י

י

יום שבת, 21 באוקטובר 2017

מפלגת העבודה, או החיים (הפוליטיים בדמוקרטיה אידאליסטית) כמשל

הנה ציטוט שאני מאד אוהב. אוהב במובן העיוני-היסטורי. כי מבחינה פוליטית הוא דיכאון אחד גדול. הנה הציטוט:

 "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

הדברים שאולי חלק מהקוראות והקוראים חשבו שנכתבו בבלוג כזה או אחר או במאמר פרשנות כזה או אחר בשנים האחרונות, נכתבו לפני יותר מ-34 שנים. ליתר דיוק, ב-11 במארס 1983. חתומים עליהם הרצל ובלפור חקק, הייתם מאמינים שפעם היו כאן הורים כל כך ציוניים שהם נתנו לילדים שלהם שמות כאלו, הרצל ובלפור, ולא טום, או טים, או ג'וי, או דיקון, או ביל או גם או פים או פאם.

אבל לא זה הנושא הבוקר, אלא מפלגת העבודה, או כיצד היא משמשת לנו כמשל לחיים הפוליטיים בדמוקרטיה אידאליסטית.

מה היא 'דמוקרטיה אידאליסטית'? דמוקרטיה ארבע על ארבע עם מנוע טורבו וצמיגי שטח, אבל בלי מערכת ניווט מוצלחת במיוחד. כלומר יש לה מערכת ניווט אבל יש לה כמה וכמה וכמה נהגים ונווטים, וכולם כמובן יודעים טוב מהאחרים קוו ואדיס, כלומר אנא פנינו מועדות. כולם יודעים לומר 'ללא עבר אין עתיד' או 'דע מאין באת' או 'עם שאין לו עבר עתידו לוט בערפל' וכן הלאה. רק שהגדרת העבר ובהתאם הגדרת העתיד שונה אצל כל נווט וכך מדלג לו הרכב הזה מפה לשם בלי כיוון ברור, חוץ מזה שמכתיבה לו המציאות, פחות או יותר.

גם הפעם אין המשל דומה לנמשל, אז נעבור לנמשל, לא לפני שנבהיר שוב בלי משל, מדוע ישראל היא דמוקרטיה אידאליסטית. אגב, היא לא היחידה. גם גרמניה למשל לוקה באידאליזם, או מתברכת באידאליזם, תלוי כמובן מה האידאל, וכמובן האדירה בדמוקרטיות, הלא היא ארה"ב, וגם שם האידאליזם יכול להיות התיקון הראשון או התיקון השני, ולפחות במקרה הזה אני רוצה להאמין שכל קוראי משוכנעים שהתיקון הראשון מבטא אידאליזם חיובי ואילו התיקון השני הוא חרפה ובושה וכלימה לשכל הישר ולעשרות אלפי הקרבנות שגבה רק בשנים האחרונות.

ישראל היא דמוקרטיה אידאליסטית כי האידאל הציוני הוא זה שאיפשר אותה. והאידאל הציוני נשען על פרוגרסיביזם של המאה ה-19, וגם על רעיון יהודי ישן וטוב בדבר עולם מתוקן, עולם אשר תיקונו הוא אחריותו של האדם בכלל ושל היהודי בפרט. האידאליזם הזה עומד ביסוד האוטופיה 'אלטנוילנד', והוא עומד ביסוד ביקורתו של מאיר דיזנגוף למשל, ראש העיר הראשון של העיר העברית הכי ראשונה, שכבר בשנות ה-20' ביכה את הוולגריות הפושה בעירו והתגעגע לימים טובים יותר של פחות לבנטיניות ויותר תרבות. כן, כבר אז. והאידאליזם הזה עומד ביסוד מיתוס 'ההדר' של ז'בוטינסקי. ובבסיס ביקורתו של ברל כצנלסון בשובו ארצה בשנות ה-30' המוקדמות על אניה בה הצטופפו מאות עולים חדשים, על אותם עולים, על צעקנותם, שוב על הוולגריות שלהם, על אופק ציפיותיהם הנמוך. והאידאליזם הזה עומד כמובן ביסוד דיבוריו האינסופיים של בן-גוריון על 'חברת המופת', וגם של דיבורים דומים שהשמיע יגאל אלון, והשמיעו אחרים. אפילו אורי אבנרי שהציע ב-1953 ליגאל אלון לעמוד בראש צעירים אידאליסטים ולבצע הפיכה שלטונית כדי סוף סוף לתקן את החברה הישראלית מרקבונה. כן, מה שאתם שומעים.

