יום ראשון, 7 באוגוסט 2022

לא שאין חשיבות והשלכות ל-BDS ולתומכיהם ב'הארץ' ובעוד מקומות בארץ, אבל פרספקטיבה היסטורית אולי תורמת לפרופורציות - או: כבר שמענו את הטיעונים האלה

 ישראל מדינת אפרטהייד.

הציונות היא גזענות.

חוק השבות שווה במהותו לחוקי נירנברג.

האלימות הערבית מובנת בהנתן תנאי החיים שלהם.

נשמע מוכר?

בוודאי. אלו טיעוני היסוד של שוללי קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם, בין אם הם יושבים במערכת 'הארץ', בין אם הם מועמדים לפרס ישראל בשל תרומתם למחקר אקדמי כלשהוא, בין אם חבורת מטורללים, בין אם הם ישבו פעם על הכסא בו ישב דוד בן גוריון ובין אם אבא שלהם היה פעם שר בכיר בממשלות ישראל מרובות, והרשימה הזו חלקית כמובן.

אבל מסתבר, כשמתסבר, ומסתבר כשלומדים היסטוריה, שכל כנופיית הליצנים הזו לא המציאה שום דבר חדש. במהלכה של מלחמת העולם הכי שנייה, לפני אך בעיקר אחרי שהאיום של רומל במדבר המערבי התנדף, עמל הנציב העליון הרולד מקמייקל על מזכרים שתפקידם היה להזהיר את ממשלת בריטניה מפני האיום הציוני בכלל, ומפני הסכנה ש'הספר הלבן', זה שהתקבל ב-17 במאי 1939 ולמעשה הכריז על גירושין חד צדדיים של בריטניה מ'מדיניות הבית הלאומי', לא יוכל להתממש אם ממשלת הוד מלכותו לא תנקוט כמה צעדים נחרצים לדיכוי פוטנציאל 'הטרור היהודי'.

בין השאר כתב מקמייקל בתזכיריו כי אין שום הבדל בין התכנית הציונית לאידיאולוגיה הנאצית, בשני מובניה: הפנימיים והחיצוניים. החיצוניים - כלומר רצונם של הציונים ליצור לעצמם 'לבנסראום' (כך כתב הוד מעלתו הנציב העליון באחד מתזכיריו), ואילו הפנימיים - כוונת המוסדות הציוניים (הסוכנות, ההיסתדרות וכן הלאה, שממילא היו קשורים ולפותים זה בזה במישור הרעיוני והפרסונלי גם יחד) לנהל את הציבור שלה בשיטות 'נאציונל-סוציאליסטיות' (כך במקור).

כדי להדגיש את הסכנה הציונית תיאר מקמייקל את הכוח הצבאי העומד לרשות היהודים באופן מוגזם פי שלושה ממה שהיה לישוב בפועל. ההגנה למשל תוארה על ידי ככוח המונה כ-100 אלף אשה ואיש (כ-50% מהם מצויידים בכלי נשק) ועל האצ"ל הוא כתב שמדובר בכוח המונה לכל הפחות 5000 איש. כידוע, בשיאה מנתה ההגנה על הנייר פחות מ-40 אלף אשה ואיש, רק לשליש מהם היה נשק תקין, והאצ"ל, גם במופרזות שבגוזמאותיו המרובות, לא חצה את קו ה-4000, וגם זה ביחס לספטמבר 1948, תקופה אחרת לחלוטין.

מדוע סבר מקמייקל שעליו להגזים בכוחו של הישוב היהודי? כי הוא ידע שבראש ממשלת בריטניה עומד אדם מסור לעניין הציוני עד כדי כך ששרי ממשלה למיניהם דיווחו על זעמו של צ'רצי'ל בכל פעם שמישהו ניסה לערער על מחוייבותה של בריטניה ל'בית הלאומי', או לפקפק בנכונותה של 'הצהרת בלפור'.

בדיוק מאותה הסיבה הקפיד מקמייקל והקפידו גורמים אחרים ששטמו את הציונות ואת מדיניות 'הבית הלאומי', לצייר את הערבים לא רק במונחים של 'אותנטיות' ולא רק במונחים מובנים מאליהם (אפילו ליהודים ואפילו לצ'רצ'יל) של אינטרסים ונפט וגיאו-פוליטיקה מהאוקיינוס עד למפרץ - כל אלו סיבות מספיקות לתחושות 'האהדה הטבעיות' שאמור לחוש כל בריטי כלפי העם הערבי האציל - אלא לעשות מאמץ ואת האלימות הערבית לתאר ולהציג כנובעת מתסכול של אי-מימוש גדולתם הטבעית. 

ולמי שלא זוכר במה מדובר, נזכיר את האלימות האנטי-בריטית לא 'רק' במהלך 'המרד הערבי' בשנים 1939-1936, אלא בעיקר (שהרי אנו עוסקים בענייני מלחמת העולם השנייה) את מרד אל כילאני בעיראק, שמילא היה אנטי-בריטי, הוא היה גם פרו-נאצי, בדיוק כפי שהמופתי לא היה סתם אנטי-ציוני ואנטי-בריטי אלא גם פרו-נאצי.

נשמע מוכר? בדיוק. זו היתה הכוונה. לא שהמסקנה היא שיש להוריד את מפלס הדאגות. ממש לא. אבל הידיעה שמדובר במאבק שנמשך לכל הפחות 100 שנה, אמורה לתת למאבק מימד סטואי מעט יותר. או בעברית פשוטה: אין צורך להתרגש יתר על המידה מכל מאמר שמפרסם 'הארץ' פרי עטם של המנוולים התורנים הממשיכים את הפרוייקט של מקמייקל, שגם הוא, כמה מפתיע, לא חולל אותו אלא תרם את שלו לנוסחה האנטישמית והאנטי-הומנית והאנטי-הוגנת הזו, שכל כולה הונאה עצמית שיתכן שעצם קיומה הוא הוא הדבר המסוכן, ולא האיום שהיא מייצרת כנגד זכותם של יהודים להיות יהודים.

ומה הנוסחה? כל מה שיהודים עושים פסול כי עצם קיומם של יהודים לכל היותר מפוקפק וחשוד, שלא לומר פסול. ומדוע? ראשית - כי יהודים מתעקשים להמשיך ולהתקיים כיהודים (הגם שהם לא מצליחים ולעולם לא יצליחו להגדיר בדיוק מה משמעות היותם יהודים, הם רק יודעים - בדיוק כמו אויביהם בדמשק, הר-אדר, רחוב שוקן, אוניברסיטת חיפה ועוד כמה מוסדות אקדמאים ובעוד ובעוד ובעוד מקומות ואתרים - שהם קיימים). 

שנית - כי ליהודים אין לא נפט ולא נתיבי שיט, והחוצפה היהודית המפורסמת לא כוללת את החוצפה המאפיינת את התרבות הערבית ואת התרבות הערבית בלבד, להאשים את כל העולם אחותו ואשתו בכל צרותיהם, תוך כדי שהם מקפידים להזכיר שהם הם המציאו את התרבות ובלעדיהם לא היתה אלגברה וגם לא אסטרונומיה וכן הלאה.

אז מה הלאה? מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה: נמשיך לחיות ליצור ולעבוד. ומדי פעם נזכיר לעצמנו מה מקור העוינות, ועל ידי תזכורת עצמית בת כמה שנים העוינות הזו, נוכל למדוד את הישגיה העלובים, לחייך, לירוק אולי לכאן או לשם, ולהמשיך הלאה.


יום שני, 11 ביולי 2022

אלי ציפורי, תיק 4000, וצוללות - או: מדוע 'תחרות' זה בלוף ומדוע יש אנשים שמבחינתם חשוב מאד שנתמקד בדיון בבלופים מכל הסוגים ומשני הצדדים ולא בנושאים האמיתיים

 


הקשבתי רוב קשב להרצאה ארוכה מאד של העיתונאי אלי ציפורי בפורום קפה שפירא בנושא תפקיד התקשורת בהפללת נתניהו.

יסלחו לי אנשים מכל הצדדים אם אומר את מה שאני מבין בלי לעשות חשבונות מחנאיים. כבר מזמן הבנתי שאני אהוד ומשוקץ בו זמנית גם פה וגם שם, ואם נותר חבר אחד או שניים שמוכנים להקשיב לדברים בשפת ליבם, דייני.

קשה מאד לסכם שיחה שנמשכה שלוש שעות וחצי. מראש אומר שאני בוחר לשים את הדגש על מה שהבנתי כעיקרי הדברים. ובכן, הטיעון של ציפורי הוא בקיצור זה:

א. נתניהו, כמאמין עמוק בתחרות, ראה בשינוי תחום התקשורת משימה ראשונה במעלה.

ב. הקרטל-למעשה שיש בתחום התקשורת ראה בכוונות הללו איום אסטרטגי על הבלעדיות, ולכן עשה כל שביכולתו - כולל תפירת התיקים - על מנת למנוע את השינוי המיוחל.

ג. נתניהו ידע שהוא עומד להתקל ביריבים נחושים וחסרי עכבות, אבל בניגוד לקודמיו שניסו לקדם תחרות בענף התקשורת, היה לו ברור שהתמיכה הציבורית הרחבה לה הוא זוכה תאפשר לו לספוג כל ביקורת מצד הקרטל-למעשה של התקשורת הישראלית, מה גם שבעידן של רשתות חברתיות קל היה לו לעקוף את המגבלה הזו.

ד. מה שנתניהו אולי לא העלה בדעתו, היתה האפשרות שהקרטל-למעשה לא יעצור גם בתחום עבריינות קשה על החוק, ושבפרקליטות ובמשטרה יהיו מספיק אנשים שיעשו כל שביכולתם על מנת להפילו.

ה. עבריינות חמורה זו נשענה על שלל גורמים ויוצרי דעת קהל (''מהנדסי תודעה'') כמו למשל בן כספית, גיא פלג וכמובן אמנון אברמוביץ' שהמציאו ידיעות שלא היו, ניפחו שמועות, ציטטו את עצמם, וכך יצרו את מראית העין שמדובר בשחיתות שלטונית עמוקה מצידו של נתניהו, בכלל ובפרט שהפרקליטות נשענה על תעשיית-שקרים זו על מנת לייצר כתב אישום, שאחד מגיבוריו, פילבר, הוכרח ככל הנראה להפוך לעד מדינה, בתהליך מלא ''חורים שחורים'' כפי שהגדיר זאת ציפורי, כלומר הפרקליטות עצמה עברה על חוקים רבים בדרכה לנסות ולבסס את תיק 4000 בעיקר.

ו. המהלך הצליח שכן מספיק שכמה עשרות אלפי בוחרים מהימין העמוק שבכל זאת מתאפיינים במצפון ציבורי חזק, לא יכלו להרשות לעצמם לתמוך בליכוד כל עוד בראשו עומד אדם החשוד ב"מרמה והפרת אמונים".

כאמור, כל זה 'בקיצור'. מתנצל, מן הסתם החמצתי ודילגתי על לא מעט דברים. ומכאן להתרשמותי ולתובנותי:

1. אלי ציפורי עושה עלי רושם של איש מקצוע לעילא.

