד והיא לא אדם מסויים אחד מצד שני. 'החברה הישראלית' עד עצם היום הזה כוללת כל מיני אנשים עם כל מיני דעות והתנהגויות. עד היום יש יהודים שצועקים 'מוות לערבים' ויש ערבים ישראלים שצועקים את ההפך. אבל יש גם ערבים שמשולבים באופן מלא כאזרחים ויש הרבה מאד יהודים שמגלים כלפי הערבים סובלנות ומאור פנים. אז מי היא 'החברה הישראלית' במקרה הזה? בדיוק. כולם. וסך כל ההתנהגויות שלנו היא 'החברה הישראלית'. ביום שהמדינה כמדינה תחוקק חוקים נגד ערבים למשל, היא לא תהיה דמוקרטיה. ולא, אין חוקים נגד ערבים שהם אזרחי ישראל. יש חוקים שמשמשים בסיס להתנהלות של המדינה ביחס לאזרחים. ושוב, אם יש פקיד כזה או אחר שמתנהג בצורה כזו או אחרת כלפי אזרח כזה או אחר, עדיין הטענה שהמדינה 'גזענית' היא חסרת שחר. ומכאן לעניין ניצולי השואה המרחק אמור להיות קצר וחלק: היו יהודים שהשתיקו את ניצולי השואה והיו כאלו שעשו הכל כדי לשמוע מהם. והיו ניצולי שואה שרצו לדבר והיו כאלו שרצו לשכוח. מנקודת המבט של המדינה לא היה שום חוק או שום תקנה שהשתיקה ניצולי שואה. ולכן זו בקיצור התשובה שלי לשאלה הזו: אני יודע כי אני מפעיל את השכל הישר שלי. מוזמנים לנסות, מנסיון, זה לא כואב.

"בתחילת השיעור אמרת 'בעזרת השם'. מי הוא 'השם' והאם הוא קיים?" – 'השם' הוא כמובן כינוי מצניע למה שנקרא אלוהים או יהוה או אדוני או אלוקים או ידוד או צור ישראל או רופא חולים וכן הלאה וכן הלאה עשרות שמות לאותה ישות שעבורי מסכמת את כל מה שבני האדם לא יודעים ולא ידעו ולא יוכלו לדעת לעולם. מהבחינה הזו אני 'מאמין באלוהים' בדיוק כמו כל אדם שעיניו בראשו. מאיזו בחינה אני לא מאמין בקיומו  של אלוהים? מהבחינה הפשוטה הבאה: אינני מאמין שאלוהים נתן תורה לעמו ואינני מאמין שהוא משגיח עלי באופן ציבורי או פרטי. התורה נכתבה על ידי בני אדם עבור בני אדם ולכן בני אדם מפרשים אותה וכפי שכולנו יודעים גם האנשים המזהים עצמם ומזוהים על ידי אחרים כ'דתיים' חלוקים בינם לבין עצמם לגבי הפרשנות של התורה לא רק לגבי 'ביצה שנולדה ביום טוב' אלא בשאלות חשובות בהרבה כמו למשל האם לאונ' אריאל או אפילו למדינת ישראל יש זכות קיום. מקווה שעניתי על השאלה ואם לא, אני כאן...

"מה הוא העולם הבא עלי דיברת?" – אינני זוכר שדיברתי על העולם הבא אבל ממילא אני לא זוכר 90% ממה שאני אומר אז אם דיברתי על העולם הבא מן הסתם עשיתי שימוש שגרתי במטבע לשון כמו במקרה של 'בעזרת השם'. בכל אופן, בדיוק מה שעושה את כולנו ללא יוצא מהכלל למעין 'חילונים' הוא ההתמקדות שלנו – של כולנו, כולל אנשי חמאס ולהבדיל אלפי אלפים של הבדלות יהודים כשרים המקפצים בצומת רעננה עם כיפות גדולות של רבי נחמן – בעולם הזה. בהצלחות שלנו, הפרטיות והציבוריות והלאומיות, במנעד רחב מאד של התמקדות כזו: מעכשוויזם נהנתני ומופקר ועד לתחושת אחריות עמוקה שיש לרבים מאיתנו להורים ולהורי ההורים שלנו ולמי שזכה – לילדיו. כך או אחרת – נהנתנות מופקרת או אחריות עמוקה – בשני המקרים מדובר בהתנהגות 'חילונית' במובן הזה שבלי שום קשר לשאלת תוכנו של העולם הבא, כולנו ללא יוצא מהכלל כמעט שמים את יהבנו ואת תודעתנו בעולם הזה. שוב, אם עניתי, יופי. לא עניתי, לא נורא.