אז יש אנשים, בדרך כלל אלו העוסקים בפילוסופיה, מחשבת ישראל וגם בחינוך, שמשוכנעים שהאידאליזם הזה של 'חברת מופת' ו'תיקון עולם' הוא לא רק חיובי, לא רק הכרחי, אלא ממש חזות הכל. שוחחתי פעם עם חבורת חניכים חביבה ממכינת רבין ושאלתי אותם האם הם שמעו פעם על 'תכנית באזל'. השיחה היתה אודות הציונות כמובן, והקורא הנבוך והקוראת הנבוכה מוזמנים רגע להציץ בויקי ולהשלים פערים. בכל אופן, למרבה שמחתי החניכים הללו סיפרו לי שהם יודעים היטב מה היא תכנית באזל והוכיחו לי את ידיעתם בציטוט מדויק שלה: 'הקמת בית לאומי ראוי, לעם היהודי, בארץ ישראל, במשפט העמים'.

כפתור ופרח. הכל נכון חוץ ממלה קטנה אחת. 'ראוי'. הרצל לא אמר את זה ואם הוא אמר את זה, והוא אמר את זה, באלטנוילנד למשל, או ביומן, או בנאומים, המלה הזו לא מופיעה בתכנית באזל. כי הרצל ידע שהמלה 'ראוי' היא מלה שאפשר להכניס לתוכה כמעט כל דבר ולכן לשם מה לכתוב אותה. החניכים שמעו את המלה 'ראוי' מהאיש שלימד אותם על תכנית באזל. הוא כמובן יודע מה זה 'ראוי'. הוא הסביר להם אחר כך מה זה 'ראוי'. אבל כדי שחלילה החניכים לא יחשבו שמדובר בדעתו (הלגיטימית והמוסכמת עלי, אגב), הוא הציג את המלה 'ראוי' כחלק מתכנית באזל.

ככה לא בונים חומה. כי הצד השני עלול גם הוא להצטייד בדרקון 'ראוי' יורק אש ולהמיס את החומה שלך ושלום על ווסטרוז. כלומר מלחמה.

ונחזור למפלגת העבודה. זוכרים את הציטוט ההוא מ-1983? הנה הוא שוב:

 "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

אימפריות נופלות לאט שר המשורר, וזו התשובה לשאלה המתבקשת, הנפתחת במלים: 'אבל רגע, אין יור מאדר, התחזית הזו נכתבה ב-1983 והנה ב-1992 היה מ ה פ ך ! !, אז על מה אתה מדבר לכל השדים והמתים המהלכים?' או משהו כזה.

כן, ב-1992 היה 'מהפך'. לא בדיוק, אבל לא משנה כרגע. אולי בהמשך הדברים נדרש לסוגיית 'המהפך'. בכל אופן נכון ש-1983 היה ממש ממש ממש אבל ממש מזמן, אבל גם 1992 היה די ממש בערך די מזמן. 34 שנים, 25 שנים, פוטייטו פוטאוטו, טווידל די טווידל דם. היינו הך ואותו הדבר.

