20 הערות על דברים שאמר חבר הכנסת איימן עודה במכללת אורנים

לפני פחות משעתיים הסתיים ארוע פוליטי במכללת אורנים, ארוע פוליטי שסגר 'שבוע פוליטי' שהתבסס על הטענה לפיה 'הכל פוליטי'.

לא זה המקום לעמוד על משמעותה של הסיסמא הזו, 'הכל פוליטי', שטיבה לא גדול יותר בלשון המעטה מכל סיסמא דומה אחרת, מ'קוקה קולה טעם החיים' ועד 'העם רוצה צדק חברתי' עבור ב'אריק יביא בטחון ושלום'.

המקום לעומת זאת הוא לעמוד בתכלית הקיצור על מרכיביו המרכזיים של ארוע הסיום: מפגש עם ח"כ אימן עודה (יש לבטא oodeh ולא Odah).

להלן נקודות שעלו בדבריו של ח"כ עודה, לאו דווקא לפי הסדר, ומולן תגובתי הציונית (ועם זאת המנומקת מנקודת מבט של היסטוריון) ההולמת (או שלא). המספור הוא לצורך ייעול הויכוח שמן הסתם יתפתח, ואם לא יתפתח, עוד יותר טוב. אבל אני לא משלה את עצמי.

1. ח"כ עודה אמר ושב ואמר שהמטרה שלו היא 'שלום, שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי'. שלום מבחינתו הוא הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לצד מדינת ישראל, ופתרון "הולם" של בעיית הפליטים. מנסיוני ארוך השנים בתחום, המלים היפות הללו פירושן לא 'פתרון שתי המדינות' אלא 'פתרון שלוש המדינות לעם אחד: ירדן פלסטין וישראל.

2. ח"כ עודה סיפק מספיק 'תחמושת' לביסוס הפרשנות הזו: בעוד על הלאומיות היהודית (אותה לא הזכיר בשמה) הוא דיבר כעל 'גזענות' כמובן, מלת באז במכללות לחינוך ובכלל, את הלאומיות הערבית הוא תאר כעניין מובן מאליו, הכולל כמובן את 'הערבים הדרוזים'.

3. פעם אחת הזכיר ח"כ עודה את המושג 'מיעוט יהודי', ומתוך ההקשר ניתן להבין דבר והיפוכו: הדבר - שח"כ עודה מייחל ליום שהיהודים יחזרו להיות מיעוט. והיפוכו - שח"כ עודה סבור שכשם שיש מיעוט ערבי, יש גם מיעוט יהודי וכי לשני המיעוטים מקום שווה תחת השמש ובמסגרת של אותה מדינה.

4. במלים אחרות, במקרה הרע ח"כ עודה היה רוצה לבטל את ההישג המשמעותי המרכזי של התנועה הציונית - ביטול המצב בו היהודים בכל מקום בעולם הם מיעוט זאת על ידי יצירת רוב יהודי בארץ ישראל. במקרה הטוב הוא מדבר על מדינה דו-לאומית.

5. גילוי נאות. כחלק מהשקפתי הציונית האופטימית, אני בוחר לפרש את דבריו של ח"כ עודה על פי המקרה הטוב. אבל כציוני אני דוחה על הסף כל רעיון המוביל למדינה דו-לאומית. ח"כ עודה לעומת זאת דוחף למדינה דו-לאומית (במקרה הטוב) כשהוא מדבר על אחת המשמעויות של ערך 'השוויון' הנזכר, הלא היא 'השוויון הלאומי של המיעוט הערבי במדינה'.

6. במה שניתן אולי לפרש כרגע של חולשת דעת, או כדברים שהוא יכול להרשות לעצמו לומר אותם על יסוד ההנחה שרמת ההבנה ההיסטורית-השוואתית גם בקרב ציבור של סטודנטים איננה גבוהה במיוחד, נקט ח"כ עודה השוואה מרתקת בין ישראל לבין 'כל מדינה אחרת': בכל מדינה אחרת אמר ח"כ עודה, הרוב מגדיר עצמו בחוקה (או במקרה של ישראל במגילת העצמאות) ואז הוא פשוט מתייחס לכך כאל עובדת חיים ועובר הלאה, ובוודאי לא מחוקק חוקים כמו 'חוק הלאום' שמטרתם לחזק את כוחו החזק ממילא של הרוב.

7. אכן, את חוק הלאום אפשר לגנות כעוד מהלך לעומתי של ראש ממשלה לעומתי שעל כך שהוא חייב ללכת הביתה אין לי עם ח"כ עודה שום ויכוח, אבל אפשר לפרש את חוק הלאום - וכך אני בוחר לפרש אותו למרות הדרך המעוותת והמזיקה בה הופיע בעולמנו - כעוד צעד בבניית החוקה הישראלית שגם ח"כ עודה אולי מאלו המתלוננים על העדרה, ושלכן אין מקום לביקורת שלו בכלל ובפרט.

8. בכלל, כי מעמדו של 'חוק הלאום' הוא כשל מעמדן של פיסקאות דומות בחוקה ההונגרית, המקדונית, הסרבית, הפולנית, היוונית, האירית וכן הלאה. כל אלו נזכיר הן מדינות לאום המוגדרות כמדינות הלאום של העמים הנזכרים. ח"כ עודה שהביע כבר לא פעם את נאמנותו למאבק הפלסטיני ובמשתמע לאמנת אש"ף, ללא ספק מניח שהמדינה הפלסטינית שתקום אינשאללה בגדה המערבית ושבירתה ירושלים המזרחית, תגדיר עצמה כ'מדינת הלאום של העם הפלסטיני'. הנה כי כן 'שוויון' א-לה-ח"כ עודה: מה שמותר לפולנים, הונגרים, אירים ופלסטינים, אסור ליהודים. ואם זה לא ברור אז הנה זה שוב בצורה אחרת: כל המדינות בעולם מתאפיינות בזהות לאומית כזו או אחרת (כן, גם ארה"ב שוויץ וצרפת המשמשים כאן כמקרים מפריכים לכאורה. הם לא מפריכים וזה לא המקום לעמוד על כך מקרוב, כתבו על כך יעקובסון וגת בספרם nations, ומי שלא קרא את הספר הזה לא ראוי לקחת חלק בדיון רציני בשאלת הקשר בין לאומיות לבין דמוקרטיה). מי שמאמין ב'שוויון' חייב להכיר בזכותם של יהודים לממש את מה שמקובל אצל אחרים.

9. בפרט כי ח"כ עודה המשיך מההשוואה הזו אל העניין החשוב באמת: תביעתו ל'שוויון' מנקודת מבט לאומית, כלומר הכרה במיעוט הערבי בישראל כבמיעוט לאומי. והנה אין לדבר הזה שום מקבילה בדמוקרטיות היציבות והמשגשגות יותר או פחות שנזכרו לעיל: בגרמניה הטורקים לא מעלים על דעתם הכרה בהם כבמיעוט לאומי כפי שבאירלנד אין לאנגלים זכויות לאומיות וכפי שלשבדים אין זכויות מיעוט לאומיות בפינלנד ולהפך.

10. ח"כ עודה נקט שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב במושג 'גזענות' בבואו לתאר מדיניות שכל מי שיודע גרם של היסטוריה יודע שהיא זו שעמדה בלב ליבה של השאיפה הציונית ושההתנגדות לה היא שורש הסכסוך: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עבור ח"כ עודה העובדה שמאז 1948 הקימה המדינה 700 ישובים יהודיים ו-0 ישובים ערביים היא כמובן 'גזענות'. כך גם לגבי העובדה שבן גוריון רצה שעוד יהודים יתיישבו בגליל. גם זו גזענות. שוב, מי שמדבר על 'שוויון' ודוחה את זכותו של עם לשוב לארצו ולבנות את חייו בה (באמצעות ישובים) ועוד מכנה את הרצון הזה בשם 'גזענות', איננו מאמין בשוויון, ודומה שיפה לו הכלל המפורסם ההוא של חז"ל, אודות הפוסל במומו.

