יום חמישי, 6 ביוני 2019

"פליקס", או: עוד נסיון להבין את עומק התבוסה האלקטוראלית של ה'לא-ימין' - בעיקבות קריאת הביוגרפיה של פנחס רוזן מאת רות בונדי

א. 

מקרא קודם כל:

פליקס הוא שמו הפרטי המקורי של פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של ישראל. שם משפחתו המקורי היה רוזנבליט.

'לא-ימין' זו צורה אולי לא מאד מוצלחת להמנע מלכתוב ישירות 'שמאל', הימנעות חיונית משני צידיה: אלו שמשוכנעים שהם 'שמאל' ממילא חושבים שמה שאני מכנה שמאל איננו שמאל, ואלו ששומעים את המלה 'שמאל' לא ימשיכו לקרוא כי הם לא מסוגלים לעבור את הקיר שנקרא 'שמאל'.

מזל שאני היסטוריון, ולכן מותר לי להגדיר את ה'לא-ימין' באופן הבא: שותפים בו כל הכוחות הפוליטיים שהנהיגו את היישוב היהודי ב-70 שנותיה הראשונות של הציונות (1878-1948) וב-30 שנותיה הראשונות של המדינה. הכוחות הללו כוללים את גיבור הביוגרפיה של רות בונדי (וכמובן את מפא"י, את הציונות הדתית, את מפ"ם רוב הזמן ואת שני מרכיביה אחרי שהתפרקה ב-1954: אחדות העבודה ומפ"ם, ואחר כך אפילו, לא עלינו, את רפ"י, אבי אבות הטומאה המפלגתית).

פנחס רוזן עצמו היה איש מפלגת 'עלייה חדשה' שקמה ב-1942, ושאחר כך התאחדה עם 'העובד הציוני' ועם האגף הפרוגרסיבי של 'הציונים הכלליים' לצורך הקמת 'המפלגה הפרוגרסיבית' ב-1948, מפלגה שחברה ל'מפלגה הליברלית' ב-1961, מפלגה שהתפלגה ב-1965 כאשר 'הימין' שבליברלים חבר ל'חירות' של בגין לצורך הקמת גח"ל שאחר כך נהיה 'מח"ל' ושאחר כך נהיה 'הליכוד'. האגף השמאלי ב'ליברלים' הפך ב-1965 ל'מפלגה הליברלית העצמאית' שהתמזגה למעשה ב'מערך' ב-1984.

רות בונדי היתה לעניות דעתי הלא קובעת העיתונאית הכי חכמה שהסתובבה כאן בארץ שלנו, לצד נשות עיתונות מזהירות נוספות כמובן, כמו חנה זמר עורכת דבר, כמו חני קים, . הכתיבה של בונדי נהדרת, למרות שלא פעם המשפטים שלה ארוכים אפילו יותר משלי.

תבוסה אלקטוראלית, פשוטו כמשמעו. הכוחות הפוליטיים-מפלגתיים שממשיכים את הכוחות הפוליטיים הנזכרים הולכים כבר 42 שנה (עם עליות ומורדות) מבכי אל דחי, מדחי אל בכי, והדברים ידועים.

מה שפחות ידוע הוא שלצד התבוסה האלקטוראלית, מתקיימת מציאות של נוק-אאוט פוליטי מהותי. כי כל הכוחות הפוליטיים בישראל ששותפים בפועל בשלטון (נזכיר כי השלטון מתקיים בדרך כלל בין מערכות הבחירות, וכי שלטון למשל אין פירושו לכתוב על שלטי חוצות שאיילת החיננית תשמיד את בג"צ בעוד בנט הגבר-גבר יכריע את חמאס), ובכן, כל הכוחות שלקחו חלק בשלטון בישראל, מיישמים בפועל את האסטרטגיה ואת הגישה ואת ההבנה המדינית והכלכלית של הכוחות שהקימו את המדינה וקיימו אותה עד 1977.

בקיצור, האסטרטגיה הזו, הגישה הזו, ההבנה הזו, היא שילוב של מתינות מדינית (כן, מתינות מדינית), זהירות צבאית (כן, זהירות צבאית), מעורבות עמוקה מאד של הממשלה במשק (כן, מה לעשות, אין לא היה לא יכול להיות ולא יתכן 'שוק חופשי', והשאלה היחידה שאמורה להעסיק את הפרשנים ובלבד שהם מבינים משהו, ובדרך כלל הם לא, היא זו: לא האם מעורבות של המדינה במשק, אלא איך ולטובת מי). וכן, כמובן, כל ממשלות ישראל התייחסו לפלורליזם הישראלי ולהפרדת הרשויות כאל נקודת מוצא מובנת מאליה (המאפשרת כמובן גמישות רחבה למדי לכאן או לכאן).