אז עברה רבע מאה מאז שמצביעי הימין פיצלו את קולותיהם כך שרבין יכול היה להרכיב ממשלה בעייתית בלשון המעטה וביולי 1992 להתייצב שוב בראש התקווה לישראל מעט מוצלחת יותר. לא חברת מופת ולא דג מלוח, בסך הכל חברה שההשקעה בחינוך ובמכשירים ציבוריים אחרים גדולה יותר, ומדינה שיחסיה עם סביבתה אולי גרועים מעט פחות. 

אני יודע, אידאלסטים לא אוהבים סוג כזה של תיקון עולם. אני זוכר. הייתי ב-1993, 1994, 1995, אחד מהם. לפני שרבין נרצח כמעט כל האידאליסטים ירדו עליו, חלקם זכרו לו את השקר שהפיץ עליו אחד מהבולטים שבאידאליסטים דה-מי-קולו, הלא הוא יוסי שריד שלא במקרה הבן שלו הפך את האידאליזם הפוליטי הנבוב של אבא, לדיסטופיות ספרותיות נבובות עוד יותר.

אחר כך רבין נרצח, וכמו כל הנרצחים מסוגו הוא הפך לקדוש וכמו כל קדוש דבריו הפכו לצוואה ושוב האידאליסטים של 'מחנה השלום' לקחו ממורשתו רק מה שנוח לאידאליזם הנבוב ואז החלה להתגשם תחזיתם של האחים בלפור והרצל חקק. הנה זה שוב, עד שתלמדו בעל פה:

 "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה לכל זה ולמפלגת העבודה של אבי גבאי אתן שואלות ואתם שואלים? הנה, בקיצור: דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, גם דמוקרטיות רגילות, לא אידאליסטיות, כמו נגיד ארגנטינה או איטליה, בנויות בין השאר על הכרעת הבוחר בקלפי. הארוע הזה המתרחש פעם בכמה שנים, מבטא בין השאר פער מרתק בין 'העם' בשיבתו כחברי מפלגה, לבין 'העם' בשיבתו כציבור המצביעים.

הנה אני למשל. אני כבר לא חבר מפלגה אבל הצבעתי עבורה בבחירות הקודמות וסביר להניח שאעשה זאת בבחירות הבאות. על השאלה מדוע אינני חבר מפלגה אני שומר את זכותי השמורה לי בתיקון החמישי. בכל אופן לא אני הסיפור כאן אלא החיים של כולנו כמשל, כולל המשל שמספקת לנו מפלגת העבודה.

בדמוקרטיה אידאליסטית תמיד יהיו כמה עשרות אלפי אזרחים שירצו לעשות מעט יותר מאשר להצביע פעם בכמה שנים ואם יש להם זמן ומקלדת לכתוב בלוג פוליטי או לשלוח מכתבים למערכת. בדמוקרטיה אידאליסטית יהיו תמיד כמה עשרות אלפי אזרחים שירצו 'להשפיע מבפנים'. למה המרכאות? בדיוק, כי ככה, הם משפיעים במרכאות, כלומר עד גבול מסויים. ולמה? כי אותו הפעמון הסטטיסטי המשקף את הפער בין האזרח העצלן (אני לצורך העניין) לבין האזרח הפעיל, המחוייב, האידאליסט, זה שמצטרף כחבר למפלגה, אותו הפעמון מתקיים גם בקרב עשרות אלפי חברי המפלגה.

הנה זה בעברית: האידאליזם מייצר שכבה קטנה של כמה מאות אידאליסטים אמיתיים הבולטים ברעש שהם עושים ביחס לעשרות אלפי חברי המפלגה הדוממים שמשמיעים את קולם לכל היותר בבחירות הפנימיות שגם הן מתקיימות פעם בכמה שנים. והאידאילסטים האמיתיים הם 'אמיתיים' כמובן, במרכאות, כי האידאליזם שלהם הוא לא יותר טוב מזה של כל אזרח אחר, אבל הוא מייצר הרבה יותר רעש.