"האם מראה עיניים (נסיעה לפולין) טוב כשמיעה?" – יתכן. אבל גם אם זה נכון יועילו יהודי זמננו ויסעו למחנות שבהחלט יש לשמרם כאתרי זכרון (תשובה לשאלה אחרת) ויסעו לפולין ולשאר אתרים אחרי שיהפכו לאזרחים. כל עוד הם תלמידי תיכון עליהם ללמוד על העבר העשיר של היהודים – והוא עשיר מאד בלשון המעטה – לפני ששליש מהם הושמדו. רוצה לומר, אני רוצה לומר שאני רוצה שסביבי יהיו אזרחים יהודים שמכירים את מורשתם החיובית, את היצירה העצומה של העם שלהם, את קשייו ההיסטוריים בימי הביניים ובעת העתיקה, שיכירו את המקרא והמשנה והתלמוד והרמבם ומנדלסון ואלקלעי וקלישר והרצל וסירקין וזבוטינסקי וגורדון וברנר וגם את דובנוב (אנטי-ציוני חכם מאד) וגם את הרב קוק כמובן וכן הלאה יהודים לאין קץ ואין ספור שהם אחראים על זהותנו היהודית יותר מאשר היטלר וחבורת הזבל שלו בגרמניה ובארצות אחרות באירופה ובעולם. להערכתי מערכת החינוך עושה לעצמה קיצור דרך – במקום ללמד את הערכים האדירים של העם היהודי לדורותיו הם פשוט מעלים את הנערים והנערות על מטוס, ואחרי שמבקרים בדיוטי פרי ומבלים כמה לילות טובים במלונות בפולין, רואים את המחנות, מזדעזעים, בוכים וחוזרים ארצה יהודים נאמנים ואז מתגייסים לצבא. ככה לא בונים חומה אמר המשורר יורם ארבל. גילוי נאות: הייתי בפולין פעמיים. אבל בגיל 40 ובגיל 48. אינני מרגיש פחות יהודי מאלו שחשו את אושוויץ והם בני 17. מוגש כחומר למחשבה.