נכון, זה לא היה בקיצור, כי קצת קשה לקצר בדברים האלו. אז על דרך השלילה: לא לפני 1977 וגם לא אחרי 1977 אין סכנת פשיזם בישראל. נקודה. אין גם סכנה של מדינת הלכה ובאותה מידה הפיטפוט על 'מדינת אזרחיה' (לכשעצמה וכהנגדה ל'מדינה יהודית-דמוקרטית') הוא בדיוק זה: פיטפוט מפוטפט.

המשותף לכל ההבלים הללו - פשיזם (את המלה הזו יש לצווח אחרת היא לא נשמעת טוב), מדינת הלכה, מדינת אזרחיה ואם שכחתי משהו אז סליחה - הוא תחושת הצדקנות שהיא מביאה למי שעושה בה שימוש. אכן, הרבה יותר זול מפסיכולוג. אבל דברים טובים עולים כסף וסיסמאות ריקות אינן מפרשות מציאות. הן גם לא מעצבות אותה. הן סתם מעצבנות.

ב.

באשר לשאלה המתבקשת. שאם הכל אותו הדבר אז למה לטרוח, התשובה היא זו: שלא הכל אותו הדבר. ושמה שעושות ממשלות הליכוד באופן רצוף למדי וכמעט בלי הפרעה כבר עשרות שנים, הן עושות בדיעבד ולא מכלתחילה. כי אם ראש הממשלה המכהן למשל לא מפסיק לדבר על החובה להקטין מסים ולהקטין גרעון, אבל בפועל במשמרת שלו המעמ עולה מ-15% ל-18% והגרעון תודה לאל גדל (כי גרעון גדול זה יופי!), אז הוא והפרשנים מבלבלים את הציבור והציבור אכן מבולבל בכלל ובפרט שאף אחד כמעט לא לומד את הדברים האלו בשיעורי אזרחות.

במלים אחרות, את מה שהליכוד נאלץ לעשות כי למציאות יש תפקיד עצום בפוליטיקה, היא ממש אילוץ ולכן היא מאלצת, הקואליציה שבנתה את המדינה הזו וקיימה אותה עד 1977, עשתה לא מתוך אילוץ אלא מתוך הכרה. ואני מקווה שתסכימו איתי שיש הבדל גדול בין לעשות משהו מתוך הכרה לבין לעשות דבר דומה מתוך אילוץ.

אז עד כאן מקרא המסביר את הכותרת. ועכשיו נעבור לקטע האמנותי: הנסיון להבין את עומק התבוסה האלקטוראלית של הכוחות אליהם השתייך בין השאר פנחס רוזן. הפרק הבא של הרשומה הזו הוא ציטוט מלא של פרק הסיום בביוגרפיה המעולה שכתבה בונדי על פליקס (שהפירוש המילולי של השם הזה, אגב, הוא - כמה עצוב - "שמחה"). אחרי הציטוט הארוך (שני עמודים (589-588) בביוגרפיה, יבוא הנסיון המובטח להוסיף הסבר עומק לתבוסה האלקטוראלית של 'הלא-ימין'.

ג.

"תם הספר ולא מצאתי את שחיפשתי כאשר החלטתי לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן בימי התחזקות הלאומנות היהודית המיליטאנטית, הקשוחה, המשיחית: תשובה לשאלה מה קרה לציונות החילונית, ההומאנית, הסובלנית של הרצל, של וייצמן, כפי שהצטיירה בעיני יוצאי מרכז אירופה כמוני לפני עלייתם ארצה. ביקשתי לברר, באמצעות סיפור חייו של אחד מראשי העלייה הגרמנית, למה הובסה ציונות זו. האם הלכה בדרך מוטעית? עם סיום הכתיבה הגעתי למסקנה שמעולם לא היה לה סיכוי במציאות של המזרח התיכון, ערש הקנאות. מול התנגדות האוכלוסייה הערבית מראשית שיבת ציון היו נושאי ההגשמה חייבים להיות בעלי אמונה קנאית בצדקת דרכם, מוכנים להצר את אופקיהם ולרכז את כל מאוויהם בכברת עולם מזערית, בנקודה אחת על כדור הארץ.

ציפיותי מן המדינה היהודית היו תמימות כחזונו של הרצל וביסודן אותו העדר שורשים במסורת היהודית ואיתו חוסר ידיעה באשר למהות המזרח התיכון. היהדות יכלה לשרוד במשך אלפיים שנות גלות רק בזכות אמונה צרופה באש הסבל, שבחרה לה בסוף המאה ה-19 אפיקים חדשים בסוציאליזם או בציונות או בשניהם גם יחד. רוח הומאניזם של תומאש גאריס מסריק, שיהודי פראג - ואני בתוכם - התבשמנו בה לאחר קום הרפובליקה הצ'כוסלובקית, לא עמדה במבחן ההתמודדות עם הכוח הברוטאלי. דמותה של מרכז אירופה כפי שראו אותה מרבית יהודיה לפני השואה היתה בלתי מציאותית, ראי משאלות ליבם בדיוק כראיית ארץ ישראל כמהדורה מזרחית שלה, ובה דקלים במקום עצי אשוח.

