יום רביעי, 12 בינואר 2022

חיפה הערבית בתש"ח - ותודה לתמיר גורן ולדודה נעמי ולדוד הלל שהכירו את ההורים שלו ובזכות זה הם קיבלו ממנו ספרים חתומים שעכשיו הם אצלי

 


בדרך לא דרך, המקריות המופלאה של החיים, זו שיש כאלו המכנים אותה 'השגחה פרטית' וכדומה, התגלגלו לידי שני ספרים שכתב תמיר גורן, חוקר מספר אחד של חיפה.

האחד, המוקדם יותר, 1996, כותרתו 'מתלות להתיישבות' והוא למעשה עיבוד של המאסטר שלו אם הבנתי נכון. הספר בכל אופן עוסק, וכך מלמדת כותרת המשנה שלו, ב'שלטון הישראלי וערביי חיפה, 1950-1948'.

השני ראה אור עשר שנים מאוחר יותר, ב-2006, וכותרת המשנה שלו אומרת בערך הכל: 'עוצמת המאבק וממדי ההתמוטטות' של "חיפה הערבית בתש"ח", כותרת הספר. תוכנו מוקדש כולו למעקב (אוהד מאד!) לפעולתה של 'הועדה הלאומית', ההנהגה הערבית המקומית בחיפה, שניסתה בכל יכולתה לשמור על שגרת חיים במציאות הולכת ומסתבכת, בעיקר בשל התעקשותו של המופתי ושל עושי דברו בארץ, להסלים את העימות ולהביאו לפיצוץ.

הגיון הפעולה של הועדה הלאומית היתה לשמור על שקט, להבליג על מעשי אלימות מהצד היהודי (האצ"ל הקפיד לחולל כאלו כדרכו חסרת האחריות), ולדאוג לשירותים חברתיים למיניהם במציאות כאוטית. בניגוד להוראות המפורשות של המופתי, המשיכו כמה מחברי 'הועדה הלאומית' לשאת ולתת עם יהודים שרובם רצו בדיוק את אותו הדבר: קיום שגרת חיים.

עם זאת יש להקפיד ולהזכיר כי כל המהלכים שנעשו מהצד הערבי המתון, לא חרגו מהעמדה הערבית הרווחת - כן אלימות, לא אלימות - לפיה יש להתנגד לציונות בכלל ולהחלטת החלוקה על המשתמע ממנה (חיפה כעיר במדינה היהודית) בפרט. בהתאם, כמעט כל המאמצים להשגת הבנות שיבטיחו שקט ושגרה, נעשו במחתרת, כלומר ללא הצד הפומבי שנותן להם את הגושפנקא הפוליטית-מדינית. במציאות בה קל היה לפגוע בשגרת החיים, למאמציהם של המתונים היה סיכוי קטן מאד להצליח. אם נוסיף על זה את 'ההצבעה ברגליים' - עוד לפני הקרב המכריע ב-21 באפריל 1948 כבר מחצית מערביי חיפה נטשו את בתיהם - התוצאה - "התמוטטות" - ברורה מאליה.

אנקדוטה מעניינת לא קשורה בכלל, אבל כזה אני, רבע מהדברים שאני אומר לא קשורים בכלל בכל אופן מנקודת מבטם של אלו שרוצים שירים בשני אקורדים. קרוב המשפחה היקר ממנו קיבלתי את הספרים האלה, הוא או היא או מישהו מבני ביתם, עשה שימוש בקבלה של תחנת דלק בתור סימניה. הנה היא בידי, וממנה התפלאתי להזכר -כי הרי גם אני נזקקתי לדלק בשנת 2006 ובעצם הרבה הרבה לפני זה, שביולי 2006 ליטר בנזין נמכר ב-6.19 ש"ח לליטר. מה שמלמד על הירידה התלולה במחירי הנפט, מה שמלמד שאם יש משהו שלא חסר על פני כדור הארץ זה נפט, מה שמלמד שהאנרגיה שתחליף אותו תחליף אותו לא מהטפת מוסר של צדקנים אלא מפיתוחה של חלופה ראויה. כמו אנרגיה גרעינית ואנרגיה סולרית (שעל פי שמועות יודעי דבר עלותה הולכת ויורדת בטור הנדסי).

ובענייני הטפת מוסר, אם לחזור לנושא, זכורות לי מאד הטפות המוסר של הפסבידוסטוריונים החדשים, שהם היו ברובם חדשים אבל במיעוטם היסטוריונים, לפיה האגדות הציוניות-מפאיניקיות שסיפרו לנו על היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית, הן אגדות שלא לומר שקרים, ושהערבים ב-48' רובם ככולם גורשו בכוח, במה שפפה הדגול מקפיד לכנות 'טיהור אתני', וזאת בניגוד לאגדות כלומר השקרים, לפיהם הערבים החליטו לעזוב את חיפה למשל, בניגוד גמור להפצרות שכניהם היהודים להשאר, כי היה להם ברור שהם יחזרו כמה שבועות אחרי זה עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

ובכן, מה לעשות, וכל מה שסיפרו לנו אודות היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים (מבלי שטרחו לומר לנו דבר וחצי דבר על פליטי מלחמה יהודים וכאלו היו כ-65 אלף ברחבי הארץ, דודה שלי למשל, זו שממנה קיבלתי את הספרים האלה) במקרה של חיפה אמת לאמיתה, אחד לאחד, מייה פי מייה.

עד דצמבר 1947 כבר עזבו כעשרת אלפים ערבים את חיפה. לא מפתיע - ותשאלו את אדוארד סעיד - היתה זו קודם כל האליטה החברתית-כלכלית-משכילית. במהלך ינואר-פברואר 48', עוד בערך 10,000. בחודש הבא, עוד 10,000 וכשהחל הקרב המכריע ב-21 באפריל, נותרו בחיפה רק כמחצית מאוכלוסייתה הערבית ''המקורית'' שב-1946 מנתה כ-71 אלף נפש, שני שליש מהם מוסלמים.

ומדוע כתבתי ''מקורית'' במרכאות? כי אחוז ניכר מתושבי חיפה הערבים היו מהגרי עבודה מג'נין, שכם, לבנון, סוריה, מצרים וכן הלאה. ולפני שתגידו לי שגם תושביה היהודים היו ''מהגרים'' [אני מכנה אותם ''עולים'' אבל זו לא חובה] אומר שאין עם זה שום בעיה, רק חשוב לזכור את העובדה הזו לפני שמישהו יספר לכם שערביי חיפה יושבים בה כבר 9000 שנה, וזה לפחות מה שאומר המופתי הנוכחי של ירושלים. עוד הערה דמוגרפית: ב-1918 מנתה אוכלוסיית העיר כ-15 אלף נפש. עד 1946 יגיע המספר ליותר מ-140 אלף. לצד 71 אלף הערבים, ובסימביוזה כלכלית וגם מוניציפאלית פורייה והדדית, חיו כ-74 אלף יהודים.

אם כן, ב-21 באפריל 1948 נותרו בחיפה כ-37,000 ערבים. ב-22 באפריל הסתיים הקרב על העיר בנצחון 'ההגנה'. תמיר גורן מתאר לפרטי פרטים את המו"מ שהתקיים בתיווך בריטי (הבריטים נדגיש - גורן מדגיש שוב ושוב - היו עסוקים בלהגן על פירוק צבאם ופינויו. מנקודת המבט הזו הם היו בעד הצד שיספק מקסימום שקט במינימום מחיר. בחיפה של אפריל 48' הנוסחה הזו היתה שווה למלה 'הגנה' או לצמד המלים 'הצד היהודי').

נציגי הערבים סירבו בהתחלה להכיר ב'הגנה' כבצד כלשהוא. אחרי שכנוע מצד הבריטים הם הסכימו שתנאי הכניעה סבירים. רגע לפני החתימה הם ביקשו - וקיבלו - ארכה לדון בינם לבין עצמם. את הזמן הזה הם ניצלו כדי להתייעץ עם דמשק וביירות. הקשר עם דמשק לא היה מוצלח, עם ביירות כן, והגיון ההתייעצות היה כפול: א. לבחון האם אמורה להגיע תגבורת שתשנה את תוצאות הקרב האחרון. ב. אם לא אמורה להגיע תגבורת, מה לעשות מחר בבוקר. התשובה מביירות היתה להתפנות, על סמך הבנה שבעוד כמה שבועות יחזרו כל המתפנים יחד עם צבאות ערב שיחסלו את המדינה היהודית.