ומכיוון שהוא מייצר יותר רעש, מנהיגי המפלגה מחוייבים אליו, אל הרעש, ולא אל השקט שהוא שקט רק במובן שהוא לא רעש, אבל שמכל בחינה אחרת הוא הדבר האמיתי, בעוד שהרעש הוא בדיוק זה, רק רעש.

הנה זה בעברית. ישראל של 2017 (ואני מרשה לעצמי להוסיף עוד עשור אחד לפחות) עומדת בפני אתגרים די ברורים: סביבתיים, תשתיתיים, חברתיים, כלכליים, בטחוניים, תרבותיים. אני יודע שאתן יודעות ואתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ואתן יודעות שאני יכול עכשיו להתחיל לפרט את כל האתגרים הללו ולהדגימם, ואני יודע שאתם יודעות ואתן יודעים שאני יודע שגם אתן ואתם יכולות ויכולים לעשות זאת. (הואיל ומירב מיכאלי או אחת מעוזרותיה האידאליסטיות עלולות לקרוא את הרשומה הזו אין לי ברירה אלא לכתוב בלשון כה מסורבלת שהרי אחרת אני עלול להיות מואשם בגזענות).

הואיל וברור לי שברור לקוראות ולקוראים שלא זה הזמן לפרט את מרכיביהם של כל האתגרים הללו, והואיל וברור לי שלא יכול להיות ויכוח על עצם קיומם, אסתפק בלומר את הדבר החשוב היחיד לדעתי בשלב זה של הדיון: כל האתגרים הללו מסובכים הן להגדרה ועוד יותר מכך לפתרון. אין אתגר אחד שאני מעלה על דעתי שהמלה 'מורכבות' איננה חלק מהותי ממנו. המורכבות הזו כפולה ומכופלת. פעם אחת באופן אובייקטיבי (סתם דוגמא: מאד מורכב באופן אובייקטיבי לייצר חשמל ולהזרים אותו לכל אוהל בפזורה הבדואית בדרום), ופעם שנייה באופן סובייקטיבי (סתם דוגמא: על שאלת היחס בין יזמות לבעלות פרטית או ציבורית יש תשובות פוליטיות שונות, ותשובות פוליטיות הן סובייקטיביות).

ומכאן קצרה הדרך להבנת הבעיה של מפלגת העבודה ומדוע האחים בלפור והרצל למרבה הצער צודקים. לפחות נכון לעכשיו. אז ככה: ההתמודדות עם האתגרים הללו דורשת גישה מורכבת, ומורכבות היא האחות התאומה שלא הופרדה בלידתה מהנכונות לפשרה. ופשרה היא נשמת אפה של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, גם אם היא אידאליסטית.

עד 1977 הפשרות בדמוקרטיה האידאליסטית הישראלית נעשו במסגרת הכוח הפוליטי המרכזי שהיה כאן: תנועת העבודה. לא נחזור עכשיו על כל תולדות הפוליטיקה הזו, שראשיתה אי אז בעלייה השניה - הפועל הצעיר, פועלי ציון, בלתי מפלגתיים - המשכה בתקופת המנדט (הקמת מפא"י ב-1930 ולפני זה הקמת 'אחדות העבודה' ב-1919) והמשך המשכה בהקמת המדינה, הבחירות הראשונות, הפילוג במפ"ם (1954) הפילוג במפא"י (1965) הקמת 'העבודה' (1968) 56 המנדטים של 'המערך' ב-1969 וההצלחה לשמור על הישג נאה (51 מנדטים) למרות '''המחדל''' של אוקטובר 1973. ענד דע רעסט איז היסטורי.

