יום שישי, 10 בינואר 2020

ערוץ הספורט - תקשורת ראויה לשמה. לא רק מודי בראון ושי האוזמן ועוד כמה פרשנים טובים, אלא היוזמה שלהם לשדר 'סרט ערבי' בכל ערב שבת. מאמר שכתבתי לפני 15 שנה על הסרט ששודר היום, שדה החלומות




"שדה החלומות" – על בייסבול וחלומות על בניין חברה

בקרב מדפי הספרים המרובים שאני מגדל בביתי, מוצא מקום של כבוד גם מדף צנוע של סרטים. יתרונו של הספר על הסרט ברור: הוא לא רק עשיר יותר, אלא ניתן לדפדף בו בקלות. יתרונו של הסרט הוא ברב-חושיותו. בנוסף, דווקא המגבלה הידועה שלו – פשטותו וזרימתו הלינארית – היא גם יתרונו: סרט, כל סרט, מספר סיפור, דבר שאפילו ספר לא תמיד יודע או רוצה לעשות, בכלל, ובפרט אם מדובר בספר עיון, ספר היסטוריה, אנציקלופדיה וכיו"ב חברים השוהים דרך קבע, הושט היד וגע בם, על קירות ביתי.

מדי פעם, מסיבות של חסכון בממון ובמקום, אני נוקט בכלל 'ישן מפני חדש תוציאו'. אני נותן ספר במתנה לשכן, מפנה כתבי עת ישנים לספריה ציבורית, ומקליט על אחד מהסרטים הישנים סרט אחר. אך כשם שישנם ספרים קדושים, כאלו שזכו למעמד של "המועמדים הראשונים להילקח לאי בודד" [או לנסיעה ברכבת], כך ישנם סרטים שאינני מהין לשלוח ידי אליהם. "שדה החלומות", סרט כבן 15 שנה, הוא אחד מהם.

הסרט הזה בו מככב קווין קוסטנר, לדעתי אחד השחקנים והבמאים המוכשרים ביותר בהוליווד, מבטא את האידאליזם שלו באופן ישיר ותמים, המעורר כמובן ביקורת והסתייגות. אני אוהב את האידאליזם הזה, השואב רבות מ'החלום האמריקני', והבא לידי ביטוי בסרטים רבים אחרים שלו, כגון פנדנגו, רובין הוד, עולם המים ופוסטמן. בדברים שלהלן ברצוני לעמוד על כמה ממרכיביו של 'החלום האמריקני', לתהות עד כמה יש לקולנוע סיכוי לתרום למימושו, ולהציע את המסקנה לפיה מיתוסים מצולמים ומסופרים אמנם חשובים ביותר במאמץ הסיזיפי-משהו לבנייתה של חברה הוגנת, אך ללא מעשים של ממש בשדה החברתי, עשוי המאמץ הזה להוותר בשדה "החלומות" בלבד.

על 'החלום האמריקני'

לפחות שני פנים יש לחלום האמריקני: האחד - המוסר האישי, ההגינות, המאמץ, ההישג, היושר. השני – הסולידריות בחברה, הנותנת כבוד לכל פרט שבה, שמצידו מרגיש אחריות ומחויבות לערכיה, נכון לשתף פעולה. שני פנים אלו – האינדיבידואליזם והסולידריות - אינם בהכרח מנוגדים זה לזה, אך מתקיים ביניהם מתח ידוע.

שורשיו של החלום הזה נטועים באמריקה של המאה ה-18, עת 95% מאוכלוסיתה הלבנה היתה חקלאית. החקלאות חייבה את האכר האמריקני להיות אינדיבידואליסט וסולידרי לשכנו, כפי שהדת הפרוטסטנית הנחתה אותו להיות כזה. תחת האתוס האמריקני המוכר, "עבוד קשה, היה טוב, עזור לשכנך", אמורה היתה להיבנות חברת חקלאים ואומנים החיים איש תחת גפנו במרחק סביר - לא קרוב ולא רחוק מדי - אחד מהשני, ומקיימים שלטון עצמי-פדרלי עם מינימום כפייה חיצונית ומקסימום משמעת פנימית.

אלא שככל שהלכה אמריקה והתפשטה מערבה, הלך ונשחק האופי החקלאי ופינה מקומו לאמריקה העירונית. עם זאת, החלום האמריקני בדבר האינדיבידואליזם הסולידרי, נותר בעינו. את המצווה "לעבוד קשה, להיות טוב ולעזור לשכן" אפשר לקיים הרי גם בעיר הגדולה ולא רק במערב התיכון, האזור ששמר על מובהקותו החקלאית עד היום. ובכן, כיצד להסביר שבפועל צמחה באמריקה חברה מתועשת שכללה גם ניכור, חמס, גזל, המוניות, ניהיליזם וכיו"ב? יהיו שיאמרו, שבמציאות קפיטליסטית נגזר על 'החלום האמריקני' להפוך – כמו האלהים עצמו – לעוד סחורה בשוק. אחרים סבורים ש'החלום האמריקני' קיים למרות המציאות האמריקנית, והוא מנסה לחתור תחתיה במגמת תיקון.