2. כל עוד לא התקבל הסבר אחר להן, הטענות שלו לגבי התנהלות הפרקליטות בעיקר סביב פרשת פילבר מעוררות פלצות, לא פחות. לצערי, כהיסטוריון שמכיר פרשיות מסוג זה - פרשת דרייפוס היא המפורסמת ביותר - הפרקטיקה של לשקר באמצעות עובדות, חצאי אמיתות והוצאת דברים מהקשרם, היא לא המצאה חדשה. אני גם מכיר אותה אישית, אם כבר מצביעים על דוגמאות. לגופו של מקרה-פילבר: ציפורי מפרט שורה של 'חורים שחורים' כהגדרתו לגבי הימים בהם ישב פילבר במעצר, במהלכם הפך לעד מדינה. מה זה 'חור שחור'? פשוט: העדר תיעוד! עובדה שהוצדקה בטענה מדהימה: 'הפסקת חשמל'.

3. ציפורי מדגיש את התיזמון של ניפוח הנושא - ערב בחירות - ומבחינה זו הוא לוקה בחד-צדדיות חמורה, שהרי מי אם לא נתניהו אלוף אנשי הציבור אצלנו בלנצל רגעים אחרונים של הצבעה (''הערבים נעים לקלפיות'') על מנת להשיג הישגים אלקטוראליים. האשמים האמיתיים בתחום זה הם כמובן כל האזרחים או לפחות 99.5% מהם שאינם טורחים להבין מה היא פוליטיקה, מה החלופות הממשיות העומדות על סדר היום, ובמקום זאת עסוקים בלסכם את עמדותיהם לכאורה (כי לא מדובר בעמדות מגובשות אלא בבליל של קלישאות מבוססות רגש בעיקר) על שתיים-שלוש סיסמאות (נתניהו הרי ניצח את פרס ב-1996 בין השאר באמצעות סיסמה 'פרס יחלק את ירושלים', וב-1999 הוא ניסה לקושש קולות על ידי הסתה של תומכיו-בפוטנציה נגד 'השמאל ששכח מה זה להיות יהודי'). במלים אחרות, אם יריביו של נתניהו הם ''מהנדסי תודעה'' העסוקים בלעשות מניפולציות על דעת הקהל כדי להשפיע על תוצאות הבחירות, נתניהו הוא רב-אמן, ארכי-ארכיטקט, אדריכל-על בתחום. על השאלה האם מה ש'מותר' לעיתונאים לעשות 'מותר' גם לראש הממשלה, יענה כל אחד בעצמו, בשקט, כשאף אחד לא בסביבה. מי שמודאג ממצבו של השיח הציבורי בישראל לא יכול לשאוב נחמה לא מהעובדה שנתניהו ''מהנדס תודעה'' בדיוק כשם שיריביו הם כאלו. כי אלו ואלו דברי אלוהים רעים.

4. ציפורי מקבל ללא ביקורת את הנחות היסוד של נתניהו, ושל הימין הכלכלי-פוליטי כולו, לפיהן תחרות תתרום לתקשורת ותהפוך אותה לעיסוק הגון הממלא את תפקידו. וכאן הכשל המרכזי שלו, אבל לא מדובר בשחיתות או שקר, אלא פשוט בדבר החשוב באמת, שהוא-הוא שאמור היה לעמוד בלב ליבו של הדיון הציבורי: תפיסות עולם שמהן נגזרת מדיניות שתפקידה לשפר את המציאות עבור רוב האזרחים או לפחות באופן שקוף במסגרתו גם זה שנפגע ממדיניות מסויימת יבין מדוע הדברים הם כאלו, שלא מדובר באפלייה על בסיס מוצא וזהות, וכי אולי בפעם הבאה מישהו אחר יצא מופסד ובכל מקרה החיים הציבוריים מורכבים מאד ואי אפשר הכל, אבל את הבסיס הבסיסי יש לכולם בערך באותה מידה.

ועל העניין הזה - תפקיד התחרות בשיפורה של התקשורת (או בכלל) - לא שמענו מלה לא אצל ציפורי, וגם לא אצל כל העיתונאים שאותם הוא מבקר, אולי בצדק, אבל על בסיס אחר ומסיבות אחרות המסתכמות בבעיה הכי גדולה שלנו כאן: העדר דיון לגופו של עניין.

במה דברים אמורים. ציפורי בעצמו מבחין ובצדק בין שני מימדים של 'התקשורת': התשתיות, והתוכן. אומר בקיצור שהמחשבה שתשתיות תקשורת ישופרו בזכות תחרות אין לה שום בסיס בלשון המעטה. בדיוק כפי שמדינה עושה כבישים, בתי חולים, בתי ספר ובטחון, כך גם תפקידה לפרוס אנטנות וסיבים אופטיים. הנה השר יועז הנדל, לא בדיוק סוציאלדמוקרט, הבין את זה. מה יניע חברה פרטית להניח סיבים אופטיים ברמת הגולן או בשכונות עתירות הערבים (הנשענים לצרכי תקשורת על לווינים כידוע)? כלום ושום דבר. ע"ע 'תמ"א 38', עוד אחת מהתועבות של משרד האוצר. אנטנות? בבקשה: הנתון האחרון השמור עמי הוא שמאז שכחלון הגאון יישם את השינוי הטכנולוגי בתחום הסלולר, שינוי שהתקיים בעולם כולו והוזיל מחירים בעולם כולו, וחצי מהציבור התפעל מהגאון האמיץ שהוריד לנו את מחירי הסלולר, הוא שמספר האנטנות ירד מ-9000 ל-7500, וזה בזמן שמספר מכשירי הטלפון הסלולרי ורוחב ועומק והיקף השימוש בהם עלה בעשרות אם לא במאות אחוזים. הנה לכם 'התחרות' כתנאי יסוד ל'כלכלה נכונה'. ממש בקיצור: בולשיט.

באשר לתחרות כתורמת לשיפור התוכן. ובכן, למלה 'תוכן' יש כאן שלושה מובנים: א. היצע השידורים (נטפליקס ודומיו אם זה לא מובן). ב. היצע דעות ב'שוק הרעיונות'. ג. איכות יצירת והצגת המידע.

סעיף ג' הוא היחיד החשוב מנקודת המבט המעסיקה אותי כאן, ושכדאי שתעסיק כל אזרח המודאג ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית (והלא ישראלית אבל נניח לאחרים להתמודד עם בעיותיהם, אנחנו כמובן מוזמנים לקבל - או לספק - השראה): 'קנאת סופרים תרבה חוכמה' הגדירו זאת חז"ל, ומבחינה זו אלי ציפורי יודע טוב ממני בתחומו את מה שאני יודע היטב בתחומי - אין שום קשר, ולו עקיף ומקרי, בין קיומה של 'תחרות' לבין רצונו, מוכנותו והתכוונותו של עיתונאי, או היסטוריון, לעשות כל מאמץ לייצר ידע ולהציגו באופן האמין ביותר. בכל הקשור לתיק 4000, אלי ציפורי כך עושה רושם, הוא המקור העיתונאי האמין ביותר. הוא לא עושה זאת מסיבות של 'מניע הרווח' (האמא של 'התחרות') אלא בזכות הערכים, החריצות והאומץ שלו. אני הייתי רוצה לומר על עצמי דברים דומים בתחום ההיסטוריה, ובדרך כלל אני מצליח לומר דברים כאלו על עצמי בתחום המקצועי שלי, ואני יכול להוסיף שערכי המקצועיים אין להם שום קשר ולא מקרי לרעיונות המופלאים המנחים את גאוני פורום גועלת או צדיקים דומים אחרים שבתחום הבנת הכלכלה עושים הכל חוץ מאשר להתבונן במציאות.

סעיף א' לא מאד חשוב. אמנם יש בו הרבה כסף, אבל הוא לא שלי, ולא של רוב הציבור, המתנהל, כמוני, בתחום זה כצרכן שמוכן לשלם כך ולא אחרת, אבל יודע שמה שמשפיע על המחירים זה לא 'האיכות' הגבוהה יותר של הסדרות בנטפליקס (או בדיסני או בכל ספק אחר), אלא תנודות כאלו ואחרות המסתכמות בשורה תחתונה חודשית: כמה כל אחד מאיתנו מוכן לשלם, ומדובר בדרך כלל בסעיף הוצאה לא כבד. עובדה.

סעיף ב' הוא שערורייה בפני עצמה: המחשבה שתחרות אמורה להיות הבסיס להבנה טובה יותר של המציאות, כי כשם שמציגים בפני הלקוח בסופר קפה טייסטרזצ'ויס מול עלית, ושהוא 'יבחר' ו'שהטוב ביותר ינצח', כך יש להציג בערוץ 12 את 'החדשות' מול אלו של ערוץ 14 ושהלקוח 'יבחר' מה נראה לו אמיתי יותר, היא מחשבת עיוועים מגוחכת מנקודת המבט היסודית ביותר הכרוכה במושג חדשות: האמת. אמת היא לא עניין של רייטינג. נקודה. ההיסטוריה של התודעה האנושית מלאה בדוגמאות לקביעה זו וכל מלה נוספת בעניין פחות ממיותרת.

אז מה היה לנו: אם אנשים העוסקים בייצור ובהפצת ידע (עיתונאים קודם כל), יאחזו באדיקות בערכים המקצועיים המשמשים לאלי ציפורי בבואו לברר את התנהלות הפרקליטות בפרשת תיק 4000, מצב השיח הציבורי יהיה בהכרח טוב יותר. ולהפך. כרגע זה להפך, 'אפילו' במקרה של ציפורי בבואו להציג את השקפת עולמו של נתניהו בתחום הכלכלי-פוליטי ('תחרות היא ברכה לכלכלה' או כל ניסוח שטותי ותלוש מהמציאות דומה אחר) כמוסכמה שאין להרהר אחריה.

ונותרת השאלה החשובה שקשה יהיה לענות עליה באופן ממוסמך - ומזלנו הוא שאנחנו יודעים או אמורים לדעת שלא כל היפותזה סבירה תלויה במסמכים ועדויות (סתם דוגמא: אין שום עדות חומרית להיפותזה שהאדם הקדמון קיים יחסי מין) - האם נתניהו מבין את כל מה שכתבתי כאן (ולא אני הוא הנושא, אלא הדברים שכתבתי). כלומר האם נוח לו שהשיח הציבורי ינוע בין שני קטבים הולכים ומתרחקים של ''מהנדסי תודעה'' רלב"יסטים לבין יריביהם - שנראים ונשמעים בדיוק כמותם - הקוראים בגרון ניחר 'רק ביבי'.

כי מצב הדברים הזה מכסה על נושאים כמו אלו שהזכרתי ואלו שלא הזכרתי. מה הזכרתי? את המוסכמה לפיה תחרות היא תנאי לכלכלה נכונה (היא לא, בשום תחום, אלא במובן ג' הנזכר - קנאת סופרים וגו', אבל לא לזה מתכוונים נביאי השקר ושוטי הנבואה של 'התחרות'). הנה בדבר-ראשון מאמש, דיווח על מחקר המתייחס ל-125 שנות השקעה ציבורית בתשתיות (לא תחרות, תכנון!) והשלכותיה (המאד חיוביות) על הכלכלה. כך אמורה להראות עיתונות ראויה לשמה. על זה אמור להתקיים הדיון.

