יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

לפני כארבעים שנה - ראיון עם חבר הכנסת יגאל אלון לקראת החתימה על הסכם השלום עם מצרים


"אסור שסיני יהיה דגם" – לקראת הסכם שלום ישראלי-מצרי (מתוך ספרי 'יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית', עמ' 399-395)

ביודעו כי הסיכוי לשנות את רוע גזרת בגין זעיר, מצד אחד, ולצד המאמצים לשנותה, מצד אחר,פעל אלון במגמה למנוע אפשרות "שסיני יהיה [כך] דגם" להסכמים עתידיים, ודרש שדברים ברוח זו ישולבו בהסכם השלום הישראלי-מצרי.[1] ביולי 1978, במהלך דיון בלשכת המפלגה עוד לפני החתימה על ההסכמים, אמר אלון: "אילו היינו ממשלה היינו פועלים למען הסדרים כוללים, אבל גם למען הסדרי ביניים, ובוודאי בסיני, אני דרשתי גם ביהודה ושומרון, אבל בוודאי הסדרי ביניים בסיני."[2] הוא חזר על עמדה זו גם בציבור, כאשר הציע להסתפק ב"הסדר חלקי" שכחלק ממנו תיסוג ישראל עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, ואילו מצרים תכריז בתמורה על "קץ מצב המלחמה".[3] 

דברים אלו הביאו את דב גולדשטיין, מבכירי "מעריב", לבקש מאלון ריאיון מקיף. על סמך הריאיון העריך גולדשטיין על דעת עצמו, כי אלון, "בניגוד לרבים וטובים איננו מאמין כי בשלב זה אפשר להשיג שלום מלא עם מצרים, אפילו תמורת ויתוריה המפליגים של ישראל". קריאת הריאיון איננה תומכת בפרשנות זו למרות ביקורתו החריפה של אלון על התנהלותה של ממשלת בגין. 

עמדת אלון, המעדיפה תהליך מדיני על מצב מלחמה, היתה מוכרת. בשלב זה  היה הוויכוח קונקרטי, ובלבו שתי דילמות: האחת - מעמד ההסכם הישראלי-מצרי (לכשייחתם) ביחס להסכמים של מצרים עם מדינות אחרות; השני – מעמדה של "תוכנית האוטונומיה" ביחס להסכם הישראלי-מצרי. "והיה כי תפרוץ מלחמה," הסביר אלון, "בין מדינה ערבית כלשהי או צירוף של מדינות לבין ישראל – לפי מה תקבע מצרים מי פתח בה? איזה גורם חיצוני יפסוק? בית הדין הבין-לאומי בהאג? הסי-איי-אי האמריקני? או אולי משרד האנרגיה של ארצות הברית?" באופן דומה הוא הציג את האבסורד שבדרישה "בדבר קשר אופרטיבי, של תנאי ותלות בביצוע, בין הסכם השלום הישראלי-מצרי לבין כינון האוטונומיה". "מה יקרה," הפגיע אלון, "אם הצד הערבי לא ייתן ידו לכינון האוטונומיה, או יציג תנאים שישראל לא תוכל לקבלם? הלוא בכך מבקשת מצרים לשמור לה אופציה מפורשת להתחמק מן הנורמליזציה."

על שאלת גולדשטיין "מה הטעם לערער על הסכמי קמפ-דיוויד לאחר חתימתם ואישורם על ידי הממשלה והכנסת?", ענה אלון שיש "טעם" רב, כי "עוד נעמוד בניסיונות דומים, במישורים ובחזיתות אחרים, ואם לא נפיק את הלקחים ההכרחיים, חזקה שנחזור על המשגים הקריטיים." גולדשטיין לא הרפה ותהה אם אלון "מעריך שישראל ומצרים יחתמו על חוזה השלום". על כך ענה אלון: "הפיתוי לקבל את סיני בשלמותו הוא כה גדול, שקשה לשער שמצרים תוותר עליו," אך דווקא משום כך "על ישראל לעמוד לפחות על אותם ניסוחים וסידורי ביטחון שיכבידו על מצרים להתחמק מהתחייבויותיה". לא דובר בשאלה של "אמון במנהיג ערבי זה או אחר", שכן חוזי שלום אינם נחתמים בין אישים, אלא בין מדינות – והלוא קורה, שאפילו במדינה ערבית מנהיג נפטר בדרך טבעית." 