כמעט מיותר לציין שמה שנכון לאמריקה, המתועשת והדינמית שבמדינות העולם, נכון באופן כזה או אחר למקומות אחרים, כמו ישראל למשל, בהם מנסים אנשים לבנות 'חברה חופשית' המבוססת הן על אינדיבידואליזם והן על סולידריות. ובנין חברה לא יכול ללא מיתוסים השבים ומכוננים עצמם באמצעות סיפורים פשוטים וסמלים ברורים. במקרה של אמריקה, אחד הסמלים הבולטים בתרבות הפופולרית הוא הבייסבול, סביבו נתוו סיפורים רבים.

על הבייסבול
  
כמו במשחקי כדור אחרים, הבייסבול מתאפיין בחד פעמיות של כל מהלך. אלא שבשונה ממשחקי כדור אחרים, המתאפיינים בתנועה מתמדת המופרעת רק כשהכדור יוצא מגבולות המגרש, הדינמיות של הבייסבול היא סטטית. משחק זה מתאפיין בחזרה אינסופית כמעט על אותן פעולות (של ה'זורק', של ה'חובט' ושל ה'תפסן' בעיקר). למשחק אין מסגרת זמן מוגדרת מראש. זהו משחק חדגוני, ויהיו שיאמרו משעמם עד בלי די.

אלא שבעובדה הוא יותר מפופולרי. מעמדו הוא של סמל. הסיבה היא כנראה, שהמשחק משקף את ערכיו העמוקים של 'החלום האמריקני'. מה הרי מתרחש בו? ברוב מהלכיו עומדים זה מול זה שני אינדיבידואלים - הזורק והחובט. במצב בסיסי זה מקופלת למעשה רוח ההגינות, הספורטיביות, המאמץ וההישג. עם זאת, שני האינדיבידואלים הללו, הם חלק מקבוצה. והצלחתה של זו תלויה בהחלטה של "אוסף" האינדיבידואלים שבה, הפועלים כל אחד לטובתה.  על כל אחד מהם, ועל כולם יחד, "לעבוד קשה, להיות טוב ולעזור לשכן".

הבייסבול כסמל לחלום האמריקני מופיע בעוד הרבה סרטים. למשל בסרט "החברה הטובים" מואשמים שני נחתים בהרג חברם. עורך דינם (טום קרוז) משחק בייסבול, ו.."מיטיב לחשוב עם מחבט בייסבול ביד..".  גם ב"סימטת האשליות" ניק נולטה הוא שחקן בייסבול לשעבר, שערכי ההגינות הספורטיבית מביאים אותו לוותר על קריירה מבטיחה, על מנת לטפל בקולגה שלו שספג ממנו, בעת משחק, חבטה הרסנית של כדור בראשו. הסרט  מפגיש את שני הגיבורים הפרטיים של המשחק הכלל אמריקני הזה, שעוזר לעשות מ'אמריקה של השוק', חברה אנושית. ניק נולטה היה הזורק, וחברו - שנושא שם כינוי סמלי בפני עצמו - "הרואה", היה החובט. לכאורה עוסק הסרט 'סמטת האשליות' בשוליים של אמריקה. למעשה הוא קורא לאמריקה לחזור אל "השוליים", כלומר לחזור אל עצמיותה המאוזנת וההגונה יותר.

"שדה החלומות"

את האידאליזם התמים שלו מנסה קוסטנר להציע באמצעים סוריאליסטיים. הסכנה הגלומה במהלך כזה ברורה: סוריאליזם, מעצם טיבו והגדרתו, פועל אמנם ביחס למציאות, אך מחוצה לה. וחזונו של "שדה החלומות", כמו 'סמטת האשליות', הוא להשיב את ה'חלום האמריקני' למרכזה של המציאות האמריקנית.

כמו כל סיפור טוב, משלב הסרט שלוש תנועות קויות ברורות: תנועת ההתלבטות הפנימית של הגיבור המסתיימת בהכרעה ברורה; תנועתו של הגיבור במרחב מאיווה החקלאית שבמערב התיכון אל בוסטון המתועשת והמנוכרת שבמזרח, ובחזרה; ותנועה בזמן בין ההווה הראציונליסטי מדי לבין העבר מלא ההשראה, תנועה שרומזת כמובן אל עבר העתיד.

ההתלבטות של קוסטנר היא האם להרוס את החווה שלו ולממשה לכדי מזומנים החסרים למשפחתו. כחלק מהתלבטותו הוא מחליט לשים פעמיו מזרחה, שם מתגורר בבדידות מי שהיה פעם גיבור בייסבול.  עכשיו הוא סופר אלמוני. קוסטנר מוצא הקבלה בין הסיבות להרס  אצטדיון בייסבול מפורסם בניו יורק  לבין הסיבות המביאות אותו עצמו לסף ההחלטה להרוס את החווה ולנָדלֶ"ן אותה.   הפחד של קוסטנר הוא ש"היעילות", "הרווחיות", ו"עקרונות השוק",  יביאו לקצם לא רק חלומות עבר המגולמים בסרט בדמותם של גיבורי בייסבול זכורים לטוב, אלא בעיקר את חלומות העתיד לחברה מתוקנת והגונה יותר.