"אז למעשה השמאל והימין בהקמת המדינה היה סביב גישה חברתית ולא ציונית כמו היום?" – שעל זה נאמר, 'בנים גידלתי ורוממתי'... וגם, 'ממה נפשך', או בקיצור, 'געוואלד'. הציונות היתה תנועה חברתית מהפכנית. היא אמרה לשנות מן היסוד את המבנה של החברה היהודית, ממציאות של בעלי מאה שהם בעלי דעה למציאות של להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים. מהבחינה הזו לא היה שום הבדל בין זבוטינסקי, טבנקין, בן גוריון, ברל כצנלסון והראי"ה קוק. הם נבדלו ביניהם בשיטות ובדרכים לשינוי החברתי הטוטאלי אבל לא על עצם נחיצותו. ומדוע? כי לשיטתם ללא תמורה חברתית דרמטית בליבה הפיכת היהודים לעם ריבון, עם עובד, עם המקיים את עצמו ולוקח אחריות בכל המישורים (כלכלה בריאות חינוך בטחון ניהול משפט חוק וכן הלאה) הציונות פשוט לא היתה יכולה להגשים עצמה בצורה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. על השאלה מדוע ואיך התחולל שיבוש המערכות הזה שאנשים צעירים וחכמים מעמידים זה מול זה את החברה ואת הציונות אין לי תשובה ברורה ומשכנעת. אבל לא אלמן ישראל. טוב ששפכו טונות של בטון באריאל והקימו מוסד לתפארת במסגרתו נטעו בקומה הרביעית בבנין 52 את הכתה שלנו וכך יש לי את הכבוד והזכות לפגוש את צעירי עמנו ולהרביץ בהם תורה שנשתכחה ורע מאד שנשתכחה שנאמר 'תעזבנו יום יעזבך יומיים העגלה נוסעת אין עצור'. ובקיצור: אכן כן, בראשית המדינה הויכוחים היו יותר בענייני כלכלה וחברה אבל לא רק . סבלנות . תכף נגיע לויכוח חמור מאד מהתחום הבטחוני, בעצם שניים: הממשל הצבאי והנשק הגרעיני. בשני המקרים הללו התחולל ויכוח חריף שחצה את המחנות. ואם החזקנו מעמד עד כאן, אוסיף ואומר שגם היום מתחולל ויכוח חריף בתחום הכלכלי חברתי. בוודאי שמעתם על בעיית הדיור ובוודאי שמעתם על הטייקונים ובוודאי אתם מכירים על הניייר או בטלוויזיה אנשים שלא גומרים את החודש למרות שהם עובדים בשלוש משרות ושני קילומטר מהם ועוד 35 קומות במגדל תל אביבי כזה או אחר יושבים אנשים שמרוויחים 15 אלף שקל לשעה (הנה זה שוב, חמישה עשר אלפי שקלים חדשים בכל שישים דקות, בכל יום, בכל שעות היממה, 365 ימים כולל יום הכיפורים הבעל"ט אמן כן יהי רצון). ובוודאי שמעתם כיצד 'המחנה הלאומי' לוקח נכסי ציבור כמו מפעלי ים המלח או הגז שאלוהים של השאלה הקודמת שתל לנו בים התיכון ומוסר אותו חינם אין כסף מהלאום (העם) לכמה מקורבים. ולכן, ומה לעשות וזו המציאות, גם היום מתנהל כמו בראשית המדינה מאבק כלכלי חברתי. נכון אבל שהיום רוב הכוח בידיים של מעטים, ושוב אנו מתקרבים למצב של בעל המאה הוא בעל הדעה, ומכאן שלא ציונות יש היום אלא גלות. מוגש כחומר למחשבה עם חיוך רחב ולב מאמין ורחב לא פחות מהחיוך. אין מקום ליאוש (לפחות בדבר אחד החברים של ברסלב צודקים)

"מה זה כלכלה מרחיבה או מרסנת?" – קצת בהמשך לתשובה הקודמת אבל עכשיו בקיצור. קודם כל, גוגל איט. שנית, בגדול מדובר על תפקידה של המדינה. הגישה המרחיבה אומרת שעל המדינה להגדיל את התקציב כך שיהיו לאזרחים יותר שירותים בעין (מיטות בבתי חולים, פקחים במקומות עבודה, ניידות משטרה בדרכים, יותר דרכים גשרים ובתי ספר וכן הלאה) וגם זרימת הכסף תמריץ את הכלכלה ואז גם היזמים הפרטיים יוכלו להנות מסיכוי טוב יותר להצליח. גישה מרסנת זה אותו הדבר אבל הפוך: לצמצם את הוצאות המדינה כי ככה אפשר להוריד מיסים וככה לפי ההסבר הלא משכנע של בעלי הגישה הזו (הוא לא משכנע במישור העובדתי) אפשר לתת לעשירים יותר מרחב להשקעה כי אם הם משלמים פחות מסים יש להם יותר כסף להשקיע במקומות עבודה וזו הרי המטרה של שתי הגישות, לפחות במישור ההצהרתי: שלכולם תהיה עבודה ולא יהיו מובטלים ולא תהיה מצוקה. עד כאן על הגישות. בפועל הדברים מורכבים. אגלה לכם סוד ידוע למי שמתעניין בשאלות האלו: 'המחנה הלאומי' המנהל היום את המדינה אסף מהאזרחים כך וכך כסף במסים ואחרי זה החליט על הוצאה תקציבית של ככה וככה אבל בפועל המדינה שמרה בכיס – אתם יושבים? – 63 מיליארד שקל שהמחנה הלאומי כבר אסף כאמור מאזרחי מדינת ישראל, מדינת הלאום ומדינת אזרחיה. זהו ביטוי מעשי לגישה מרסנת: כסף יש כמו זבל, הרבה יותר מזבל, אבל מי שמנהל את האוצר מעדיף שלא להוציא את הכסף. מתי פעם אחרונה ראיתם ניידת של משטרת התנועה בכביש? בדיוק.