אבל כל ההיסטוריה הרעסטטית הזו היא תולדות הפשרה. פשרה בין בן גוריון לשרת, ובין אשכול לבן גוריון, ובין אשכול לדיין, ובין דיין לגולדה, ובין אלון לפרס ובין פרס לרבין. כך או כך, פשרה. כי אין דמוקרטיה ללא פשרה. והפשרה היא לא 'פוליטית' בלבד, כלומר במישור הסובייקטיבי, אלא היא קודם כל בהבנת עומק הנחיצות בפשרה במישור האובייקטיבי. כי אין דרך פשוטה לפתור שום בעיה. לא בכלכלה, לא בגיוס לצבא, לא בשילוב הערבים בפוליטיקה ואפילו לא, אתם יושבים? אתן יושבות? אפילו לא במגדר. 

כל עוד מפלגת העבודה נשלטת על ידי אידאליזם רדיקלי פרי הרעש שמייצרים כמה מאות פעילים אידאליסטים, שלכשעצמם ולכשעצמן אין לי מלה רעה לומר עליהן או עליהם, כי הם עושים והן עושות זאת מתוך הזדהות מלאה, תחזיתם של האחים בלפור והרצל רק תלך ותהיה נכונה יותר. כל מי שממשיך לפטפט על 'מ ה פ ך ' לא למד כלום ולא מבין כלום. לכל היותר הוא יכול לרחוץ בנקיון מצפונו האידאליסטי ולהנות מקתרזיס מהסוג המופיע בניוזלטרים מהסוג של 'היי זאת רדיקלי'. סליחה מירב מיכאלי שלא כתבתי את כל המשפט האחרון גם בלשון נקבה, איך שהוא יש לי הרגשה או לפחות אני רוצה לקוות שגם הקוראות הבינו שלמרות שאני גבר (או זכר, אני לא בטוח מה אני) אני מתייחס אליהן באופן שוויוני, למרות שפתנו המדירה, שפת האבר.

כן, מה אני מציע. זו השאלה החשובה. הנה מה אני מציע. להפסיק לדבר רדיקלית. בכל תחום. בכל נושא. זה אלף. בית, להתחיל לדבר עניינית. בכל תחום. בכל נושא. גימל, להודיע מראש, לפני הבחירות, שבהנתן הכרעה ברורה של ציבור הבוחרים - הכרעה מהסוג שניתנה בבחירות 2015 (תיקו פוליטי של כוחות המרכז) - מפלגת העבודה תשתף פעולה עם כל מפלגה המעוניינת להתמודד באופן ענייני עם האתגרים הקונקרטיים של החברה הישראלית.

כדאי גם לזכור את הפרדוקס הגדול ביותר של הדמוקרטיה: ככל שהבעיות העומדות לדיון ציבורי הן מורכבות יותר (והן, מה לעשות, מורכבות יותר), הציבור בכללותו מתרחק מהיכולת להבינן, קל וחומר לגבש דעה מנומקת לגביהן. הפתרון האחד והיחיד הוא דיבור סבלני ואחראי מצד אלו שמסיבות שונות (יכולת, זמן, תפקיד, מזל) מסוגלים יותר לעשות זאת, וסבלנות מצידם של הפחות מבינים, כך שהם יצליחו להבין יותר.

על דרך השלילה: לפסול על הסף כל סוג של רדיקליזם.

את החלופה ניסחו כבר לפני 34 שנים האחים בלפור והרצל חקק, והנה זה שוב (איזה נחמד אני... במקום לשלוח את הקורא\ת לקונטרול פייג' אפ אני פשוט עושה קונטרול סי קונטרול וי):

 "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

מעט מים טהורים לכבוד שמחת בית השואבה - העמוד הלפני אחרון של 'לויתן', תומס הובס 1651

"לסיום, אין בכל העיון הזה - עד כמה שאני תופס - שום דבר המנוגד לדבר האלוהים או להליכות טובות, או נוטה להפרעת השלווה הציבורית. 

לפיכך אני סבור שכדאי הוא להדפיסו, וכדאי עוד יותר ללמדו באוניברסיטאות, במקרה שכך יחשבו גם אלה שבידם לשפוט דברים אלה.