לאחר דין ודברים קולני ואלים, מצליח קוסטנר לשכנע את הסופר האלמוני, גיבור העבר, לצאת עימו למסע חזרה, אל המערב התיכון, לא לפני שהם מבקרים באיצטדיון העירוני וצופים יחד, מצויידים בלחמניה וכוס שתיה, במשחק בייסבול. המסע של קוסטנר והסופר ברחבי ארה"ב, לחפש שחקני עבר שנעלמו הוא סמל למסע של אמריקה של המזרח לחיפוש אחר עצמה. אמריקה של פעם - או כפי שמגדיר אותה הסופר: "מה שהיינו ומה שנוכל להיות" - נמצאת במערב התיכון. שדות התירס, הכבישים הפתוחים, הטרמפיסטים, האבק, האור, המרחבים, הכנסת האורחים.

ברקע מרחפת אחריותו של קוסטנר למשפחתו הממשית: מה עליו לעשות על מנת למנוע ממנה התרוששות? אלא שהדילמה הפרטית הזו, היא למעשה דילמה כללית, לא רק של אמריקה, אלא של ציויליזציית השוק המודרנית בכללותה: איפה לשים את הגבול? מה חשוב ממה? כיצד ניתן לאזן בין אינדיבידואליזם לסולידריות? כיצד ניתן להמנע מהפיכת האינדיבידואליזם לאגואיזם? מה הדרך לתרגם ראציונליזם לא רק למונחי 'שוק' אלא קודם כל למונחי 'חברה'?

ילדתו של קוסטנר היא הסוללת את הדרך לפתרון. שדה התירס לא יהפוך לפרוייקט נדל"ן, אלא ל"שדה חלומות", בדמותו של מגרש בייסבול סוריאליסטי שיפעל ערב ערב בחצר האחורית של המשפחה. אם ירצו העוברים ושבים לבוא ולהציץ, הם מוזמנים כמובן, תמורת 20 דולר לכרטיס.

בפתרון הזה יש קודם כל מעין העתקה של התפקיד שממלאים בחיים העירוניים איצטדיוני הבייסבול האדירים. הבייסבול, שאר ענפי הספורט והקולנוע כמובן, משמשים קודם כל כפסק זמן עבור האמריקני העירוני הנתון במרוץ היעילות-הרווחיות-השוק. אך לפתרון שהציעה הילדה יש ערך מוסף: כאשר 'שדה החלומות' נמצא אצלך בחצר האחורית, יש סיכוי לקשר חברתי מוצק וממשי יותר, בינך לבין בני ביתך, ובינך לבין שכניך הקרובים והרחוקים. יתרון נוסף של  שדה החלומות שבחצרו של קוסטנר, הוא בכך שעל המגרש הסוריאליסטי שלו משחקים גיבורי העבר.

האם שם קוסטנר גבולות ברורים בין הריאליה לסור-ריאליה? לא ברור. מחד גיסא, כאשר אחד משחקני העבר חוצה את גבולות המגרש כדי להציל את הילדה שנפלה בשיאו של הויכוח המשפחתי אם למכור או לא למכור את השדה (כמה סמלי - בויכוח בין המבוגרים על עתיד המשפחה, הילדים הם אלו שנופלים), הוא הופך מייד להיות מה שהיה לימים: רופא. אין לו דרך חזרה. מאידך גיסא, רומז קוסטנר שהקשר בין העולם הריאלי לעולם הדמיון בכל זאת יתכן, אם כי  רק מהיציע: הצופים הם בני העולם הממשי; השחקנים חיים בגבולות 'שדה החלומות'. הקשר כמובן מצוי בראש. קשר נוסף בין העולמות, חשוב לא פחות, מתאפשר באמצעות משחק ה-'catch'. לכאורה  משחק מסירות שכלום לא קורה בו: זוהי אינטראקציה א-תחרותית, חדגונית, בו אין יתרון של ממש למקצוען על החובבן, למבוגר על הצעיר, לאתלט על שמוט הכרס, לגבר על האשה, ללבן על השחור. כל מה שמתרחש הוא זריקתו של כדור מצד לצד, ותפיסתו, וחוזר חלילה.

הכדור הלבן הקטן והנוקשה אפוא, הוא המאפשר את הקשר בין המציאותי למדומיין. בסצינת הסיום עומדים קוסטנר והאבא שלו אחד מול השני ומשחקים במסירות. מרחק הזמן לא פוגע בקשר הבין דורי בכלל, ובין אב לבנו בפרט. כמו רבים כמותם לא ידעו השניים לטפח בזמנם יחסי קרבה של ממש, אולי גם בעטיה של מציאות דורסנית שהגיון "יעילותה" לא עוצר בהרס איצטדיונים, הפרטת שדות תירס ושחיקת הסולידריות החברתית, אלא מאיים לחדור אל לב לבו של המרקם החברתי הבסיסי ביותר: הזולת. כך או אחרת, תמיד יש מקום לתיקון, גם אם הבן הוא כבר אבא מודאג וטרוד בעצמו, והאב כבר מזמן הפך לישות סוריאליסטית. כדור המשחק מחבר בין השניים, כי הם רוצים בכך.