שיחיהן הקוצניים של קנאות לאומנית, יהודית וערבית, קנאות לערכי תנועת העבודה וקנאות דתית התאימו לשמש היוקדת, לרוחות הקדים, לגשמי הסחף של ארץ ישראל, יותר משרכי הסובלנות והמתינות שאוהבים אור מסונן בעבים, גשם קיצי דקיק. בחכמה שלאחר מעשה, בלא אפשרות לבדוק אם היה יכול להיות גם אחרת, עלי לקבוע שמתינות ואפשרות להקים בית לאומי באזור עוין לו מלכתחילה היו ניגודים שאפשר היה לקשור ביניהם רק בחוטים דקיקים של רצון להבנה הדדית, חוטים שנקרעים בקלות ומהר, אבל נקשרים מחדש רק לאט ובקושי.

אולי היה לחילוניות סיכוי רב יותר להתממש בארץ מאשר לסובלנות, אילו היו חסידיה קנאים לה באותה מידה כפי שהיו מבקשי שלטון הדת על המדינה. אולם חילוניות הדור השלישי להתבוללות, כפי שהיתה החילוניות שלי, לא באה כשחרור מכבלי הדת, כדבר שיש להילחם עליו, אלא מתוך ליקוט פרורים אחרונים משולחן המסורת היהודית שהתרוקן, ולא היה בכוחה להתייצב מול הדת הממוסדת, אולי בגלל רגשי נחיתות, מתוך תחושת החסר. מראשיתה דרשה הברית בין הציונות לדת נכונות גדולה יותר לוויתורים מצד החילוניים מאשר מצד שומרי המצוות, ואילוצי הקואליציה הממשלתית הפכו את הויתורים לכורח של המציאות הפוליטית.

מה שאני מנסה לומר, אולי בהשפעת שנותיה המצטברות, שהציונות ההומאנית, הסובלנית, החילונית, הפתוחה, לא יכלה למציאות הארצישראלית. הקמת מדינה יהודית בעידן של אלימות דרשה אנשים קשוחים, נחרצים, לוחמים בנשק, בעלי תחבולות, מטווחים למטרה, ומי שהעדיף צפייה מן הצד, גישה סלחנית, נשאר בשולי החיים. עדיין לא הרמתי ידיים. עדיין אני מנסה לדחוף חלוקים קטנים לסכר רעוע, לא מתוך אמונה שאפשר לשקמו, אבל מתוך תחושה שאסור לי לחדול מלנסות".

ד.

ההיסטוריון שבי חייב קודם כל לומר שהספר התפרסם ב-1990. בהנחה שכמו ספרים אחרים הוא התבשל לפחות שנתיים שלוש קודם לכן, הרי שברור שהאלגיה הזו, הכתיבה הנוגה, האפילוגית שלא לומר הרקוויאמית, קשורה בקשר עמוק לארועי הזמן: ממשלות אחדות ושיתוק לאומי, הנעות בין החתרנות של פרס למחתרתיות של שמיר. וחשוב מכך כמובן: האינתיפאדה הראשונה שיצרה רושם של אירוע אלים, קנאי, נטול חסד, שטוף רוחות קדים, מזרח-תיכוני-מהותי.

ובהמשך להיסטוריון שבי, אני חייב גם לציין שמבחינה מסויימת הטקסט הנפלא הזה - נפלא ספרותית אבל בעייתי היסטורית ופוליטית, ובעוד רגע נדבר על זה - הוא מקור לא פחות משהוא פרשנות. ולאלו שלא בקיאים בהבחנה הזו נגיד בקיצור שכשהספר ראה אור ב-1990, 'סוף הדבר' הזה של בונדי, יושב על כמעט 600 עמודים של מחקר, ולכן הוא מסכם את הפרשנות של בונדי אודות חייו של רוזן. אבל מכיוון שעכשיו איך שהוא כבר נהיה 2019, הרי שהטקסט הזה הוא מקור להבנה מסויימת של 'רוח הזמן' בצד מסויים של המפה החברתית-תרבותית-פוליטית אי אז לפני, ראבאק, כמעט 30 שנה.

מה שמביא אותנו לעיקר. שוב, ההיסטוריון שבי רוצה ללכת פיסקה פיסקה, שורה שורה, טיעון טיעון ולבחון את דבריה של בונדי במישור העובדתי. האם נכון להביט על הרצל למשל, או על וייצמן, כמנהיגים חולמניים? האם נכון לייחס רק למזרח התיכון אלימות קנאית? האם נכון לייחס למזרח התיכון רק אלימות קנאית? האם נכון שרק החילוניים ויתרו, שהרי קל מאד להראות שמנקודת מבט של שומרי המצוות המציאות הישראלית (ולפני כן הישובית) היא נוק-אאוט מהדהד של החילוניים? האם נכון לומר שהחילוניים בארץ הם לא יותר מאשר מלקטי פירורים משולחן המסורת? האם נכון לומר ששולחן המסורת היהודית התרוקן? האם נכון לדבר באותה נשימה על קנאות יהודית ועל קנאות ערבית? ובכלל, האם 'קנאות' (תשאלו את החברות הנכבדות של מי-טו, את רודפי הצדק למיניהם, את מגיני הסביבה, את מצילי החתולים ואת האוהבים באשר הם) היא בהכרח דבר שלילי?