גולדשטיין הקשה שוב ושאל את אלון: "[האם] תצביע נגדו ותמליץ באוזני הנהגת מפלגתך לנהוג כמוך?" שוב נאלץ אלון לאכזב את גולדשטיין כשענה: "לא. אצביע בעד אישורו – בתנאי אחד: הכנסת תאסור על הממשלה לסטות מכללים ברורים ומחייבים [...] על מהות האוטונומיה.".במילים אחרות, אלון חשב שעלינו "לומר לעצמנו מה הם התנאים לכינון האוטונומיה". הוא מנה ארבעה: ניתוק ההסכם מכל הסכם אחר; שליטת ישראל בבקעה; ניהול עצמי של הפלסטינים באזורי ההתיישבות הצפופים; שיתוף פעולה בניהול הביטחון השוטף בין ישראל "למנהלת האוטונומיה". 

הדמיון ל"תוכנית אלון" היה רב, וגולדשטיין שאל את אלון "ברחל בתו". אלון לא התבלבל, ואמר כי "עקרונית חייבתי אוטונומיה כזאת, בתנאים הרבה יותר טובים, לפני אחת-עשרה וחצי שנים במסגרת התוכנית הקרויה על שמי. מר בגין שלל אותה אז מכול וכול, אבל כנראה שבתקופה קצרה עבר 'קורס מזורז למדיניות למבוגרים' ואף למד מן המציאות." על השאלה "מה יהיה אחרי חמש השנים של תקופת המעבר?" ענה אלון: "נתווכח. הערבים יתבעו ריבונות פלשתינאית. 'הליכוד' יתבע ריבונות ישראלית. 'המערך' ידרוש פשרה טריטוריאלית. הלוא כבר הוכח שאין לקבל את ההימור של בגין בנוסח 'לזכות בכול או להפסיד הכול'. עד היום הוא הצליח רק להוכיח שהוא יודע להפסיד הכול."[4] 

גם שותפיו האסטרטגיים של מנחם בגין מנו סיבות לדאגה פן התהליך המדיני יגיע למבוי סתום. בתגובה על החלטת הממשלה "להבטיח למתנחלים של גרעין אלון מורה מקום להתיישבות קבע באזור שכם", דרש אלון לזמן את ראש הממשלה לדיון דחוף בנושא בוועדת החוץ והביטחון. החלטת הממשלה התקבלה יום לאחר שהמצרים הודיעו על רצונם לחדש את המשא ומתן המדיני, ואת הנזק במישור הזה הוסיף אלון לנזקי "גוש אמונים" ב"ערעור יסודות השלטון" ולהתרחקות נוספת מההיגיון "לפתח ולחזק את ההתיישבות באזורי הספר הבלתי מאוכלסים". את החלטת הממשלה הוא הגדיר במונחי "כניעה לגוש אמונים". אין ספק שאלון היה מרוצה מגיבוי שקיבל במהלכו הפרלמנטרי מצד הח"כ אמרי רון, חבר קיבוץ משמר העמק ואיש "הקיבוץ הארצי", ש"התריע כי 'גוש אמונים' קיבל פרס על הפרות סדר ופעולות בלתי חוקיות".[5]

סוף טוב, הרוב טוב. כפי שאלון העריך, המצרים העדיפו להמשיך בתהליך. לקראת החתימה על ההסכם במרס 1979 הציג בגין בוועדת החוץ והביטחון את ההצעות האמריקניות, ובהן העיקרון המדיני החשוב שאלון הצביע עליו : ניתוק ההתניה בין ההסכם המצרי-ישראלי לכל התחייבות מצרית אחרת כמו גם בינו לבין "הפרק הפלסטיני" ותוכנית האוטונומיה.[6] 

יומיים לאחר מכן היתה לאלון הזדמנות לומר את הדברים גם לנשיא קרטר, שהתארח לארוחת צהריים בוועדת החוץ והביטחון. אלון לא החמיץ את ההזדמנות לומר לנשיא ארצות הברית שפתרון הבעיה הפלסטינית חייב להיות "בשילוב עם ירדן".[7] קרטר אחז בעמדות מנוגדות בתכלית, וניסיונותיו באמצעות שליחיו למזרח התיכון להכשיר את אש"ף כשותף למשא ומתן עלו בתוהו.[8] 