כן, כן, בדיוק מה שסיפרו לנו עד שהגיעו הפסיבדוסטוריונים החדשים והתחילו במסע ההפחדה וההשתקה האלים והפרוע שלהם (אלימות מילולית, יש להדגיש).

נציגי הערבים לא חתמו על כתב הכניעה והחליטו לקבל את ההוראה מביירות. הם לא נענו להפצרות היהודים להשאר. ההפצרות נעשו הן בשיחות אישיות בין מנהיגים והן באמצעות כרוזים. ב-28 באפריל נותרו בחיפה על פי גרסא אחת בין 5 ל-10 אלפים ערבים, ואילו על פי גרסא שנייה כ-20,000. ב-10 במאי נותרו בין 4000 ל-5000. במפקד נובמבר 48' נמנו בחיפה 3566 ערבים, מהם 634 מוסלמים. ב-1950 עמד מספר ערביי חיפה על 7000.

"חורבנה של הקהילה הערבית בחיפה" סיכם גורן, היא פרי "בריחה ספונטנית ששיקפה מצוקה מזה, אך גם הזדהות עם הקו הערבי מזה, ובזאת חרצו הבורחים את גורלם [...] לא בכדי ייחסה החברה הפלסטינית את תחילתו של השבר שפקד את הנהגתה בפרט ואת האוכלוסייה הפלסטינית בכלל, למפלה בחיפה".


יום שלישי, 11 בינואר 2022

פרידה מעמיקם אסם - איש נפלא

 


הצטערתי לשמוע אמש שעמיקם אסם, איש יקר ומופלא, הלך לעולמו. אבל גם כי המוות הוא חלק מהחיים וגם כי בשנים האחרונות עמיקם כבר לא ממש היה איתנו, אולי אין מקום לצער אלא לנחמה.
זכיתי לעבוד עם עמיקם במרכז ההדרכה באפעל. מוח כה מבריק ויצירתי לא פגשתי עד אז ומאז. איש מיוחד במינו, עם הומור עשיר ועמוק, אירוניה עצמית ובעל יכולת נדירה להניח את האצבע על שורשי הדברים בשפת ליבם.
עד היום אני מפיץ את חוכמתו הנכונה כל כך לכל מי שמאמין בחינוך בכלל ובחינוך בלתי פורמלי בפרט, ולמעשה, אם מתבוננים על העניין באופן מרוחק מספיק, להוציא כמה שנים טובות (מבחינתי בכל אופן) במערכת החינוך הפורמלית, שנים חשובות ללא ספק, אבל ספורות ומדודות, כל חיינו אנו נמצאים במציאות של חינוך בלתי פורמלי.
השאלה האלמותית ששם שייקספיר בפי המלט, 'להיות או לא להיות' היא לב ליבה של המציאות הזו. בכל רגע עומד אדם, כל אדם, ועוד יותר מכך בחברה חופשית או שרוצה להיות כזו, בפני דילמות קונקרטיות המקפלות עולם ומלואו. להרים את האשפה שמתגלגלת בחוצות? לוותר בתור לאדם שנראה כלחוץ יותר? לתרום צדקה או להסתפק בהסבר מלומד מדוע תרומת צדקה רק מחזקת את התנאים שהביאו לכך שאדם בתקופתנו תלוי לקיומו בצדקה? ועוד ועוד ועוד.
עמיקם היה אלוף בלהעלות סוגיות כאלו, שהובילו את אנשי המלים הגדולות (גם אני חוטא בזה) לדילמות הקונקרטיות. להיות או לא להיות.
ומה היתה אותה חוכמה נכונה שלמדנו מעמיקם? שבני אדם לא נחלקים בין אלו שרוצים (לאסוף אשפה, לתרום צדקה, ללמוד צרפתית, להציל את העולם) לאלו שלא רוצים, אלא בין אלו שרוצים (כולם) לבין אלו שלא מתחשק להם (כולם מינוס מספר לא ידוע).
ברגע שהבנו שכווולם רוצים הכל, במובן החיובי, כולם רוצים טוב והגינות ויושר וכן הלאה, אבל שהמכשול הוא לא עמדה ערכית של רוע צרוף אלא 'החשק', כלומר אותה גחמה המוכרת לכל אחד מאיתנו, לא רק המסקנה המעשית השתנתה (הפסקנו לחפש את אלו 'שרוצים' כי כולם הרי רוצים!), אלא הפנמנו שמעט יותר שכל ישר, קצת פחות הטפת מוסר, הן הדרכים לחולל שינוי, אם בכלל.
כי מעמיקם גם למדתי את הפסוק המפורסם ההוא מפרקי אבות אם אני לא טועה: דע מאין באת וגו', ועוד פסוק לא פחות חשוב: לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו.
עמיקם הנפלא עזב את עולמנו כשהרבה, הרבה יותר, מחצי תאוותו בידו. יהי זכרו ברוך.

יום שני, 10 בינואר 2022

א מען טראכט און גאט לאכט - אחת הקלישאות המאוסות ביותר בעיני, או: החיים כ'אי-וודאות' – האמנם?

 


 

א.     פרדוקס אי-הוודאות: אובייקטיבית הרוב מובטח, סובייקטיבית נוח לנו לחשוב שלא

'א מען טראכט און גאט לאכט'. מסתבר שלפתגם היהודי הזה, בשפת היידיש, יש מקבילות בשפות רבות. המוסכמה לפיה 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק', קיבלה ביטוי נוסף בשורה משיר שכתב ג'ון לנון ב-1980: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות'. העובדה שלנון עצמו ציטט אימרה שהיתה נפוצה כבר מאמצע שנות ה-50', מלמדת שעבורו כמו עבור מליוני אוהדיו, מדובר בחוכמה עממית מובנת מאליה. בין אם אתה יהודי נרדף במזרח אירופה ובין אם אתה אליל פופ נערץ במנהטן, כך או אחרת, אין שום דבר בטוח בתכניות שלך, או ליתר דיוק, די בטוח שהתכניות שלך, אדם עני או עשיר, אלמוני או מפורסם, דינן להתנפץ על אבני אי הודאות, מושג שהפך למוסכמה תרבותית בעולמנו, הגם שבפועל החיים המודרניים מבוססים בפועל על ההפך הגמור: למרות הפתגם היהודי ולמרות דבריו הנוגים של לנון, אין אחד מאיתנו שלא מניח בוודאות גמורה שמים נקיים זורמים בצנרת ביתו, שהרכב הפרטי שלו יובילו מהכא אל התם, שכשהוא יעלה על מטוס בנתב"ג הוא ינחת בהונג-קונג (אם זה יעדו כמובן) ושבשדה התעופה ימתין לו שותפו הסיני לעסקים, אותו לא ראה אף פעם, אך שלמרות זאת הוא מעביר אליו את מיטב כספו ובוודאות גמורה יודע שהוא יקבל תמורתו את הסחורה הסינית שעל קנקנה יכול היה לעמוד רק מתוך תמונות שהגיעו אליו דרך מרשתת שבבטחון גמור הוא ידע שהיא תמיד שם.

על הפרדוקס הזה – תרבות המתייחסת לאי-הוודאות כאל עניין מובן מאליו כשבפועל היא מתנהלת על בסיס ודאויות רבות מכל הסוגים – יש להוסיף עוד פרדוקס מרתק: גם בעת העתיקה הניחו חכמים כי תכניותיו של אדם תלויות לא בו כי אם בכוח עליון. היטיב לנסח זאת התלמוד הבבלי, במלים "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". אלא שלטיעון העתיק הזה לא ניתוספה נימה פסימית, אלא ההפך הגמור: הרעיון שיש בורא עולם 'המכריז מלמעלה' אמור לנסוך באדם בטחון שיש מי שמכוון, ויש מי שמוביל ושאין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים, כשבפועל – בעולם הממשי – רמת אי הוודאות (מזון, מים, בטחון אישי) נמוכה בלשון המעטה.