11. ח"כ עודה גינה כמובן 'כל סוג של פגיעה באזרחים' והוא כמובן מתנגד ל'טרור', אבל את נוכחות צה"ל בגדה המערבית הוא מכנה כ'טרור' והיא שראויה לדעתו לא רק לגינוי אלא למאבק מוחלט נגדו. ח"כ עודה לא ציין כמובן מדוע נוכח צה"ל בגדה המערבית (ונזכיר שצה"ל לא נוכח ברוב רובה של הגדה המערבית אבל נניח לפרט השולי הזה): הפנמת מסרי 'ההתנגדות' ו'זכות השיבה' וזכרון הנכבה על ידי צעירים שמסקנתם מהחינוך הזה 'לשלום' בקרב הציבור הפלסטיני היא לצאת ולהרוג אזרחים יהודים. לא הוגן להכניס מלים לפיו של ח"כ עודה, אבל לפחות בזירה הערבית הרחבה, ישנן אינספור התבטאויות לפיהן הואיל וכל היהודים משרתים בזמן כלשהוא בצבא הכיבוש, הרי שאין באמת דבר כזה אזרח ולכן לא מדובר בטרור אלא ב'התנגדות' ובכל מקרה לא מדובר בפגיעה באזרחים אלא בחיילים בפועל ובכוח, בעבר (מבוגרים יהודים) ובעתיד (ילדים יהודיים). שוב: ח"כ עודה לא הציג את הפרשנות הזו אבל זו הפרשנות המאומצת על ידי מספיק צעירים פלסטינים שמסיקים את המסקנה לצאת ולפגוע ביהודים, ועל מנת למנוע את מימוש הכוונה הזו פועל צה"ל באופן יום-יומי ומונע פיגועים באמצעות סיכולים הנשענים על מודיעין וגם על תאום בטחוני עם הרשות הפלסטינית.

12. בנקודה זו ראוי להביא ביקורת על שאלה לא מוצלחת שעלתה מהקהל, אודות הזדהותו בפועל של ח"כ עודה עם משפחת הנערה תמימי שסטרה על פניו של חייל. אין מה לעשות... בשדה ההסברה תמיד תנצח תמונה של נערה תמימה המכה חייל חמוש כל נסיון להסביר את כל מה שכתוב בסעיף הקודם. צה"ל כבר מזמן למד את התורה הזו, אבל תמיד תהיינה טעויות ותקלות. הנקודה היא לפיכך לא לשאול את ח"כ עודה מדוע הוא מזדהה עם נערה צעירה העומדת מול חייל, אלא מה הוא חושב על ההסתה השיטתית של ההנהגה הפלסטינית, באחד הכנסים שלה הוא עצמו לקח חלק, אותה הסתה העומדת ביסוד חובתו של צה"ל להגן על כל אזרחי המדינה, כולל על חייו של ח"כ עודה כמובן.

13. ח"כ עודה דיבר גם על צדק חברתי. הוא תאר יפה כיצד הקפיטליזם הישראלי נוקט בהפרט-ומשול, ומדוע מנקודת מבט של חיי היום יום - רווחה, חינוך, בריאות, פרנסה וכן הלאה - אין שום הבדל בין יוצא אתיופיה, חרדי מש"ס, ערבי מסכנין ובדואי מהתפוצה בנגב. מסכים. אלא שתנאי חשוב במימוש הגישה הזו הוא אמון הדדי. כשח"כ עודה מכנה אותי ושכמותי כ'גזען' על כך שאנו ממשיכים את מפעל ההתיישבות הציוני (ונניח לרגע את שאלת הגבולות שלו, כי כאמור עבור ח"כ עודה גם התיישבות יהודית בגליל [!!] היא 'גזענות'), הוא לא תורם לאמון.

14. ח"כ עודה הסביר שהסיבה להחלטה 922, זו שהביאה להשקעות עצומות במגזר הערבי, היא - ואני מצטט - 'נצחון השוק על הגזענות'. כמו בבדיחה המפורסמת והלא מאד מצחיקה על השפן והאריה והשועל, כשממשלת ישראל לא משקיעה במגזר הערבי זו גזענות וכשהיא כן משקיעה גם זו גזענות. אבל יש עניין חשוב בהרבה: ח"כ עודה ציין את ההתנייה של ראש הממשלה נתניהו במימוש החלטה 922: הריסת בתים לא חוקיים, עוד משהו ששכחתי כרגע ושיטור. ח"כ עודה התגאה בכך שכמו איש ציבור פרגמטי הוא קודם כל אמר 'כן' למה שיש, ואחר כך התפנה לחסום את מה שלדעתו ראוי למלה 'לא'.

15. כמו שיטור למשל. אבל בהמשך הדברים, לנוכח שאלה אודות האלימות החברה הערבית, ואחרי שהוכיח באמצעות סטטיסטיקה שגם על רמת האלימות הגבוהה בחברה הערבית אחראי 'הכיבוש', ואחרי שנמנע מלומר ולו מלת אחריות פנימית אחת לגבי הבעיה הזו, הוא הפנה אצבע מאשימה למדינה, הנמנעת מלבצע את תפקידה המרכזי בתחומי הפנים והאלימות: השיטור.

16. הנה זה שוב, ובקיצור: כשצריך לנגח את ממשלת נתניהו, מגדירים את החלטה 922 כנובעת מכניעת הגזענות בפני השוק ופועלים כנגד מרכיב בשיטור שבה. כשצריך לתרץ את האלימות הגדולה בחברה הערבית, מאשימים את היעדרו של אותו השיטור. לוגיקה101.

17. ח"כ עודה דיבר על העובדה שלפתע פתאום 'סופרים' את חברי הכנסת הערבים, דבר שכל המפלגות מימין ומשמאל לא עשו עד ימי אוסלו והפסיקו לעשות עם ביטול החוק לבחירה ישירה בשנת 2000. לפתע פתאום ח"כ גנץ, "לא כוס התה" של ח"כ עודה, מקבל מרוב הרשימה המשותפת תמיכה אצל הנשיא ריבלין. "אבל זו תמיכה טכנית" מסביר ח"כ עודה, כי כאמור גנץ 'הוא לא כוס התה שלו', "ולא מהותית". על מנת שתהיה מהותית, על חברי הכנסת של כחול-לבן לבחון את עצמם. למיטב הבנתי ח"כ עודה, המערכת הפוליטית בישראל לא-לא סופרת את חברי הכנסת הערבים בגלל שהם ערבים, אלא בגלל העובדה שתפיסת עולמם כחברי כנסת של הרשימה המשותפת או של מרכיבי הרשימה המשותפת, שוללת את בסיס קיומה של מדינת ישראל. זוהי עמדה שזכתה לגיבוי של בג"צ הגם שהיא שוללת את חוק יסוד הכנסת. כך או אחרת, שלילת קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (ואין שום סתירה בין עקרון זה להיותה של ישראל - כמו כל מדינה אחת, כולל צפון קוריאה - מדינת כל אזרחיה) איננה מאפשרת שותפות קואליציונית ומה לעשות שבישראל זו השיטה הפוליטית.

18. אתרגם בלירשותך ח"כ עודה את מה שכתוב בסעף הקודם לסיטואציה דמיונית: מוקמת ממשלת מרכז-שמאל בהשתתפותם של 'המדוכאים' כלשונך: חרדים, ערבים וכן הלאה, וכמובן כחול-לבן, 'עבודה', 'המחנה הדמוקרטי' וכן הלאה. בקווי היסוד מופיעות התחייבויות להשקעה מסיבית במערכת הבריאות ובביטוח סיעודי, בתשתיות ובתמא38, אבל גם הצהרות ברורות בנוגע לבטחונה של ישראל מפני איומים בטווח האזורי והמקומי. והנה אחרי חודשיים פורץ עוד סבב בעזה, ומבלי שמצטרפים אליו לוחמי החירות המהוללים מטהראן ומביירות, הנה נדרשת ממשלת הקואליציה השמאלית-מרכזית הזו לקבל החלטות מיידיות. לשיטתו של ראש הממשלה גנץ מדובר באלימות מטעם חמאס, המפעיל טרור באוויר ובמנהרות. לשיטתך מדובר הרי בהתנגדות לגיטימית נגד הכיבוש.