עתה, משהסכם השלום עם מצרים היה למציאות, סבר אלון שיש מקום לדאגה מפני תוכנית האוטונומיה. בישיבת הלשכה שהתקיימה כשבוע לפני טקס החתימה על ההסכם הישראלי-מצרי אמר אלון כי "עם רעיון האוטונומיה כרעיון" הוא "שלם", שכן "אנחנו לא פעם הצענו אוטונומיה", אלא שההבדל היה במהותה של זו. אלון היה מודאג מהרעיון שהעלה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אליהו בן-אלישר, ולפיו האוטונומיה תהיה "פרסונלית ולא טריטוריאלית", וחזר על תפיסותיו המוכרות: "אילו אני חשבתי שאפשר להתקיים מבחינה ביטחונית בקווי ה-4 ביוני [...] הייתי מצביע בעד נסיגה טוטלית לקו הקודם. היות שאני בכל זאת מנסה לבחון מה התשתית המינימלית הגיאו-אסטרטגית של הגנת הארץ מול ההתפתחות הטכנולוגית-צבאית, אינני יכול לוותר על גבולות בני הגנה." מכאן שעל האוטונומיה להיות "קולקטיבית, דמוקרטית, טריטוריאלית על בסיס של הסדר שתואם פחות או יותר את תפיסתנו על הפשרה הטריטוריאלית", ולהתבסס על "מנהיגים בעלי משקל ביהודה, שומרון ועזה", שכן ייתכן שהיא תימשך "חמש" ואפילו "15 שנים".[9] באותם ימים החלו קמות ברחבי הגדה "אגודות הכפרים" שזו בדיוק היתה מטרתן: להוות גורם פלסטיני שיקדם מול ישראל תהליך מדיני במסגרת הסכמות קמפ-דיוויד. [10]

שבועיים לאחר מכן, וכבר לאחר טקס החתימה הרשמי, נשאל אלון על "עתידו של השלום". אלון הציע שלושה תסריטים: 

הראשון הוא "האופטימי", ובו השלום מביא לשגשוג של ממש במצרים ו"לביעור העוני, החולי והבערות", כך ש"האינטרס המצרי הלאומי גובר על היצרים הפאן-איסלאמיים וההתחייבויות המצריות מחזיקות מעמד על אף האיומים והעיצומים מצד מדינות 'הסירוב' וההתעוררות האופוזיציונית מבית. השלום הופך מחוזה חתום לעובדת חיים". באשר למרכיב הפלסטיני, אלון העלה אפשרות שהפלסטינים עצמם לא ירצו לממש את האוטונומיה, ולכן לא דחה על הסף אפשרות ש"מצרים תרצה לאפשר כינונה של אוטונומיה ברצועת עזה בלבד, בלי להתנותה בעמדת אנשי יהודה ושומרון". במקרה כזה, "יש לעיין בהצעה במגמה חיובית", אך "בלי להקנות למצרים מעמד מדיני שם, אלא מרצון להקל עליה מול לחצים בין-ערביים". 

התסריט השני היה קודר יותר. שלוש שנים מצרים מצליחה "להתעלם מחזית ה'סירוב' ומן הביקורת בעולם הערבי", כדי שישראל תשלים את פינוי סיני "מחיילים ומתיישבים". אלא שלאחר מכן "קיימת סכנה שממשלה מצרית בהרכב כזה או אחר תַתנה את המשך הנורמליזציה ביחסים בהתקדמות עשיית שלום עם מדינות ערביות נוספות ותתבע תרומה ישראלית מיוחדת לפתרון הבעייה הפלשתינאית". תסריט קודר זה התבסס על "התבטאויותיהם של מנהיגים מצרים מוסמכים, לרבות קטע מדברי סאדאת בוושינגטון במעמד חתימת חוזה השלום בעניין מזרח ירושלים ו'שחרור' השטחים". כל אלו עשויים לחזק את "ההתעלמות מעיקשותם של סוריה וירדן; מעקרותם המדינית של המנהיגים הפלשתינאים"; ומהחלטה 242, שקיבלה חיזוק ב"הסכמי קמפ-דיוויד", שהבטיחו לישראל את "הזכות להיערכות צה"ל מחדש בגדה המערבית ובעזה". 

על פי התסריט השלישי ישראל נסוגה עד לקו אל-עריש-ראס-מוחמד, ואז מתברר שמצרים איננה מצליחה "להתמודד עם לחצי העולם הערבי" ולכן מחליטה "להשעות את תהליך הנורמליזציה" בידיעה ש"ישראל תוסיף לשלוט, ללא הגבלת זמן" על השטחים בסיני שנותרו בידיה, מפתחת רפיח ועד אופירה. "למותר להדגיש", ציין אלון, "שישראל מעוניינת בטיפוחו של השלום כתופעת קבע", גם לכשעצמו, אבל גם "כשלב ראשון לקראת משא ומתן עם מדינות ערביות אחרות" כמו ירדן, ש"אין לראות בעמדתה השלילית היום את תשובתה הסופית". אלון הבין ללבו של חוסיין, שכן "מה טעם יש לה לירדן להצטרף למשא ומתן לנוכח הדוקטרינה המוצהרת של מ' בגין על המעמד המפוקפק של האוטונומיה ושל קיום האופציה להחלת הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ועזה, שלא לדבר על תוכנית ההתנחלות ההרפתקנית מבית מדרשם של 'גוש אמונים' ואריק שרון"? לעומת זאת, הגדרת האוטונומיה כ"הסכם ביניים" פותחת "אופציה להצטרפותה של ירדן". בכל מקרה, "ההתפתחות המדינית בעתיד תלויה במידה רבה בצד הערבי, לרבות המצרי; אולם גם לישראל ולארצות הברית עשוי להיות תפקיד חיובי בטיפוח ובקידום השלום".[11]