מה לא הזכרתי? לפני שעה קלה שמעתי במסגרת הרצאה שעסקה בהיסטוריה של הפרטת מספנות ישראל (אוי משרד האוצר משרד האוצר, ''הנערים'' של תחילת שנות ה-90' כבר יצאו לפנסיה, הטימטום הפסיבדו-מלומד של העמרצים הנמרצים הללו נשאר כשהיה), עדות מיודע דבר (למזלי שכחתי את שמו), שהסביר לשומעים (23 אנשים וממוצע הגיל שלהם 80) כי כאשר ניגש זאב אלמוג לנהל את מספנות ישראל אי אז באמצע שנות ה-80', ואחרי שהצליח לייצב את המערכת ולעשות סדר, הוא ניגש לקדם את הדבר החשוב שהוא, כמפקד חיל הים לשעבר, ראה לנכון כתנאי מועיל לבטחון ישראל (ועל הדרך לכלכלתה): ייצור צוללות במספנות ישראל. איך זה נגמר כולם יודעים (אבל לא מה היה בין לבין): צוללות לא יוצרו כאן באומת הסטארט-אפ, כי 'מחנה לאומי' זה ללעוג ל'סססמולנים', לא חלילה לשמור את נכסי הלאום (תעשיה למשל) ולטפח אותה.

הנה עוד נושא שנתניהו וחבר מעריציו לא היו רוצים שנדבר עליו. איך קרה דבר שצמח תמר והפילים מסתובבים מבלי להפגע. תמר, טיסנקורפ, נפסישי, פוטייטו פוטייטו.


יום שישי, 1 ביולי 2022

גיאוגרפיה, מתמטיקה ותעמולה – או: מדוע למדינת היהודים 'מגיעים' עוד פי שניים משטחה הנוכחי

 היכן 'פלסטין'? איזו חטיבה גיאוגרפית 'טבעית' היא מהווה? על שאלה זו יש להשיב קודם כל על דרך השלילה: פלסטין היא בוודאי לא חלק ממצרים ולא חלק מסעודיה. היא המשך ישיר של עבר הירדן המזרחי, אבל רק עד האזור המדברי. הגליל העליון של פלסטין בת זמננו הוא ללא ספק המשך של דרום לבנון, בדיוק כפי שהגולן מתמזג בדרום סוריה. אבל בפועל, הן עקרונית, הן תיאורטית והן היסטורית, פלסטין לא היתה חטיבה גיאוגרפית מובנת מאליה.

הצירוף 'לאומיות-פלסטינית' שמקובל היום ככותרת של התנועה הפלסטינית להחזרת הזכויות של הערבים הפלסטינים בפלסטין, לא היה קיים בראשית הופעת הלאומיות הערבית בפלסטין. טענה זו נשמעת כפרדוקס. אבל אם מבחינים בין פלסטין כשם של ארץ במובן הגיאוגרפי, לבין פלסטין כמושג פוליטי, הרי שלא מדובר כלל בפרדוקס.

למה הדבר דומה? לשימוש הרווח היום במושג 'אמריקה' כמלה נרדפת למדינה פדרלית בשם ארצות הברית, לעומת השימוש במושג 'אמריקה' כמושג המתייחס מאז 1498 ליבשת שלא היתה מוכרת באירופה עד 1492 . הגנרל חוסה דה סן-מרטין, אחד ממשחררי אמריקה בתחילת המאה ה-19 , דיבר על עצמו ועל שותפים אחרים לרעיונותיו, כמו ג'ורג' וושינגטון וסימון בוליבר, כעל 'אמריקנים'. במלים אחרות, בתחילת המאה ה- 19 , המושג 'אמריקה' שימש גם לגיאוגרפיה וגם לפוליטיקה.

באופן מהופך, עד 1920 המושג 'פלסטין' שימש בקושי כמושג  גיאוגרפי, ובוודאי לא כפוליטי. מושגים אלו אוחדו לא לפני 1937. כידוע, המושג 'פלשתינה' הומצא על ידי הרומאים במאה ה-2 לספירה, נוצרים כינו את הארץ הזו 'ארץ הקודש', ובתקופת הכיבוש הערבי אזור מסויים בארץ הזו כונה 'ג'ונד-פלסטין'. אין ולא יכולה להיות הסכמה מוחלטת לגבי גבולותיה הגיאוגרפיים של ארץ ישראל, או 'ארץ הקודש' או 'פלסטין' אם לנקוט במושג המשמש היום את התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל אם לשפוט על פי ההיסטוריה הגיאוגרפית עולה תמונה ברורה למדי: הירדן עובר בליבה של הארץ ולא מסמן את גבולה המזרחי כפי שמובן מאיליו בימינו. די להביט במפות של הגיאוגרפיה המקראית ולהשוותן להגיון הגיאוגרפי של האימפריה הרומית ולאחר מכן של גורמים אחרים ששהו בארץ תקופות כאלו ואחרות. 'אפילו' המושג 'סוריה הדרומית' מקפל בתוכו את ההגיון הגיאוגרפי הזה.

על יסוד ההגיון ההיסטורי הזה הציגה התנועה הציונית את המפה המושכחת שלה בפני מנהיגי העולם ב-1919: ארץ ישראל השתרעה מדרום לליטני, ממערב למסילה החיג'אזית ועד למפרץ אילת, ונהר הירדן עבר כמובן בליבה. מנהיגי התנועה הציונית אותו הזמן הקפידו להבהיר באותה הזדמנות את ההגיון הגיאוגרפי-כלכלי של המפה שהציעו: מקורות המים בצפון אמורים היו להיות הבסיס לפיתוחה של הארץ באמצעות חשמל שיופק מהם.

הבריטים שכבר שלטו בארץ מאז 1918 קיבלו את ההגיון הזה במלואו. אלא שב- 1922 נפל דבר: מסיבות עליהם עמדו היסטוריונים כמו ישעיהו פרידמן, החליטו הבריטים לחלק את הארץ ולהפוך את נהר הירדן לגבולה המזרחי. עם זאת, המנדט שהופקד בידיהם כלל את שתי הגדות, והמושל הבריטי שישב בירושלים הופקד על ענייני שתיהן.

המשמעות המעשית המרכזית של חלוקה זו היתה להצר את צעדי המפעל הציוני ולהגביל את המחוייבות הבריטית לבית לאומי לארץ ישראל המערבית בלבד. כאשר החליטו הבריטים לעשות שימוש במושג 'פלשתינה' כשמה של א"י המערבית, התנגדו לכך גם היהודים וגם הערבים שהמשיכו לראות בארץ כולה את 'סוריה הדרומית' ורובם כמובן התנגדו לעצם שלטון המנדט, קל וחומר למחוייבותו לציונות.

היהודים מצידם המשיכו רובם ככולם להתייחס לא"י המזרחית כאל חלק טבעי של ארץ ישראל, ובינתיים הם דרשו שליד המלה פלשתינה תופיע המלה 'א"י'. המושג 'פלסטין' אמנם הופיע במשמעות פוליטית לפני 1922 , אך באופן מקומי: עיתון בשם 'פלסטין' החל לצאת לאור ביפו ב-1911, אך מטרתו היתה לקחת חלק פעיל בקידום האפשרויות שנוצרו – כך רצו רבים להאמין – אחרי מהפכת 'התורכים הצעירים' ב-1908, לדמוקרטיזציה ולביזור פוליטי באימפריה.

לסיכום, לא ב-1911 וגם לא ב-1922 ייצג המושג 'פלסטין' גיאוגרפיה קונקרטית מבחינה ערבית. כידוע, התנועה הלאומית הפלסטינית בימינו עושה שימוש קבוע בתמונה עליה ארבע מפות, באמצעותה הם מראים לכל מי שרוצה לשמוע, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים. במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בצבע ירוק, הצבע המסמל את האסלאם, והמסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית. על המפה השנייה, שכותרתה 1947, הסימון הירוק מכסה 44% מהשטח. בשלישית, שכותרתה "1967" אבל היא מתייחסת לקוי שביתת הנשק של 1949,  הירוק מכסה 22% מהשטח. על המפה הרביעית, שכותרתה 2020 , כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח. אכן תמונות קשות.

נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל הטענה הזו היא עוד קלישאה עממית שברוב המקרים לא רק שאיננה נכונה אלא שבמקרה הזה היא מוטעית לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור הגיאוגרפי המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במושגים לאומיים-פלסטיניים, ואילו כמה קבוצות עלית דיברו על הגיאוגרפיה 'הפלסטינית' כחלק מהגיאופוליטיקה של 'סוריה הגדולה', שלשיטתה כללה את האזור בו מתקיימות היום לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

על פי הגיון גיאופוליטי זה, כלומר בהמשך לתפיסתם העצמית של הפלסטינים בראשית דרכם, הרי שעל פי תפיסת 'סוריה הגדולה', השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ- 1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-8% (24 אלף קמ"ר מתוך 310,000). אבל גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920 - הסיפור דומה למדי. מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה, השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-20% (24 אלף מתוך 117 אלף קמ"ר).

הפיתוי לשחק במספרים גדול, אולי כי מספרים – בניגוד לרעיונות - הם מוחלטים ו'מדברים בעד עצמם' כביכול כמו 'תמונות'. על רקע התעמולה הפלסטינית המוצלחת יש להודות, הפיתוי רק גדול יותר. ובכן, 'פלסטין' אותה תובעים לעצמם – ולעצמם בלבד – הלאומנים הפלסטינים, היא כל השטח שלא משמש את כל המדינות הערביות האחרות. מדינות ערביות אחרות אלו ירשו את מקומה של האימפריה העות'מנית.

אמנם בעולמנו עקרון 'הצדק החלוקתי' הוא רק נקודת ייחוס מוסרית ולא סרגל לקביעת גודלן של ארצות. בקנדה למשל 37 מליון נפש על שטח של 9 מליון קמ"ר, ואילו רק במטרופולין של מקסיקו-סיטי מצטופפים יותר מ-23 מליון נפש על שטח של פחות מ- 5,000 קמ"ר, אבל לצורך הטיעון נעקוב אחר ההגיון שלו, תוך התעלמות ממקרים כמו רוסיה, קנדה ומדינות אדירות שטח אחרות.

להלן הנתונים: שטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מליון קמ"ר. חיו בה 35 מליון נתינים, מהם חצי מליון יהודים. אם לסורים שפעם היו נתינים עות'מנים, או לטורקים שפעם היו נתינים עות'מנים, או למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, הרי שגם ליהודים.

על פי המתמטיקה של 'הצדק החלוקתי' המדומיין הזה, השטח לו ראויים היהודים הוא כחלקם היחסי באוכלוסייה, כלומר 1:70, שהם 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית. על פי אותו משחק במספרים (המשמש כזכור את התעמולה הפלסטינית ואת עושי דבריה בעולם כולו, חלק מהם אזרחים ישראלים נמרצים ומוכשרים), הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס.

אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות ההגיון הפוליטי של הפלסטינים ב-1920, ולבדוק מה השטח שקיבלה סוריה, שאמנם לא הצליחה לממש את כוונתה להיות גדולה, אך נותרה ולרשותה לא פחות מ- 183 אלף קמ"ר, קצת יותר מ- 3.5% משטח האימפריה העות'מנית. הואיל והפלסטינים ראו עצמם ב-1920 כחלק מסוריה הגדולה, והואיל וחלקם בכלל נתיני האימפריה העות'מנית נוחה עדן היה כ-2.3%, והואיל וסוריה גדולה הכוללת את פלסטין לא קמה, הרי שלפלסטינים מגיע על פי מתמטיקת הצדק הזו 2.2% מתוך 183 אלף קמ"ר, כלומר מעט יותר מ-4000 קמ"ר.  אם 'תמונה' אחת – מפה במקרה הזה – 'שווה אלף מלים' של תעמולה, כך גם מתמטיקה פשוטה של 'צדק חלוקתי'. מסקנתה הפוכה כמובן. כל השאר פוליטיקה, כלומר אמנות האפשר (או במצב הדברים הפלסטיני: אמנות האי-אפשר).  