19. והיו עוד עניינים מעניינים שונים, אבל הפוסט הזה כבר ארוך מדי והגיע הזמן לומר תודה וערב טוב. אז רק הערה קטנה אחת ועוד אחת גדולה קצת יותר. הערה קטנה הקשורה לטיעון שלך אודות ה-700 ישובים יהודיים ו-0 ערבים. אמרת שאתה בעד שתבנה עיר ואז "נראה אם הערבים הם נגד בנייה רוויה" (כלומר על קומות). הם כמובן לא נגד, כפי שאפשר ללמוד מישובים כמו נצרת, דמשק וקהיר. "אבל כפר זה כפר" הקפדת לומר ברגש מעורר כבוד. ח"כ עודה, אום אל פחם על 50 אלף תושביה זה 'כפר'??? בחייאתכ. מילא מדובר בטיעון משונה, הוא בוודאי לא מסתדר עם התביעה הנכונה שלך לפתח מקומות עבודה כך שיותר נשים ערביות למשל תשתלבנה בשוק העבודה. או שאתה רוצה שבאום אל פחם, הכפר הקטן ליד עדר הכבשים, הנשים הערביות תלכנה לכבס בגדים בנחל הסמוך, בזמן שהגברים יעשנו נרגילה ויגלגלו שיחה על החיים. אי אפשר לדרוש מודרניזציה בלי מודרניזציה. אפשר אבל זה פשוט לא משכנע ולא רציני. בעניין זה אתה עצמך אמרת דבר מרתק: שהערבים בישראל עזבו את המסורת ואילו המדינה עזבה אותם. נכון. אבל 'מדינה' זה לא באמת יצור מסויים שעוזב או בא והולך. 'מדינה' בכלל ומודרנית בפרט היא מערכת מורכבת הנשענת על מרכיבים רבים וניזונה מהם: הדג מסריח מהראש ללא ספק (ומבחינה זו 'המדינה' של פקידי האוצר 'עוזבת' את רוב אזרחי ישראל) אבל לכל דג יש סנפירים, קשקשים, איברים פנימיים, עיניים וכן הלאה. הנמשל אני מקווה, ברור: את 'המדינה' הזו בנו יהודים שגם אצלם התרחש דבר דומה (הם עזבו את המסורת והמדינות בהן הם חיו עזבו אותם). היהודים שבנו וממשיכים לבנות את המדינה הזו, לא חיכו ש'מישהו' יעשה עבורם את העבודה. אולי ילמדו הערבים משהו מהיהודים: כי ללא אנרגיה פנימית של 'בניין אומה ערבי', שקשה מאד יהיה להתקדם. אבל תמיד אפשר יהיה לקרקר 'גזענות' ולהרגיש טוב.

20. אל תניח שכולנו לא יודעים היסטוריה, או שכולנו מבינים מונחים כמו 'שוויון' או 'דמוקרטיה' באופן הפשטני המוצג אצל 'האנשים החושבים' ובמכון הישראלי לתיאוקרטיה. אכן, רוב הציבור לא יודע היסטוריה, וכפי שראית לא כולם יודעים לשאול שאלות או להקשיב לתשובות. אבל ביסודו של דבר האינטואיציה הציבורית יודעת להבדיל בין טיעונים אמינים לטיעונים אמינים פחות, שזו צורה מנומסת לומר שקרים.

הרמן כהן לא רוצה שהיהודים יהיו מאושרים וזו סיבה להתנגד לציונות

מתוך: יהושע א"ב, "האם יש עדיין משמעות מעשית למושג אור לגויים", אחיזת מולדת: עשרים מאמרים ורישום אחד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008 , עמ' 68.

בתחילת המאה העשרים פנה הפילוסוף היהודי הגרמני מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן, והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזו מכל וכל: האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם מאושרים כמו כולם? שאל בסרקאזם מר. האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים, בשעשועי דגלים ומצעדים? ענה לו בובר: לא, חלילה, גם במדינה החדשה לא נוותר על השליחות הדתית והרוחנית שלנו כלפי העולם, אלא שמעתה ואילך נממש אותה כקולקטיב החי חופשי במדינתו. הרמן כהן לא השתכנע וסירב להצטרף לתנועה החדשה. 

קטע 2 

מתוך: רוזנצווייג פרנץ, "כתביו היהודיים של הרמן כהן", נהריים: מבחר כתבים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1960, עמ' 150–151.

[...] הטעם הכמוס ביותר לדחיית הציונות לא נתגלה גם בוויכוח של שנת 1916 [הוויכוח בין כהן לבובר]. הוא נרמז רק במקום היחיד שבו מזכיר אותה ספר העיזבון - ואף זאת באקראי בלבד - ששם הוא מציין אותה כ'אפיזודה'. למה התכוון בכך, אפשר יבהירו דברים שאמר פעם בפני, שעה שנזף בי בשל יחסי הסבלני יתר-על-המידה לגבי הציונות, ואני ניסיתי להצטדק. הוא שיסעני בדברי, הטה אלי את ראשו הכביר שהקיפוהו תלתלים רכים וענוגים, באשרת של איום, ואמר: 'אומר לך משהו', ותכף לכך, כשהוא מעמם את קולו לכדי לחש רועם: 'פרחחים אלה [הציונים] רוצים להיות מאושרים!' עתידה של הציונות מקופל בכך אם כנגדה או לטובתה נאמרו דברים אלה. נגד ציונות שמתווה את דרכיה ומטרותיה בתחומה של אפיזודה, [...] דבר זה שאילו היו תולדות-עמנו זרועות אושר לא היינו באים לידי משיחיות, הוא שיצדק; ולא עוד אלא הציונות גופה שתסתור אותו - כן אני מקווה - תצדיק אותו.

‫

72 שנים לכ"ט בנובמבר

חג כט בנובמבר שמח לעם ישראל. אמנם כתבתי בנושא לא פעם ולא פעמיים,

ואפילו במעריב, אבל אני מספיק מודע לעצמי כדי להבין שגם אם אני נורא חכם וכן הלאה, לא כולם קוראים ומי שקראו אולי לא זוכרים.

אז הנה זה שוב, לא בקיצור אולי, ועם קצת תוספות. היום לפני 72 שנים התקבלה בעצרת האו"ם הצעת החלוקה המוכרת גם במספר 181.

התקבלותה בעצרת האום משמעותה היא שמדובר בהחלטה שאיננה מחייבת ושמימושה תלוי בהסכמת הצדדים הנוגעים בדבר. כידוע, הצעד היהודי חגג ברחובות ואילו הצד הערבי המשיך להתכונן לממש את הבטחתו לפני קבלת ההחלטה, להטביע אותה בדם אם תתקבל.

כן, כן, כל השאר היסטוריה כפי שאומרים, אבל על ההיסטוריה הזו מתווכחים עד היום ועל כך משהו קטן בהמשך. כי לפני זה כדאי להזכיר לגבי תוכן ההחלטה כמה דברים שמשום מה נשכחים מדי פעם על ידי אנשים טובים מכל הצדדים.

עצרת האום החליטה על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית, 'פלשתינה' בלשון הגויים, לשתי מדינות לאום: מדינה יהודית (כך. jewish state) ומדינה ערבית (כך: Arab state).

במדינה היהודית אמור היה להיות רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית: רוב ערבי ומיעוט יהודי. שתי המדינות אמורות היו להיות קשורות מבחינה כלכלית, כיחידה אחת.

אדרבא, החשיבות שייחסו אז 'בעולם' לתפקיד הכלכלה בטיפוח תנאים של חיבה הדדית או לפחות תנאים של שלום, היתה כל כך גדולה, שבהחלטה הוכנס אלמנט מדהים לכשעצמו. אתם יושבות? אתן יושבים? הנה זה בא:

'תוקם ועדה כלכלית' כתוב בתוכן ההחלטה (הציטוטים מהראש, הנוסח המלא נמצא בכמה וכמה וכמה מקומות, גוגל איט), 'בת תשעה חברים: שלושה ערבים, שלושה יהודים, שלושה אומניקים. תפקיד הועדה הוא לבדוק...' - אתם יושבים?!! - 'כיצד העלייה היהודית למדינה היהודית תשפיע כלכלית...' - אתן יושבות!?? - 'על התפתחותה של המדינה הערבית'.

כן. ככה. מראש הציעו יוזמי 181 להגביל את הריבונות היהודית לממש את סיבת הסיבות כולן לעצם קיומה של ציונות ושל סכסוך - העלייה וההתיישבות - על פי ההתפתחות הכלכלית בצד הערבי (שמבחינתו העלייה וההתיישבות של יהודים לארץ הזו היו הסיבה היחידה להתנגדות לציונות ולא שום קישקוש דתי אחר).

לא. לא מדובר באנטישמיות של האום אלא בהנחה לפיה התפתחות תקינה של המדינה הערבית חיונית לקיום יחסי שלום עם המדינה היהודית, עניין אותו רוצים שני הצדדים (כלומר שלום) ולמעשה כל מייסדי האום.

הצעת החלוקה שאישרה למעשה את דוח אונסקופ, ממנו לקוח כל מה שהוצג עד עכשיו, כללה גם מתכון מדוייק ליצירתה של דמוקרטיה בכל אחת מהמדינות הללו: בחירות במועדן, הפרדת רשויות, חופש המצפון, זכויות נשים, הכל כולל הכל.

אז בפעם הבאה שאומרים לכם שרעיון 'היהודית-דמוקרטית' מקורו בענייני כהנא ב-1985 תגידו להם שהם מדברים שטויות במקרה הטוב (כי לטעות מותר לכולם) ומשקרים במקרה הרע (והסביר כי כולנו יודעים היסטוריה או לפחות יש לנו את הכלים לדעת אותה).