אז אני מוותר על הניתוח והדיון שכמעט עשיתי, ובפיסקה הקודמת יש מספיק חומרים למחשבה, מספיק קצות חוט ומספיק אזימוטים ונקודות ציון המאפשרים לכל המתעניין להמשיך ולבחון את הדברים בעצמו. כי מה שאני רוצה, זה לומר כחלק מהמאמץ לנסות להבין את עומק התבוסה האלקטוראלית של המחנה בו צמחתי, בו נבניתי, בו בניתי ועימו אני ממשיך להזדהות עד לרגע זה ממש.

נדמה לי שבונדי החכמה והקולעת כתבה את זה בעצמה, בין עם או בלי כוונה: הסבר עומק לתבוסה האלקטוראלית שלנו היא התחושה שאנו (וסליחה על ההכללה, היא כוללת גם אותי לצורך העניין), נראים כמי ש"מעדיפים צפייה מן הצד" ולכן "נשארים בשולי החיים" (והקלפי אם יורשה לי להוסיף).

זאת ועוד: התחושה הזו שאנשי המחנה שלי 'צופים מן הצד ונותרים בשוליים', נשענת גם על ההנגדה המוטעית מאד שבין "ציונות הומאנית, סובלנית, חילונית, פתוחה", לבין תכונות כמו "קשיחות, נחרצות, לוחמנות, תחבולנות, מכווני מטרה".

הפנחס רוזנים - ומי כמו בונדי היטיבה להראות בספרה - נאבקו ב"קשיחות, נחרצות, לוחמנות ותחבולנות", כשהם מאד מאד "מכווני מטרה",  על קיומה ושגשוגה של "ציונות הומאנית, סובלנית, חילונית, פתוחה". אדרבא, המאבק הזה היה כה מוצלח שהם ראו בחייהם שינוי דרמטי של "המציאות הארצישראלית", בראשו "הקמת מדינה יהודית", בלעדיה, בדיוק מכיוון שאנו חיים "בעידן של אלימות", אין שום סיכוי לקיומה של "ציונות הומאנית, סובלנית, חילונית, פתוחה".

הכל (עדיין, ותמיד, ובמגבלות האנושיות כמובן) פתוח. רק שלא נעמוד מהצד.


































יום שני, 3 ביוני 2019

45 שנה לממשלת רבין הראשונה - והאם 'מרכז רבין' מסתיר בכוונה את נאומו המדיני האחרון בכנסת?

היום לפני 45 שנה, ב-3 ביוני 1974, הושבעה ממשלתו הראשונה של יצחק רבין. הפיתוי לדבר על המנהג המוזר בדמוקרטיות פרלמנטריות לחסוך בחירות ולהחליף בעלי תפקידים מאותה מפלגה גדול. אז למה שלא אתמסר אליו. את הכוח להתמודד עם פיתויים אשמור למקרים אחרים.

א. כיצד פועלת השיטה הפרלמנטרית

אז הנה שוב, לישראלים (המתרבים והולכים) שלא מבינים איך מתקיימות בחירות בישראל (ובעוד עשרות מדינות אחרות). כאן, בשונה נגיד מארגנטינה, צרפת וארה"ב, לא בוחרים ישירות את ראש הראשות המבצעת (נשיא בשלושת המקרים הנזכרים, ראש ממשלה במקרה שלנו ושל עוד עשרות מקרים אחרים). נקודה.

בוחרים מפלגה וזו שזוכה להיות 'מפלגת הציר' או 'המפלגה הקואליציונית הראשית' היא זו שמתוכה יוצא ראש הממשלה.

רבין נהיה לראש ממשלה בפעם הראשונה לפני 45 שנה, אחרי שקצת פחות מחודשיים קודם לכן, ב-10 באפריל אם אני זוכר טוב, ראש הממשלה המכהנת, גולדה מאיר, הודיעה על התפטרותה לחושך הדוח החלקי של ועדת אגרנט, שהוקמה על פי החלטה שקיבלה ממשלת גולדה הקודמת, בערך חודש לפני הבחירות שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973.

כן, כן, הפיתוי להשוואה גדול, ואני נאלץ להכריח את עצמי לסמוך על הקורא שידע בעצמו לעמוד על ההבדל בין מצבנו ורמת מדינאינו אז והיום. כן, אף אחד לא היה מושלם, גם לא גולדה, אבל לפני שבורים ועמרצים מנפנפנים לי בהבלים שהפיק רביב דרוקר השקרן או הבור או הגם וגם בסדרה המחפירה שלו 'הקברניטים', אזהיר את המנפנף שדווקא בנושא הזה - 'המחדל' בלה בלה - אני די שולט ולכן לא כדאי לו להכנס עמי לויכוח דווקא כאן.