הפרדוקס הזה אומר דרשני. האם לא מדובר בסך הכל במשמעות שונה, אולי מנוגדת, של אותו צירוף מלים? כלומר אולי כשחז"ל או היוונים מדברים על 'וודאות' הם מתכוונים לעניין אחר לחלוטין מאנשי זמננו? למען הסר ספק, כוונת הדברים כאן היא פשוטו כמשמעו: וודאות (או היפוכה, אי-וודאות) נמדדת ביחס בין הצעדים הננקטים לצורך השגת יעד מסויים, לבין הערכת סיכויי התגשמותו. מבחינה זו, ברור שהיחס הזה עומד לרעתו של צייד בימי הביניים הניגש להצטייד בחלבון הנחוץ לקיומו ולקיום יקיריו, לבין היחס הטוב מאד ממנו נהנה האדם המודרני הניגש להצטייד בדיוק באותה כמות חלבון הנחוצה בדיוק לאותה מטרה. פתרון הפרדוקס איננו בעולם הממשי, אלא כפי שנהוג לומר בימינו, הוא נמצא 'בראש'. במלים אחרות, מדובר בעניין של תודעה, של זהות ושל תרבות, כלומר במישור הסובייקטיבי של הדיון, שכן במישור האובייקטיבי מצב הוודאות טוב מאד בלשון המעטה.

ב.     תקציר תולדות יצירת הוודאות

התחכמויות מהסוג שהציע ג'ון לנון משעשעו ללא ספק, והן עומדות ברקע של תעשיית הבידור ומזינות אותה. אלא שמדובר בתופעה החוצה את גבולות השעשוע וחודרת אל אזורי עיצוב התודעה של אזרחי העתיד, ולכן מדובר בתופעה מסוכנת ומזיקה, המצטרפת לתופעות מסוכנות ומזיקות לא פחות, כמו הפניית הגב למדע והתייחסות אליו כאל 'נראטיב' כוחני (של "גברים לבנים" וכיו"ב קלישאות), חזרה למיסטיקות משונות כמו 'תורת ארבעת הליחות' שקדמה לרפואה המודרנית וכיו"ב. התופעות המסוכנות הללו מקוממות על רקע היכרות בסיסית עם תקציר תולדות האנושות, שהן כל כולן שורה של הצלחות הולכות ומתגברות בשאיפה למצוא פתרונות לאתגרי אי-הוודאות האובייקטיבית שאכן מאפיינת את היקום.

שורשי השאיפה לוודאות מתבהרים מנקודת מבט אבולוציונית. את תולדות האנושות יש להבין כחלק מתולדות החיים בכלל, ואת כל אלו נכון להבין במונחי השאיפה לודאות: עצים, חרקים, פטריות, יונקים, כולם שואפים להרחיב ולהעמיק את ודאויות קיומם. שאיפה זו היא הצד השני של מושג אבולוציוני (ולא רק אבולוציוני) מוכר ושכיח שאף הפך לחלק מתרבות ההמונים הפוסט-מודרנית: 'הישרדות'. כך גם לגבי ההומו-סאפיינס, שגם הוא חתר להרחבת והעמקת מעגל ודאויות הקיום שלו: מזון, בטחון, היתרבות, או כפי שכינה זאת דניאל מילוא, שכלול יכולותיו של ההומו-סאפיינס לתכנן, או "להמציא" את "המחר".

הסתירה בין רוח האמירות העממיות מהשטעטל או ממנהטן, לבין המציאות ההיסטורית אמורה לזעוק לשמים, שכן מסתבר שלמרות שאלוהים צחק כשהאדם תכנן, הנה מדווחים לנו בכל סוגי אמנות הדיווח (ספרים, סרטים, תערוכות והרצאות מתורגמות לכל שפה כמעט), כי האנושות לא רק שלא נכשלה בפרוייקט קידום וודאויות החיים, אלא שהיא עד כדי כך הצליחה עד שהיא מאיימת להשתלט על כדור הארץ כולו תוך הפיכת בני האדם לרובוטים כפי שמזהיר יובל נח הררי. הצלחת המדע המודרני היא המשך של אותה 'המצאת מחר' עליה הצביע מילוא, עם ההבדל 'הקטן' שהמדע המודרני יכול היה להגיע להישגיו האובייקטיביים, לא לפני שהאנשים שנרתמו לעקרונותיו ומטרותיו, הסכימו לומר בקול רם, צלול וברור את מה שקודמיהם לא רצו ואולי לא היו מסוגלים לומר: 'אינני יודע'.

תודעת אי הידיעה היא היא שורש הצלחת המדע המודרני לספק הסברים. אמנם המיתולוגיות למיניהן ובעיקר אלו המונותיאיסטיות קדמו לו בהנחה שלכל דבר יש סיבה והסבר ותפקיד, אבל בעוד המיתולוגיות בכלל והמונותיאיזמים בפרט לא יכלו לוותר על עמדת 'יודע הכל', הנה המדע המודרני – בעיקבות דיקארט ואחרים – הניח את ההפך הגמור: אמנם יש לכל דבר סיבה והסבר ותפקיד, אך אין לנו מושג מהו, ועל מנת לגלותו עלינו לחקור את הדברים בשפת ליבם ובהקשרם ובלי משוא פנים ודעות קדומות.

אין זה אומר שהמדע דחק את רגלי האמונה הדתית או שהאוחזים באמונה הדתית דחו את המדע. היה זה למשל הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' שניסח באופן החד ביותר את ההפרדה המועילה בין האמונה 'הוודאית' בקיומו של אל בורא ומשגיח, לבין הפרוצדורה, הפרקטיקה והפרודוקטיביות של החשיבה המדעית. אולי הדמות רבת ההשראה ביותר מנקודת המבט הזו הוא בנג'מין פרנקלין, שמצד אחד שמר גם הוא על הפרדה בין היותו אדם דתי – אמנם דיאיסט - כפי שהיו רוב בני דורו באמריקה הצפונית של המאה ה-18, לבין תרומתו העצומה לפיתוח וטיפוח החשיבה המעשית-מבוססת-המחשבה-תחילה. פרנקלין תרם אולי יותר מכל אמריקני אחר, לחינוך למעשיות מועילה המבוססת על חלוקה רציונלית של הזמן, שימוש נבון במשאבים, עמלנות וחריצות, תכונות שאין להן שום תפקיד ומשמעות אם אכן 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.

 התוצאה היתה המהפכה המדעית ששילבה מ"הרגע" הראשון שלה היבטים שימושיים ותיאורטיים, שהזינו זה את זה, ובשילוב עם המניעים החומריים (הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה), יצרו את השפע האנושי חסר התקדים שהביא את קיצו של מצב הדברים שהפך את חיי האדם כפי שהגדיר זאת ג'ון הובס באמצע המאה ה-17 במלים הידועות ל"בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים" (באנגלית זה נשמע עוד יותר רע: the life of man… solitary, poor, nasty, brutish, and short). לאחרונה הראה ההיסטוריון עזר גת כיצד הפך השפע והשגשוג חסרי התקדים לבסיס ליצירתן של דמוקרטיות המקפידות על זכויות אדם, וליצירתה של מערכת בינלאומית המצליחה לפתור את הקונפליקטים בתוכה בהרבה פחות אלימות מזו שאיפיינה אותה עד למאה ה-18. טיעונו של גת מנוגד ברוחו וביסודותיו המחקריים-מדעיים לחוכמה המקובלת בימינו במדעי החברה והרוח ובשלוחותיהן הפופולריות המסתופפות תחת הכותרת 'פרוגרסיביות', אך למרבה הפלא היא מקובלת אפילו – לא במסקנותיה כמובן - על הפופולריזטור הגדול ביותר של מדע ההיסטוריה בימינו, יובל נח הררי. והנה לנו דוגמא נוספת לפער המשונה בין אמת מדעית אובייקטיבית לבין תודעה סובייקטיבית הפוכה במהותה.