בין אמריקה לישראל – שדה החלומות שלנו

אם כך, אמריקנים רבים עסוקים – בסרטים וגם במציאות -  בחיפוש אחר הבית. בית במובן של home ולא במובן של house. הילד חולם לשחק עם אביו בפארק שליד הבית. ואם לאבא אין זמן כי יש  לו קריירה, כל שנותר לו הוא להתנחם בחלום. הוא הולך לקולנוע. וכך, מהווה כיום הקולנוע האמריקני את מה שסימל וממשיך לסמל הבייסבול: חווייה וירטואלית מחוץ לזמן ולמרחב, המעלה באוב שוב ושוב, את "מה שהיינו, ומה שנוכל להיות".

ובישראל? אומה שנבנתה מראשיתה כחברה שהתכוונה – והצליחה במידה ידועה – להיות סולידרית אם לא למעלה מכך, יודעת שאין די במיתוסים ובסמלים. אם יש היבט עומק מדאיג בעוצמת האמריקניזציה של החברה הישראלית, הרי שהוא הגעגוע הסנטימנטלי, הסמלי, המיתי במידה מרובה, אחר מושג חלקי, ולכן שקרי של "חופש", "כמו באמריקה". במלים אחרות, לא מיסחור חיינו הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הוא הבעיה המרכזית של האמריקניזציה שעוברת ההוויה הישראלית, אלא ההנחה שבבריחה מהכלכלה, מהחברה ומהתרבות טמון האושר והחופש.

לעתים אני משתעשע ברעיון, שבמקום להתנגד לו בשם ערכים לאומיים, יש דווקא לתפוס את שור האמריקניזציה בקרניו, ולהפנימו. "אמריקניזציה"? בבקשה. לא רק – או בעיקר לא - מקדונלדס ורייטינג, אלא "עבוד קשה, היה טוב, עזור לשכנך". הנמשל כמו בכל הזמנות אחרת, לא דומה למשל: "לעבוד קשה", לא רק לפרנסה אלא לבניית חברה. "להיות טוב" פירושו בשדה הפוליטי ולא רק הביתי. "עזור לשכנך", בכל המימדים של יחסי שכנות, מהפרטי ועד ללאומי.

ואת החשוב מכל נוכל אנו הישראלים, אם רק נזכור את העבר הלא רחוק שלנו, לספר לכל אחד, גם לקוסטנר: ללא מעשים של ממש אין סיכוי למיתוסים המשוחזרים בקולנוע, בספורט ובספרות אלא להיוותר בחלל הוירטואלי של התודעה, יציעי האצטדיון וכורסאות הקולנוע. אמנם יש חשיבות עצומה למיתוסים המעצבים – לאורם אנו טווים את חלומותינו על מה ברצוננו להיות – אך נסיוננו הישובי והישראלי מלמד שחברה נבנית בעיקר מזיקות גומלין אנושיות, יום-יומיות, מתמידות. משחק המסירות מסמל בדיוק את זה.  