כי בכל מקרה לא זה הנושא, כלומר לא פעולותיה או 'מחדליה' של גולדה או של המלך נתנביבי הראשון היחיד האחרון ושאינבילתו, אלא האופן בו נהיה רבין ראש ממשלה היום לפני 45 שנה. בקיצור, 'המערך' שזכה ב-51 מנדטים בבחירות של דצמבר 1973 החליט להחליף את ראש הממשלה שפרשה בחבר מפלגה אחר. בבחירות פנימיות שהתקיימו במרכז המפלגה שמנה אז כ-600 איש, זכה רבין בנצחון זעיר על שימון פרס, מה שהביא את החתרן הבלתי נלאה הזה (מלים של רבין, לא שלי) לעמדת שר הביטחון בממשלתו של רבין.

זו לא המצאה ישראלית חלילה, ולא עוד פגם של מפא"י טפו טפו חמסה חמסה, אלא חלק מהמסורת הפרלמנטרית. הנה למשל לויד ג'ורג' השמרן החליף את אסקווית השמרן באמצע מלחמת העולם הראשונה, בלי בחירות, כי הדברים בחזית המערב היו עגומים למדי. מאוחר יותר, במלחמת העולם הכי שנייה, החליף צ'רצ'יל השמרן את צ'מברליין השמרן, בלי בחירות, כי כבר לא היה מה לתת להיטלר ולא היתה ברירה אלא להגן על האי בפגזים ולא בהסכמי שלום-לדורות.

ואם זה לא ברור, המלה 'שמרן' שהוזכרה בפיסקה הקודמת ארבע פעמים, איננה סוג של השמצה ישראלית טיפוסית מהסוג המוכר בכל פעם שאתה אומר משהו שלא מקובל על יריבך ('גזען'!! 'פשיסט!', סססססמולן'!!) וכיו"ב), אלא מלה המתייחסת להשתייכות המפלגתית של כל ארבעת האישים שנזכרו שם (הם כולם היו חברי המפלגה השמרנית).

אאם בליכוד של ימינו היו שני חברי מפלגה בכירים שהיו מגלים מיליגרם של נאמנות למורשת של ז'בו-בגין-שמיר, אותו הדבר היה מתרחש בחודש האחרון, והמלך נתנביבי הראשון היחיד האחרון ושאינבילתו היה יכול סוף סוף להתחיל לרצות את עונשו בכלא (והנה שילמד מאולמרט שלכל דבר יש סוף ואחרי הכלא יש חיים ואפילו חיים מכובדים של סלב שחזר בתשובה ועכשיו מזכיר לנו כמה אנחנו טיפשים וכן הלאה)

אז עד כאן לסוגייה הפרוצדורלית, ומכאן נעבור למהויות

ב. תמצית מדיניותו של רבין על פי נאום ההכתרה שלו היום לפני 45 שנה

בקיצור, רבין אמר שבין המדבר (יענו עיראק פלוס מינוס) לים (התיכון) יש מקום רק לשתי מדינות. אחת ערבית (ירדנית-פלסטינית) והשנייה יהודית (ודמוקרטית ובטוחה ושמה מאז מאי 1948: ישראל, הלא היא מדינת הלאום של העם היהודי, כפי שהדבר נוסח לא מזמן מחדש בחוק הלאום הגזעני והפשיסטי וכן הלאה).

ואולי עוד משפט אחד: ראש הממשלה רבין הלך בעיקבות מורו ורבו ומפקדו אי אז דור תש"ח אחד קודם לכן, יגאל אלון, שהסביר כבר ב-1959 את חשיבותם של גבולות בני הגנה לטובת שלום ראוי לשמו (השונה מהותית מהשלום שהביא צ'מברליין למשל, ושונה לא מעט גם מהשלום עם המצרים ב-1979 ובוודאי מהסכם אוסלו המהולל). ב-1967, כשלישראל 'פתאום' היו המון שטחים להתמקח עליהם, ניסח אלון את התכנית הנושאת את שמו.

על פי תכנית זו ישראל אמורה היתה ליישב יהודים באזורים הנחוצים לישראל מבחינה בטחונית ושאין בהם אוכלוסייה פלסטינית גדולה מדי. בנוסף נועדה תכנית זו להראות למה שקרוי 'עולם' שלישראל יש תכנית מדינית, שמילא יש בה הגיון בטחוני סביר, אלא שהיא עולה על פי פרשנות מסויימת (ולא הכרחית אבל בהחלט אפשרית ובוודאי לגיטימית) עם החלטת מועצת הבטחון 242. בנוסף נועדה התכנית הזו לשמש כבסיס להסכמי ביניים שלדעת אלון עדיפים בסיטואציה המזה"תית על סרבנות ימנית מזה, ועל פטפוטי שלום-עכשיו-מצדה-אחרכך, מזה. כי בעוד הימין דיבר על 'כלום' ומה שמכונה כאן בטעות שמאל דיבר על 'הכל', אלון היה מאלו שידעו ש'הכל' זה 'כלום' ושלכן אין שום הבדל מבחינה זו בין הימין לבין מה שמשום מה מכונה כאן 'שמאל'.