יום חמישי, 30 ביוני 2022

נתניהו שכח מה זה להיות יהודי

 


לשמוע את נתניהו בנאום פיזור הכנסת ולהתפלץ. הוא הרי יודע בוודאות שני דברים. האחד - את מה שניסתה ממשלת השינוי לתקן הוא זה שהקפיד להרוס במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה. השני - שלא משנה מה מספרות העובדות, ציבור מרשים מאד של אומרי הן, מעריצים שוטים וחסידי תיאוריות מתוחכמות גם יחד, עומד מאחוריו לא משנה מה.

החדשות הטובות היחידות: גודלו של הציבור הזה ימשיך להיות מה שהיה: רבע מציבור הבוחרים, פחות או יותר. הציבור הזה ימשיך לספר לעצמו - ויסייעו לו בכך עדת אינטלקטואלים מתוחכמים על שלל הפודקאסטים שלהם - שהוא 'העם' (בעבריביבית: 'אאם'), אבל 25% וגם 30% ואפילו 38% זה לא העם וגם לא 'אאם'.

החדשות הרעות הן שעל ידי שיחזור המסר 'הניסוי נכשל הניסוי נכשל הניסוי נכשל', יוכל נתניהו, אם חלילה יחזור להיות ראש הממשלה כאן, על המשך הרס החברה הישראלית שהניסוי ש'נכשל' ניסה לתקן.

נתניהו וחבר מעריציו, מהרחוב ומהפודקאסטים וממכוני המחקר ומהתקשורת, יקפידו לשכוח ולהשכיח אם יש צורך, שהניסוי נכשל לא 'רק' כי אבן שטיפש אחד - נתניהו (שהוא לא טיפש אלא כאן הוא בתפקיד הנמשל במשל המפורסם) - זרק במשך יותר מ-10 שנות שלטון שהתבסס על הסתה הדדית, הרעלת בארות, כפירה בעיקרי הממלכתיות הציונית וכן הלאה(לצד לא מעט הישגים כמובן שיש להכיר ולברך עליהם), חמישים ממשלות שינוי לא יצליחו לתקן תוך שנה, בכלל ובפרט שבמשך השנה הזו הנהיג נתניהו אופוזיציה לוחמת נגד הממשלה, נגד המדינה, נגד החברה, נגד ההגינות, נגד השכל הישר, נגד הציונות, נגד העם היהודי.

תופעת נתניהו לא תובן כל עוד ימשיכו מבקריה לנסות להבין אותה במונחים הרגילים השגורים בשיח הפוליטי והציבורי ברחבי העולם הדמוקרטי מאז המאה ה-19.

לא מדובר בשחיתות. ובכלל, שחיתות היא הבעיה הכי פחות חשובה בדמוקרטיות וכל עיסוק בשחיתות משמעותו ויתור על הפניית תשומת הלב למקומות הנכונים.

לא מדובר בעבירות על החוק כמו אלו שמנסים להדביק לו בשלל תיקים מאולפפים ומעייפים, שמסתבר שרב הכלום על היש שיש בהם, כי עושה רושם שבנקודה הזו צודק נתניהו, יש בהם קרוב מאד לכלום.

לא. מדובר בתופעה חמורה בהרבה. היא חוקית כמובן והיא לא בהכרח נגועה בשחיתות גם אם סביר להניח שנתניהו לא משך ידיו גם מעבריינות על החוק וגם משחיתות. אבל לא שם העניין וכל עוד נמשיך לעסוק בהבלי השחיתות ובהבטחות תוצאות המשפט המתנהל בעצלתיים, נמשיך לשחק לידיו של הפגע הרע הזה.

התופעה החמורה בהרבה היא סוג של פוליטיקת ביבים (רק במקרה יש הלימה בין שמו הציבורי של האיש לבין אופי הפוליטיקה שהוא מנהל), שנתניהו לא המציא אותה, הגם שללא ספק הוא הביא אותה לשיאים שממציאיה - משה דיין ושמעון פרס - אולי רק חלמו להגיע אליהם.

העקרון פשוט מאד: על סמך הידיעה, לא הנחה, ידיעה, שחלקים גדולים בציבור לא מבינים את מורכבותה של המציאות האנושית בכלל, המודרנית בפרט, והפוליטית-ציבורית בפרט-בפרט, קל מאד להנהיג כוחות פוליטיים הנשענים על סיסמאות, מלים גדולות, הבטחות מרחיקות לכת ('כך נחסל את הטרור', זוכרים?), סמליות-רגשית מנופחת (כי אין שום רע לא בסמלים ולא ברגשות), ובעיקר הצגת כל המשתתפים אחרים בזירה הציבורית-פוליטית כגמדים במקרה הטוב, בוגדים בכוח או בפועל במקרה הרע.

לפני 60 שנה ישראלים רבים, לא הרוב וגם לא 'העם' ואפילו לא 'אאם', העריצו את משה דיין בדיוק על הבסיס הזה. להבדיל מ'היהודים הגלותיים' כמו אשכול וגולדה, דיין 'הצבר' הפגין בטחון עצמי, זלזול במוסדות, נהלים ומוסכמות, הפריח סיסמאות והקפיד להציג את יריביו כעלובי החיים.

אחריו היה זה שמעון פרס לצעוד באותו נתיב, לייצר את אותה ביצה. עד היום מעריציו מתגעגעים לאיש הספר, איש השלום, הנביא הדגול של הננוטכנולוגיה, האיש שעוד בימיו הוקם מרכז מחקר על שמו, אליו עלו לרגל דוגמניות וכדורגלנים, ולטקס ההלוויה שלו הגיעו נציגים מ-100 ארצות שעד היום מתגעגעים אליו בכלל וביחס למה שיש, בפרט. הם כמובן האחרונים להבין שאת שמעון פרס החליף ממשיך-דרך מוכשר פי כמה שמקפיד ללכת בדיוק בדרכו האנטי-ממלכתית: בנימין נתניהו.

המשותף לדיין, פרס ונתניהו הוא בעוד נושא מרכזי שבלעדיו לא היינו יושבים ומנהלים את הדיון העצוב הזה. שלושתם, כל אחד בתורו, ידע בוודאות שסביבו יש מספיק מבוגרים-אחראים שלא יתנו למערכת ליפול, שיכינו את צה"ל לששת-הימים (דיין יקצור את התהילה ובאמצעותה ילך לאיחוד של 'העבודה' כדי להרוס אותה מבפנים כפי שהוא עצמו אמר במפורש בינואר 1968); שיעשו את המאמץ להביא את הסכסוך עם מצרים לסיומו (פרס יחבל במאמציהם של רבין ואלון להביא לקו הסיום הנחוץ את 'הסכם הביניים' בספטמבר 1975); שימשיכו להניע את גלגלי המשק גם כשהממשלה תתעלל בהם (מליוני ישראלים קמו גם אחרי ה-1 ביולי 1985 לעמל יומם, מי שהיתה לו עבודה כמובן, למרות 'תכנית הייצוב' השערורייתית); שימשיכו למזער את נזקי 'אוסלו' (רבין ניסה ולא הצליח לבלום את הטירוף הזה - החזרת ערפאת לרמאללה אחרי שחוסיין העיף אותו ללבנון ושרון בתמיכת איש האופוזיציה רבין העיפו אותו לטוניס - אבל חודש לפני שנרצח הודיע שהוא יבלום את הטירוף שאחרי שנרצח פרס ימשיכו); ונתניהו... נו... נתניהו.... את ההיסטוריה המאוחרת כולנו יודעים. ומי שלא יודע או מתנהג כאילו שהוא לא יודע ומספר לעצמו סיפורים, עובדות לא ישנו מבחינתו כלום. סוף ההיסטוריה נכון לעכשיו היא היום בבוקר, בנאום הציני של הציניקן הגדול ביותר שקם כאן אחרי דיין ופרס: בנימין נתניהו.

שלושתם אם זה מנחם מישהו לא המציאו את השיטה. קדם להם אדם גדול שידע בתקופת הישוב שהוא יכול לנהל פוליטיקה אנטי-ממלכתית מהסוג המוכר אחרי הקמת המדינה. קראו לו זאב ז'בוטינסקי.

בדיוק כמו יורשיו המאוחרים, גם ז'בוטינסקי ידע שהוא יכול להמשיך את הפוליטיקה הפלגנית שלו, פוליטיקה של פרישה, פוליטיקה של 'להחליף את העם', פוליטיקה של להאשים את כולם בכשלונותיה (לו רק הבריטים היו מנהלים את מדיניות החוץ שלהם בהתאם להנחיות של ז'בוטינסקי; לו רק הקשיבו יהודי פולין להזיות 'האווקואציה' של ז'בוטינסקי; לו רק וייצמן ובן גוריון היו מבינים שז'בוטינסקי הוא האיש היחיד הראוי להנהגה ומפנים לו את מקומו...לו רק העולם היה מסתדר על פי הנחיותיו של המלך המפורסם בנסיך הקטן שפקד על השמש לזרוח), כי סביבו היו וייצמן ובן גוריון וכל הקואליציה שלהם - אז היא היתה רחבה מאד ולכן יציבה ולכן יכולה היתה לספוג אפילו את תועבת אלטלנה.

חז"ל, כמה-לא-מפתיע ידעו להזהיר מפני התופעות הללו עוד טרם היות מודרנה ופוליטיקה מודרנית. וגם המקרא עוד לפניהם: "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך" מורה הנהגת העם - היא מדברת בשם אלוהים וכך היה מקובל עד לא מזמן אבל רק עד אז - וכל מלה נוספת מיותרת.

אבל חז"ל כאמור חשבו שיש דברים שראוי לחזור עליהם, כי לפתח חטאת רובץ, ותשוקת השלטון א-לה-דיין-פרס-ביבי גדולה, גדולה מאד. אמר רבן גמליאל, סתם מפא"יניק, לרב יהושע, רב ענק, יחיד בדורו, את הדברים הבאים: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך".

כי - ושוב תודה לחז"ל - "הווה מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

בינתיים הצלחת הפוליטיקה האנטי-ממלכתית הזו שמנהל נתניהו בסיוע תזמורת כלי הקשה וקשקשת (שנה שלמה הקפידו האינטלקטואלים של נתניהו לכנות בשם "ממשלת פיגולים" ממשלה נבחרת וחוקית של מדינת ישראל) היא 'רק' בכך שאנחנו, הישראלים, בניצוחו של נתניהו ועל פי האינטרס העמוק שלו, 'בולעים' האחד את השני 'רק' ברעל של השיח הציבורי. בינתיים.

אם לעשות שימוש באחת התחנות של הרעלת השיח הציבורי א-לה-ביבי, אי אז ב-1999, אבל במהופך: ביחס לדברי המקרא וחז"ל, נתניהו שכח מה זה להיות יהודי.