כך גם באשר לצירוף 'מדינה יהודית'. בפעם הבאה שמשקרים לכם ומסיתים אתכם נגד חוק הלאום 'הפשיסטי', תגידו להם בקיצור '181'.

עד כאן מורשת כ"ט (משחק מלים לא מוצלח על מורשת קרב). דברים שכתבתי וכתבו אחרים חכמים וחשובים ומהוללים ממני. מכאן תוספת קטנה.

יש אגדה אחת שמקורה ב'חוג אורנים' הידוע והמהולל (באמת) לפיה בפני הישוב היהודי עמדו שתי ברירות, שתי דרכים, לנהל את הסכסוך שפרץ לכאורה ב-30 בנובמבר 1947, ביום שאחרי: לצאת למתקפה או להסתפק בהגנה.

מי שהעלה את הדברים על הכתב בפרטי פרטים הוא היסטוריון חכם ומוכשר בשם יורם נמרוד, שכותרת ספרו אומרת הכל: "ברירת השלום ודרך המלחמה".

להבדיל מנוכלים בני ימינו, אין צורך לתת דוגמאות, נמרוד הוא היסטוריון רציני שעשה הכל נכון חוץ מדבר קטן אחד: לשמור על פרופורציות בשלב הפרשנות, פרופורציות בלעדיהן כל פרשנות היסטורית עלולה להפוך מפרשנות סבירה לחוכא ואיטלולה.

לא זה המקום להכנס לפרטים. אבל עצם ההבחנה בין הגנה פסיבית למתקפה בתנאים האובייקטיביים (כן, יש דבר כזה) ששררו בחורף-אביב 1948 (תקופת המלחמה על הדרכים), היא הבחנה חסרת שחר.

תכנית ד' המשוקצת (על ידי האילן פפאים ושלוחיהם עלי אדמות באקדמיה ובפרהסיה הישראלית) לא רק שהיתה הגיונית וסבירה אלא שאילולא עמדה על השולחן או אז היה מקום לזעוק 'מחדל'.

התכנית הזו נשענה לא 'רק' על המצב בחורף 1948, ולא רק על העובדה שרק חכמים בדיעבד כמו נמרוד או להבדיל פפה ידעו כיצד תסתיים מלחמת השחרור, אלא בעיקר על הנסיון המצטבר מהעימות האחרון לפני זה של 1948: המרד הערבי של השנים 1939-1936.

17 ישובים עבריים נפלו במלחמת העצמאות. ניצנים, הבית בו נולדתי, הוא רק אחד מהם. ללא תכנית ד' לא היינו יושבים כרגע וקוראים את הפוסט הזה ותוהים (גם אני!!) מתי הוא יסתיים כבר.

עוד מעט. כי אי אפשר לומר 'חוג אורנים' ולעבור הלאה כאילו לא קרה כלום. יום חג היום ובימי חג נוהגים לספר ביציאת מצרים או ביציאת טו בשבט או ביציאת חנוכה או ביציאת כט.

'חוג אורנים' קם איפה שהוא בתחילת שנות ה-60'. היו ברקע כמה וכמה עניינים, לא לפי סדר החשיבות: המסורת המרקסיסטית וכאב הראש שהתמודדו עימו אנשים שגדלו על מרקס וקיבלו פעמיים סטאלין בתנור; המלחמה הקרה; הסכסוך היהודי-ערבי; והפוליטיקה הישראלית בכלל ותפקידו של בן גוריון בתוכה בפרט.

פרשנות שלי, ואני עומד לחטוף על הראש אבל בבלאק פריידי מוכרים נעלי ספורט בזיל הזול כך שאלו שאמורים לקפוץ לי יוכלו לעשות זאת במחיר נמוך.

ובכן, הפרשנות שלי היא שמכל ההקשרים הנזכרים (מורשת מרקס, סטלין בתנור, מלחמה קרה, מלחמה חמה, פוליטיקה ישראלית ובן גוריון אחד), בן גוריון היה המנוע המרכזי לפעילותו האינטלקטואלית (המרשימה מאד לכשעצמה והמועילה למדי ברוב מרכיביה) של 'חוג אורנים'.

באחת - העקרון המארגן היה שכל , אבל כל, ממש כל מה שעשה בן גוריון, אבל הכל כולל הכל בחזקת הכל כולל הכל בריבוע, פסול, וכל מה שעשו מתנגדיו, לא משנה מאיזה צבע ובאיזו שפה, כבר הופך אותם אם לא לקדושים אז לפחות לראויים למחיאות כפיים.

לא זה המקום להרחיב בנושא, ולאו דווקא מסיבות של צנזורה חלילה (אני לא כה חשוב עד שמישהו בממלם או בילם או איך שלא קוראים להם יושב ומפקח על הפוסטים שלי) אבל בקיצור מה שחירפן את אנשי 'חוג אורנים' היה הפרויקט המקהולל בדימונה. הפצצה וכל זה. כתבתי על כך פרק נאה בביוגרפיה על יגאל אלון, ומי שרוצה שישלח לי בקשה אשלח לו את הפרק, ויש כמובן מלומד גדול מאד בתחום זה, אדם רז שמו, שכתב בנושא דברים רציניים ומעמיקים. חלק מהם זמין און ליין. גוגל איט.

בכל אופן, כחלק מתכניתנו 'דיבאג דה דב"ג' (המצאה שלי, ממש כרגע!) אימצו בחוג אורנים את תיזת 'שתי הדרכים' (שלום או מלחמה) שעמדו לכאורה בפני הנהגת הישוב החל מבוקר ה-30 בנובמבר 1947.

נמרוד למעשה אומר שאילו בחרה ההנהגה ללכת בדרכי שלום תוך כדי מלחמה, המלחמה היתה מסתיימת בשלום ולא כנקודת מוצא לעוד מלחמה. התיזה שלו מתייחסת לכל המכלול שבין השנים 1947 ו-1950.

כפתור ופרח. אלא שאותו חוג, מתוך אותה מוטיבציה 'דיבאג דה דב"ג', (כן, אני עף עצמי, באמת הברקתי הפעם), מביאים את יגאל אלון, שמסקנתו לכאורה בדיוק אותה מסקנה של נמרוד. שהרי אלון אמר כידוע, וזה בדוק וזה נכון: 'ניצחנו את המלחמה והפסדנו את השלום'.

חזיז ורעם. נמרוד אנטי דבג, אלון אנטי דבג, דבג דבק במלחמה, נמרוד ואלון דבקו בשלום. מי בעד שלום? הטובים. מי בעד המלחמה? הרעים. ארבע רגליים טוב (אלון ונמרוד ביחד אחזו בארבע רגליים), שתי רגליים רע (דבג, גם כשעמד על הראש, החזיק בשתי ידיים\רגליים).

טוב ויפה, חוץ מדבר קטן אחד: נמרוד הסביר לנו באותות ובמופתים איך במצב שכפו עלינו הערבים ניתן היה לסיים את המלחמה הנוראית הזו שבת אחים גם יחד, איש תחת תאנתו, משמר העמק ליד אבו שושה (את הכדורים שירו השכנים הטובים על הילדים שברחו למעלה הגבעה ירה מן הסתם בן גוריון).

אלון לעומתו כעס עד 1967 על כך שבמציאות המלחמתית שנוצרה לא דאג הצד היהודי לנכבה גדולה יותר שרק על בסיסה ניתן היה לדעתו להגיע לשלום בר קיימא.

אבל הואיל והמטרה היא דיבאג את הדב"ג, בחוג אורנים לא מתבלבלים עם העובדות: בעוד שנמרוד - היסטוריון בדיעבדי - ביקר את דב"ג על כך שעשה יותר מדי מלחמה, הרי שאלון - מצביא צבאי בזמן אמיתי, המצביא הצבאי הכי חשוב יש לזכור למרות ההבלים שכתב בנושא לפני שבוע דגנרט חולה נפש אחד שאין טעם לציין את שמו - כעס על בן גוריון על שעשה פחות מדי מלחמה.

בדיעבד קל מאד לתלות אשמים ולחלק מדליות לצדיקים. אנחנו ההיסטוריונים פשוטי העם, אלו שלא קיבלו בטקס חלוקת הדוקטורט כדור של בדולח, בקושי יודעים לספר מה היה, ומסתפקים לפיכך בלשתף את הציבור במה שהם יודעים לומר על השאלה, מה היו ב-1947 יסודות המציאות. אז כ"ט שמח חברות וחברים. ההיסטוריה ממשיכה להכתב.

230 שנה למהפכה הצרפתית והיהודים - כמה מלים על זהות פוליטיקה זכויות וערכים במבט היסטורי וכל השוואה לימינו בראשו של המשווה (שלי למשל)

הגיע הזמן לעוד שיעור היסטוריה לא קצר ואולי גם לא משעמם.