ובקיצור, תכנית אלון היתה גם מפת דרכים להתיישבות, גם מכשיר להסברה מדינית, וגם בסיס להתקדמות - איטית, נכון, איטית, אבל כולנו יודעים מה אמרה המלכה לאליס בוונדרלנד בעניין מהירות ואיטיות - בתהליך מדיני הדרגתי.

ראש הממשלה רבין, בנאומו ב-3 ביוני 1974, אמר את כל זה, אבל ממש בקיצור. כי בקיצור, המשמעות של הקביעה לפיה בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, היא כפולה: האחת - אין ולא תהיה מדינה פלסטינית שלישית בין הירדן לקו הקדוש (הידוע בציבור בשם המפורש 'הקו הירוק', או שמא על פי כהני מרצ פינת שלום עכשיו יש לכתוב 'דקו היקוד' כי הרי מדובר בלשון קודש). השנייה - ירדן היא הכתובת לעניין הפלסטיני ולא החבר הנכבד יאסר ערפאת וכנופיית הרוצחים המושחתת שלו (את זה רבין לא אמר, הוא רק חשב).

ובקיצור, ממש בקיצור, מורשת רבין מ-1974 היא בדיוק זו: שלום עושים עם ירדן והשאלה הפלסטינית מקבלת את התשובה שלה במסגרת ירדנית-פלסטינית. נקודה.

ג. מה אולי מסתירים מאיתנו באתר של מרכז רבין

ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני שנרצח, נאם רבין בכנסת, וחזר במלים אחרות בדיוק, אבל בדיוק, או כמעט בדיוק, על תפיסתו העקרונית כפי שהוצגה על ידו 21 שנים, ארבעה חודשים ויומיים (אבל מי סופר) לפני כן. לא תהיה מדינה פלסטינית. ישראל תשלוט בבקעת הירדן 'במובן הרחב שלה', יעובו התנחלויות במעלה אדומים, ועוד ועוד. הנה הדברים כפי שמופיעים למשל באתר הכנסת, והם כוללים את הפיסקה הדי-ברורה הזו:

את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי - כמובן, זה לא מתייחס לרמת-הגולן - ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים לא נחזור לקווי4 ביוני1967. ואלה הם עיקרי השינויים לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל - - 
תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על-פי נוהגי דתם גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון

אז איפה הבעיה אתם שואלים? לשם מה ויתרתם על השלאפשטונדע? הנה, זה הסיפור. באתר של מרכז רבין יש מטבע הדברים מחלקה ובה נאומי רבין. אפילו הנאום של ה-5 באוקטובר, שאיך נאמר, קצת סותר את המסר שאלו שרוצים שנחשוב שהם בעלי המונופול גם על מורשת הרצח וגם על מורשת רבין נרצה שנבין לגביו, מופיע שם. אז זהו, שנכון להיום, וגם לאתמול, אבל נכון להיום ב-12:25 דקות הוא לא מופיע.

למה לי לחשוד בכשרים, גם אם המלה האחרונה לפני הפסיק נכתבה מתוך נימוס (שיעור קצר באטימולוגיה: המלה נימוס באה מיוונית והיא קשורה למלה 'נומוס' שזה חוק. באנגלית למשל אומרים על מי שהוא מנומס שהוא POLITE, אני משער שלא צריך הסברים נוספים להראות על הקשר המהותי בין נימוס לבין פוליטיקה. וכמובן גם בין פוליטיקה לבין חוק). אז למה לי לחשוד בכשרים?

אולי, ככה סתם, ממש ממש ממש, אבל ממש במקרה, באתר של מרכז רבין דווקא  לא מופיע הנאום שמוכיח שמה שבמרכז רבין רוצים שנחשוב שהוא מורשת רבין מוכיח שמה שהם רוצים שם שנחשוב שהוא מורשת רבין איננו מורשת רבין?

לא מסייעת להשקיט את הנפש החשדנית העובדה שבספר הנאומים של יצחק רבין, שראה אור (בדפוס כמובן) כבר ב-1995, משום מה הנאום הזה לא מופיע. אבל, מי יודע, אולי 'לא הספיקו'. אולי נתקעו בהגהות כי מיהרו להוציא ספר כמה שיותר מהר אחרי הרצח. אולי. מי יודע. למה לחשוד בכשרים, ולא סתם כשרים, אלא אלו החושבים, הנאורים, 'מחנה השלום', אלו שיש להם מונופול על הצדק והיושר, אלו שחזון הנביאים זורח להם ישירות מטר אחד דרומית לחוליות הצוואר.