יום חמישי, 12 בדצמבר 2019

20 הערות על דברים שאמר חבר הכנסת איימן עודה במכללת אורנים

לפני פחות משעתיים הסתיים ארוע פוליטי במכללת אורנים, ארוע פוליטי שסגר 'שבוע פוליטי' שהתבסס על הטענה לפיה 'הכל פוליטי'.
לא זה המקום לעמוד על משמעותה של הסיסמא הזו, 'הכל פוליטי', שטיבה לא גדול יותר בלשון המעטה מכל סיסמא דומה אחרת, מ'קוקה קולה טעם החיים' ועד 'העם רוצה צדק חברתי' עבור ב'אריק יביא בטחון ושלום'.
המקום לעומת זאת הוא לעמוד בתכלית הקיצור על מרכיביו המרכזיים של ארוע הסיום: מפגש עם ח"כ אימן עודה (יש לבטא oodeh ולא Odah).
להלן נקודות שעלו בדבריו של ח"כ עודה, לאו דווקא לפי הסדר, ומולן תגובתי הציונית (ועם זאת המנומקת מנקודת מבט של היסטוריון) ההולמת (או שלא). המספור הוא לצורך ייעול הויכוח שמן הסתם יתפתח, ואם לא יתפתח, עוד יותר טוב. אבל אני לא משלה את עצמי.
1. ח"כ עודה אמר ושב ואמר שהמטרה שלו היא 'שלום, שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי'. שלום מבחינתו הוא הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לצד מדינת ישראל, ופתרון "הולם" של בעיית הפליטים. מנסיוני ארוך השנים בתחום, המלים היפות הללו פירושן לא 'פתרון שתי המדינות' אלא 'פתרון שלוש המדינות לעם אחד: ירדן פלסטין וישראל.
2. ח"כ עודה סיפק מספיק 'תחמושת' לביסוס הפרשנות הזו: בעוד על הלאומיות היהודית (אותה לא הזכיר בשמה) הוא דיבר כעל 'גזענות' כמובן, מלת באז במכללות לחינוך ובכלל, את הלאומיות הערבית הוא תאר כעניין מובן מאליו, הכולל כמובן את 'הערבים הדרוזים'.
3. פעם אחת הזכיר ח"כ עודה את המושג 'מיעוט יהודי', ומתוך ההקשר ניתן להבין דבר והיפוכו: הדבר - שח"כ עודה מייחל ליום שהיהודים יחזרו להיות מיעוט. והיפוכו - שח"כ עודה סבור שכשם שיש מיעוט ערבי, יש גם מיעוט יהודי וכי לשני המיעוטים מקום שווה תחת השמש ובמסגרת של אותה מדינה.
4. במלים אחרות, במקרה הרע ח"כ עודה היה רוצה לבטל את ההישג המשמעותי המרכזי של התנועה הציונית - ביטול המצב בו היהודים בכל מקום בעולם הם מיעוט זאת על ידי יצירת רוב יהודי בארץ ישראל. במקרה הטוב הוא מדבר על מדינה דו-לאומית.
5. גילוי נאות. כחלק מהשקפתי הציונית האופטימית, אני בוחר לפרש את דבריו של ח"כ עודה על פי המקרה הטוב. אבל כציוני אני דוחה על הסף כל רעיון המוביל למדינה דו-לאומית. ח"כ עודה לעומת זאת דוחף למדינה דו-לאומית (במקרה הטוב) כשהוא מדבר על אחת המשמעויות של ערך 'השוויון' הנזכר, הלא היא 'השוויון הלאומי של המיעוט הערבי במדינה'.
6. במה שניתן אולי לפרש כרגע של חולשת דעת, או כדברים שהוא יכול להרשות לעצמו לומר אותם על יסוד ההנחה שרמת ההבנה ההיסטורית-השוואתית גם בקרב ציבור של סטודנטים איננה גבוהה במיוחד, נקט ח"כ עודה השוואה מרתקת בין ישראל לבין 'כל מדינה אחרת': בכל מדינה אחרת אמר ח"כ עודה, הרוב מגדיר עצמו בחוקה (או במקרה של ישראל במגילת העצמאות) ואז הוא פשוט מתייחס לכך כאל עובדת חיים ועובר הלאה, ובוודאי לא מחוקק חוקים כמו 'חוק הלאום' שמטרתם לחזק את כוחו החזק ממילא של הרוב.
7. אכן, את חוק הלאום אפשר לגנות כעוד מהלך לעומתי של ראש ממשלה לעומתי שעל כך שהוא חייב ללכת הביתה אין לי עם ח"כ עודה שום ויכוח, אבל אפשר לפרש את חוק הלאום - וכך אני בוחר לפרש אותו למרות הדרך המעוותת והמזיקה בה הופיע בעולמנו - כעוד צעד בבניית החוקה הישראלית שגם ח"כ עודה אולי מאלו המתלוננים על העדרה, ושלכן אין מקום לביקורת שלו בכלל ובפרט.
8. בכלל, כי מעמדו של 'חוק הלאום' הוא כשל מעמדן של פיסקאות דומות בחוקה ההונגרית, המקדונית, הסרבית, הפולנית, היוונית, האירית וכן הלאה. כל אלו נזכיר הן מדינות לאום המוגדרות כמדינות הלאום של העמים הנזכרים. ח"כ עודה שהביע כבר לא פעם את נאמנותו למאבק הפלסטיני ובמשתמע לאמנת אש"ף, ללא ספק מניח שהמדינה הפלסטינית שתקום אינשאללה בגדה המערבית ושבירתה ירושלים המזרחית, תגדיר עצמה כ'מדינת הלאום של העם הפלסטיני'. הנה כי כן 'שוויון' א-לה-ח"כ עודה: מה שמותר לפולנים, הונגרים, אירים ופלסטינים, אסור ליהודים. ואם זה לא ברור אז הנה זה שוב בצורה אחרת: כל המדינות בעולם מתאפיינות בזהות לאומית כזו או אחרת (כן, גם ארה"ב שוויץ וצרפת המשמשים כאן כמקרים מפריכים לכאורה. הם לא מפריכים וזה לא המקום לעמוד על כך מקרוב, כתבו על כך יעקובסון וגת בספרם nations, ומי שלא קרא את הספר הזה לא ראוי לקחת חלק בדיון רציני בשאלת הקשר בין לאומיות לבין דמוקרטיה). מי שמאמין ב'שוויון' חייב להכיר בזכותם של יהודים לממש את מה שמקובל אצל אחרים.