בימים אלו, בשנה זו, מציינת 'ההיסטוריה' (אותה גברת מופשטת הלבושה היטב) 230 שנים למהפכה הצרפתית.

ב-26 באוגוסט 1789 קיבלה האסיפה הלאומית, הגוף החדש שקם במקומה של 'אסיפת המעמדות', את 'הצהרת זכויות האדם והאזרח', ובה בין השאר סעיף המבטל את ההבחנה הדתית לצרכי שוויון אזרחי.

כפתור ופרח חוץ מזה שבפועל התייחסו 600 צירי האסיפה הלאומית אל ההצהרה הזו כאל... הצהרה, כלומר כאל מסמך שאיננו חוק מחייב.

בהתאם, הם ניגשו לדון במעמדם האזרחי של בנות ובני קבוצות מיעוט למיניהן, כמו תורכים, מוסלמים, פרוטסטנטים וגם תליינים שחקנים זונות ו... יהודים.

כל בנות ובני הקבוצות הנזכרות זכו במוקדם או במאוחר לחוק מיוחד שהסדיר את מעמדם האזרחי הרשמי, להוציא הקבוצה האחרונה... היהודים.

מי היו יהודי צרפת ב-1789? ציבור מפולג למדי בן כ-40 אלף נפש, מהם כ-3500 יהודים ספרדים גאים, מתנשאים ובדלנים, שמנהיגיהם, יצחק דה-פינטו למשל, הקפידו להבהיר לכל מי שרצה לשמוע שבעוד שהם, הספרדים, "בני יהודה" כל שאר היהודים, בעיקר האשכנזים כמובן (תכף נגיע אליהם) הם "בני יעקב" ואין שום דמיון ביניהם לבינם.

קבוצה שנייה היתה גם היא בסדר גודל של 3000 נפש, הקבוצה היהודית הותיקה ביותר בצרפת, קבוצה של יהודי אוויניון, העיר שהיתה בשטח הצרפתי אך 'בריבונות' של הכנסייה. יהודי אוויניון היו לא ספרדים ולא אשכנזים לא במנהגים לא בשפה ולא בהרגלים. אדרבא, כמו היהודים הספרדים הם עשו כל מאמץ להבדיל עצמם מהיהודים האחרים.

קבוצה שלישית שמנתה פחות מ-1000 נפש, היתה למעשה מצבור אקלקטי של יהודים מכל המינים, אשכנזים, ספרדים, אוויניונים וגם 'זרים' כלומר יהודים שהגיעו מגרמניה ומפולין ומאיטליה, ושישבו, איש בביתו וכל קבוצה משנית בבית הכנסת שלו, בעיר פאריז, שמבחינה יהודית היתה עד 1789 בפריפריה של הפריפריה של הפריפריה.

כי המרכז הדמוגרפי לפחות של יהדות צרפת, היתה הקבוצה הרביעית, הקבוצה האשכנזית, שאמנם - בדומה ליהודי מרוקו, תימן ופולין - היתה מפוזרת רובה ככולה בקהילות קטנטנות, לפעמים ברמת המשפחה, בעשרות רבות של כפרים, אך בסך הכל ניתן לדבר על כ-25,000 הנפשות שהיא כללה, כעל קבוצה מובחנת אחת, הקבוצה האשכנזית כאמור.

ובחזרה לאסיפה הלאומית. זו כידוע (?) נחלקה 'בגדול' בין ימין שמרני לשמאל פרוגרסיבי, כשכל צד מתחלק למתונים ולרדיקלים. כלומר באסיפה הלאומית היו ימנים קיצוניים, ימנים מתונים, שמאל מתון ושמאל רדיקלי.

החברים הנכבדים הללו ניהלו בדצמבר 1789, ממש לפני 230 שנה, ויכוח נמרץ לגבי שאלת איזרוחם של היהודים, זאת לאור ההחלטות שהתקבלו בנושא זונות שחקנים תליינים פרוטסטנטים מוסלמים ותורכים כאמור, וגם לאור ההצהרה הנזכרת על סעיף חופש המצפון שהיא כללה.

הימין טען נגד האיזרוח כמובן. הטיעון התיאורטי היה שהואיל והיהודים הם אומה נפרדת, 'מדינה בתוך מדינה' הרי שאין להם יכולת להוות חלק מהחברה הצרפתית. על הטיעון התיאורטי הם הוסיפי טיעון תועלתני בסגנון 'תחזיקו אותם תחזיקו אותם', כשב"אותם" הם מתכוונים לאיכרים הבורים של אלזס לוריין, אזור ההתיישבות היהודי-אשכנזי, שאיזרוח היהודים - כך נטען - יגרום להם "לשרוף את המועדון" כפי שיגדירו זאת הגששים מאתיים שנה מאוחר יותר.

השמאל 'בגדול' תמך באיזרוח היהודים, כשגם הוא נוקט טיעונים תיאורטיים ומעשיים. הטיעון התיאורטי לא דורש הסבר כמובן: הואיל וכולנו בני אדם והואיל וב'כולנו' נכללים גם היהודים, הרי שברור שיש לאזרח אותם ללא תנאי. הטיעון המעשי היה עמדתם המוצהרת של חלק מיהודי פריז ובה נכונות מוחלטת לוותר על כל סממן של ייחוד יהודי להוציא "ענייני פולחן".

במלים שמאז הפכו ליסוד מוסד בשיח הציבורי, אותו חלק פר-איזרוח בקרב יהודי פריז, הציע הבחנה בין המימד "הרליגיוזי" לבין המימד "הפוליטי" שבהוויה היהודית. על פי הבחנה זו, היהודים מוותרים על המימד הפוליטי (ובכך סוללים את הדרך להצטרפות לציבוריות הצרפתית) תוך שהם משמרים את המימד "הרליגיוזי" כלומר הפולחן.

ובחזרה לבורדו, בירתם של היהודים הספרדים רחבי הלב והמכילים. הללו נבהלו מהאפשרות שהחוק הצרפתי דווקא יהפוך אותם ואת האשכנזים לדי זעלבע דרעק ('אותו הדבר' באטרוסקית עתיקה), ולכן פנו לאסיפה הלאומית בבקשה להבדיל בינם לבין "בני יעקב" ולהקפיד על שימור זכויות העבר שלהם.

ואכן כך היה. ב-28 בינואר 1790, ברוב של 62%, קבלה האסיפה הלאומית החלטה לפיה רק יהודי בורדו יזכו להפוך לאזרחים. הם כמובן לא ידעו זאת, אבל כעשרים חודשים מאוחר יותר, ב-27 בספטמבר 1791, זמן קצר לפני שהאסיפה הלאומית התפזרה לטובת 'הטרור האדום' שינהיג השמאל הרדיקלי (בשם הערכים הנשגבים שאותם ילחין 180 שנים מאוחר יותר, תחת הכותרת 'דמיינו' איש נחמד ומוכשר במשקפיים חבר ברביעיה מפורסמת מהעיר ליברפול), החליטו צירי האסיפה לאזרח את כל יהודי צרפת, כולל האשכנזים על הגעפילטע פיש והחריינע שלהם, והקרפיון ששט בבריכה עם גזר על הראש.

אירוניה היסטורית מהסוג שאנחנו (דה רויאל אנחנו) כל כך אוהבים: היהודים הספרדים, השמרנים ביותר בקרב החברה הצרפתית, פנו למהפכנים הצרפתים בבקשה לשמור על זכויות היתר שלהם באמצעות הכלי החשוב ביותר שיצרה המהפכה הצרפתית: הפרלמנט.

העפי ענד: אחר כך בא נפוליאון, וכחלק מהמאמצים שלו לשמור את האיכרים העצבניים (תחזיקו תחזיקו אותי) לצידו, יחולל מהלך אנטי-יהודי כה נמרץ, שאחת התוצאות שלו היתה ויתור ספרדי על הבדלנות המתנשאת, ואימוץ עמדות שבראייה לאחור ניתן לכנותה בלב שלם: לאומיות.

עליה ועל גלגוליה, בפרק הבא של היסטוריית כיס.

הדברים בשפת ליבם - על ספר ותיק מאת גדי יציב

עוד יומן קריאה קטן. הספר הזה, עליו חתום גדי יציב ז"ל, וכותרתו 'הדברים בשפת ליבם' (שלוש מלים יפות מתוך שורה בשיר יפה להפליא של אלכסנדר פן), ראה אור ב-1986.

ב-1986 זכיתי להיות חלק מחבורה קטנה ומלאת מרץ שהתקבצה לה בסמינר אורנים, בקמפוס התחתון, היכן שהיום יושבת מכינת רבין המהוללת.