יום רביעי, 22 ביוני 2022

74 שנים לאלטלנה - תועבת התופעה הרוויזיוניסטית ממשיכה לפגוע בכל הטוב שיש כאן כבר מאה שנה: 'קין' ר"ל ימשיך לבנות, אויבו ימשיך לייצר "הבל"

היום בשעה 16:00 בערך, לפני 74 שנה, ירה 'התותח הקדוש' כמה פגזים לעבר האניה אלטלנה. מטרת הירי היתה לשים קץ לשורה ארוכה מאד של מעשי מרד, המרדה נגד ממשלת ישראל, סירוב פקודה, נטישת עמדות בחזית, עריקה, שיבוש החיים האזרחיים, פגיעה ברכוש צה"ל, גניבת והסתרת נשק, ועוד ועוד מעשים שנעשו על ידי האצ"ל ממוצ"ש ה-19 ביוני 1948 ועד לאותו הרגע.
על רשימת המעשים אין ויכוח. שלמה נקדימון, מי שפירסם בין השאר את הספר אלטלנה ב-1978, ספר שנראה כמו מחקר אך הוא לא יותר מפמפלט תעמולה המשתרע על פני 472 עמודים (כן, קראתי), מביא בספרו לפחות 25 מקרים כאלו. במחקרו של אורי ברנר, שגם הוא הופיע תחת הכותרת אלטלנה וגם הוא בשנת 1978, ובניגוד גמור לספר של נקדימון מדובר במחקר מופתי מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, מפורטים לפחות 30.
25 או 30, פוטייטו-פוטאוטו, וזה באמת לא משנה, כי מה שחשוב בהמשך לדבריו האלמותיים של קלאוזביץ' אודות היחס בין מדיניות למלחמה, זה לא היריות שנורו על ידי אנשי אצ"ל לעבר לוחמי צה"ל בכפר ויתקין (כן, הראשונים לירות ירי על מנת לפגוע היו אנשי אצ"ל), ולא ההתחכמויות של אצ"ל בחוף תל אביב (לבקש, ולקבל, הפסקת אש כדי לפנות פצועים, ואז לנצל את הפסקת האש כדי לבסס את ראש הגשר שלהם על החוף, מתוך מטרה ברורה להמשיך לעשות שימוש בנשק שהורידו מאלטלנה+הנשק שגנבו ממחסני צה"ל+הנשק שחטפו מחיילי צה"ל+הנשק שהיה להם מימי המחתרת שרשמית הסתיימו בהסכם בין בגין לממשלת ישראל ב-1.6.48 כלומר שלושה שבועות קודם, ולמסור את הנשק הזה בידי האספסוף המוסת שהגיע בהמוניו לחגיגה שאירגן עבורם האצ"ל בחוף תל אביב בכלל ובפרט בסביבת ובתוך מטות חיל הים, חיל האוויר והפלמ"ח ברחוב הירקון).
אגב, לנוכח הטענה שהנשק באלטלנה היה משנה את מצב החזיתות, הנה העובדות כל כמה שיש להן תפקיד (ובממלכת האצ"ל ויורשיה בימינו אף פעם לא היה לעובדות שום תפקיד אבל לא אלמן ישראל ולא כולם - איזה מזל - אצ"ל או תומכי אצ"ל). בבקשה:
בחודשים אוקטובר 1947 עד מאי 1948, ההגנה ביצעה את הרכש הבא (לא כולל נשק שיוצר בארץ ו'התקבל' כך או אחרת מהברטים) - תמ"קים 1200, רובים 27400, מקלעים 2600, מקלעים בינוניים 105, כדורים 40 מליון, תותחי 20 מ"מ 31, תותחי 65 מ"מ 35, תותחי 75 מ"מ 10, מרגמות 120 מ"מ 12, פגזי תותחים 130000, מטוסי קרב 11, מטוסי תובלה והפצצה 16, זחלמים 13. לא פחות חשוב: 66 אניות מעפילים הגיעו אותה תקופה לארץ (רובן גורשו כמובן לקפריסין). כמה האצ"ל הביא? בדיוק. אחת. כמה ההגנה? 65. בקיצור, נשיאים ורוח (הרבה, הרבה מאד רוח, בעיקר רוח ובעיקר רוח רעה) וגשם אין.
ובכן, לא האלימות היא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא, אם למדנו משהו מקלאוזביץ', זה לא הפעולה האלימה אלא כיצד היא נתפסת ומוצגת. ואת המטרה הקפידו לומר מנהיגי אצ"ל והם ממשיכים לומר אותה עד עצם היום הזה.
יום לאחר "סיומה" של הפרשה (כי היא לא הסתיימה עד היום ואין שום סימן שהיא עומדת להסתיים), פירסם בגין את הדברים הבאים: "ממשלת ישראל הזמנית וראשה ביצעו אתמול את הפשעים האיומים ביותר נגד האומה והמולדת [...] בפקודתו של בן גוריון נמנעה הגשת עזרה רפואית לפצועים שאפשר היה להצילם אלמלא היחס הברברי של 'הדיקטטור'. ממשלה המסוגלת לבצע פשעים כאלה - פשעים נגד העם ונגד האנושיות כאחד - איננה ראויה לשלוט באומה [...] משטר הדמים של בווין לא יוחלף במשטר הדמים של בן גוריון. הנוער העברי - הנוער הלוחם והמשחרר - יילחם במשטר זה עד רדתו. ממשלת ישראל הזמנית לא נבחרה על ידי העם אלא מינתה את עצמה לממשלה [...] קיווינו כי היא תבין שלא תוכל לשלוט בכידונים ובמחנות ריכוז. עתה מתברר כי פני ממשלת בן גוריון לשלטון אימתנות ורצח המוני. 'ממשלת' בן גוריון כבר ויתרה למעשה על ריבונות מדינתנו ההופכת להיות בהנהגתו לגיטו שבו משתולל 'יודען-ראט' בוגדני ומשועבד לזרים. לנוכח המצב הזה התכנסה המפקדה של אצ"ל וקיבלה כתוצאה של דיוניה את ההחלטות הבאות: 1. חיילי אצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה הזמנית הבלתי נבחרת של מדינת ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה המיידית והעמדתה לדין העם. 2. חיילי אצ"ל במולדת ובתפוצות הגולה רואים ב'ממשלת' בן גוריון - פרט לכמה חברים שהם אנשים ישרים - ממשלת רודנים, אשר - אם היא תוסיף לשלוט - היא תשלוט בעזרת מחנות ריכוז, מרתפי עינויים ותליות. 3. בצבא העומד לפקודתה של 'ממשלה' זו אין חיילי האצ"ל יכולים לשרת. 4. מתבטלת בזאת ההוראה שניתנה לחיילי אצ"ל להתגייס ל'צבא ההגנה לישראל' ולהישבע אמונים ל'ממשלה' הזמנית" (ברנר, 269-268).
במוצ"ש 26.6.1948, שידר רדיו אצ"ל בין השאר את הדברים הבאים: " 'מחנה הרודנות' צוהל; הפורשים חוסלו ובן גוריון הטיל את מוראו על כל העם. אך הפצצת אנית נשק ורצח עשרים צעירים קוראים להתנגדות. הם מחזקים את ההחלטה לפרוק את עול הרודנות מעל העם. ראשי השלטון השנואים הסגירו לוחמים למשעבד הבריטי-נאצי [...] הם לא שמו לב ועשו את אשר עשו במרמה, בתכנית שטנית מוכנה מראש ובאכזריות נאצית ממש [...] כל איש ברחוב יודע שאם קמה בכלל מדינת ישראל - הודות לדרכנו ולמלחמתנו היא קמה. ציון איננה
גיטו ורשה. לא ישלטו בישראל השוט המושאל מידי גויים משעבדים. עמנו חופשי הוא ומולדתנו חופשית תהי כולה. נשבענו!". (ברנר 282-281).
במחנה צה"ל בו ישב גדוד צה"לי שהורכב מאנשי אצ"ל לשעבר, ניתן היה לקרוא על קירות חדר האוכל את הדברים הבאים: "שבועת אנוסים אינה מחייבת"; "מוות לבן גוריון"; "זכור את האניה"; וגם כמה קריקטורות פורנוגרפיות בהן כיכב הפלמ"ח. (ברנר 349)
בירושלים, מבחינת אצ"ל אקס-טריטוריה שכן האו"ם הכריז עליה כעיר בינלאומית ולכן אין לממשלת ישראל דריסת רגל ריבונית בה, הקפיד האצ"ל להפר הסכמים עם חטיבת עציוני, להשתמט מאיוש עמדות כדי לאפשר לאנשיו לעסוק בחיזוק האצ"ל, לגנוב נשק וציוד מצה"ל תוך ביצור עמדותיו ומתן הוראה לאנשיו לפתוח באש כנגד כל כוח צבאי שיתקרב, להבריח נשק ואנשים לירושלים, ולתכנן פעולות שיהפכו אותו לגורם שאי אפשר שלא להתחשב בו. כפי שסיכם זאת ישראל גלילי, מטרת האצ"ל היתה "לשמור על קיום מסגרת נפרדת לכוח מזויין; אחיזה לצבירת נשק, הצדקה לא למסור את הנשק לממשלת ישראל; מרכז ומקלט לאקטיבה, לעריקים; מרכז מדיני ותעמולתי לארץ ולתנועה בגולה; השארת אצ"ל כגורם עולמי ובין לאומי, מרכז לידיעות, ריגול וקשרים עם המעצמות" (ברנר, 353)
נעיר כי ב-15 ביולי שוב ניסתה ממשלת ישראל, בתיווכו של שר הפנים גרינבוים, להגיע ל(עוד) הסכם עם האצ"ל (נזכיר שרשמית הוא פורק ב-1.6 כלומר שבועיים לאחר הקמת המדינה, עובדה המעידה על סירובם של בגין ושותפיו לקבל את הכלל היסודי ביותר של מדינה: מונופול מוחלט על כוח צבאי ועובדה המעידה על אורך הרוח האינסופי וחסר ההצדקה שאיפיין את בן גוריון וממשלתו כלפי אצ"ל). בתגובה להצעות גרינבוים אמר בגין כי "בירושלים הוקמה מפקדה ראשית של אצ"ל והיא מוסמכת להחליט על מעמדו של אצ"ל בירושלים. כל משא ומתן בעניין זה יש לנהל בירושלים עם המפקדים המוסמכים במקום" (ברנר 347)
ביום ה-30 לאלטלנה, פרסמה מפקדת האצ"ל את הדברים הבאים: "ביום השלושים לרצח המתועב של אחים ואחיות מעפילים, אשר הגיעו משרידי הגיהנום הנאצי. ביום השלושים לרצח המתועב של אחים לוחמים [...] ביום השלושים לרצח המתועב של רוחנו, נשמתנו ומוסרנו הלאומי; הננו להשמיע באזני הרוצחים והפושעים, המתנשאים למשול בנו את דיננו דין הצדק: מות תמותו! גורלכם נחרץ! אחת דתכם למות!!! לא נשקוט ולא ננוח עד היום בו לעקר נשמתכם הפושעת מגופכם הטמא. ביום ההוא תגאל חרפת המולדת שסגרה שעריה בפני אחים מעפילים, ביום ההוא תיגאל חרפת הצבא ששלח חיציו בבחירי האומה. ביום ההוא תיגאל חרפת העיר, אשר ברחובותיה הובלו אחים מעפילים כשקלגסים ישראלים מתעללים בהם. ביום ההוא תיגאל חרפת הרבנים, שעמדו בפתח, אף גורשו ממטהו של הפושע המטורף בן גוריון. ביום ההוא תימחה החרפה מדפי ההיסטוריה המזהירים של עמנו. ביום ההוא יכופר דמם הקדוש של בחירי האומה. אמן! הנוקמים". (ברנר 349)
ב-16 ביוני 2022, כיבד בנוכחותו ראש הממשלה לשעבר חבר הכנסת בנימין נתניהו, את מאות באי טקס הזכרון השנתי לחללי 'אלטלנה'. כמה אירוניה וגיחוך יש בדברים שאמר נתניהו בנאומו הזחוח שכלל את הדברים הבאים:
"אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה. המוסדות הנבחרים. אבל בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה קיימים איזונים ובלמים. יש עם, יש בני שיח במחנות אחרים. יש ראיה היסטורית של סכנת ההתנגשות הפנימית. יש אורך רוח, יש סובלנות, יש הגיון, יש עצירה על הסף. כשאתה הולך לכוון אש לבני עמך, שנאבקים יחד אתך במלחמה נגד אויב חיצוני שיכול להשמיד אותך, יש עצירה על הסף. פה לא היתה עצירה על הסף".
אכן. לא היתה עצירה על הסף, לא היה כיבוד של הכרעת מוסדות נבחרים, היה זלזול עמוק בבני שיח של רוב המחנות האחרים, לא היה שמץ של סובלנות, אפס הגיון והליכה בהתלהבות ובנחישות לקראת התנגשות פנימית.
את דבריו אמר נתניהו בכנס הנזכר שההזמנה אליו נוסחה במלים אלו: "במלאת 74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין, נערוך טקס מרכזי ואזכרה מסורתית לזכרם".
קין. למי שלא שם לב. קין. הנחמה היחידה בסמליות הזו, היא שאכן "הבל" הוא התאור המדויק, הקצר, החד והקולע ביותר לכל המורשת הרוויזיוניסטית בארץ הטובה הזו, שמצליחה להמשיך להיות טובה, למרות, ולנוכח ההקפדה וההתמדה של תועבת התופעה הרוויזיוניסטית - החוצה מחנות אם זה לא ברור - להפריע לכל מה שנבנה כאן, כבר מאה שנה