[1] "אלון: אסור שסיני יהיה דגם", דבר, 3 בנובמבר 1978, עמ' 2.
[2] יגאל אלון בישיבת לשכת המפלגה, 30 ביולי 1978, עמ' 32. אב"ב
[3] מרדכי ברקאי, "אלון מציע עוד הסדר חלקי", דבר, 24 בדצמבר 1978, עמ' 3.
[4] דב גולדשטיין, "ריאיון עם יגאל אלון", מעריב, 29 בדצמבר 1978, עמ' 19.
[5] "אלון מבקר קשות את הכניעה ל'גוש אמונים'", מעריב, 10 בינואר 1979, עמ' 4.
[6] "בגין מדווח בוועדת חוץ וביטחון על הצעות קרטר", דבר, 11 במרס 1979, עמ' 3.
[7] שלמה גנוסר, "קרטר:מצרים יודעת שאם תצא למלחמה נגד ישראל - היא גמרה עם ארצות הברית, דבר, 13 במרס 1979, עמ' 2.
[8] אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים, ירושלים 2012, עמ' 67, 103-97.
[9] יגאל אלון בישיבת לשכת המפלגה, 17 במרס 1979, עמ' 77. אב"ב. והשוו: זיו רבינוביץ וג'ראלד שטיינברג, "תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – בין ריאליזם מדיני ואידיאולוגיה", המרחב הציבורי – גיליון 6 (2012), עמ' 94-75.
[10] ראו בעניין האגודות והקשר הופעתן: אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים – הוויכוח בישראל על הגדה המערבית 1987-1967, ירושלים 2012. לביקורת על הספר, ראו: שמוליק לדרמן, "לעשות שלום עם הפלסטינים? – ביקורת ספר", זמנים – גיליון 123 (2013), עמ' 119-117 ; הלל כהן, "אגודות הכפרים: כישלון המסגרת, ניצחון התפיסה והשלום האבוד", המזרח החדש – כרך נ"ג (תשע"ד), עמ' 277-251.
[11] יהושע תדמור, "שיחה עם יגאל אלון", דבר, 30 במרס 1979, עמ' 17.

יום שבת, 8 בדצמבר 2018

75 שנה להקמת ניצנים

חורף 1943. ראשוני ניצנים עולים על הקרקע באזור שנקרא אז 'חממה' והיום מוכר כ'חולות ניצנים' או 'אמצע הדרך בין אשקלון לאשדוד'. סיכוי סביר שביום השנה ה-100 כבר אי אפשר יהיה להבחין בין אשקלון לאשדוד אבל זה כבר שייך לעניין אחר, אמנם קשור, אבל אחר.

ראשוני ניצנים כמו רבים אחרים בתקופה הזו, הגיעו רובם ככולם ממזרח אירופה. איך יתכן שקיבוץ מוקם ב-1943 בשיא התופת הנאצית והמלחמה באירופה? עובדה. ההסבר די פשוט. מקימי ניצנים עלו על הקרקע ב-8 בדצמבר 1943, אבל הגיעו לארץ ישראל כמה שנים קודם לכן. כמו בעשרות מקרים אחרים, הם התאמנו בחיי שיתוף וכמובן התפרנסו למחייתם בישובים קיימים, במקרה שלהם מדובר היה בחדרה, וגם בכל הם לא היו הראשונים. עשרות קבוצות שהקימו יישובים באותה תקופה פעלו בחדרה, שהיא עצמה הוקמה ב-1890 וסבלה קשות מקשיים ידועים ומוכרים לכל מי שמכיר את סיפורי העלייה הראשונה (קדחת קדחת קדחת שלטון עות'מני עויין וקדחת).