"למה בן גוריון לא רצה לשנות את המצב הקיים של מערכת החינוך?" – כי פוליטיקה היא אמנות האפשר ולפעמים אי אפשר... ולמה אי אפשר? כי בן גוריון אולי (אולי!!) רוצה לבטל את הזרמים אבל בעלי הזרמים (החרדים למשל וגם הציונים הדתיים וגם הערבים) לא רוצים לבטל את הזרמים והואיל ואנו בדמוקרטיה אין ברירה אלא להתפשר. פשרה זה רע מאד, זה הכי גרוע, חוץ מכל שאר הפתרונות האחרים שמימושם מחייב דיקטטורה טוטאליטרית ומחנות ריכוז כמו שעשה סטאלין. אני ממליץ שלא לבחון את האפשרות הזו ולהסתפק בדמוקרטיה על כל עליבותה ורדידותה וקשייה ולזכור שהיא השיטה הגרועה ביותר חוץ מכל שאר השיטות.

אין כמו האנטישמיות המעונבת – כן, היא רק 'אנטי-ציונית', ברור

 כנס היסטוריונים בברלין. הנושא 'זהויות יהודיות מתנגשות' או משהו כזה, כי לא  תמיד האנגלית יוצאת טוב בעברית, אבל זה לא באמת משנה כי כותרת המשנה מסדרת הכל: 'מלחמת העולם הראשונה ומעבר אליה'.

כן, כידוע מליוני יהודים שרתו בצבאות השונים, הרגו ונהרגו, על ידי יהודים ולא יהודים גם יחד. הנה למשל בצבא הגרמני שרתו 100 אלף חיילים יהודים, 80 אלף מהם בחזית, נדמה לי ש-16 אלף נהרגו.

ולפני ואחרי המלחמה דיברו כולם על 'סדר עולמי חדש', לאו דווקא במובן הציני או התלוש, אם כי היו גם פרוייקטים תלושים והזויים כמו האנארכיזם על כל צורותיו, וגם היה יסוד ציני ידוע שדווקא הצליח מבחינה פוליטית והצליח היטב: הבולשביזם הקומוניסטי שבשם 'מלחמת המעמדות' הכניס את רוסיה לדיקטטורה בשם 'הפרולטריון' כמובן.

אבל לא רק תלישות או ציניות, אלא גם רעיונות מעשיים ופרוגרסיביים. 14 הנקודות של וילסון למשל, או עקרון המיעוטים שהיה חלק מה-14 אבל לא רק, וסוציאלדמוקרטיה ואפילו פילאטיס.

ובכן, ברלין, אירופה, הקהילה האירופית, כנס היסטוריונים, כל אלו מושגים נרדפים המצטרפים למסקנה אחת (מיניה רבות): פלורליזם, חופש ביטוי, מבט רחב ורב-מימדי על העבר, ההווה והעתיד.

ואמנם, בכנס השתתפו חוקרים מ-12 מדינות, ממספר גדול יותר כמובן של מוסדות (הישראלים למשל 'ייצגו' לפחות ארבעה מוסדות כאלו), ובהם גם חוקר מטוניסיה. לא פחות.