ג.      פוסט-היסטוריה כתחליף להיסטוריה, אנטי-פוליטיקה כתחליף לפוליטיקה

כאן אמורה היתה 'להסתיים ההיסטוריה'. תעשיית הבידור מקדישה נתח מכובד לפיקציות של מדע בדיוני, המבוססות רובן ככולן על מציאות נטולת מחסור. אמנם האדם נותר אדם, יותר על בדידותו ופחות על עוניו, פחות על קוצר החיים ויותר על אכזריות מסוגים כאלו ואחרים, אבל בעתיד המדומיין הזה כל מה שהניע את האדם ברבע מליון השנים הראשונות לקיומו כבר לא רלבנטי. אין בעיה של הגנה בפני כוחות הטבע (האדם שולט בהם במידה מספקת), אין בעיה של אנרגיה (היא קייימת בשפע, היא איננה מזהמת והיא כמובן מתחדשת ונוחה וזמינה לתפעול מה שמבטיח היעלמותם של מניפולטורים כמו אלו החיים היום ברוסיה או בסעודיה), כך כמובן גם מזון וגם בריאות היא בעיה זניחה. מה נותר? הפוליטיקה. כי בני אדם ומה שהם יצרו בדמותם ובשילוב דמותם (סייברבורגים למיניהם) ממשיכים להיות בני אדם, ולכן, עם כל הכבוד לפוקויאמה או למילנריסטים מכל מניני צבעים שקדמו לו, ההיסטוריה לא באה לקיצה.

ואמנם, עוד לפני שהוגשמו תחזיות המדע הבדיוני בסגנון אסימוב, הופיע מחדש שיח אי-הוודאות, שפילס דרכו מחוכמת רחוב העיירה היהודית במזרח אירופה, דרך מנהרות הרכבת התחתית בניו יורק והפך לגיבור תרבות. יש כאן מעין סגירת מעגל אלגנטית: אחרי שצמח ההומו-סאפיינס והחל לחרוג ממגבלותיו הטבעיות, הוא נהיה ל"ממציא של מחר", 'מחר' שהתאפשר רק מהמצאה של שיטות וחפצים משפרי-וודאות. בשלב זה הוא נח מעט על זרי ההמצאה, ואת המבט הפנה במעלה 'הציר' – המושג ששימש בזמנו את יאספרס ועבר עיבוד אצל אייזנשטאדט, אל עבר הוודאות הטרנסצנדנטית כמענה לידיעתו המבטלת את עצמו ("מה אנוש כי תזכרנו" בניסוח ספר תהלים) ואז החל לוותר על המצאת המחר המוחשי לטובת יצירה אפוקליפטית-אסכטולוגית. והנה הגענו למאה ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, אך חלקנו משועממים עד מוות ולכן נוטים לאמץ מחדש את מיתוס אי-הוודאות, אם לשם שעשוע אם לשם אנטי-פוליטיקה שהיא ללא ספק האיום האסטרטגי הגדול ביותר על האנושות, שכן משמעותה היחידה היא הפקרת מסדרונות הכוח לאלו הרואים עצמם כשליטי העולם 'הטבעיים'.

באיזה אופן שיח אי הוודאות הוא תשובה לשיעמום? תשאלו את נטפליקס, HBO, כאן-תרבות וכן הלאה. אין דבר נעים יותר כנראה מלשבת ספון בבית חכם, מזגן ביד ימין ובירה ביד שמאל, ולעשות בינג' ובתוך כמה שעות לסבול עם הגיבורים החטובים שלל תקלות, צרות, הפיכות, שריפות, מלחמות, מטאורים נופלים, הרי געש מתפרצים, מפלצות מיתולוגיות, מיתוסים מפלצתיים על מכונות שהשתלטו על האנושות, על הבית הלבן קודם כל ועל בלפור כמובן, ועל תעשיית התרופות לפני זה ועוד קודם לכן על החיסונים ועל מזג האוויר, ונעבור לפרסומות. התרבות הזו מצליחה להפוך אפילו את תחזית מזג האוויר למופע אור-קולי של סנסציה והפחדות. מי יתננו גיבור-על עכשיו.

ד.     החינוך מתחיל בשאלה – השאלה היא מה השאלה

בין בינג' לבאנג, משכים האדם הפוסט-מודרני, דוחף ידית ('ברז' במושג הרווח) מתוך וודאות מוחלטת שלא רק שמהחור שבמרכז המתכת העגולה ('צינור' במושג הרווח) יצאו מים, אלא שהמים האלו יהיו בוודאות מוחלטת נקיים מחיידקים כמו אלו שהשמידו שליש מאוכלוסיית אירופה לפני כ-650 שנה, ושהמשיכו להוות אתגר עד לא מזמן גם באירופה, ושממשיכים להיות אתגר תברואתי באזורים שונים בעולמנו הנוכחי, אזורים שעדיין לא עברו מהפכה מדעית. אותו אדם פוסט-מודרני, לפני שניגש לכתוב עוד פוסט על אי-הוודאות בעולמנו – את הפוסט הוא כותב על מחשב שבוודאות מוחלטת ברור לו שיפתח את התוכנות שבוודאות יספקו לו את השירות הנחוץ ('עיבוד תמלילים' במושג הרווח), מחשב המופעל על ידי סוג של כוח מסתורי הזורם בחוטים צבעוניים המצויים בתוך הקירות ('חשמל' במושג הרווח) – יעבור דרך קופסת מתכת לבנה וגבוהה ('מקרר' במושג הרווח), לא לפני שיפעיל את אותו מתקן שבוודאות מוחלטת מחמם לו מים אותם ישפוך על אבקה שחורה שנמצאת בתוך צנצנת זכוכית ('קפה נמס' במושג הרווח), ובתוך אותו המשקה יוסיף חלב שבוודאות הוא יודע שהוא נקי מחיידקים ונשמר באופן מבוקר בתוך אותה קופסת מתכת גדולה המייצרת באופן שוטף, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, סביבה בטוחה למזון בריא שגם הוא קיים כל הזמן בוודאות מוחלטת. אחר כך כאמור ילך האדם הפוסט-מודרני לכתוב מאמר על אי-וודאות ואחרי כתיבת המאמר ילך ללמד עוד קורס על אי-וודאות ובסוף הסמסטר יטול חלק בכנס מדעי בנושא אי-וודאות באירופה או באמריקה, לשם יגיע בוודאות מוחלטת בתוך צינור אטום החוצה את השמיים בגובה של עשרה ק"מ, בטמפרטורה חיצונית של מינוס 57 מעלות צלזיוס, במהירות של 300 מטר לשנייה. בוודאות מוחלטת הצינור האטום הזה ('מטוס' במושג הרווח) ינחת איפה שאמור היה לנחות, בוודאות מוחלטת. אכן כן, וללא ספק, הוודאות של המים, החלב, הקפה, המחשב, המקרר והמטוס איננה מוחלטת, כי "הכל יכול לקרות" וכן הלאה, אבל האפשרות הזו לא רק שלא נלקחת בחשבון בשגרת היומיומית, אלא שהיא עומדת לנגד עיניהם של יורשי גישתו של פרנקלין, כאשר הם באים לתכנן (ולייצר) את התכניות שלהם המאפשרות לכולנו את שגרת החיים ה(קרוב ל-100%)מוחלטת שלנו.