יום שני, 20 ביוני 2022

דף המסרים הנכון למחאת הקיץ - בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. בעוד שלוש מלים: הדג זה אנחנו. בעוד שלוש מלים: הראש הוא האוצר.

 


לא ברור לי ואני מניח שלאף אחד לא ברור האם המחאה המתפתחת עכשיו תצליח להתרומם. אבל בכל מקרה אין לה שום סיכוי להצליח אם לא יגידו ראשיה, או מי שיהפוך לדבריה, את הדברים החשובים באמת.

והדברים החשובים באמת ימשיכו להיות חשובים באמת בין אם המחאה תתרומם ובין אם לאו, כי דברים חשובים הם חשובים כי הם נכונים. ואם להמשיך את ההשוואה המתבקשת למחאה בת ה-11, זה בדיוק מה שלא היה בה: אף אחד כמעט לא אמר בה את הדברים החשובים.

מה הדברים החשובים? בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. מי הדג? המדינה, החברה, האזרחים, המוסדות. כולם כמעט ללא יוצא מהכלל בבעייה. המדינה משותקת רוב הזמן בוודאי בדברים הקשורים בחברה. החברה המורכבת מאזרחים מוגבלים ביכולות הכלכליות שלהם (ואל תבלבלו לי את המוח עם התורים בנתב"ג ועם וולט והמשלוחים, וזה עוד עניין שחשוב לא לומר: לא מדובר על עוני ולא על רעב ומי שאומר עוני ורעב שלא יתפלא שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות), והמגבלות הכלכליות של האזרחים גדולות יותר בגלל המגבלות של המוסדות שהוקמו על מנת לשכלל ולייעל את החיים האזרחיים.

ומי זה הראש? משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד.

לא ביטוח לאומי ולא המורים ולא העיריות ולא המורים ולא השוטרים ולא הרופאות והאחים ולא העו"סים וכן הלאה. כל אלו יכולים לכלול בטלנים וצרי אופק, אבל בדרך כלל מדובר באנשים טובים שהצלחתם, כל אחד בתחומו, מוגבלת מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: מדיניות האוצר שמטרתה לא לשפר ולייעל את חיי האזרחים והחברה אלא להקפיד על גרעון מינימלי, להקטין עד כמה שניתן את אחריות המדינה לאזרחים (גם בתחומים בהם אין ויכוח שהמדינה תפקידה הוא לעשות את הדברים כמו חינוך ובריאות ובטחון פנים ופנסיה ועוד), ולמדוד את דרכה של הכלכלה בכמה מדדים תלושים מהמציאות כמו יעד אינפלציה ויחס חוב-תוצר. על כל אלו מוסיפים פקידי האוצר את הבונוס: תת ביצוע, מדיניות המיושמת אחרי שחוק ההסדרים (חוק אנטי-דמוקרטי לעילא!) עושה את שלו באותה מגמה שכל אזרח רואה את התוצאות שלה לנגד עיניו:

עומסים בכבישים, בבתי חולים, בשדה התעופה, בתחנות הרכבת, בתחבורה הציבורית, בהזנחת הפריפריה, בהפקרת בטחון העובדים, במכירת החקלאות הישראלית וכל המגזר היצרני הרגיל-טק לכל המרבה במחיר, ועוד ועוד.

ובחזרה למחאה: אם הכתבלב התורן יראיין את משפחת ישראלי בשדרות רוטשילד שתסביר לו שהיא שם כי יוקר המחיה וכן הלאה ושכר הדירה וכן הלאה ולשאלתו מי אחראי המשפחה תענה לו 'משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד כי משרד האוצר מעדיף לעשות כסף מעסקות נדל"ן והמחיר מתגלגל דרך הקבלנים לצרכנים', זו תהיה התשובה הנכונה.

אבל אם משפחת ישראלי תדבר על שחיתות, או על העירייה שלא עושה כלום, או על רדיפת הבצע של הקבלנים, או על אובדן הסולידריות, או על הגעגועים לשטייטל או לימים ההם שבגרוש היה חור או כל שטות רגשנית ונוסטלגית אחרת, פקידי האוצר ידעו ששוב פעם הכלבים (האזרחים) ינבחו (כלומר ידברו לא לעניין) והשיירה (מדיניות האוצר ב-40 השנים האחרונות) תמשיך לעבור.

וכאמור לעיל, עם או בלי מחאה, האמת הפשוטה הזו נכונה בכל מקרה. ומי שחושד שכל הכתוב לעיל נובע ממוחו של סוציאליסט הזוי (כי צפון קוריאה בלבלה וההסתדרות והקיבוצים והתמוטטות הגוש הסובייטי וקובה וכל הג'ז הזה) אז לא. ממש לא. כותב הדברים הוא קפיטליסט אדוק. הוא גם בורגני, בעל דירה בק"ק חיפה.

אלא שהקפיטליזם שלו מתמצה בכמה מלים שאמר כתב והפיץ אחד ממייסדיו אי אז לפני 250 שנה: an ounce of prevention worth a pound of cure

דבריו של בנג'מין פרנקלין הם תמצית השכל הישר, התבונה האנושית והמדיניות הכלכלית הנכונה - להשקיע בהווה (בחינוך, בריאות, רווחה, בטחון פנים) כדי להבטיח עתיד טוב יותר. כי אוהדי מדיניות האוצר תמיד אומרים בדיוק את זה: אסור לבזבז כסף בהווה על חשבון 'עתיד ילדינו'. בול. אלא שפרנקלין הקפיטליסט (וקפיטליסטים מזהירים אחרים) ידעו להסביר שלא מדובר בבזבוז אלא בהשקעה, ולכן מי שבאמת חרד ל'עתיד ילדינו' עליו לעשות את ההפך ממה שעושה כאן משרד האוצר כבר 40 שנה.

יום שלישי, 7 ביוני 2022

מסכת עבודה זרה - או: כיצד ומדוע עלולות אידיאולוגיות להפוך למעשה אלילות

א.

 המצב האנושי - לפחות מימד אחד שלו - הוא של מתח קבוע בין תודעת הקיום לבין משמעותו. אין זו תודעה 'סתם' כי אם כזו המתלווה למאמץ ההתמודדות עם אתגרי הקיום. המחשבה שעם חיסול בעיית המחסור בזכות המהפכה התעשייתית 'סוף סוף' התפנה האדם לעסוק בשאלות הקיום מוטעית. גם במצבים הקיומיים הקשים ביותר מרחפת מעל מאמץ ההתמודדות שאלת המשמעות. כך היה, כך יהיה. זהו המצב האנושי.

ב.

כלים. זהו מותר האדם עם כל הכבוד לעוד כמה בעלי חיים שיודעים להפעיל כלים. כלי האדם באים בשתי צורות ולשתי מטרות: הכלים הנחוצים להתמודדות עם אתגרי הקיום והכלים הנחוצים לדווח באופן נהיר על אפשרויות המשמעות. זהו שורשה של השפה האנושית, שהיא עצמה כלי-על מקצר-דרך, שנתן לבני האדם יתרון עצום בזכות היכולת להעברה תרבותית בין-דורית.

ג.

השמות שנתן האדם לכוחות הטבע - מבעלי החיים וצמחים שסיפקו לו מזון ובריאות ועד לעצים ולאבנים שביטאו להבנתם של הקדמונים כוחות-על - עומדים בבסיס התרבות האנושית. אין לדעת איך בדיוק התרחש הגילוי, אבל במוקדם או במאוחר ידעו בני האדם לתת שמות מופשטים לכוח-על עליון עוד יותר על כוחו של מי שסימל את המים, את האדמה, את האש, את הפריון, את השאול וכדומה. על פי פרשנות רווחת שמו של האל העברי הקדום - יהו - משקף את הקול שיוצרת הרוח, ואפילו המלה 'רוח', שהיא קודם כל תופעת טבע "המסיעה עננים" כביכול, הפכה עם הזמן לניגודו של הגוף, לביטויו המובהק של עולם המשמעות.

ד.

גילויו של 'יהו', כוח עליון שהוא מעבר לרוח ולמים ולחום ולקור ולחושך ולאור, יצרה את הרוח השוללת, הביקורתית, כלומר את המשמעות הרואה בסגידה לכל מה שמתחת ל'יהו' כעבודה זרה. הטיעון אודות 'יהו' כ"יוצר אור ובורא חושך", כראש הבראשית והשמים והארץ וכל צבאם ומה שעל הארץ ומה שמתחת לה, ומה שלפנים ומה שמאחור ומה שלמטה ומה שלמעלה, הוא מיניה וביה שלילת כל סוג של עבודה זרה, וגם מבוא למדע אוניברסלי שתכליתו לספק הסבר כמה שיותר פשוט לכמה שיותר תופעות מורכבות. מונותיאיזם מוניסטי רוחני וגופני, משמעותי וקיומי גם יחד.

ה.

אבל גם עבודת 'יהו' עלולה היתה ואכן נפלה במלכודת של הנחת המבוקש. התוצאה מוכרת בשם 'ימי הביניים' במקרה הטוב, 'העידן החשוך' במקרה המדוייק יותר מנקודת המבט של המסע האנושי בעקבות מצבו. עבודת 'יהו' הפכה היא עצמה לעבודה זרה שהגדרתה תמיד אותה אחת: ייחוס כוחות עליונים לגורמים שעליונות הכוח מהם והלאה, או ליתר דיוק את מודעותם לפער בין מה שהם לבין מה שהם אומרים על עצמם שהם, הם מנסים - ובמשך מאות שנים הצליחו - לבטא באמצעות שקרים מעולם הרוח ואלימות מעולם הגוף. האינקוויזיציה - כמה אירוני השם הזה - היה שיאו המתבקש של התהליך ההיסטורי הזה. כי אינקוויזיציה פירושה חקר, והכנסיה שהפכה עצמה בפועל לאלילות יומרנית חסרת סיכוי, עשתה שימוש באינקוויזיציה ובכל הכלים שעמדו לרשותה על מנת למנוע מהאדם לחקור את מצבו האנושי.