ניצנים, המקום בו נולדתי וגדלתי, לא היה מיוחד משום בחינה חוץ מהבחינה היחידה ההופכת כל אחד מאיתנו למיוחד: עצם קיומו. אף אחד מאיתנו לא המציא את הגלגל, אף אחד מאיתנו לא יזכה להיות הרצל או איינשטיין או בן גוריון, וכל מי שיודע מעט היסטוריה ומצוייד במעט שכל ישר ובאגו קטן, מבין בקלות שגם הרצל לא היה מצליח להיות הרצל ללא עוד אנשים, רובם אלמונים, שפעלו במחיצתו. אין בכך לבטל את חשיבותם של ההרצלים חלילה, או במקרה של ההתיישבות את חשיבות של דגניה או של כנרת או של עין חרוד (וחדרה וגדרה ומטולה וראש פינה אם כבר), אבל החשיבות של הראשונים למיניהם היא בראשוניותם. ומרגע ראשוניותם חל עליהם הכלל ההיסטורי החל על הכל: הבחירה במעשים, הבחירה בחיים, הבחירה ביצירה, לקיחת האחריות, האמונה בתיקון עצמי, או את כל ההפך - השקיעה ברחמים עצמיים, במחשבות על חידלון ומוות, הויתור על העשייה, הטלת האחריות על כל הצרות שלך על אחרים, הפסימיות המובילה לרוע וצרות עין ולרשעות, והדברים ידועים.

סיפורה של ניצנים מקפל בתוכו את כל החוכמה ההיסטורית האנושית הפשוטה הזו, שהיא כמובן פשוטה להגדרה ולא תמיד לביצוע. מי מאיתנו לא מכיר אנשים וארגונים וקבוצות של בני אדם שכל חייהם בסימן רישעות, צרות עין, הטלת אחריות על הזולת, פסימיות, שנאת החיים וכן הלאה.

ניצנים נולדה פחות מחמש שנים לפני הקמת המדינה. ההצלחה היחסית לתקוע שורש הפתיעה את מייסדיה, אבל הם לא הישלו את עצמם כפי שאף יהודי לא השלה את עצמו בשנים הסמוכות להקמת המדינה שהכל ילך חלק. כבר מ-1946 היה ברור שהבריטים לא למדו כלום ואם למדו לא יישמו ואם בכלל אז את ההפך. תקנות הספר הלבן של מאי 1939 המשיכו להנחות את השלטון הבריטי בארץ גם אחרי השואה ומלחמת העולם. קל להצדיק את המדיניות הבריטית בהנתן חצי מליון יהודים שישבו על כ-7% משטחי הארץ, אל מול מליון ורבע ערבים שישבו על הרבה יותר, שלא לדבר על האינטרס הבריטי במצרים, בעבר הירדן ובעיראק.

ולכן לא היו אשליות. וככה הגיעו חברי ניצנים למלחמת העצמאות. ומי שלא מכיר את סיפור נפילת ניצנים מוזמן להצי. בויקיפדיה. הקרב המכריע התקיים ב-7 ביוני 1948, לא לפני 'מבצע תינוק' ההירואי, מבצע פינוי הילדים ברגל אל המושבה באר טוביה.

על הקרב כבר כתבו ועל מה שהיה אחרי הקרב גם כתבו ועל מה שכתב המנוול אבא קובנר מיד אחרי הקרב גם כתבו ולא מספיק כתבו שעד יומו האחרון האיש היהיר והמרושע הזה לא רק סירב להתנצל בפני לוחמי ניצנים חלליה ושבוייה, אלמנותיה ויתומיה, אלא שהמשיך לחשוב ש'הדף הקרבי' שהוציא, המעיד על עיוות שכל מהסוג שקומם למשל את יגאל אלון, מפקד בכיר בצה"ל של אותם ימים, היה צעד נכון והכרחי.

גדלתי על העלבון הצורב הזה שהצליח לחלחל מדור לדור, לא 'רק' אצל ילדים שהנטייה שלהם להזדהות עם המבוגרים מובנת ומוכרת, אלא גם אצל מבוגרים שבאו לניצנים בנסיבות פרטיות לחלוטין, והם מצויידים בנסיון ובחוכמת חיים המאפשרת בדרך כלל לאדם לשפוט את הדברים באופן מאוזן יותר, והנה גם הם - כמו המחנכת הדגולה שלי בתיכון, רות פלד - 'נדבקו' בחיידק העלבון. אדרבא, את הדברים החריפים והנוקבים ביותר כנגד מורשתו של אבא קובנר ו'הדף הקרבי' החולני שלו,  שמעתי מרות פלד שהגיעה לניצנים מתל אביב בגיל יחסית מבוגר, בנסיבות אישיות כאמור (חתונה).