והנה אנו במאה ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, כשברקע טראומות כמו אושוויץ, הירושימה פול פוט ובשאר אסד. כבר לפני מאה שנה הזהיר הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי-גאסט בפני תופעת 'האדם המרוצה', הלוקח את כל מנעמי חייו כמובנים מאליהם. כארבעים שנים ומלחמת עולם אחת מאוחר יותר יכתוב רמון ארון על "הקידמה ואכזבותיה". בין השאר יכתוב ארון כי מצד אחד "ההישגים הטכנולוגים של תקופתנו מהווים מהפכה שניתן להשוותה למהפכה הניאוליתית", אך מצד שני הוא כי התפתחות זו "לבשה צורה של פטליות" כך ש"החברות מאבדות את השליטה על גורלן". עברו עוד כעשרים שנות נהי-אינטלקטואלי על עולמנו העלוב חסר הסיכוי, והגיע תורו של צ'רלס טיילור לכתוב על "מועקת המודרניות" הכוללת את צרת "האינדיבידואליזם", את תקלת "הסרת הקסם" ואת הופעתה של "הרודנות הרכה". טיילור עצמו ממקם את התוגה שלו ברצף של "העידן המודרני כולו מאז המאה ה-17, [ה]נתפס פעמים רבות כמסגרת זמן של שקיעה", כזו שטוקוויל תאר במלים "הנאות קטנות והמוניות" (כמו למשל מים זורמים ללא חיידקי כולרה, בטחון אישי בכלל ולנשים בפרט במרחב הציבורי, אנרגיה זמינה המאפשרת למשל תאורה היוצרת למשל תנאים להשכלה, והבלים וזוטות ממין זה), או ניטשה ביכה במלים "נחת רוח עלובה".

עם כל הכבוד והנסיבות המקלות, את הרוח הזו יש לראות כפרקטיקה רטורית של בטלנות, הכוללת רשימה ארוכה של תופעות, חלקן מגוחכות כאמור ואולי לא מזיקות (האמונה העיקשת בהיותה של הארץ שטוחה), חלקן מדאיגות ומזיקות מאד (כמו תעשיית הפייק-ניוז). כך או כך, רטוריקת אי-הוודאות בעידן המכונה 'פוסט-מודרני', קרובה יותר לאגף המדאיג והמזיק מאשר לאגף הגיחוך. הדברים ככל הנראה נכונים בעיקר לשדה החינוכי, שהשפעתו על שדה השיח הציבורי, ומשם לשדה הפוליטי, מובנת מאליה. היטיב להגדיר את הבעיה רמון ארון ב-1968, שנת מפתח באימוץ הלך הרוח של הרטוריקה הבטלנית: "העתיד" ציין ארון ובצדק, "אינו עונה" אלא "מחזיר לנו בשינוי צורה את אותן שאלות שהצגנו לו". אם נמשיך לשאול – תוך סתירה בלתי נתפסת מבחינת השכל הישר והמוסר גם יחד – את שאלות אי-הוודאות, נמשיך לקבל את תשובות אי-הוודאות שלא יובילו אותנו אלא לאותן נבואות זעם מהסוג שהציע ניטשה שכולנו יודעים מה תרומתן לפרקטיקה פוליטית מסויימת שרווחה בשליש הראשון של המאה ה-20.

חז"ל סיכמו זאת בכמה מלים: "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך", כשב'מעשים' במקרה שלנו הכוונה היא לשאלות שאנו שואלים את עצמנו. איך אמר ס.יזהר כבר לפני כ-50 שנה? "החינוך מתחיל בשאלה". השאלה היא כמובן מה השאלה ושאלה חשובה לא פחות היא האם הכוונה להציגה לתפארת הספק הריק, או כחלק ממאמץ אנושי בן רבע מליון שנה לקדש את החיים הלכה למעשה, כאן על פני אדמה ולא בעבים המדומיינים מעל.

 

 

 

 

יום שלישי, 21 בדצמבר 2021

מזג האוויר כמשל - דני רופ איננו עוסק בחזאות אלא בקליקבייטיזמוס, אבל החדשות הטובות הן שיש פתרונות (גם מרשתת וגם אינטרנט)

 


מזג האוויר כמשל לתרבות הטרללת הסנסציונליסטית שיותר ויותר ויותר אנשים טובים שאני מכיר פשוט מתמכרים אליה בהתמסרות כמעט מלאה.

לא הייתי חושב שלאנשים חביבים כמו שרון, דני רופ ויתר יחצנ"י מזג האוויר כאן יש איזושהיא כוונה אפלה מכל סוג, מילא. אבל מסתבר שיופיו של הטירלול הוא בהתמסרות המלאה של יוצריו עוד יותר מזו של צרכניו.

לא ברור מה גרוע יותר. הטרללת הסנסציונליסטית או אחותה הבכירה ממנה: בוז ודחייה על הסף של כל סוג של חיזוי אוויר, בטענה (שמסתברת כנכונה מדי פעם) שהחזאים תמיד טועים ושאין להם מושג, ובכלל כפי שמוישה מהשטעטעל היה אומר, 'א מאן טראכט און גוט לאכט', או כמו שג'וני אימג'ן אמר פעם, 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן אותם', או שטות מטופשת דומה אחרת.

ואין צורך להסביר - אבל בכל זאת נסביר - מדוע מזג האוויר הוא משל. גם נמשל ביומיים האחרונים, אבל בדרך כלל משל. כי ההתייחסות ההיסטרית לכל גוש עננים סטנדרטי של דצמבר באגן המזרחי של הים התיכון במונחי הוריקן קריבי, שקולה בנזקיה לביטול כל אפשרות לחיזוי מדוייק ואמין של מזג אוויר, והיסטריה אולטרא-מדעית בדיוק כמו שאננות אנטי-מדעית, מזיקות לחיי הציבור בערך באותה המידה.

תחליפו את מזג האוויר במגיפת הקורונה. תחליפו את מזג האוויר במדיניות מטבע. תחליפו את מזג האוויר בתכנון אורבאני. תחליפו את מזג האוויר בהתחממות הגלובלית. תחליפו את מזג האוויר באלימות לסוגיה. התופעה והתוצאה די דומות, די חוזרות על עצמן, טרללת כזו או אחרת, טרללת וטרללת.

אז מה אתה מציע אני שומע שאלות מהקהל. מה החלופה לשרונים ולדנירופים ההיסטריים? שעל כך השיב בזמנו הרא"א, רבנו אריק איינשטיין, את התשובה האלמותית: 'את אותם הדברים אבל לאט'.

איך אמר אורוול? ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע. כלומר, באיינשטיינית עממית: ידע ציבורי נחוץ רוכשים לאט. כלומר לא מאמצעי התקשורת שכל כולם מתבססים על עקרון אחד: קליקבייט.

איפה רוכשים ידע ציבורי נחוץ לאט לאט? נו, על המרשתת בוודאי שמעתם. הומצאה מעט אחרי האינטרנט ופועלת בערך אותו הדבר. רוצים תחזית אמינה של גשם ורוח באגן הים התיכון המזרחי לימים הקרובים? כנסו לאתר של סקירון, אונ' אתונה. מיד מדביק קישור. כנסו כמובן לאתר השירות המטאורולוגי, אבל את עיבוד המידע, לא איבוד, עיבוד המידע, תעשו בעצמכם, לאט, לפי מקום המגורים שלכם. לא לשכוח להפעיל מכם גשם שיתן לכם מושג על תנועת הגשם האמיתית בשעות האחרונות. ככה בונים חומה של ידע ציבורי נחוץ, שהוא ציבורי כי הוא ציבורי, אבל כמו כל דבר ציבורי ראוי לשמו הוא בסופו של דבר אישי.

כי כשאני למשל מתכנן ריצה, ארוע המתרחש ברדיוס של לא יותר מ-5 ק"מ מהבית שלי, אין לי שום עניין בהיסטריה שמייצר דני רופ לגבי גשם עז היורד כרגע בנתניה. אלא אם אני גר בנתניה ואני לא גר בנתניה. אבל גם אם הייתי גר בנתניה לא לדני רופ הייתי מקשיב אלא לכלים הנגישים גם במרשתת וגם באינטרנט באמצעותם אני יכול לתכנן טוב יותר את הריצה הבאה, את היציאה לסופר או את הרכיבה על האופנוע.

והנמשל ברור, לי לפחות. רוצה לדעת מה תחזית מזג הסוציואקונומיה אצל ערבים אזרחי ישראל? את אותם הדברים אבל לאט. לא כותרת מטורללת באתר קליקבייטי כזה או אחר, אלא שאלות משנה: איזה ערבים בדיוק? בדואים? ואם בדואים - אלו שבצפון או אלו שבדרום? ואם אלו שבדרום, אלו שברהט או אלו שב'פזורה' (ונניח כרגע לשם המכובס הזה על נזקיו)? וכן הלאה.