מה לימד אותנו המרצה מטוניסיה? על האגודה הערבית-יהודית שפעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והפיצה רעיונות של צדק רעות ואחווה, ועשרות שנים לפני ג'ון לנון דמיינו עולם – או לפחות טוניסיה –בלי ערביות או יהודיות (כלומר בלי יהודיות). עד כדי כך היו האנשים האלו נאורים שהם לחמו כמובן כנגד האנטישמים המקומיים ("היא יובאה לטוניסיה על ידי הצרפתים עם תחילת אקיבוש הצרפתי ב-1881". סוף ציטוט. מה היה לפני זה? "היהודים היו ד'ימים, כלומר נתינים נחותים של הביי המקומי. פעם בכמה שנים היו מהומות נגד יהודים". סופו של עוד ציטוט)

באשר לאנטישמים המקומיים – הם היו בטוחים בעצמם שהם מגינים על הצרפתיות ושלא מדובר בתנועה לא לגיטימית – להפך! – עד שהם לא התביישו להעמיד עצמם על רצף אנטישמים ידועים ומכובדים שכידוע הביאו לעולם מחשבה מתקדמת: מרטין לותר, דידרו, וולטר, רשימה חלקית.

נו טופ, המסר ברור: וואנס אפון א טיים יהודים וערבים חיו בכזו הרמוניה עד שהמתקדמים שבקרבם רצו לבטל בשם הקומוניזם גם את הערביות וגם את היהודיות (כלומר את היהודיות).

מחיאות כפיים.

בשלב השאלות התנפלה על המרצה היסטוריונית מהסוג הנפוץ – אלו שמכירים את הנושא מהבית. 'נולדתי בצרפת' היא הציגה עצמה. 'הסבים שלי היגרו לצרפת מטוניסיה ב-1961' היא ספירה והוסיפה שלא רק שהם העריצו את התרבות הצרפתית אלא שהם דברו בגעגוע על טוניסיה כעל 'הבית הישן'. כלומר היא גדלה בצרפת, במשפחה של יהודים, שראו עצמם טוניסאים-צרפתים כשרים לחלוטין, ולכן לא הבינו אף פעם מדוע נאלצו לפתע (הסבתא והסבא) לעקור מבית האהוב והצרפתי-יהודי-טוניסאי או טוניסאי-יהודי-צרפתי ולמצוא עצמם כעקורים בביתם החדש, צרפת (שאיפשר להם רק שני שליש מהזהות המקורית שלהם).

"אז מה השאלה?" הקשה יו"ר המושב (תפקיד משעשע במיוחד בעולם המרתק של כינוסי החוקרים למיניהם). טוב, חוץ מהיסטוריית 'אני הייתי שם' "כיצד אתה מסביר את הכשלון של טוניסיה ליצור מדינה שוויונית לכל תושביה הנאמנים?"

המרצה המכובד שם והזכיר לחברה המתוסכלת ולציבור בכללותו את הנקודות ההיסטוריות המרכזיות ששימשו כרקע להרצאתו על החבורה היהודית-ערבית (כלומר ערבית) על שם ג'ון לנון: ההוצאה להורג של עגלון יהודי ב-1857 (שמו היה בטו ספאז ואת העובדה הזו אני הזכרתי לו בקריאת ביניים אופיינית [שלי]) שהביאה להכרזה על החוקה של 1857 במסגרתה היו שני סעיפים דרמטיים:  6 ו-8, ששינו את מעמד היהודים באופן חסר תקדים. סעיף 6 דיבר על כך שבמקרה של העמדה לדין של יהודי חייבים לשבת בדין גם נציגים יהודיים. סעיף 8 אמר כי לכל אזרח יש את הזכות לשרת בכל תפקיד ציבורי לא משנה מה רקעו הדתי.

"עד כמה יושמה החוקה" אמר המרצה, "זו כבר שאלה אחרת". שעל זה נאמר, 'דונט קונפיוז מי ווית' פאקטס', או במלים אחרות: בואו נזרוק את המציאות מהחלון, בפרט אם היא מפריעה לנו לתיזה. אז מה אם אנחנו היסטוריונים כלומר רופאי זיכרון.