בכל אופן, הנה העיוות המופיע בספר שראה אור בהוצאת זמורה-ביתן ב-1995:


 לא נחזור לקווי ה-4 ביוני. ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע [...] 
א. בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת [...]
ב. גבול הבטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה [...]
 ג. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים 
ד. גושי התיישבות יהודיים

היכן השינוי? בסעיף ד' (אגב, בנאום המקורי אין חלוקה לסעיפים). מה שאצל פרנסי מרכז רבין ב-1995 (ואני יודע שלא היה עדיין מרכז רבין ב-1995, ובכל זאת) הוא 'גושי התיישבות יהודיים', במקור, אצל רבין, הדברים הם אלו:  להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון


נמשיך לעקוב. ובהנחה (סבירה למדי) שהנאום הזה לא יחזור לשם גם לא בעוד חודש, נכתוב משהו על מה שמכונה כאן משום מה שמאל והקושי שלו עם האמת, אירוניה בפני עצמה בהנתן העובדה שרבין נהיה ראש ממשלה בזכות העובדה שב-31 בדצמבר 1973, בערך 621,183 ישראלים שמו בקלפי פתק שעליו כתוב 'אמת'.

יום שישי, 17 במאי 2019

מה יש ומה אין בדבריו של גדי טאוב על פקידוסטאן והדמוקרטיה לסוגיה

גם בלי להחזיק בו זמנית את מאמרו הנוקב של טאוב היום בפראבדה של הBDS הישראלי ('הארץ' אם זה לא ברור), אפשר לבוא חשבון עם מה שיש ועם מה שאין בדבריו.

ממש בקיצור: טאוב צודק לחלוטין כשהוא כותב שיש למצוא איזון נכון בין שלושת הרשויות בישראל. הוא גם צודק כשהוא אומר שהדיבורים על 'פשיזם' נבובים, מביכים, לא משכנעים. אדרבא, כפי שכתבתי בבלוג הזה בערך חמש פעמים אם לא יותר בזמן האחרון, מי שמחפש סיבה טובה (לא יחידה, לא בודדה, ובכל זאת סיבה טובה) לעובדה המשונה שהליכוד ממשיך לנצח (ותכף נבדוק האם הליכוד ניצח, הוא לא, אבל לצורך העניין נגיד שכן), אז הנה היא: כל עוד מתנגדי הימין (שמאל, מרכז, דג מלוח או סיר נפוח) ממשיכים לעשות דלגיטימציה לשלטון קיים (והם עושים זאת בערך מאז 1981), אין סיבה שהציבור שממשיך לתמוך בימין או בנתניהו או במנחם בגין (כן, אני מכיר כאלו שמצביעים עדיין בגין), ישנה את דעתו.

ממש בקיצור: אם החלופה מציגה עצמה כתמצית הנאורות ואת יריביה כמיץ של הדרעק, אז הנה, זו התוצאה.

איפה הבעיה עם דבריו של טאוב בעניין האיזון הראוי בין הרשויות? שנכון לעכשיו - וזה הולך להמשך עוד זמן לא קצר לצערי - אין אף גורם מאוזן שמסוגל להוביל מהלך של איזון.

ואם החלופות הן הרעיונות המעוותים של סמוטריץ' או הרעיונות הדוגמטיים של בית המשפט העליון, אני מעדיף את האפשרות השנייה. כי לפחות ברור לי שבבית המשפט העליון מכבדים את החוק. מה שאי אפשר לומר על ראש הממשלה המכהן למשל, בלי קשר לאסופת התיקים שעומדת ותלויה מעליו. כשראש הרשות המבצעת יוצא שוב ושוב ושוב ושוב ומשתלח ברשויות האחרות, אי אפשר לבוא בטענות לבית המשפט העליון על כך שהוא מפר את האיזון. ואת זה עושה טאוב, וכאן הוא טועה באופן חמור ומזיק.

הלאה.

טאוב מלגלג על ההבחנה שעשו אנשי 'כחול לבן' ואחרים בין דמוקרטיה כפרוצדורה ובין דמוקרטיה כמהות. שוב, גם כאן הוא צודק והוא טועה. טאוב צודק כשהוא מלגלג על אלו שכשנוח להם הדמוקרטיה היא לב ליבה של המציאות המודרנית, השיטה הכי גרועה חוץ מכל השיטות כולן, הפרוצדורה שאת קלקלותיה יש לתקן בעוד דמוקרטיה, כלב השמירה וכן הלאה וכן הלאה, אבל כשלא נוח להם, לפתע כולם הופכים לנטורי חרטא-קרתאיה ומגינים על הפיטם של האתרוג כי הוא, הפיטם המפוטם, מביא להם את השלום כלומר את הנסיגה המיוחלת מהשטחים שהיא בגימטריא 'שלום' או משהו כזה.

אכן כן, דמוקרטיה מהותית היא המימד הנשגב שכל חברה דמוקרטית אמורה לשאוף אליו. אבל התנאי ההכרחי לקיומה, הוא ההקפדה על הפרוצדורות. לא רק שהנשגב לא יכול בלי הנמוך, אלא שבמקרה הזה - כמו שכולנו יודעים על כל בית שאנחנו רואים - הנמוך הוא היסוד של הנשגב ובלעדיו הנשגב הוא מלים ריקות.