9. בפרט כי ח"כ עודה המשיך מההשוואה הזו אל העניין החשוב באמת: תביעתו ל'שוויון' מנקודת מבט לאומית, כלומר הכרה במיעוט הערבי בישראל כבמיעוט לאומי. והנה אין לדבר הזה שום מקבילה בדמוקרטיות היציבות והמשגשגות יותר או פחות שנזכרו לעיל: בגרמניה הטורקים לא מעלים על דעתם הכרה בהם כבמיעוט לאומי כפי שבאירלנד אין לאנגלים זכויות לאומיות וכפי שלשבדים אין זכויות מיעוט לאומיות בפינלנד ולהפך.
10. ח"כ עודה נקט שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב במושג 'גזענות' בבואו לתאר מדיניות שכל מי שיודע גרם של היסטוריה יודע שהיא זו שעמדה בלב ליבה של השאיפה הציונית ושההתנגדות לה היא שורש הסכסוך: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עבור ח"כ עודה העובדה שמאז 1948 הקימה המדינה 700 ישובים יהודיים ו-0 ישובים ערביים היא כמובן 'גזענות'. כך גם לגבי העובדה שבן גוריון רצה שעוד יהודים יתיישבו בגליל. גם זו גזענות. שוב, מי שמדבר על 'שוויון' ודוחה את זכותו של עם לשוב לארצו ולבנות את חייו בה (באמצעות ישובים) ועוד מכנה את הרצון הזה בשם 'גזענות', איננו מאמין בשוויון, ודומה שיפה לו הכלל המפורסם ההוא של חז"ל, אודות הפוסל במומו.
11. ח"כ עודה גינה כמובן 'כל סוג של פגיעה באזרחים' והוא כמובן מתנגד ל'טרור', אבל את נוכחות צה"ל בגדה המערבית הוא מכנה כ'טרור' והיא שראויה לדעתו לא רק לגינוי אלא למאבק מוחלט נגדו. ח"כ עודה לא ציין כמובן מדוע נוכח צה"ל בגדה המערבית (ונזכיר שצה"ל לא נוכח ברוב רובה של הגדה המערבית אבל נניח לפרט השולי הזה): הפנמת מסרי 'ההתנגדות' ו'זכות השיבה' וזכרון הנכבה על ידי צעירים שמסקנתם מהחינוך הזה 'לשלום' בקרב הציבור הפלסטיני היא לצאת ולהרוג אזרחים יהודים. לא הוגן להכניס מלים לפיו של ח"כ עודה, אבל לפחות בזירה הערבית הרחבה, ישנן אינספור התבטאויות לפיהן הואיל וכל היהודים משרתים בזמן כלשהוא בצבא הכיבוש, הרי שאין באמת דבר כזה אזרח ולכן לא מדובר בטרור אלא ב'התנגדות' ובכל מקרה לא מדובר בפגיעה באזרחים אלא בחיילים בפועל ובכוח, בעבר (מבוגרים יהודים) ובעתיד (ילדים יהודיים). שוב: ח"כ עודה לא הציג את הפרשנות הזו אבל זו הפרשנות המאומצת על ידי מספיק צעירים פלסטינים שמסיקים את המסקנה לצאת ולפגוע ביהודים, ועל מנת למנוע את מימוש הכוונה הזו פועל צה"ל באופן יום-יומי ומונע פיגועים באמצעות סיכולים הנשענים על מודיעין וגם על תאום בטחוני עם הרשות הפלסטינית.
12. בנקודה זו ראוי להביא ביקורת על שאלה לא מוצלחת שעלתה מהקהל, אודות הזדהותו בפועל של ח"כ עודה עם משפחת הנערה תמימי שסטרה על פניו של חייל. אין מה לעשות... בשדה ההסברה תמיד תנצח תמונה של נערה תמימה המכה חייל חמוש כל נסיון להסביר את כל מה שכתוב בסעיף הקודם. צה"ל כבר מזמן למד את התורה הזו, אבל תמיד תהיינה טעויות ותקלות. הנקודה היא לפיכך לא לשאול את ח"כ עודה מדוע הוא מזדהה עם נערה צעירה העומדת מול חייל, אלא מה הוא חושב על ההסתה השיטתית של ההנהגה הפלסטינית, באחד הכנסים שלה הוא עצמו לקח חלק, אותה הסתה העומדת ביסוד חובתו של צה"ל להגן על כל אזרחי המדינה, כולל על חייו של ח"כ עודה כמובן.
13. ח"כ עודה דיבר גם על צדק חברתי. הוא תאר יפה כיצד הקפיטליזם הישראלי נוקט בהפרט-ומשול, ומדוע מנקודת מבט של חיי היום יום - רווחה, חינוך, בריאות, פרנסה וכן הלאה - אין שום הבדל בין יוצא אתיופיה, חרדי מש"ס, ערבי מסכנין ובדואי מהתפוצה בנגב. מסכים. אלא שתנאי חשוב במימוש הגישה הזו הוא אמון הדדי. כשח"כ עודה מכנה אותי ושכמותי כ'גזען' על כך שאנו ממשיכים את מפעל ההתיישבות הציוני (ונניח לרגע את שאלת הגבולות שלו, כי כאמור עבור ח"כ עודה גם התיישבות יהודית בגליל [!!] היא 'גזענות'), הוא לא תורם לאמון.
14. ח"כ עודה הסביר שהסיבה להחלטה 922, זו שהביאה להשקעות עצומות במגזר הערבי, היא - ואני מצטט - 'נצחון השוק על הגזענות'. כמו בבדיחה המפורסמת והלא מאד מצחיקה על השפן והאריה והשועל, כשממשלת ישראל לא משקיעה במגזר הערבי זו גזענות וכשהיא כן משקיעה גם זו גזענות. אבל יש עניין חשוב בהרבה: ח"כ עודה ציין את ההתנייה של ראש הממשלה נתניהו במימוש החלטה 922: הריסת בתים לא חוקיים, עוד משהו ששכחתי כרגע ושיטור. ח"כ עודה התגאה בכך שכמו איש ציבור פרגמטי הוא קודם כל אמר 'כן' למה שיש, ואחר כך התפנה לחסום את מה שלדעתו ראוי למלה 'לא'.
15. כמו שיטור למשל או קודם כל. אבל בהמשך הדברים, לנוכח שאלה אודות האלימות החברה הערבית, ואחרי שהוכיח באמצעות סטטיסטיקה שגם על רמת האלימות הגבוהה בחברה הערבית אחראי 'הכיבוש', ואחרי שנמנע מלומר ולו מלת אחריות פנימית אחת לגבי הבעיה הזו, הוא הפנה אצבע מאשימה למדינה, הנמנעת מלבצע את תפקידה המרכזי בתחומי הפנים והאלימות: השיטור.