רוצה לדעת מה תחזית מזג האלימות הדומסטית? את אותם הדברים אבל לאט. בלי גזענות מגדרית, אלא על בסיס נתונים (שיפתיעו כל מי שבאמת רוצה לדעת מה מתרחש במציאות גם בתחום זה), על יסוד שאלות משנה.

מזג אוויר הוא מזג אוויר הוא מזג אוויר. אבל נתניה זה לא מוסקבה, אלכסנדריה זה לא אלכסנדרטה, איזמיר זה לא וויזמיר, ודני רופ איננו חזאי אלא עובד בכיר בתעשיית הטירלול שהגיונה הבסיסי ביותר הוא קליקבייטיזם, הגיון שתנאי לו הוא מחיקת ההגיון האנושי הישן והטוב, שעל פי הישגי האנושות ב-300 אלף שנות קיומה, אין ולא יכול להיות לו תחליף.

ונעבור לקישורים שהבטחתי. ולא לשכוח: מזג אוויר הוא משל. הבדיחה היא עלינו גם אם מטורללי כל העולם התאחדו לאחרונה נגד השכל הישר.

https://forecast.uoa.gr/en/forecast-maps/skiron

https://ims.gov.il/he/RadarSatellite

יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

יהודי רוסיה בימי המהפכה הרוסית הראשונה כמשל ליהודי ארץ ישראל בימי המהפכה הפלסטינית העכשווית - מסע היסטורי קצר בעיקבות אליהו פלדמן, היסטוריון

 


הספר התורן שאני זוכה לקרוא בו עכשיו גם הוא יושב אצלי על המדף כבר לפחות עשר שנים מאז שרכשתי אותו במבצע כזה או אחר, "יהודי רוסיה בימי המהפכה הראשונה והפוגרומים" שמו, וכתב אותו פרופ' אליהו פלדמן מאונ' תל אביב, די מזמן יש לומר, אבל מה זה חשוב.

'המהפכה הרוסית הראשונה' למי ששכח או לא ידע, היא אותה מהפכה שהתרחשה בשלהי שנת 1905 מיד לאחר מלחמת רוסיה-יפן שבהקשר הממש-מקומי שלה היא הזירה בה טרומפלדור שלנו איבד את ידו.

היתה זו 'מהפכה', כי ברוסיה לא התהפך כלום ב-300 השנים האחרונות, אלא אם 'מהפכה' הוא שמו של הטיראן ששולט באוכלוסייה הרוסית שהיא ברובה מבוהלת, ובצדק, מאותו טיראן, לא משנה אם שמו יקטרינה והיא צארינה, או שמו פוטין והוא פוטין.

כך או אחרת, כחלק ממאמצי השלטון של הצאר התורן, ניקולאי אם אני זוכר טוב, ושל תומכיו החשוכים, למנוע מהפכה ללא מרכאות, הותקפו היהודים בהמוניהם בסדרה מזוויעה במיוחד של פוגרומים. בעיתונות היהודית של אותה תקופה דובר על כ-8000 יהודים שנרצחו במהלכן של כשנתיים (1907-1905), ומאוחר יותר טענו היסטוריונים שמדובר רק, כלומר "רק", ב-3000. רק כדי לסבר את האוזן המורגלת כבר לזוועות מסוג זה, בפוגרום הראשון בשלהי אוקטובר 1905 ובתחילת נובמבר, נרצחו במהלכם של עשרה ימים 800 יהודים.

וכל זה לא כדי שחלילה נרחם על עצמנו ונחזור אל העבר כדי להזכיר לנו עד כמה היינו - ואולי עדיין - כולנו מסכנים ונרדפים, ולא שאין ממש בטענות האלו לפחות לגבי 'הנרדפים' אם לא 'המסכנים', אלא כדי לשתף את הקורא המשועמם בתקבולת מרתקת בין הפוליטיקה סביב ארועי 'המהפכה' הנזכרת, לבין הסכסוך היהודי-פלסטיני, שאני שוב מזמין את מי שרוצה לקבל תמורת 30 שקל הסבר מנומק (145 עמודים) מדוע נכון לכנותו כ'סכסוך הפלסטיני'.

התקבולת מרתקת בכל אופן. ראש ממשלת רוסיה, שמעמדו ביחס לצאר היה נחות כמובן, וזה עוד לפני שהוא צריך היה לתת דין וחשבון לדומא, שזה הפרלמנט הרוסי, ניסה לקדם את מדינתו אל עבר חוף מבטחים (לשיטתו) של יותר שוויון אזרחי ופחות פיגור כלכלי, ולשם כך הוא הבין שיש לשנות מיסודו את מעמדם של חמישה מליון יהודי האימפריה.

אלא שכוונותיו הנשגבות - וסטוליפין, זה שמו - של סטוליפין נתקלו בחומה בצורה של התנגדות שמרנית מצידם של גורמים שונים ומשונים שהרכיבו את החברה הרוסית. הטיעון שחזר על עצמו כלל שני מרכיבים: האחד - שהיהודים הם זרים ברוסיה ולכן אין מקום לדבר על שוויון ביחס אליהם. השני - שאילו תקודם מדיניות משוויינת (כלומר לאו דווקא שוויון זכויות מלא, על זה אפילו סטוליפין לא חשב ברצינות, אלא צעדים של פחות-אפלייה שעל דרך החיוב הם יותר-שוויון) ההמונים יגיבו באלימות.

במלים אחרות, מתנגדי המדיניות החדשה כלפי היהודים - שהיתה כאמור ואם זה לא הובן אז האחריות עלי והנה זה שוב: חלק ממאמץ לנרמל את רוסיה ולקדם אותה מעלה סולם הנאורות - הצדיקו את התנגדותם ברצונם להגן על בני החסות היהודים מאלימותו המוצדקת של ההמון הרוסי, במקרה שמעמדם של היהודים ישתנה.

אכן היו לסיפור הקשרים רחבים יותר, כמו למשל תהליך ההתקרבות בין רוסיה לבריטניה שב-1904 חתמה על 'ההסכם הלבבי' עם צרפת שמצידה התקרבה לרוסיה כך שנוצר המשולש הגיאו-אסטרטגי הזה (בריטניה-צרפת-רוסיה) שיככב בשתי מלחמות עולם. חשיבות התהליך הזה בא לידי ביטוי בכך שהצמרת הבריטית, הגם שבחלקה לקתה גם היא באנטישמיות שכיחה (אבל רק בחלקה, היו בבריטניה גם פילושמים ידועים, כמו ראש הממשלה בחלק מאותו הזמן בלפור), הקפידה שלא לבוא בטענות לגבי הפוגרומים הרצחניים (בעיירה אחת בפולין ירה הצבא בתותחים על בתים של יהודים בטענה - שיתכן שהיתה נכונה - שמחלונותיהם נורו יריות לעבר פורעים), על בסיס העמדה המוכרת לפיה מדובר 'בעניין פנימי של רוסיה'. לעומת זאת, הקפידו אותם דיפלומטים בריטיים להציג באופן מנומס ומוקפד (כלומר בריטי) את הנזק לתדמיתה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית, כלומר הבעיה הרוסית מנקודת מבטה של האימפריה הבריטית היתה פגיעה אפשרית במעמדה של האימפריה הרוסית בעיני דעת הקהל. לא חלילה 80 יהודים שנרצחו ביום אחד בביאליסטוק, תינוקות שראשם רוצץ על ידי חיילי ושוטרי הצאר, לא חוברת הסברה שהודפסה במטה הכללי של המשטרה בפטרבורג ובו הוסבר מדוע יש לרצוח יהודים כדי להגן על המשטר. לא. רק דימוייה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית.

בקטנה. והיה עוד הקשר חשוב לסיפור: מצבה הכלכלי של רוסיה חייב אותה לחפש הלוואות במערב, ו'הלוואות במערב' זה בגימטריה 'בית רוטשילד', נסו ותיווכחו, ומכיוון שבית רוטשילד הקפיד על כבודם של יהודים ולא מסיבות אימפריאליות, הרי שסטוליפין הבין שאין לו ברירה אלא לדבר על צעדי שוויון ליהודים כדי להוריד את ההתנגדות מצידם של עשירי המערב היהודים למיניהם. אבל לדבר, לא חלילה לעשות, רק לדבר. המהלך לא הצליח כידוע ונעבור הלאה, לתקבולת.