והנה לצד העלבון הצורב שעבר מדור לדור, הצליחו חברי ניצנים הישנים והחדשים להקים ישוב לתפארת. כן, אני בוודאי מגזים במלה 'לתפארת' כי מה זה בכלל וביחס למה. אבל היום מציינים 75 שנה ליישוב שעבר שינויים מפליגים וממשיך לעבור אותם, ולכן מותר לעשות שימוש במלים מעט מוגזמות.

אבל בעצם למה לא. מי אמר ש'לתפארת' זה בהכרח בניין מרשים או עיר מדהימה כמו פטרה או ניו יורק, וכדומה? אדרבא, מה שתמיד הרגשתי בניצנים, ועם הזמן לא רק הרגשתי אלא ממש הבנתי, שסוד תפארתה של ניצנים הוא האמונה באדם, בטוב ליבו, בכוונותיו הטובות, למרות הכל. וכל אלו באו לידי ביטוי בניצנים בהקפדה על הקדושה במצוות של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית: ההליכה הקפדנית בתלם העשייה של יום-קטנות.

'מי בז ליום קטנות' שאל במפגיע משורר ידוע ששכחתי את שמו ושאין לי סבלנות לחפש אותו כרגע. מה זה משנה. היה זה שורש המחלוקת בין הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי שקידש את 'ההדר' ואת המלים הגדולות ואת 'התנופה המדינית' וכל שאר הירקות שכל ציוני מתחיל הבין שאין בהן כל רע, להפך, אבל שאם בלתי ניתן להשיגן או לבנות עליהן, כל שנותר הוא לבנות ולהיבנות. עוד דונם ועוד עז. עוד יום קטן ועוד יום קטן. בלי מרירות, בלי בכיינות, בלי צרות עין, בלי קנאה, בלי שנאה, בלי הטלת האחריות על הזולת.

יום קטנות היה לחם חוקה של ניצנים, והמעט שאני יכול להתרשם מהסיבה הפשוטה שעברתי לצפון הארץ, הוא ממשיך להיות לחם חוקה גם היום. בכל אופן בילדותי ובהתבגרותי ולאורך השנים בהן ליוויתי מקרוב ומרחוק את ניצנים בכלל ואת משפחתי הפרטית שם (אמא ואבא קודם כל) בפרט, יום קטנות היה שם המשחק. משחק ששוחק על פי כל הכללים של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית.

אבא שניהל את הפרדס ותפסתי אותו יום אחד רכון על מפה גדולה ובה מצויר בעיגול כל עץ ועץ. מה יותר יום קטנות מזה. יושב לו חבר קיבוץ, שיכול היה להיות רופא עשיר ומצליח בארגנטינה הרחוקה, ומשרטט בקפדנות את מיקומו של כל עץ, כדי שכל עץ ועץ יוכל לקבל את הטיפול המגיע לו.

או אמא שניהלה את בית הספר היסודי האזורי, ושכל נייר משוטט שהתרוצץ על המדרכה מיד נתפס בידיה והונח בפח האשפה. כי נקיון וסדר הוא עניין פרטי ממש, של כל אחד, ואם לא כל אחד מבין זאת, אפשר להטיף מוסר כמובן ולחוקק חוקים וכן הלאה, אבל לפני זה, או במקום זה, פשוט לתת דוגמא אישית. ואם אף אחד לא רואה? אז מה. יום קטנות בנוי בדיוק על זה. עוד דונם עוז עז עוד עץ ועוד משהו שילד עולים לומד, עוד תמיכה במורה צעירה המבוהלת מעול המשימה החינוכית, עוד הורה מודאג שמא ילדו לא יצליח.

יום קטנות אם ככה. יום קטנות. כי כל דרך אחרת היא במקרה הטוב קיצור דרך המוביל לשום מקום, רישעות צרות עין והטלת האחריות על הזולת במקרה הרע והשכיח למדי בימינו.

גאווה גדולה יש בי על העבר שלי במקום הזה. העבר הזה חי בי ונותן לי כוחות. כי יש עבר שעובר, ויש עבר שפשוט נשאר. אסיים בפראפרזה על משהו יפה שנדמה לי שאמר גיתה ומופיע בספר של יצחק לבנשטיין על מארקס, והציטוט הוא מהזכרון: 'איש אשר רוחו אינה מקפת ג' אלפי שנים, לבד ישב בחושך, סומא במחשכים'. משהו כזה. ואם זה לא ברור: אם האדם לא מחובר לתולדות התרבות האנושית (בין אם היא בת 3000 או בת 300 אלף שנים) הוא לא יותר מעיוור (ועיוורון הוא כמעט מתכון וודאי לרישעות צרות עין וכל שאר ההתנהגויות הרווחות בישראל של ימינו, ולא רק בה אם זה מנחם מישהו, אותי ממש לא). אז בפראפרזה על גיתה כפי שמופיע אצל לבינשטיין: אני שמח לחגוג היום גם ג' אלפי שנים אבל גם ובעיקר יום הולדת 75.