16. הנה זה שוב, ובקיצור: כשצריך לנגח את ממשלת נתניהו, מגדירים את החלטה 922 כנובעת מכניעת הגזענות בפני השוק ופועלים כנגד מרכיב בשיטור שבה. כשצריך לתרץ את האלימות הגדולה בחברה הערבית, מאשימים את היעדרו של אותו השיטור. לוגיקה101.
17. ח"כ עודה דיבר על העובדה שלפתע פתאום 'סופרים' את חברי הכנסת הערבים, דבר שכל המפלגות מימין ומשמאל לא עשו עד ימי אוסלו והפסיקו לעשות עם ביטול החוק לבחירה ישירה בשנת 2000. לפתע פתאום ח"כ גנץ, "לא כוס התה" של ח"כ עודה, מקבל מרוב הרשימה המשותפת תמיכה אצל הנשיא ריבלין. "אבל זו תמיכה טכנית" מסביר ח"כ עודה, כי כאמור גנץ 'הוא לא כוס התה שלו', "ולא מהותית". על מנת שתהיה מהותית, על חברי הכנסת של כחול-לבן לבחון את עצמם. למיטב הבנתי ח"כ עודה, המערכת הפוליטית בישראל לא-לא סופרת את חברי הכנסת הערבים בגלל שהם ערבים, אלא בגלל העובדה שתפיסת עולמם כחברי כנסת של הרשימה המשותפת או של מרכיבי הרשימה המשותפת, שוללת את בסיס קיומה של מדינת ישראל. זוהי עמדה שזכתה לגיבוי של בג"צ הגם שהיא שוללת את חוק יסוד הכנסת. כך או אחרת, שלילת קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (ואין שום סתירה בין עקרון זה להיותה של ישראל - כמו כל מדינה אחת, כולל צפון קוריאה - מדינת כל אזרחיה) איננה מאפשרת שותפות קואליציונית ומה לעשות שבישראל זו השיטה הפוליטית.
18. אתרגם בלירשותך ח"כ עודה את מה שכתוב בסעף הקודם לסיטואציה דמיונית: מוקמת ממשלת מרכז-שמאל בהשתתפותם של 'המדוכאים' כלשונך: חרדים, ערבים וכן הלאה, וכמובן כחול-לבן, 'עבודה', 'המחנה הדמוקרטי' וכן הלאה. בקווי היסוד מופיעות התחייבויות להשקעה מסיבית במערכת הבריאות ובביטוח סיעודי, בתשתיות ובתמא38, אבל גם הצהרות ברורות בנוגע לבטחונה של ישראל מפני איומים בטווח האזורי והמקומי. והנה אחרי חודשיים פורץ עוד סבב בעזה, ומבלי שמצטרפים אליו לוחמי החירות המהוללים מטהראן ומביירות, הנה נדרשת ממשלת הקואליציה השמאלית-מרכזית הזו לקבל החלטות מיידיות. לשיטתו של ראש הממשלה גנץ מדובר באלימות מטעם חמאס, המפעיל טרור באוויר ובמנהרות. לשיטתך מדובר הרי בהתנגדות לגיטימית נגד הכיבוש.
19. והיו עוד עניינים מעניינים שונים, אבל הפוסט הזה כבר ארוך מדי והגיע הזמן לומר תודה וערב טוב. אז רק הערה קטנה אחת ועוד אחת גדולה קצת יותר. הערה קטנה הקשורה לטיעון שלך אודות ה-700 ישובים יהודיים ו-0 ערבים. אמרת שאתה בעד שתבנה עיר ואז "נראה אם הערבים הם נגד בנייה רוויה" (כלומר על קומות). הם כמובן לא נגד, כפי שאפשר ללמוד מישובים כמו נצרת, דמשק וקהיר. "אבל כפר זה כפר" הקפדת לומר ברגש מעורר כבוד. ח"כ עודה, אום אל פחם על 50 אלף תושביה זה 'כפר'??? בחייאתכ. מילא מדובר בטיעון משונה, הוא בוודאי לא מסתדר עם התביעה הנכונה שלך לפתח מקומות עבודה כך שיותר נשים ערביות למשל תשתלבנה בשוק העבודה. או שאתה רוצה שבאום אל פחם, הכפר הקטן ליד עדר הכבשים, הנשים הערביות תלכנה לכס בגדים בנחל הסמוך, והגברים יעשנו נרגילה ויגלגלו שיחה על החיים. אי אפשר לדרוש מודרניזציה בלי מודרניזציה. אפשר אבל זה פשוט לא משכנע ולא רציני. אי אפשר לדרוש מודרניזציה בלי מודרניזציה. אפשר אבל זה פשוט לא משכנע ולא רציני. בעניין זה אתה עצמך אמרת דבר מרתק: שהערבים בישראל עזבו את המסורת ואילו המדינה עזבה אותם. נכון. אבל 'מדינה' זה לא באמת יצור מסויים שעוזב או בא והולך. 'מדינה' בכלל ומודרנית בפרט היא מערכת מורכבת הנשענת על מרכיבים רבים וניזונה מהם: הדג מסריח מהראש ללא ספק (ומבחינה זו 'המדינה' של פקידי האוצר 'עוזבת' את רוב אזרחי ישראל) אבל לכ דג יש סנפירים, קסקסים, איברים פנימיים, עיניים וכן הלאה. הנמשל אני מקווה, ברור: כשם שאת 'המדינה' הזו בנו יהודים שגם אצלם התרחש דבר דומה (הם עזבו את המסורת והמדינות בהן הם חיו עזבו אותם), והם לא חיכו ש'מישהו' יעשה עבורם את העבודה, כך גם כאן: ללא אנרגיה פנימית של 'בניין אומה ערבי' פרוגרסיבי, הרבה לא יזוז כאן. אבל תמיד אפשר יהיה לקרקר 'גזענות' ולהרגיש טוב.
20. אל תניח שכולנו לא יודעים היסטוריה, שכולנו מבינים מונחים כמו 'שוויון' או 'דמוקרטיה' באופן הפשטני המוצג אצל 'האנשים החושבים'. אכן, רוב הציבור לא יודע היסטוריה, וכפי שראית לא כולם יודעים לשאול שאלות או להקשיב לתשובות. אבל ביסודו של דבר האינטואיציה הציבורית יודעת להבדיל בין טיעונים אמינים לטיעונים אמינים פחות.