כי הואיל והאוניברסיטאות הן מעיינות הדוקטרינה המדינתית והמוסרית, אשר מהן המטיפים ורמי המעלה שואבים מים ככל אשר ימצאו ומזים אותם (הן מעל הדוכן הן בשיגם ושיחם) על בני העם, 

מן הראוי להשתדל מאד שיהיו אלה מים טהורים, הן מארסם של פוליטיקאים עובדי עבודה זרה הן מלחשיהם של רוחות מכזבות". [עמ' 514]


                                              נוח על משכבך בשלום תומס היקר... הנה מילאתי את בקשתך והדפסתי את דבריך אלו...

יום שישי, 8 בספטמבר 2017

"אבל בסופו של דבר..." - אז זהו: ש"בסופו של דבר כולנו מתים" והשאלה עד אז היא מה אנחנו עושים לקראת ה"בסופו של דבר"

כן, הכותרת ארוכה אבל הרשומה תהיה קצרה. מבטיח.
כמו כל שנה בסתיו (או במה שאמור ואולי בסוף יצליח להיות סתיו) אני מבלה חלק (קטן מאד לצערי) מהזמן בסמינר 'אלול' של מדרשת עין-פרת.
מי שמכיר, מכיר. מי שלא מכיר, כדאי לו.
למה? כי מדובר במפגש עיוני חזק וחריף, הנובע משילוב של הסיבות הטריוויאליות הללו: שכל ישר, סקרנות, זמן פנוי (כלומר זמן מפונה), לימוד לימוד ועוד לימוד.
עד כאן חדשות טובות.

ומכאן חדשות ישנות. במפגש האחרון שהתקיים השבוע, נזרקה לכיווני הערה מעניינת אודות תרומתו העקיפה למעשה של החתם סופר לגיבושה התרבותי של החברה הישראלית. התיזה היתה בערך זו: עצם תקיעת היתד התורני-הילכתי של החתם סופר (איש תחילת המאה ה-19), למרות קיצוניותה והפניית הגב המוחלטת שיש בה כלפי כל מי שאיננו חושב כמוהו, עצם המהלך הזה תרם "בסופו של דבר" לכך שהנה היום אנחנו מדברים עליו ולומדים תורה ותרבות וכן הלאה, ומי יודע מה היה קורה אילולא לא נעץ החת"ם סופר את הבזנט שלו אי אז לפני כמעט 200 שנה.

או רוטשילד. נכון, הוא היה יריבו המר ביותר, אויב ציבורי, של הרצל, ולכן של הציונות המדינית והמעשית גם יחד (כי אפילו בתחום זה, ההתיישבות, מגמתו של רוטשילד היתה לא 'רק' מהופכת להגיון של תנועה לאומית שאמורה ליישב מאות אלפי שלא לומר מליוני בני אדם ושלכן גידול יין הוא לא בדיוק צעד הגיוני מבחינה זו, אלא קודם כל מנוגדת לרוח המתיישבים בהם תמך רוטשילד והפך אותם למעשה לאבק אדם). "אבל בסופו של דבר הרי ללא המושבות של רוטשילד לא היה לאנשי העלייה השניה היכן להניח את עצמותיהם הדוויות ולהתאמן במלאכת החקלאות ולהתארגן ולהתגבש במטבחי הפועלים שלהם שעם הזמן הפכו לארגוניה המפוארים של תנועת העבודה הציונית הלא היא היא מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים".

כלומר על פי ההגיון הזה, החת"ם סופר אחראי להקמתה של מדרשת עין-פרת והברון רוטשילד הוא אביו מולידו של יגאל אלון.

נו שוין כמו שסבתא עליה השלום היתה אומרת. נו שוין. כמעט אני שולף את היטלר לצורך ניגוח ההגיון המעוות של ה"בסופו של דבר" אבל אז אני נזכר שכבר הקדימו אותי ושמזמן יש כאלו הסבורים שללא השואה לא היתה קמה המדינה ושלכן "בסופו של דבר" היטלר תרם להקמת אוניברסיטת בן-גוריון (שהיא חלק ממדינת ישראל אם זה לא ברור).