כשקראתי את הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על תולדות הסכסוך. כמעט בדיוק אותם מרכיבים: האחד - המון ערבי המקפיד לומר שהיהודים זרים כאן בתחום המושב הערבי בכלל ובפלסטין השלמה בפרט.

השני - שלטון ציני המאמץ את איום ה'תחזיקו אותי' הפאסיב-אגרסיב שתוך שנייה (1920, 1921, 1929, 1936, 1938, 1939, 1947, שלשום בירושלים) הופך לאגרסיב-אגרסיב, איום הנשען על הטענה שמקובלת על נאורים במערב, לפיה מתן זכויות או אפילו דיבורים על הכרה בזכויות היהודים לחיים בטוחים, מסכנת את בטחון היהודים כי דיבורים כאלו יחוללו בהמון 'הילידי' חמת זעם, ומכאן שהדיבורים על הכרה בזכויות היהודים הם הם הסיבה לאלימות המוצדקת כנגדם.

מעניין לעניין באותו עניין: ידידי אורי הייטנר העלה אתמול מאמר חשוב המציין 40 שנה למהלך המבריק של מנחם בגין - 'חוק הגולן' - במסגרתו הוא מביא בין השאר עדות לפיה חבר בית השיטה ניבא "מלחמה נוראית" עם סוריה בעיקבות מהלך החלת הריבונות הישראלית על חבל ארץ יהודי ותיק זה, ואילו הדחליל הידוע בציבור בשם 'הקהילייה הבינלאומית' גם היא צווחה וקירקרה כדרכה על 'משבר' ו'אסון' אבל מאז חלפו עברו 40 שנה והיום בבוקר החלה הספירה ל-40 השנים הבאות שאחריהן יבואו עוד 40 שנות חיים יהודיים בגולן ואחריהן עוד 40 ועוד.

והיתה עוד תקבולת מעניינת אחת: למודי נסיון מר מפוגרומים שהתרחשו בקנה מידה קטן בהרבה (קישינב 1903, 'רק' 49 נרצחים) התארגנו היהודים ל'הגנה עצמית', שמנקודת מבטו של השלטון עצם קיומה היה תירוץ ליד הקשה שנקטה המשטרה והצבא, אבל שמנקודת מבט יהודית היתה צעד משמעותי נוסף בהבנה שבלעדיה לא יכולה היתה להצליח התנועה הציונית: ההבנה שגורלם הבטחוני של היהודים בידיהם ובידיהם בלבד (ומבחינה זו לא היה הבדל בין הציונים במזרח אירופה לבין יריביהם הבונדיסטים וזו כמובן כבר פרשה אחרת).

תקבולת אחרונה ודי: באותו הזמן ובאותן נסיבות, הפכו 'הפרוטוקולים של זקני ציון' לאותו מסמך סודי שהצדיק - בדיוק כמו עיוות מהותה של 'ההגנה העצמית' - את הצעדים האלימים כנגד היהודים. לא זה המקום לחזור על תולדות התועבה הזו, משתי סיבות: האחת - המאמר הזה כבר ארוך מספיק. השנייה - לתועבת הפרוטוקולים הצטרפה בימינו תועבת ה-BDS על כל שלוחותיה המקומיות, ברחוב שוקן, במה שידוע בציבור בשם 'אקדמיה', בארגונים שנאה-עצמית למיניהם.

כל אלו, בלי יודעין אולי, ממשיכים את מפעלם של מחברי 'הפרוטוקולים' המתבססים על הגיון ידוע: 'חזור על שקר שלוש פעמים ויש סיכוי שיהפוך - באזני אידיוטים שימושיים ללא ספק - לאמת'. ו'שקר' מוצלח באמת, הוא כזה שיש בו גרעין של אמת, אותו גרעין שמאפשר למתועבים שבשונאי אדם (יהודים למשל, שנאת יהודים מוכרת בשם 'אנטישמיות') לרחוץ בצדקנות אין-קץ.

ב-1905 צידוק ההתנגדות להכרה בזכויות יהודים ברוסיה הוא הגנה על שלום הציבור הרוסי. ב-2022 צידוק ההתנגדות להכרה בזכותם של יהודים להגדרה עצמית ולו בחלק של ארץ ישראל הוא 'שלום עולמי' שתנאי לו כמובן הוא "פרוגרסיביות" א-לה-ג'ון לנון, אימג'ן דערז נו (ג'ואיש) פיפל.

יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

חוק ברנדוליני, ישראל ומשפחת העמים, נטורי קרתא ויצרני החרטא - עוד כמה מלים על נושא "ישן חדש" (הציונות).

 


ממש לא מזמן התוודעתי לחוק ברנדוליני, האומר כי "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

על החוק הזה חשבתי ללא הרף תוך כדי קריאה בספר 'ישראל ומשפחת העמים', ספר היושב אצלי על המדף כבר 15 שנה, ושלמרות שעשיתי בו שימוש רב, מעולם לא קראתיו מכריכה לכריכה, בלי שום סיבה מיוחדת.

420 עמודי טקסט ואז עוד 30 עמודי נספחים וכל השאר, בבליוגרפיה, אינדקס ותודות. למרבה המזל קריא מאד, עבורי לפחות, כי אני עוסק בנושאים בהם עוסק הספר כבר עשרות שנים, כהיסטוריון, כמרצה, כמחנך.

'ישראל ומשפחת העמים' הוא ספר חובה - למרות שראה אור ממש בימיה הראשונים של ה-BDS ועוד לפני התגברות הגל העכור של מתועבים למיניהם המסתופפים בהשארץ ומייצרים את האשפה הרעיונית שלהם באופן הולך ומתגבר, כמו אותם מטאטאים שבורים בשוליית הקוסם.

עניינו הוא להראות כי ישראל כמדינת לאום דמוקרטית היא לא יוצא מהכלל בעולמנו הנאור, וכי הדמוקרטיה שלה לא פגומה מעיקרה (יותר משכל דמוקרטיה בעולמנו פגומה מכיוון שיצרני ומנהיגי ומשתמשי הדמוקרטיה בכל מקום בעולם הם בני אדם ובני אדם פגומים ביסודם, לא רק, אבל גם פגומים ביסודם), וכי אין שום סתירה בין יהודית לדמוקרטית, וכי חוק השבות הוא לא מקרה מיוחד של ישראל, ובקיצור, שישראל היא חברה תקינה לחלוטין במשפחת העמים.

ועל הקשר לחוק לברנדוליני ברור למדי, יש לשער. חשבתי על המאמץ האדיר שעלי להשקיע בצליחת 420 עמודי טקסט, תוך שאני מזכיר לעצמי את מה שלימד אותנו מילן קונדרה הסופר הצ'כי הדגול: המאמץ לקרוא ספר בטל בששים לעומת המאמץ לכתוב אותו.

או במלים אחרות, 'תרגיע' אמרתי לעצמי, 'תרגיע. אתה רק קורא את הספר, רובינשטיין ויעקובסון כתבו אותו, ולפני שכתבו ביצעו מחקר אדיר כדי לכתוב אותו ועוד לא אמרנו מילה על עריכה וגרפיקה והגהות ושאר ירקות'.

וכל זה כי כמה אורניפתחאלים, יוסיונות, אילנפאפיז, שלמזנדים, עדיאופירים, קימרלינגערז, עזמיבשארעז ועוד ועוד גיבורים מקומיים של מה שאלחנן יקירה כינה כבר ב-2006 בספר חובה אחר ('פוסט ציונות פוסט שואה') בשם המדוייק "קהיליית הטרוניה הישראלית".

ואיך שכחתי את סמי סמוחה. פרק שלם, פרק 7, מוקדש למשנתו המהוללת, לפיה ישראל היא 'דמוקרטיה אתנית' מסוג ב', הבל ושטות שהפכו לבסיס לאינספור קורסים באזרחות ולנקודת ייחוס לדורות של פסיבדוציולוגים שחוץ מלהביט על המציאות עושים הכל (כלומר מחלקים שאלונים ומריצים תוצאות בSPSS).