ו.

הפתרון בא באמצעות המדע. המדענים הראשונים עדיין לא ראו סתירה בין אמונתם היוקדת בכל אמיתות הכנסייה שרובן היו שקר, לבין הצלחתם לפענח עוד תעלומות ולמפות עוד ארצות לא ידועות פשוטו כמשמעו ('אמריקה', 'אוסטרליה') ותרתי משמע (מהמיקרו-אורגניזמים מתחת לעור ועד למאקרו-דוממים מעל לאור). אבל ממשיכי דרכם הלכו וחידדו את ההבדל בין מדע כשיטה לגילוי תשובות על שאלות 'האיך והכיצד' לבין כל עיסוק אחר המתמקד בשאלות של 'מדוע ולמה'. הצלחת המדע עד היום היא כל כך אדירה שההבחנה הזו - בין גוף (עניינו של המדע) לרוח (עניינם של לא-מדענים לא משנה מי הם) מוצגת כתנאי להמשך ההצלחה המדעית. כך נפתחה הדרך להפיכת המדע לאלילות. המדען האליל מקפיד לא לשאול עצמו מהיכן יושג הדם האמור לזרום בצינור שהוא מתכנן לצורך כך מחיפה לאילת, או מה תפקיד קופסאות הציקלון-B שהוא משפר את תהליך ייצורן. הוא לא עוסק ב'למה ומדוע' אלא רק ב'איך וכיצד'. 

ז.

הסתירה הזו - מדע שנולד כמהלך של שחרור מאלילות של רוח אך יצר אלילות של חומר - עמדה ליד עריסת האידיאולוגיה. אין זה מקרה שהמלה עצמה גם היא נולדה בתוך אותו רחם היסטורי חסר רחמים לא פעם, שהוליד את המהפכות הפוליטיות הגדולות של המאה ה-18, הצרפתית קודם כל. המלה עצמה לכאורה לא מחדשת מאום שהרי פירושה המילולי מוכר ב-200 אלף שנות הומו סאפיינס שקדמו למהפכה הצרפתית, וקיבלו ביטויים אצל חמורבי, אותנא-פישתים, סידהארתא, המקרא, הומרוס וכיוצא באלו יצירות שביטאו לוגיה של אידאות, סדר של רעיונות, או במלה אחת: אידיאולוגיה. אבל עובדת הולדתה מלמדת על ההבדל בין מה שהיא סימלה לבין כל מה שקדם לה. ראשית: המדע. האידיאולוגיות המודרניות כולן, גם הפוסט וגם האנטי מודרניות (כמו האידיאולוגיה הפנדמנטליסטית), מתייחסות למדע, מודעות למדע, לוקחות אותו בחשבון, לטוב (כמו במקרה של הליברליזם והסוציאליזם) ולמוטב (כמו במקרה של האחיזם המוסלמיזם). שנית: רהיטות. האידיאולוגיות המודרניות מופנות לציבור אנונימי ולכן מנוסחות באופן כזה (הכרזת העצמאות האמריקנית או המניפסט הקומוניסטי הן דוגמאות מופת לכך). שלישית: פתיחות. האידיאולוגיות המודרניות הן אקלקטיות בהשפעותיהן ופתוחות לפיכך לפרשנות, כל פרשנות, מצד יודעי ח"ן (מנסחי האידיאולוגיה או אלו שהכריזו על עצמם או הכריזו עליהם כעל פרשניהן המוסמכים) ומצד - בעיקר מצד - 'הדיוטות' (כולל אידיוטים, כולל שימושיים).

ח.

האידיאולוגיות הן מפות המשמעות המודרניות, שמעצם היומרה שלהן - לא פעם היא מומשה בפועל (ע"ע הלאומיות הליברלית) - לחבר מחדש בין רוח לגוף, בין ההתמודדות על הקיום לבין דין וחשבון על משמעותו, ניתן להבין את הצלחתן הגדולה. בעוד המדע בראשית דרכו נאלץ לפרוץ קדימה תוך מחיצת וריסוק הדוגמות של הכנסייה (ע"ע וולטר ושות'), אילוץ שהביא כאמור ליצירת החיץ בין 'האיך והכיצד' לבין 'המדוע ולמה', מהלך שהביא להצלחתו של המדע ועם הזמן להפיכתו לסוג חדש של אלילות, הנה האידיאולוגיה נשענה על המדע, רכבה עליו והכפיפה אותו לציווי האנושי העליון: לחפש את נקודת המפגש בין גוף לרוח, בין אתגרי הקיום למשמעותו.

ט.

אבל קללת - או ברכת - המצב האנושי נותרה בעינה. קללת הברכה היא עם הפיכת הגילוי החדש לחזות הכל, משם קצרה הדרך לאלילות. נזכיר: אלילות היא ייחוס כוחות-על לישויות לא-להם. ברכת הקללה היא הגילוי המחודש של מצב האלילות. האדם הקדמון צדק כשראה באויר מים רוח ואש כוחות-על העומדים לפני כל תופעותיהם המוחשיות. האדם הקדמון טעה כשייחס לאויר למים לרוח ולאש את כוח-העל של מקור הדברים ופתרונם. משם נולד מושג האל, אחריו הגיע האל הכללי האחד 'יהו' ומהברכה הזו נולדה קללת האלהת נציגיו 'הנכונים' של 'יהו', ומהקללה הזו נולדה ברכת המדע שרק ניתוקו מהערכים איפשר לו להגיע להישגיו, מהלך שהביא את קללת המדען כרובוט, מכונה מתוחכמת נטולת רוח. מהקללה הזו נולדה ברכת האידיאולוגיה, והנה אנו כאן, אחרי 200 שנות אידיאולוגיה, עומדים בפני הקללה התורנית: הפיכת האידיאולוגיה לעבודה זרה, לאלילות.

י.

אידיאולוגיה היא אלילות כשהיא מוותרת אפילו על אחד מתנאיה הנזכרים: המדעיות; הרהיטות; הפתיחות

מדעיות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו המבססת טיעונים על חצאי אמיתות הגרועים משקרים. הכנסייה בימי הביניים האמינה בהבלים שהפיצה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' יודעים במפורש שהם משקרים. מכחישי השואה מבססים את השקרים שלהם על אפראט מדעי (הערות שוליים, אינדקס ורשימה ביבליוגרפית). 

רהיטות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו העושה שימוש ברטוריקה נוחה לאוזן והמלטפת את האגו הפרטי והציבורי ולא על מנת להנאיר עניינים מורכבים ומוקשים. מפיצי האידיאולוגיה של התחממות כדור הארץ עושים שימוש ב'תמונה אחת השווה אלף מלים' כשהתמונה למעשה לא אומרת מאום בכלל וביחס לעובדות החשובות בפרט. מפיצי האידיאולוגיה של חטיפת ילדי תימן בלקן ואקאטמפוקוסטן עושים שימוש בטיעונים מובנים מאליהם כמו 'התנשאות' ו'עדתיות'. 

פתיחות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא פתיחות-לכאורה. היא פתוחה רק למה שמשרת את ההנחות המבוקשות של האידיאולוגיה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הנכבה-נישול-כיבוש' מקפידים 'לזכור' ("ע"ע "זוכרות") רק מה שנוח ורק מהיכן שנוח. ההיסטוריה עבורם היא כחומר ביד היוצר ובלבד שהיא, ההיסטוריה, מייצרת את מה שמראש היא אמורה להוכיח. מפיצי האידיאולוגיה של 'כוחות השוק' מקפידים להצביע רק על העובדות המלמדות על נכונותה ולא חלילה על כל אלו המפריכות אותה.

י"א.

מה השלב הבא? קללת הברכה וברכת הקללה ימשיכו ככל הנראה לייצר את האנרגיה האנושית שתפרוץ את הדרך הבאה. איזה מינוח יהיה לשלב הבא? אין לדעת, ואין לכך חשיבות. כי דבר אחד ברור: האדם ימשיך במסע היצירה שלו, כל עוד אתגרי הקיום שלו והרצון לתת לו משמעות יעמדו בתשתית חייו. אין שום סימן שנתוני הבסיס הללו עומדים לעבור מן העולם. כל שנותר לקוות הוא שהמודעות להיסטוריה הארוכה של יצירת ההיסטוריה האנושית על ידי האדם, תהיה נוכחת יותר כך שמסע היצירה הזה יתנהל עם פחות תקלות, פחות תאונות, פחות מהמורות.

יום שלישי, 31 במאי 2022

נאמנות כתנאי לאזרחות ומצויינות כתנאי לתגמול כספי - הליברמניזמוס שובר שיאים חדשים

 