יום רביעי, 11 בדצמבר 2019

הרמן כהן לא רוצה שהיהודים יהיו מאושרים וזו סיבה להתנגד לציונות




מתוך: יהושע א"ב, "האם יש עדיין משמעות מעשית למושג אור לגויים", אחיזת מולדת: עשרים מאמרים ורישום אחדתל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008 , עמ' 68.

בתחילת המאה העשרים פנה הפילוסוף היהודי הגרמני מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן, והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזו מכל וכל: האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם מאושרים כמו כולם? שאל בסרקאזם מר. האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים, בשעשועי דגלים ומצעדים? ענה לו בובר: לא, חלילה, גם במדינה החדשה לא נוותר על השליחות הדתית והרוחנית שלנו כלפי העולם, אלא שמעתה ואילך נממש אותה כקולקטיב החי חופשי במדינתו. הרמן כהן לא השתכנע וסירב להצטרף לתנועה החדשה

קטע 2 
מתוך: רוזנצווייג פרנץ, "כתביו היהודיים של הרמן כהן", נהריים: מבחר כתביםירושלים: מוסד ביאליק, 1960, עמ' 150–151.

[...] הטעם הכמוס ביותר לדחיית הציונות לא נתגלה גם בוויכוח של שנת 1916 [הוויכוח בין כהן לבובר]. הוא נרמז רק במקום היחיד שבו מזכיר אותה ספר העיזבון - ואף זאת באקראי בלבד - ששם הוא מציין אותה כ'אפיזודה'. למה התכוון בכך, אפשר יבהירו דברים שאמר פעם בפני, שעה שנזף בי בשל יחסי הסבלני יתר-על-המידה לגבי הציונות, ואני ניסיתי להצטדק. הוא שיסעני בדברי, הטה אלי את ראשו הכביר שהקיפוהו תלתלים רכים וענוגים, באשרת של איום, ואמר: 'אומר לך משהו', ותכף לכך, כשהוא מעמם את קולו לכדי לחש רועם: 'פרחחים אלה [הציונים] רוצים להיות מאושרים!' עתידה של הציונות מקופל בכך אם כנגדה או לטובתה נאמרו דברים אלה. נגד ציונות שמתווה את דרכיה ומטרותיה בתחומה של אפיזודה, [...] דבר זה שאילו היו תולדות-עמנו זרועות אושר לא היינו באים לידי משיחיות, הוא שיצדק; ולא עוד אלא הציונות גופה שתסתור אותו - כן אני מקווה - תצדיק אותו.