היינו תריסר שעירים וצעירות, אחרי שירות צבאי וטיול בחו"ל, שלקחו על עצמם לחנך לזהות יהודית-חילונית תלמידי כתות י"א מבתי ספר של התנועה הקיבוצית.

א לאנגע מעשה, אפשר אולי לכתוב ספר על השנה המופלאה הזו, שקדמה ל-19 שנותי כחבר קבוץ תמוז, מהן שנתיים כשליח סוכנות ותנועה בק"ק קורדובה, ארחנטינה.

בכל אופן, בין סמינר לסמינר - וכמובן לפני תקופת הסמינרים (חורף בעיקר) - ישבנו ולמדנו ולמדנו וישבנו. מה למדנו? מה לא. מקרא, גמרא, רמב"ם, ספרות ההשכלה (מנדלי מוכר ספרים המופלא), ברנר, גורדון ברל וכן הלאה.

אבל גם פוליטיקה והיסטוריה וכלכלה וחברה. אחד המורים היה ד"ר צעיר, לימים פרופסור שממשיך להיות צעיר, דני גוטווין שמו. ממנו למדנו בין השאר על הרצל ועימותיו עם בית רוטשילד ומשמעות העימות הזה מבחינת מהותה של הציונות (שורה תחתונה: בית רוטשילד היו מגדולי המתנגדים לציונות. איך? למה? בהזדמנות).

וכאן נכנס גדי יציב לתמונה. 'אני ממליץ לכם לקרוא שלושה ספרים' אמר לנו גוטווין, נדמה לי שעוד לפני שהציג את עצמו. 'אדונים לגורלנו' מאת אשר מניב, 'מחשבות ומגמות באירוסוציאליזם' מאת מרדכי בלאנש, ו'הדברים בשפת ליבם' מאת גדי יציב כאמור.

כן, אחרי יומיים כבר השגתי את שלושת הספרים ואחרי עוד עשרה ימים כבר סיימתי לקרוא את שלושתם. האם הבנתי הכל? נו, ברור שלא. האם הבנתי משהו? נו, ברור שכן. המשותף לשלושת הספרים היה הרעיון שאת כלכלת השוק על ברכותיה ניתן לארגן באופן סוציאל-דמוקרטי, במגמה ברורה של WIN-WIN.

ימים חלפו. ימים? 33 שנים, אבל מי סופר חוץ מהחת"ם. לפני שבועיים הזדמנתי לבית אבא לצורך מקצה תיקונים ותחזוקה. דלתות, מנעולים, מנורות, כיורים, אתם יודעים. ואם אתם לא, אני בהחלט כן. אם יש משהו שאני יודע שאני יודע לעשות זה כל מיני עבודות תחזוקה כאלו. ולא, אני לא פנוי אחה"צ אז לא, וגם לא עושה ביקורי בית.

אלא אם זה אבא שלי (ואחותי ואחי אם יש צורך). בין לבין תיחזוק ותיקון, ראיתי 'מערום' ספרים באיזו שהיא פינה. לשאלתי, ענה לי אבא ואמר שהוא תורם ספרים לבית החולים הסמוך, לתפארת העזרה ההדדית. פניתי כה וכה, ראיתי שאין איש, הצצתי ב'מערום', ראיתי כי טוב, וקיימתי מצוות 'ויך את הספרים ויטמינם בתיק'.

תנוח דעתכם. את רוב ה'מערום' הותרתי על כנו. לא רק כדי לטשטש ראיות אלא כי שלום הבית אצלי מחייב מינימום ספרים, ולא רק שלום הבית אלא גם נטיות ההתמכרות שלי לדברים יפים כמו ספרים.

אבל את גדי יציב לא יכולתי שלא לקחת. גם כי הנוסטלגיה של השיעורים באורנים, גם כי זכרתי שהספר מרתק למדי, וגם כי - ואל תספרו לאף אחד בבקשה! - כי על העותק הזה יש הקדשה ממני לאבא שלי כאשר חגג יום הולדת (והיה צעיר ממני בחמש שנים , היום אם זה לא ברור, ומי סופר חוץ מהחתמסו).

והנה חרשתי כבר תריסר פסקאות ועוד לא אמרתי מלה על הספר. אז הנה, בקיצור. יציב, לימים פרופסור לסוציולוגיה במכללת נתניה, ולפני זה חבר מפם (ומפלגות אחרות שעדיף לא להזכיר) וכל הזמן איש חכם ומלומד, מסביר בספר הזה את המצב הישראלי בכללותו.

כן, בספר יש התייחסות 'אפילו' לנושאים כמו זהות יהודית . שבו בבקשה. מסתבר שלפחות בשנות ה-80' המוקדמות חבר בכיר במפ"ם יכול היה להפיץ ברבים את המשפט הבא: "ארץ ישראל היא האחת בעולם שאותה יכול כל יהודי לזהות כמולדתו"

או, חמור מכך, ויסלח לי גוטווין, הוא הפנה אותנו לספר הזה: "עובדה היא שמדינות ניתנות לאומות ולא למעמדות ולשונות ודפוסי תרבות מאפיינים אומות ודרכון לאומי מזהה אנשים יותר מכפי שעושה זאת ההשתייכות המעמדית. עובדה היא שמנת הסבל והכאב התחלקה בעולם בין בני אדם על פי השתייכותם הלאומית, ועובדה היא שעוד לא קם סדר חברתי חדש, ימני או שמאלי, אלא במסגרת לאומית זו או אחרת".

אבל רוב הספר - לאחר שקבע את המסגרת הציונית שהיא הבסיס למדינת ישראל שהיא מדינת כל אזרחיה ושעליה לשקוד על שוויון אזרחי אבל ברור שהשוויון האזרחי לא יבוא על חשבון העובדה ש"המנון ישראל ודגלה, וכן סמלי מדינה רבים, ישקפו תמיד את יהדותה של ישראל" ומכאן ש"יקשה על ערבים להזדהות" עם המדינה "כפי שמזדהים היהודים" (וכך גם בבריטניה מנקודת מבט של יהודים ומוסלמים) - עוסק בשאלות החברתיות-כלכליות מעמדיות.

גדי יציב מסביר בספר את הבעיה: סוף עידן מדינת הרווחה כמכשיר להגברת השוויון, ומציע גם פתרון: דמוקרטיזציה של הבעלות על ההון.

מדוע הגיעה מדינת הרווחה אל הקצה? כי היא כבר לא מסוגלת לצבור מספיק עושר כדי לחלק אותו. ומדוע? כי הקפיטליזם מרכז יותר מדי כוח בפחות מדי ידיים.

באמצעות דמוקרטיזציה של ההון, כלומר על ידי שילובם של הפועלים בהחלטות ניהוליות בכל הדרגים, יגבר הפריון ועימו היכולת לחלק עוגה גדולה יותר.

יציב מסביר שוב ושוב לאורך הספר (שכחתי לציין שהוא למעשה אסופה של מאמרים ועבודות אקדמיות שיציב כתב בין 1979 ל-1985) כי דמוקרטיזציה של ההון עולה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי אותו ראוי להרחיב אל מעבר לזכות לבחור ולהבחר (אלון למשל אמר שדמוקרטיה היא גם זכויות פוליטיות, גם זכויות חברתיות וגם זכויות תרבותיות).

אבל מעבר להגיון הפנימי של מהלך כזה, יציב טען כי דמוקרטיזציה כזו משמעותה לא 'רק' דמוקרטית-חברתית ולא 'רק' כלכלית אלא גם תודעתית-נפשית, כי המעורבות הגדולה יותר תביא לפריון גדול יותר ותגדיר מחדש את כללי התמורה שעל השכל האנושי הישר קשורה תמיד בתרומה.

המתח הזה בין תרומה לתמורה, מלבד האלגנטיות הלשונית שלו, מוכר לכל מי שעוסק בכלכלה פוליטית, והוא כמובן כיכב בשיח הקיבוצי בשלושים השנים האחרונות.

יציב מסביר שבחברה בריאה יותר תרומה לא אמורה להמדד רק במונחים של עושר כלכלי, מה גם שהעושר הכלכלי הוא רק כותרת ולא תוכן. בימינו כבר לא צריך להוכיח שעושר כלכלי אמור להמדד במונחים סביבתיים למשל, ומכאן שעוד ארובה המייצרת מוצרים לא הכרחיים ועל הדרך מזהמת את הסביבה איננה ביטוי לעושר אלא להפך מזה.

עד כאן החדשות הטובות של הספר. הללו התחזקו מבחינתי כאשר בבדיקה לא מאד מעמיקה - אתם מוזמנים לבצע אותה בעצמכם - הסתבר לי שהדיבור על דמוקרטיזציה של ההון עדיין אקטואלי לפחות במישור השיח.