אבל מה בדיוק מהותי בתוצאה הפרוצדורלית של הבחירות האחרונות? טאוב דורש במפורש שהשלטון הנוכחי ששב ונבחר יפסיק להתייחס ליבבות של להקת פיקוד מטכ"ל (לייק, גדי, עדיין יש לך את הזה...) כי הדמוקרטיה קבעה שהוא ניצח.

אז הנה חדשות ישנות שכדאי לכל ישראלי שמייחל לתיקון המערכת לשמוע, להבין ולהפנים. מאז 1949 ועד היום לא היתה אף מפלגה שניצחה כאן בבחירות. למה? כי כדי לנצח יש לקבל 50.1% מהקולות לפחות, כלומר 61 מנדטים. ב-1969 המערך זכה בהישג הגדול ביותר: 56. חסרו לו 5 חברי כנסת כדי להקים ממשלה.

בפעם האחרונה שבדקתי, ואני מודה שאת זמן הקריאה שלי אני משקיע בספרים על פעם ופחות במאמרים של היום, וזה לא בהכרח לזכותי אבל זו עובדה, בכל אופן בפעם האחרונה שבדקתי בבחירות האחרונות הליכוד (ולא ביבי, כי כאן, בישראל, מצביעים למפלגות או לרשימות, ונכון שרשימות ומפלגות מורכבות מאנשים ונכון שאפילו נתניהו הוא איש, ובכל זאת) זכה ב-35 מנדטים. חסרים לו לפי גליון האקסל ושני מחשבוני היולט פקארד ישנים שאני מחזיק בדיוק בשביל זה, לפחות עוד 26 חברי כנסת כדי לממש את הפרוצדורה הדמוקרטית ולהתחיל לעסוק במהויות.

טאוב קבע שהשלטון הנוכחי ניצח. הוא טועה. פרוצדורלית ומהותית. למיטב ידיעתי - שוב, אני קורא עכשיו את הביוגרפיה של פליכס רוזנבליט שר המשפטים הראשון שגם מוכר בשם פנחס רוזן - עדיין לא הורכבה קואליציה. אלא אם טאוב יודע משהו שאני לא יודע - והוא לא, זו רק התחכמות (גם לי מותר) - הפרוצדורה של ה-9 באפריל מחכה עדיין לקבל צורה של ממש: קואליציה של למעלה מ-61 חברי כנסת ועל בסיסה ממשלה.

עדיין לא מאוחר להרכיב ממשלה שאחד מתפקידיה הראשיים יהיה לנסח מחדש אמנה חברתית שבמילים אחרות משמעותה הוא מציאת איזון בין הרשויות. ממשלה כזו לא יכולה להיות ממשלת ביבי-סמוטריץ'. רמז: יש עוד רשימה שזכתה ב-35 מנדטים. ביחד זה יוצא, רגע, אני בודק בכל המחשבונים, כן, 70 חברי כנסת.

מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה בדבריו של טאוב, ביקורתו על פקידוסטאן. צודק מאה אחוז טאוב. מאה ואחד אחוז, אפילו 202 אם כבר מרפררים למורשת הצנחנים. גם בעניין הזה כתבתי עשרות ואמרתי מאות פעמים את מה שהרבה מדי אנשים בארץ הזו לא רוצים לשמוע ולראות: אם יש איום פנימי על הדמוקרטיה הישראלית (אני, כמו רבין, ולא רק נתניהו, מאלו החושבים שהאיום האיראני הוא עניין רציני מאד ולא ספין שתפקידו לטשטש את בקבוקיה ונביחותיה של שרה), הרי שהוא בא משלטון פקידי האוצר ששורשיו אי אז לפני 40 שנה, אבל שאחרי 'תכנית הייצוב' (1985) הוא קיבל גושפנקא בצורה של פרוצדורה (חוק ההסדרים) ומהות (ראשי ממשלה התומכים בשיטה הכלכלית שמשרתת את האינטרסים המיוצגים באופן לא-דמוקרטי על ידי פקידוסטאן).

ובעניין הזה טאוב חייב לעקור קורה עצומת מימדים מבין עיניו. כי המהות העומדת מאחורי פקידוסטאן היא רוח המפקד, רוח הקברניט, ומי הוא הקברניט בעשור האחרון? בדיוק. נתניהו.

רוצה טאוב להעביר מהעולם את שלטון הפקידים חסר המעצורים והאנטי-דמוקרטי הפוגע בחברה האזרחית בישראל כל יום שעה שעה בבתי החולים בכבישים בתחנות הרכבת בפיגומים בחדרי המורים בקליניקות של העו"ס במשרדי הפרקליטות במשרד החוץ וכן הלאה? טוב יעשה אם יעקור את הקורה ויביט על המציאות: במשמרת של ראש הממשלה הנוכחי, עולה ופורחת מדינת פקידוסטאן כפי שלא פרחה מעולם.