לחיים.

יום שני, 5 בנובמבר 2018

הרעיון הדמוקרטי - כמה מלים לפתיחתו של קורס בנושא

 הקורס מבוסס על שתי הנחות מוקדמות:

א. שאין אדם בישראל שאיננו יודע משהו על הרעיון הדמוקרטי (לכל הפחות הוא שמע על מושגים כמו שלטון הרוב, חופש הביטוי, בחירות, ממשלה וכן הלאה)

ב. שאין סטודנט לתואר הראשון שאיננו יודע יותר ממשהו על הרעיון הדמוקרטי ושבכל מקרה הוא יודע שהאחריות על תהליך הלימוד היא גם עליו (שלא לומר רק או בעיקר עליו).

 על יסוד שתי הנחות אלו, הדרך בה בחרתי לצעוד בהוראת הקורס הזה (זו השנה ה-12 נדמה לי, אבל מי סופר), היא לא להתעכב על המובן מאליו, אלא ללכת אל מעבר לו, מתוך מחשבה חופשית המשוכנעת שאין כמו המחשבה החופשית, גם אם היא נתקלת לא פעם בקירות ומוצאת עצמה בדרך ללא מוצא.

 החלופה למחשבה החופשית היא המחשבה המגובשת בצורה של תבניות מהסוג שאפשר וצריך למצוא בספרי אזרחות לבית הספר התיכון. מדוע צריך? כי כל מי שעוסק בחינוך יודע שמעט קשה יותר לדרוש מנערים ונערות בני ובנות 16 בערך מחשבה חופשית ויוצרת ולכן אחראית ופעילה בכל הקשור להבנת הדמוקרטיה לטובת חיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

 היפוכו של דבר במקרה של סטודנטיות וסטודנטים בכלל, ובמכללה לחינוך בפרט, ובפרט ובפרט אם הם חלק מתכנית המחוייבת לחינוך פוליטי. בניגוד לבני התשחורת בני ה16 בערך, מסטודנט מצופה לפתח, לטפח, להוקיר, להעריך ולקדם מחשבה חופשית ויוצרת, שבהיותה יוצרת וחופשית היא גם אחראית ופעילה, עניינים חיוניים הן להבנת הדמוקרטיה ועוד יותר לטובת חיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

 בהתאם התבססו השיעורים הראשונים על הגדרה אנציקלופדית (מהאנציקלופדיה העברית) שהיא מאד מורכבת ומתוחכמת ושהיא כל דבר חוץ מרצפט, וכל מטרתה להראות לאזרח המתעניין שדמוקרטיה היא מערכת הבנויה על הגיונות סותרים, הגם שמטרותיה המוצהרות (והממומשות בדרך כלל) – הבטחת חופש המצפון, קיום שוווין מינימלי ולו בפני החוק, הקפדה על איזון בין חובתו של השלטון לשלוט ובין זכותו של האזרח לחירויות ולכבוד, ועוד כמה וכמה מרכיבים – ברורות למדי.

 אם נעמיד את כל התורה הדמוקרטית על רגל אחת בלבד – רגל של חסידה או של פלמינגו ולא רגל של פיל – זאת על ידי הכרזה על חופש המצפון כעל העקרון העליון, היחיד והבלעדי של הדמוקרטיה, גם אז נגיע – אם רק נתאמץ ולא נעסוק בויתורים וקיטורים – לרעיון הדמוקרטי כפי שהוא מוכר לנו.

 איך? הנה. קלי קלות. נתונה חברה של נגיד, 8 מליון בני אדם. לכל אחד מהם מצפון טהור צלול חד פעמי בלעדי צחור ונשגב. בהנחה שלפחות 100 אנשים מתוך 8 המליון הללו מחזיקים בדעות שונות מאלו של יתר 7 המליון 999 האלף וה-900 האחרים, הרי שברור שכדי שה-100 יוכלו להנות מאותו חופש מצפון של כל ה-7999900 נהנים ממנו. על מנת להבטיח את הדבר, על כולם להסכים על כללי משחק המאפשרים זאת.