החדשות הפחות טובות בספר הזה קשורות בנחרצות הרטורית של יציב. טענות מהסוג של 'הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו' או 'החברה הישראלית לא יכולה לסבול פערים מהסוג הקיים בארצות הברית', הוכחו כלא נכונות בלשון המעטה.

כשהספר ראה אור ב-1986, תכנית הייצוב המקהוללת כבר התקרבה לשנתה הראשונה, והגם שנזקיה הרבים עדיין היו לפניה, משקיפים חדי עין כמו יציב בעצמו יכלו לראות את השלכותיה על המשק היצרני.

את סוף הסרט כולנו יודעים. על פי הנתונים המוכרים ישראל היא אחת החברות הכי לא שוויוניות בעולם המפותח, ולמרות זאת - ובניגוד מוחלט לתחזיות של יציב ושל אחרים - היא לא מתמוטטת, הסולידריות שלה גבוהה למדי, האזרחים בה מרוצים בסך הכל (גם אני, אל תגלו לאף אחד, והעובדה שאני מרוצה איננה סותרת כהוא זה ביקורת על פקידי האוצר ועל כמה שוטי-נבואה הממשיכים לדקלם את ההבלים הניאו-ליברלים) ועם ישראל חי.

"האדם" אמר אייזיאה ברלין, "הוא בול עץ עיקש", או משהו כזה. והשכן שלי אלי אומר 'לך תבין בני אדם'. כן, מורכב העניין הזה.

גדי יציב פרש מעיסקי פוליטיקה דווקא אחרי שבחרתי בו, כלומר במפלגתו, אי אז ב-1988 כלומר זמן קצר מאוחר יותר. הוא הלך לאקדמיה. לא זכיתי ללמוד אצלו. קרוב לוודאי שהוא היה מורה מעולה. הוא הלך לעולמו ב-2004, בגיל צעיר מאד, 67 שנים בסך הכל.

מה הייתי רוצה לעשות לו היה לי זמן: להכנס לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' ולמקומות אחרים, ולבחון כיצד שינה\התאים\לא שינה\לא התאים גדי יציב את עמדותיו הכלכליות-פוליטיות בין 'הדברים בשפת ליבם' לבין כל מה שקרה אחר כך (ההתמוטטות הפיננסית של התנועה הקיבוצית שמבחינתו היתה סמל ומופת לדמוקרטיזציה של ההון ולדמוקרטיה השתתפותית בכלל; ההפרטות בתקופת ממשלת רבין, פירוק ההסתדרות, כניסתו של הביבי למשרד האוצר וכמובן כל הברדק המדיני - יציב היה בעד נסיגה לקו הירוק).

אבל למי יש זמן.

עוד יומן קריאה - על 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' לפיטר ברגר (הסוגריים המרובעים במקור...)

הספר פורסם במקור בארה"ב בשנת 1963. שימו לב למשפט הבא (עמ' 171): "ערך חשוב נוסף טבוע בחובתו של הסוציולוג להאזין לאחרים בלא לנדב מיד את דעותיו שלו [...] במיוחד בדורנו העצבני ומרבה הלהג, אשר בו אין כמעט לשום איש פנאי להקשיב".

נפלא. פעמיים. גם לכשעצמו וגם כי הדברים פורסמו ב-1963 ומן הסתם היו כבר קודם לכן לחם חוקו ושגרת יומו של פיטר ברגר, יהודי מומר לנצרות, יליד וינה (1929), אזרח אמריקני בערך מגיל 20.

בקיצור, בפעם הבאה שאומרים לכם שבגלל הרשתות החברתיות הדור שלנו (ומה זה ומי הם בדיוק? אני? בני? דור ה-X? דור ה-Y? דורה בלוך?) לא קשובים, עצבניים, מרבים להג וממהרים לנדב את דעותינו לפני שאנו מקשיבים לאחרים, תגידו להם בשמי ובשם פיטר קשישא (אללה ירחמו לפני שנתיים) שלא, לא, ממש לא, כי גם אם הפייסוש והאינסטוש תורמים לתכונות הללו, הן כאן איתנו הרבה לפני שצוקרברג זכה להיות אפילו ביצית.

בעברית הספר ראה אור ב-1970. אז בפעם הבאה שאומרים לכם שישראל מפגרת אחרי ארה"ב ב-25 שנה, תגידו לא, במקרה הזה בקושי ב-7 שנים.

הספר עצמו נחשב לקלאסיקה. ברגר ניסה לשעשע את הקורא, ותיבל את כתיבתו באינספור רעיונות ודוגמאות, ולא פעם זה מעט מטריח, אבל מי אני שאצביע על בעיה כזו, הרי אני מגדולי הז'אנר המגונה הזה.

בכל אופן, התיזה שלו בנויה משני חלקים ברורים למדי: האחד (מהפרק הראשון ועד לפרק הששי, שזה 155 מ-181 עמודי הספר!) מראה לנו כיצד הסוציולוגיה היא צורת התבוננות (מדעית) ממנה אפשר לראות כיצד החברה האנושית היא משהו בין קרקס, בית כלא ותיאטרון. כן, די מקומם ומעצבן אבל בסדר. הטיעונים יפים לכשעצמם.

למרבה המזל יש גם את החלק השני, המזכיר קצת משחקי כדורגל במונדיאל: אחרי שסבלנו 75 דקות של כלום ושום דבר, פתאום מתעוררות שתי הקבוצות ומתחילות לרוץ, לחבר מסירות ולעשות הולים (שזה 'גולים' בז'ארגון של בן גוריון, בהזדמנות אספר מה ומי ולמה).

בחלק השני המקיף רק שני פרקים ובקושי 16 עמודים, מראה לנו ברגר שאם אנו מבינים שהחברה מבנה אותנו לשחק תפקידים, כולאת אותנו ומפעילה אותנו כאילו היינו פילים בקרקס, הרי שקל לנו יותר לממש את האנושיות שבנו, ולבחור בחירות.

כן, כן, ברורה לכם הבעיה בטיעון הזה. אם נישואין למשל הם כלא (או קרקס או תיאטרון) הרי שכל עוד אני נתון במסגרת הזו שנכפתה עלי (כך ברגר בחלק הראשון של הספר) הרי אני חשוד באי-בחירה. לא? כן, לאורך שנותי המתארכות הכרתי לא מעט אנשים כאלו. העלובים ביותר הם כמובן לא מעט אנשי אקדמיה, שמסקנתם מהתיזה הזו היא שלהיות חופשי זה לומר את ההפך אחרת אתה 'ממסדי'.

לזכותו של ברגר יש לומר שהוא לא מציע את המסקנה הפשטנית הזו, למרות שרוח הדברים ב-155 העמודים הראשונים של הספר היא בהחלט כזו. הנה ציטוט קטן מהעמוד האחרון, בו חוזר ברגר על עיקרי התיזה בחלק הראשון ומנסה להציל אותנו מנפילה למלכודת הפשטנות הביקורסיבית המאפיינת כאמור את האקדמיה בימינו (ביקורסיבי=ביקורת הדיסקורס, ביקורת השיח, פעלול תודעתי שמתחיל ונגמר בלהגיד את ההפך ולהרגיש נורא ביקורתיים וכן הלאה):

"הבה נחזור פעם נוספת אל הדימוי של תיאטרון הבובות [...] לרגע רואים אנו עצמנו כבובות לכל דבר, אולם אז מבחינים אנו בהבדל מכריע בין תיאטרון הבובות לבין הדרמה שאנו משתתפים בה. בניגוד לבובות, לנו ישנה אפשרות להפסיק את תנועותינו, לשאת עינינו ולראות את המנגנון שבאמצעותו הופעלנו. במעשה זה חבוי הצעד הראשון לקראת החופש; ובעצם מעשה זה מוצאים אנו צידוק מכריע לסוציולוגיה כמדע הומניסטי" (עמ' 181-180).

שזה, אגב, ואפרופו תרגום שמות סרטים וספרים בארץ הקודש לשפת עבר, כותרתו של הספר המקורי. וכן, עדיף 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' כתרגום לכותר invitation to sociology : A human Perspective מאשר למשל 'נקמתה של סוציולוגית: הבובה התלויה' או 'בובה קטלנית: סוציולוגית במרדף'.