הנה חוק ברנדוליני שוב: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו". ועל כך אין אלא לא רק להוריד את הכובע בפני אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון, אלא גם להתקנא בסבלנות האינקצית המלווה את מחקרם וכתיבתם והצגת טיעוניהם.

סמי סמוחה, פרק 7, הוא השיא כמובן. יושב לו מטאסוציולוג בחדרו ורוקח בתודעתו ועל מקלדתו מודלים של דמוקרטיות תקניות. אחת מהן לא קיימת במציאות. אחרת רלבנטית לשני מקרים בעולם. עוד אחת מסתבר שהיא מזיקה ביישומה למקרה הישראלי ועוד אחת לא ראויה כלל להתייחסות.

אבל אידיוט שזרק אבן לבאר 50 חכמים עכשיו עמלים בחילוצה. או בברנדולינית: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

הפינס של רובינשטיין את יעקובסון מגיע לשיאו מעורר הקנאה באחד המשפטים האחרונים בספר, עמ' 425, ממש למעלה: "מציאות זו - כתם רורשך גדול של מדינות לאום ומיעוטים לאומיים - אינה מוכרת כל צורכה לחלק מהמלומדים ולעיתונאים הביקורתיים, ובאי-הכרה זו יש פגם גדול".

מעורר קנאה עוד יותר מאשר התפעלות. כי המלומדים הם "מלומדים" והעיתונאים הם בדרך כלל "עיתונאים" ולא מדובר בבעיה של מציאות לא "מוכרת" אלא בהתעלמות מכוונת מהמציאות האנושית, והצגתה באופן מעוות כחלק ממאמץ שיטתי לחסל את מדינת ישראל, מאמץ הנעשה על ידי אותם בורים ועמי ארצות ("המלומדים" אם זה לא ברור) ושל התועמלנים מטעם אש"ף, חמאס ו-BDS (ארגון שלא מוזכר כלל בספר מסיבות שהוא נכתב לפני - הגם שפורסם אחרי - שהתועבה הזו החלה להפיץ את סירחונה וריקבונה ברחבי העולם 'הנאור').

והיכולת הזו לגייס אנרגיה במגניטודה שלמה ולהתמודד עם כל הבל, כל שטות, כל שקר וכל עיוות מציאות בין אם הם מופיעים כמאמר דיעה בהשארץ ובין אם כספר או מאמר בכתב עת מדעי או 'מדעי', מעוררת התפעלות, הערכה וכן, אולי המלה החשובה ביותר: תודה.

ולא שאין בספר פגמים. יש ויש. כמו הדמוקרטיה הממשית, כמו האנושות המציאותית, גם בספר המוצלח ביותר יהיו פגמים, כי זו המציאות.

הספר טוען בבטחון גמור כי "ארגונים יהודיים אנטי ציוניים כמעט נעלמו", כשהמציאות בימינו מלמדת על ההפך. הספר גם מניח למשל כמובן מאליו שמדינה פלסטינית עומדת לקום בכל רגע, ושברגע שתקום - והיא לא, אבל לא זה הנושא כרגע - ממילא יתאזנו יחסי הרוב והמיעוט בין יהודים לפלסטינים, שכן לאלו ולאלו תהיה סוף סוף תשובה על הרצון להגדרה עצמית. באותו עניין טוען הספר שזה משמעותו של הסכם אוסלו ושזו מורשתו של רבין. שתי טעויות קשות.

או המשפט המיותר הבא: "בחזון אוטופי אין מקום אלא למשטר אוניברסלי, נטול כל זיקה לאומית או תרבותית, כבשירו של ג'ון לנון imagine, אך אוטופיה זו רחוקה מלהתגשם. אם יגיע תורם של עמים לוותר על זהותם ועל זכותם להגדרה עצמית, יתייצבו בתור זה - ולא במקום הראשון - גם היהודים ומדינתם".

את החוכמע הזו שמעתי בזמנו מעמוס עוז. כך או אחרת, אמנון ואלכס היקרים, רישמו לפניכם: אהיה הראשון לעמוד בתור של אלו שיסבירו לעמיתי היהודים שגם בעולם ללא מלחמות ואלימות לא רק שאין סיבה לוותר על זהות תרבותית אלא ההפך הגמור הוא הנכון: שבעולם נטול אלימות אפשר יהיה סוף סוף להעמיק את העיסוק בתרבות על כל ביטוייה, כולל אלו הכוללים הבלים ושטויות מהסוג המופיעים בשיר המפורסם של ג'ון לנון.

כי אוניברסלי, כלומר כלל אנושי, הוא פרטיקולרי. לא 'רק' במישור של מקבצי אנושיים (אומות) אלא גם במישור האישי. ייחודי הוא מיוחד כי אני משוחח עם שותפי לתרבות וייחודי מתקיים רק ביחס למשותף. כך גם בין האומה שלי לאומות אחרות. 'דמיינו'?? בוודאי דמיינו, אבל דמיון פורה הוא זה העושה שימוש באבני המציאות. תשאלו כל ילד, הוא ייטיב להסביר את הרעיון הפשוט הזה.

מה שמוביל אותי לציטוטו של ציטוט מופלא שמביאים יעקובסון ורובינשטיין בספרם, דברים שנאמרו ביום הזכרון לשואה ב-2002, מפי רות בונדי הנפלאה, א-פרופו עיתונאים ואינטלקטואלים, בלי מרכאות ובלי הסתייגויות:

"אחרי מלחמת העולם השנייה לא עלינו ארצה מתוך הנחה שנחיה כאן בבטחון, אלא עלינו כדי לחיות בין יהודים במדינתם. לא להיות עוד לעולם מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל בין העמים. וזה נשאר הדבר החשוב גם כיום: לחיות במדינה יהודית. אולי אי פעם נזכה גם אנחנו או צאצאינו לחיות גם בשלום ובבטחון במדינה יהודית. אך כל עוד הדבר אינו ניתן, חייב כל אחד מאתנו להמשיך כל כמה שאפשר במעשה היומיום שלו, בעבודתו, בשגרת חייו, כי יש בה משענת. כיום זוכים התמונות, ציורי הילדים, השירים, היצירות המוזיקליות שנוצרו בתקופת השואה בהתעניינות, בהערכה בעולם, אולם מעבר לערכם האמנותי יש בהם מסר לימינו: לעבוד, ליצור, לאהוב, לגדל ילדים, לשמוח מדברים קטנים, לקוות, לא להרים ידיים, לראות - גם במציאות קשה - את יופי היומיום. אולי רק זאת אפשר ללמוד מאתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במליונים - אלא בחיים".

הנה תמצית העימות המתמשך בין ציונים לאנטי-ציונים: אלו רואים במציאות הקשה אתגר ומנוף וזירה והקשר ומקום לעוד חיים, לעוד יצירה, לעוד שמחה. אויביהם רואים במציאות הקשה קרדום לחפור בו צדקנות, טרונייה ובעיקר תעשייה בלתי פוסקת של שקרים.

אירוניה פנטסטית היא שכל המאבק הזה, מאבק סיזיפי במגניטודה גדולה וגדלה, כי מספר האידיוטים השימושיים רק גדל ביחס ישיר להעמקת הבורות שהיא מצע מעולה לתעשיית השקרים, מתקיים בזכות הצלחתה המרהיבה של הציונות, שמטרתה נוסחה על ידי ברנר באופן מדוייק ונפלא: 'יצירת סביבה'.

בדיוק כשם שאליעזר בן יהודה מתמוגג בקברו כשרפי השכל הידועים בציבור בשם 'נטורי קרתא' מקללים אותו ואת בני ביתו בעברית מודרנית, כך גם רות בונדי מתמוגגת בקברה כשרפי השכל האחראים על 'תעשיית החרטא' מקללים את היצירה הציונית תוך שימוש בכל הכלים שהתנועה הזו העמידה לרשות כולנו, כולל מתנגדיה הקמים בכל יום בבוקר עם שיר רשע בלב, כשהצלחת הציונות תקועה כקוץ בעיניהם.