בקיצור, התיזה הזו חביבה ומובנת. תפקידה לייצר הרמוניה אחדות אחידות רוח טובה וקדימה הבה נצאה במחול ונחבק את הדגל.

אבל היא עלבון לשכל הישר, לא רק השכל שלנו, אלא קודם כל שכלם הישר של האישים הנזכרים. התיזה הזו מעמידה את החת"ם סופר, את הברון רוטשילד ולהבדיל את בנימין זאב הרצל, או להבדיל בריבוע בנימין נתניהו, כפיונים על לוח שחמט גדול המשמש לאיזה שהוא אלוהי היסטוריה (שחלק מנביאיו מגיעים לסמינר אלול למשל...).

במלים אחרות, ה"בסופו של דבר" של החת"ם סופר היה ברור ויש לתת לו קודם כל את הכבוד המגיע לו. החת"ם סופר סבר ברצינות שמי שלא יתנגד למודרנה ('חדש אסור מן התורה') יפסיק ("יחדל") להיות יהודי. נקודה. זה שהוא טעה ובגדול, לא הופך אותו לפיון, אלא הופך את מתנגדיו - הציונים למשל, או הרפורמים - לצודקים ממנו.

כך גם לגבי ה"בסופו של דבר" של רוטשילד. האיש התכוון שבארץ ישראל יחיו כמה אלפי או עשרות אלפי יהודים לדוגמא, שיחייכו בצרפתית ויכשכשו בזנבם ובנותיהם הענוגות תנגנה בפסנתר ואז אפשר יהיה לשלוח לארץ כמה אנטישמים מאירופה שיראו כיצד יהודים ממש אבל ממש נראים כמו בני אדם אם רק נותנים להם תנאים טובים (ומשגיחים עליהם בשבע עיניים). זו היתה 'הציונות' של רוטשילד ולכן לא מדובר בציונות. על השאלה מה רוצים ממשיכיו של רוטשילד בימינו לעשות עם החברה הישראלית תענו אתם בעצמכם, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל אל תספרו לעצמכם ש"בסופו של דבר" רוטשילד תרם להרצל. כי הוא לא. ההפך הוא הנכון.

עד כאן לגבי ה"בסופו של דבר" של אישים כאלו ואחרים. כן, ברור, חיכיתם שאומר מה אני חושב על בנימין זאב נתניהו. לא תודה. בהזדמנות אחרת. מה גם שמה עוד יש לומר שלא נאמר.

כי הרי הבטחתי וכרגיל לא קיימתי שהרשומה תהיה קצרה, ואני רוצה לסיים אותה כי אני בעיצומו של מבצע כתיבה לא פשוט ולכן ההפסקה הזו שלקחתי לעצמי היא מותרות של ממש. ואני לא יכול לסיים אותה מבלי לומר מה ההשלכות של תיזת ה"בסופו של דבר" על אלו שמחזיקים בה. כי עם כל הכבוד לחת"ם סופר (ויש כבוד) ולרוטשילד (ואין כבוד), 'הגבול הוא בלב כל חייל' אמר המשורר (אמיר גלבוע נדמה לי, 'יעל שיר על כתה אלמונית'). כלומר תיזת ה"בסופו של דבר" משפיעה להבנתי הדלה אך עתירת הנסיון על אלו שאוחזים בה.

כי אם "בסופו של דבר" הכל מסתדר - החת"ם סופר הופך למיכה גודמן ורוטשילד הופך לשלי יחימוביץ - אז בשביל מה להתאמץ ולהתחייב ולהבין ולנסח ולהגדיר ולתכנן ולעשות ולהתכוון לשנות את העתיד שהרי "בסופו של דבר" וכן הלאה.

עד כאן. להתראות בעוד כמה ימים!!!