אביגדור ליברמן הוא איש נבון למדי. חביבות עלי מאד ההצעות שלו לתיקון החברה הישראלית. את הראשונה כבר הספקנו לשכוח, אבל היא נצורה בלבי וברשומות למיניהן: להתנות אזרחות בנאמנות.
ליברמן כמובן ידע ב-2009 (אז עלתה ההצעה המופלאה הזו) שאין שום דרך למדוד נאמנות ושרק במשטרים כמו זה שהקים היטלר אפשר לשלול אזרחות על בסיס מסוג זה. אבל כאמור, הוא אדם נבון, ולכן ברור שהואיל והוא ידע את האמת הבסיסית הזו, התבונה שלו היא במישור אחר, המישור הציבורי: לליברמן היה ברור שהסיסמא הזו תבטיח לו כמה מאות אלפי מצביעים.
הוא צדק כמובן. ניתן להעריך שחצי מתוך כמעט 400 אלף האזרחים שאיפשרו למפלגתו 15 מנדטים היו מצביעים לו בכל מקרה (הצבעה 'עדתית') וההפרש - 200 אלף קולות - הגיע מההבטחות הריקות (כך מסתבר) לנישואים אזרחיים ומההבטחה העוד יותר ריקה (מכל בחינה מעשית כל עוד מדובר בדמוקרטיה) להתנות נאמנות באזרחות.
מיותר לציין שליברמן השנון כיוון בהתנייה הזו לערביי ישראל, אבל לפחות הוא ידע שאת ההתנייה חסרת השחר הזו, אם בכל זאת תיושם, אפשר יהיה להפנות גם לכיוון שותפיו הקואליציוניים, נציגי החרדים.
את אותה תבונה פוליטית - שכל עוד רמת החינוך הפוליטי בארץ (ולא רק בארץ ולא, זה לא מנחם) היא בשפל המוכר - מיישם עכשיו ליברמן כשהוא תובע להתנות את העלייה בשכר המורים ב"מצויינות".
מי יכול לומר מילה רעה על מצויינות? אני בוודאי שלא. הרגע סיימתי את ריצה מספר 17 בחודש מאי (המכסה היא 15 ריצות לחודש של 31 יום) וגדלתי בבית בו אב המשפחה הקפיד להזכיר לצאצאיו ש"עם פחות מ-150 לא נכנסים הביתה" (הציון המקסימלי, נזכיר, הוא 100, כי כך בנויה המתמטיקה, ועיון בתעודת הגמר של אבא גילתה שהוא סיים תיכון, אמנם התיכון הטוב ביותר בארגנטינה ובאותה התקופה מהטובים בעולם, בממוצע 78, אבל את זה גיליתי מאוחר, מאוחר מדי).
ולכן ליברמן צודק. בוודאי מצויינות. בכלל וכבסיס לשכר ולהכנסה כלומר לתגמול כספי.
אבל אני משוכנע שליברמן יסכים אתי שלא רק המורים אמורים להמדד במדד הזה, אלא כל גורם אחר במשק, כי ללא מצויינות אין ציונות (הנה יצאה לי אפילו סיסמא מצויינת המציינת את מה שאני מנסה לציין).
שכרו של שר האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתו לעמוד ביעדים לאומיים מוסכמים כמו למשל ירידה ביוקר המחייה (את מה שאני חושב על השטות הזו כתבתי במקומות אחרים אבל כרגע אנחנו משחקים במשחקי ההסכמה), כמו למשל הירידה במחירי הדיור, כמו למשל הירידה במדד האינפלציה, כמו למשל ההשקעה הציבורית. על פי הישגיו של שר האוצר בתחומים אלו הוא לא אמור לקבל משכורת בכלל.
הלאה. שכרם של פקידי האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתם לעמוד ביעדים המוגדרים בחוק בנק ישראל או בכל חוק דומה אחר. אין צורך להרחיב, גם להם לא מגיע משכורת בכלל.
הלאה. ראש הממשלה גם הוא לא ראוי למשכורת כי גם הוא לא מצליח להצטיין ובדרך כלל נכשל כי עובדה שהאיום האיראני עוד כאן וחמאס וחיזבאללה וכן הלאה.
הלאה. על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וראשי הבנקים מגלגלים לכיסיהם בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שהבנקאות ממלאת את תפקידה במצויינות אגדית: עובדה, כל אזרח שרוצה אשראי לכל מטרה מקבל אותה בתנאים נוחים וההון העצום (עשרות מיליארדים רק מעמלות) משמש כמנוף לפיתוח הארץ. עובדה, אין פקקים, יש דיור בשפע ובמחירים שווים לכל נפש, ובקיצור, התממש חזונו של הרצל לגבי הבנקאות במדינת היהודים, חזון שבא לידי ביטוי בשמו של הבנק שהקים חוזה המדינה: 'אוצר התיישבות היהודים'.
הלאה.
על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וחברות האנרגיה מגלגלות לכיסיהן בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שחברות האנרגיה ממלאות את תפקידן במצויינות אגדית: עובדה, הדלק ידידותי לסביבה, אפס זיהום, אפס גזי חממה, כאילו אנחנו כולנו מחוברים ישירות לאבא-שמש המאפשר לנו לנוע לכל מקום על אמא-אדמה.
ובחזרה למציאות: העובדה שהבנקאים או ראשי חברות האנרגיה מגלגלים לכיסיהם הון עתק מוסברת בסיבה אחת ובסיבה מרכזית אחת בלבד - הם מסוגלים לעשות את מה שהכלב מסוגל לעשות כי הוא יכול. נקודה.
כך פקידי האוצר החותמים לעצמם על הצ'קים, כך בכירי המערכת. כך היה וכך הווה. מה יהיה בעתיד? מי יודע. אולי תקום פעם חברה הגונה גם בתחום זה. אין שום סימן לכך אבל מותר לקוות, ככתוב בהמנונינו 'עוד לא אבדה תקוותנו'.
אבל לצד התקווה המציאות פשוטה בתכלית: רק על בסיס התארגנות ניתן לשפר תגמול כספי. נקודה. אכן כן, מדובר במאבק כוחות. יהיו שיגידו שזו האנטומיה של הפוליטיקה ואין סיבה להתלונן על כך בדיוק כפי שאין טעם להתלונן על החום בקיץ ועל הברחשים באביב.
על השאלה 'כמה בדיוק מגיע למורים' ניתן לענות בדיוק באותו אופן שניתן לענות על השאלה 'כמה בדיוק מגיע לשר האוצר\לפקיד האוצר\לראשי הבנקים וחברות הביטוח\לאלו שיושבים על ברז האנרגיה': כל אחד מתוגמל בהתאם לעוצמת כוח ההתמקחות שלו.
למזלם ולצידם של הליברמנים עומדות שתי עובדות מרתקות: האחת - הנטייה של הרבה מאד ישראלים לקנות את מסכת ההכפשות המסורתית כנגד המורים. השנייה - הנטייה של כמעט כל המורים לחשוב קודם כל על הציבור ורק בסוף, מדי פעם, על עצמם.
בהתאם שכרם, בהתאם תנאי עבודתם, בהתאם מעמדם הציבורי.

יום שישי, 20 במאי 2022

קובי שרת - תנצב"ה ועוד הזדמנות לעיין בתורת המחנות של חוג אורנים

 


כמה מלים על קובי שרת שהלך לעולמו. לצד כל מה שיש לומר על איש רציני ונבון, שהיה מסור למורשת אביו ושיש מקום לטענה שאילולא מפעלו המונומנטלי לא היינו מחזיקים בידינו אוצרות אדירים: מורשתו של משה שרת. אמק"א, והדברים ידועים.

שני דברים אולי פחות ידועים ופחות נעימים לאוזן, ויסלחו לי האיסטניסים, ואם לא יסלחו גם טוב, קל להשיג היום נעלי ספורט מעולות במחירים טובים מאד.

האחד - קובי שרת הפך עם השנים לעוד נקודת ייחוס לתורה הפוליטילוגית המוכרת בכותרת 'תורת המחנות' או 'חוג אורנים'. לא נכנס לסבך התיאוריה הזו, שחלק מהמאמצים להגן עליה על ידי חלק מאנשיה הוא הכחשת עצם קיומה.

נסתפק רק בסיפור קטן אחד הקשור לספר שפרסמתי לפני עשר שנים, 'לעשות שלום עם הפלסטינים' שמו. כותרת הספר לקוחה מכותרת של מאמר שכתב הגיבור המרכזי של המחקר שעשיתי, מנחם מילסון שמו, שבסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80' היה מעורב בפרשה שנויה במחלוקת (מצד 'הימין' ומצד מה שכבר אז כונה באופן לא ברור 'שמאל'), המוכרת בשם 'אגודות הכפרים'.

מוזמנים לבקש את הספר אשמח לשלוח אותו תמורת סכום סמלים בפורמט PDF, ואפשר להסתפק בעיון זריז בויקושפדיה.

בכל אופן, להפתעתם של כמה מחברי 'החוג' הנזכר, הסתבר להם שבניגוד גמור למה שגוזרת התיאוריה (המוכחשת כאמור על ידי כמה מנושאיה), קובי שרת לא רק התנגד למעשיו של מילסון, אלא כינה אותו בכינויים שאני מעדיף לא לחזור עליהם הגם שהם נשענו על עברית יפה מאד (קובי שרת היה איש משכיל מאד ובעל עברית משובחת לפחות כמו של אבא שלו).

ההפתעה נבעה מכך שעל פי תורת המחנות, הואיל ומילסון הוא בצד של מתנגדי ערפאת ואש"ף ולכן ראויים מאמציו לכל שבח (מה שנכון, לפחות זה מה שכתבתי במחקר שלי), הרי שכל מי שהתנגד לטיפוח אש"ף על ידי ישראלים (וגדול מטפחי אש"ף היה משה דיין והמשיך את דרכו שמעון פרס), הרי שברור שהוא חייב לתמוך במאמצי מילסון.

הואיל וקובי שרת היה הרוח החיה והמנוע המרכזי בקידומה של מורשת משה שרת, והואיל ומשה שרת היה באופוזיציה לבן גוריון, והואיל ודיין ופרס היו תלמידיו וממשיכי דרכו של בן גוריון (כך לפחות טוענת התורה), הרי שברור שקובי שרת חייב להיות בצד של מנחם מילסון.

תקלה קשה: המציאות לא הסתדרה עם העובדות. באסה.

עניין שני העולה בקנה אחד עם העניין הראשון: לא מזמן ראה אור ראיון ארוך שנתן קובי שרת לעיתון לאנשים חושבים, ובו תאר את מדינת ישראל באופן בו נהגו לתאר אותה אנשי המופתי עוד לפני שהמדינה קמה ('הציונות תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הערבים' וכן הלאה), ובדומה למה שכתוב באמנה הפלסטינית וכן הלאה.

איך זה קשור: חוג אורנים החל את דרכו כעוד גורם שהיה מעורב בפוליטיקה של מפא"י באמצע שנות ה-60'. באותה תקופה התחדדו המתחים הפנימיים סביב 'פרשת לבון' וסביב עניינים שאי אפשר היה לדבר עליהם באופן ישיר, במרכזם הויכוח על מדיניות הבטחון היסודי של ישראל, או בעברית מגורענת יותר: שאלת הגרעין הצבאי כן או לא, ומשלב מסוים, לא כן או לא אלא איך (התשובה שהתקבלה אם זה מעניין מישהו מהקוראים מוכרת בשם 'עמימות' שזה סוג של 'כן ולא ובעיקר לא אבל אם יהיה צורך אז כן אבל גם אז לא אלא כאילו').

חוג אורנים הלך בגדולות והסביר מדוע באמת יש לבקר את בן גוריון ולא להסתפק בביקורת קונקרטית הקשורה לתת-פרשה כזו או אחרת. התיאוריה (המוכחשת) הסבירה שבן גוריון מייצג ומקדם כוחות אופל שעניין הגרעין הוא רק אחד מהם. התיאוריה מקיפה סוגיות ליבה כמו ענייני נפט, מימון, אשראי, יחסי עבודה, מדיניות גלובלית וכן הלאה וכן הלאה.

ככל שהעמיקה פעולתו התיאורטית של החוג, כך הלך החוג והתרחק מהעניין לשמו הוקם: הפוליטיקה הקונקרטית. הסיבה לכך היתה קודם כל שהפוליטיקה הקונקרטית הלכה כהרגלה למקומות בלתי צפויים. דיין למשל לא ממש רצה שתקום רפ"י, וכשרפ"י החליטה להצטרף בינואר 1968 לתלכיד המפלגתי-תנועתי שיצר את 'מפלגת העבודה', הודיע אותו דיין שכל מטרתו בהצטרפות הזו היא לחסל את דרכם של אשכול-ספיר-גולדה ולא באמת להטות שכם למאמץ משותף להמשיך את מפעל הבנייה של תנועת העבודה. בן גוריון למשל החליט אותו הרגע לפרוש מרפ"י ולקחת חלק בהקמת 'הרשימה הממלכתית' שתוך זמן קצר תעלם גם היא.

בכל אופן, מה שהחל כביקורת על בן גוריון הפך לתיעוב של בן גוריון ולסימון אוטומטי של כל מי שממשיך או לא ממשיך את בן גוריון ואת ממשיכיו (דיין ופרס) בהתאם.

הראיון האחרון של קובי שרת הוא המימוש של קו המחשבה המעוות הזה: ביקורת על בן גוריון שהפכה לביקורת על המדינה של בן גוריון שהפכה לשנאת בן גוריון שהפכה לשנאת מדינת ישראל.

סנט אקזופרי כתב את כל מה שכתבתי ממש בקיצור: ילדים, הזהרו מעצי הבאו בב.

כך או כך, ולמרות הכל, תודה קובי על מפעל חייך - כולל השיר 'אהבה פשוטה' שהוא גם שיר פופ נפלא וגם צוהר להביט דרכו על החברה הישראלית בשלהי שנות ה-60' - תנצב"ה, אמן.