 אדרבא, הואיל ומצפון בדרך כלל נמדד במעשים – אם אני מאמין למשל באלוהים שאחראי על התורה המשנה התלמוד והשולחן הערוך כדאי שאמצא עצמי מדי פעם בבית הכנסת בשכונה ואז רצוי שיהיה לא רק בית כנסת אלא מדרכה המובילה אליו – הרי שהמערכת שהקמנו לצורך שמירה על זכויות המצפון של כל אחד מ-8 מליוני האזרחים, חייבת להמדד גם ביכולת שלה לספק כלים למימוש חופש המצפון.

 והנה תוך שני מהלכים הגיוניים הגענו גם למערכות שלטוניות השומרות על חירויות הפרט (משימה המוטלת על כל רשויות המדינה – המחוקקת המבצעת והשופטת, ואולי לא ידעתם אבל בגרמניה למשל האחריות על קיומם של בתי תפילה היא על המדינה, נכון שלא ידעתם? גם אני לא עד לפני חודש), וגם לויכוח על חלוקת המשאבים (תקציב בעברית מוכרת יותר) ואופן השימוש בהם (כלומר שוב מצאנו עצמנו על האוטוסטרדה המחברת בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, ובין הדרג הנבחר לדרג הפקידים).

 נו, ובהנתן שמצב כזה של 100 מול 7999900 לא קיים, כלומר בהנתן שבפועל לכל אחד מאיתנו 'מצפונים' שונים המתייחסים בכל פעם לעניין אחר (תרבות, סביבה, מגדר, חינוך, סכסוך, שלום, פנסיה, אבטלה, זכויות בעלי חיים, וכן הלאה וכן האלה), הרי ברור שמה שנכון למערכת פשוטה של שני 'מצפונים' – האחד של רוב עצום והשני של מיעוט זעום – נכון בסדרי גודל למקרה האמיתי של המציאות, בה יש על פי חשבון גס לכל הפחות 40 מליון 'מצפונים'.

 זה הרעיון הדמוקרטי, 'בגדול'.

 ובזה בערך עוסקת ההגדרה האנציקלופדית. ולא בכדי היא מסתיימת בהתייחסות למתח שבין 'המדינה' ל'חברה'. כי זהו עניין קריטי בהנתן שרובנו אם לא כולנו, כבר עכשיו מעורבים ברמה כזו או אחרת במחשבה וגם בפעולה 'חברתית', שמטרתה לשנות, לתקן, לכוון וכד' את המדינה, מי לכיוון כזה ומי לכיוון אחר וכאמור גם וגם וגם וגם כי במציאות יריב שלי בענייני סכסוך למשל, יכול להיות בעל ברית בתחום הכלכלה-הפוליטית (משרד האוצר וכן הלאה).

ומכיוון שכולנו מעורבים כאמור ברמה כזו או אחרת במישור 'החברתי', חשוב להפנות את תשומת הלב לכיוון הזה, לאו דווקא או דווקא לא מתוך גישה הרואה במדינה סוג של אויב (אפילו לא משרד האוצר!), אלא דווקא כשותף. 

אדרבא, מי שיחשוב טוב טוב לעומק על הרעיון הדמוקרטי, יגלה שאולי בעצם, בסיכומו של דבר, אין שום דבר מחוץ לחברה. כלומר שגם המדינה היא ביטוי למעשה חברתי, ואם זה נכון, הרי שאין אלא להסכים שפרצופה של המדינה הוא למעשה פרצופה של החברה, והחברה, מה לעשות, זה את, אתה, הוא, אני, אנחנו. והם.

מה הלאה? לאחר שהבנו את ההגדרה האנציקלופדית, אפשר לגשת לעיון היסטורי בתחנות שונות שתרמו – כמעט תמיד בלי שום כוונה או להפך: מתוך כוונה מנוגדת!! – להתפתחות הדמוקרטיה. 

המבט ההיסטורי הזה חשוב פעמיים. פעם אחת כי הוא הכרחי להבנת העובדה שלהגיונות הסותרים של הדמוקרטיה יש שורשים היסטוריים המסבירים אותם או לפחות את חלקם. פעם שנייה כי הבנה היסטורית כזו אמורה לחנך אותנו להביט על הדמוקרטיה באופן זהיר, מדוייק ואחראי יותר.

 יפים לסיום דברים שנהג לומר יהושע אריאלי ז"ל, היסטוריון ענק שהתמחה בתולדות ארה"ב, ושעל הדרך היה מעורב במאבקים ציבוריים בישראל שכל מטרתם היתה קידום מחשבה חופשית ויוצרת ולכן אחראית ופעילה שהיתה לדעתו חיונית לכל הקשור להבנת הדמוקרטיה לחיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

אז מה נהג לומר אריאלי? "אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה". ודמוקרטיה, מה לעשות, היא (עוד) תוצר של ההיסטוריה האנושית.