זו גם הסיבה שהמרצה לא הזכיר את העובדה החשובה הבאה: אותה חוקה שאולי ייושמה אולי פחות (פחות) נאכפה על ידי המעצמות המערביות (בראשות צרפת) ששלחו אניות תותחים לטוניסיה אחרי המהומות שהתחוללו ב-1857 אגב פרשת בטו ספאז. כן, גם את העובדה הזו הזכרתי בקריאת ביניים (אופיינית).

וכמו בשיח הפמיניסטי המוכר הרבה יותר במקומותינו: 'עובדה! יש כבר טייסות נשים!'. עובדה. אבל מה היא מוכיחה? ובהשלכה: "עובדה!" אמר המרצה, "ב-1920 היו 15 שופטים ממוצא יהודי!". עובדה, אבל מה היא מוכיחה?

מה מוכיחה אשה טייסת? בדיוק. שאשה יכולה להיות טייסת וכי חיל האוויר רוצה את הטובים ביותר לטייס וכי הטובים כוללים גם את הטובות. ומה מוכיחים שופטים יהודיים בטוניסיה? שיהודים יכולים ללמוד משפטים וכי המערכת הטוניסאית המודרנית יחסית של תחילת המאה ה-20 נזקקה למשפטנים מוכשרים בין אם הם היו  יהודים ובין אם לא.

כן, בסדר, ברור. חשוב שנשים תוכלנה להיות טייסות? כן. חשוב שיהודים יוכלו להיות משפטנים בכל ארץ? כן. אבל לא זו השאלה ששאלה ההיא מההיסטוריה של אני ראיתי.

תנוח דעתו של הקורא. למרצה מטוניסיה היתה תשובה ישירה לשאלת הכשלון הטוניסאי לשלב את יהודי הארץ הזו (ולא רק כמה שופטים או טייסים אחרים): "הציונות אשמה".

לצערי – ואל תיקח את זה אישית קורא יקר – אינני סומך על הקורא היקר (או האחר) שהוא מבין את משמעותה של התשובה הקצרה הזו, של מר מרצה מטוניסיה. החוקה שהוא מנפנף בה ('עובדה! יש טייסת אשה!!) נחקקה ב-1857. הרצל היה בן מינוס 3. הקונגרס בבאזל היה בן מינוס 40. הצהרת בלפור בת מינוס 60. החלטה 181 בת מינוס 90. אבל מי סופר חוץ ממני. אז מה הפריע למימוש הרעיונות הנשגבים (באמת) של החוקה?

התשובה ידועה והיא רשומה באותיות של דם עד עצם היום הזה: חוסר הסובלנות היסודי, המהותי והעמוק של התרבות והחברה הערבית-סונית. זהו הסיפור של המאה ה-20 במזה"ת וההשלכות שלו על היהודים הן לא הפרק המרכזי שלו. תשאלו את תושבי חלב. או את הקופטים. או את הדרוזים. או את הכורדים. או את הארמנים. אחר כך אם ישאר זמן תשאלו את היהודים. לא הכרחי.

בהרצאה אחרת שעסקה ב'מעריבזציה' של העלית היהודית (המתנשאת) של ברלין בתקופת ההגירה הגדולה, הוזכר סמי גורננמן, יהודי מזרח אירופי שהתיישב בברלין ותמך בציונות, ובמסגרת זכרונותיו סיפר על בר פלוגתא אנטי-ציוני שסיפר בעצמו שלנוכח הכרזתו שיהודי (אנטי-ציוני כאמור) לא אמור לארגן בביתו עץ חג מולד, הטיח בו יהודי אחר את הדברים הבאים:

Any one that does not light a christmass tree is a Zionist

ובהשאלה מורחבת ואולי לא לגמרי מדוייקת ובכל זאת: עבור אנשים מסויימים, נאורים כמובן ודגולים, או בעלי מונופול על המסכנות (קרבנות או 'קרבנות' הקולוניאליזם בכלל ו'אקיבוש' בפרט), להיות ציוני בימינו (כבר 100 שנה ויותר) זה להיות אדם חלקי במקרה הטוב, מעוות (ושאר ירקות) במקרה הרע (והרווח).