כך או כך, ב-16 העמודים האחרונים יש כמה קטעים מעולים, הראויים להכנס לפנתיאון של המרשתת, לדיראון עולם ולתפארת המחשבה החופשית. מוקדש לכל מי שעדיין מאמין באקדמיה וביכולתה להיות גורם משמעותי בבנייתו של עולם טוב יותר, ולא כזית:

"במיוחד כדאי להציע לסוציולוגיה לבל תסתגר בתוך גישה של מדענות נעדרת הומור, שהיא עיוורת וחרשת לבדחנות שבמחזה החברתי, שכן אם תסתגר, עלולה הסוציולוגיה להיוכח כי היא זכתה אמנם במתודולוגיה בדוקה ומובטחת, אבל איבדה את עולם התופעות שאותו יצאה מלכתחילה לתור [...] בהימנעו ממדענות יוכל הסוציולוג לגלות ערכים אנושיים שהם אפייניים לנהלים מדעיים, הן במדעי החברה והן במדעי הטבע. ערכים אלה הם: ענווה לנוכח עושרו העצום של העולם; טישטוש עצמו של אדם בחתירה להבנה; יושר ודיוק בשיטה; כבוד לממצאים שהושגו ביושר (ואני מוסיף, ויסלח לי ברגר: ובוז עמוק לממצאים שאינם ממצאים אלא מוצגים כממצאים ושהם במקרה הטוב שקרים עזי מצח ובמקרה הרע והשכיח חצאי אמיתות המתכסים באדרת הקדושה של הנראטיב); אורך רוח ונכונות מצד אדם להיוכח בטעותו ולתקן את התיאוריות שלו; ואחרון, אבל לא הפחות בחשיבותו - ציבור בני האדם האחרים הנושאים במשותף ערכים אלה" (171-170).

ועוד קטע נפלא, המתחבר היטב לדברים שאני מחבב במיוחד - להשתלח בשונאי השגרה ימין ומשמאל, משיחים בגרוש ובחצי לירה שמבטיחים עולם טהור כזה או אחר, טהור גזע, טהור מעמד, טהור מגדר, טהור סביבה. אין סכנה גדולה יותר לאנשים כמוני מאנשים המניפים את הדגל המקראי הישן והמצמרר: 'והיה מחננו טהור', לא משנה מה כתוב שם בכותרת המשנה. תן בראש ברגר:

"הבנה סוציולוגית מביאה למידה ניכרת של התפכחות. האדם המפוכח הוא נכס מפוקפק בשביל תנועה שמרנית ובשביל תנועה מהפכנית כאחת; בשביל הראשונה משום שאין הוא מתפתה במידה הדרושה להאמין באידיאולוגיות של המצב הקיים, ובשביל האחרונה משום שחזקה עליו שיהיה ספקן לגבי המיתוסים האוטופיים המהווים את מזונם של מהפכנים. ואולם, אי כשירות זו להיות מועסק בסגל הפעילים של משטרי ההווה ומשטרי העתיד כאחד, אינו צריך להשאיר את האיש המפוכח בהלך רוח של ציניות מנוכרת. אין ספק שזה יכול לקרות. ואכן מוצאים אנו הלכי רוח כאלה בקרב כמה סוציולוגים צעירים בארץ זו (ארה"ב. בישראל יקראו להם עשרים שנים לאחר מכן 'הסוציולוגים הביקורתיים'. צעירים הם כבר לא, פלצנים אבל הם היו והינם וקרוב לוודאי שימשיכו להיות). צעירים סוציולוגים אלו נוטים לאבחנה רדיקלית של ליקויי החברה, בלא למצוא בתוכם את היכולת לקבל על עצמם התחייבויות פוליטיות רדיקליות. משום כך אין להם לאן לפנות, לבד מאשר אל איזה פולחן מזוכיסטי של מקצצי כנפיים ('ביקורסיביות'!! הכל רק רע קרע קרע), החוזרים ומבטיחים זה לזה שמצב הדברים לא יכול להיות גרוע יותר. אנו טוענים ('אנו' במקור, דה-רויאל ברגר, תודה לביג לבובסקי) כי עמדה צינית זו היא לכשעצמה נאיבית, וכי לעתים קרובות למדי נעוצה היא בחוסר פרספקטיבה היסטורית מאשר בכל דבר אחר. ציניות לגבי החברה איננה האפשרות היחידה, לבד מסתגלנות קלת אמונה לעידן החברתי הנוכחי או ציפיה קלת אמונה לעידן העתיד לבוא" (167).

גזור ושמור, הדפס והדבק על המקרר, עצב ושלח כגלוית שנה טובה לכל מכריך. תודה ברגר. גם על הכבוד שנתת למימד ההיסטורי שבלעדיו אכן הסוציולוגיה ריקה מתוכן, חפה מהבנה עצמית, נטולת מצפן ולכן חסרת כיוון. אבל מי אני שאלמד את ברגר א-ב בהילכות מחשבה נכונה. הנה עוד קטע נפלא:

|פתיחות כלפי מרחבה ההומניסטי של הסוציולוגיה מורה גם על תקשורת מתקדמת עם מדעים אחרים העוסקים בחקר מצבו של האדם. החשובים ביותר בין אלה הם היסטוריה ופילוסופיה. הטיפשות המתגלה בכמה עבודות סוציולוגיות, במיוחד בארץ זו (תרגיע פיטר, לא רק בארה"ב הטיפשות רווחת ומתפשטת, תרגיע), ניתן היה בנקל למנעה על ידי בקיאות מה בשני שטחים אלה, אף על פי שרוב הסוציולוגים, אולי מטבע ברייתם או כתוצאה מהתמחות מקצועית (כלומר מה שאורטגה אי-גאסט כינה 'ברבריות ושמה התמחות'), נוטים לגלות ענין בעיקר במאורעות ימינו (כלומר ניתוח המציאות על פי מאמר המערכת האחרון בעיתון לאנשים חושבים ולא חלילה כפי שהיא, המציאות, מתפתחת ומתהווה על ציר זמן הנמשך כבר כמה עשרות שנים). ההתעלמות מהמימד ההיסטורי פוגעת לא רק באידיאל המערבי הקלאסי של האדם התרבותי, אלא גם במהלך המחשבה הסוציולוגי עצמו [...] הבנה הומניסטית את הסוציולוגיה מביאה כמעט ליחס סימביוטי עם ההיסטוריה, אם לא לתפיסת הסוציולוגיה את עצמה כמדע היסטורי. אשר להשכלה הפילוסופית, זו לא רק תמנע את הנאיביות המתודולוגית של כמה סוציולוגים אלא גם תביא לתפיסה מלאה יותר של אותן תופעות עצמן שהסוציולוג מבקש לחקור" (173)

ודרישת שלום לסטודנטים:

"סוציולוג המלמד באחד מהמון הקולג'ים המצויים, והמסתכל בתלמידותיו ובתלמידיו הצעירים השוקדים נואשות על ניעות חברתית; כיצד הם מפלסים דרכם מעלה באמצעות 'רישום נוכחות' ומתוכחים בעקשנות על ציונים - שעה שהוא יודע כי לא אכפת היה להם כלל וכלל אילו קרא באזניהם בשיעור את מדריך הטלפון, ובלבד שיוסיף להם בפנקס הרישום שלוש שעות נוכחות בסוף הסמסטר - סוציולוג כזה ייתפס במוקדם או במאוחר לתהייה על טיבו של התפקיד אשר הוא ממלא" (178)

ודרישת שלום חמה עוד יותר לסגל דווקא, מה זה חמה? ממש גיהנום:

"התחרות הפרועה השוררת בין כתלי האוניברסיטה לעתים קרובות אכזרית יותר מזו שהיתה לשם דבר בעולם העסקים (מה שמזכיר את הסיפור על וודרו וילסון, הפרופסור המכובד מרטגרס, שהחליט ללכת לפוליטיקה - הוא נהיה נשיא כידוע - ועל השאלה מדוע הוא עוזב את האקדמיה לטובת עיסקי הציבור הוא ענה: 'קצה נפשי בפוליטיקה').  התחרות היא אכזרית יותר ולו רק משום שרשעותה מוסווית במחוות חן למדניות ובמסירות לאידיאליזם פדגוגי [...]אדם כותב אותם דברים שיש להם סיכויים לראות אור במקומות הנאותים; אדם משתדל להפגש עם אותם אנשים המקורבים למקורות של טובות ההנאה האקדמיות; אדם סותם את הפרצות בחייו באותה שקידה פוליטית אשר לה מתמסר כל מנהל צעיר בראשית דרכו; ואדם שונא את עמיתיו ואת תלמידיו כפי ששונא האסיר את חבריו לכלא". (176)

1963.

'ביקורתיות זה לומר את ההפך' - קטע מתוך ספרו המעולה של ג'רי מולר, האינטלקטואלים והשוק (הפרק על הרברט מרקוזה) ממנו ניתן ללמוד על שורשי האיוולת הזו

נקדים ונעתיק את הקטע בו מסכם מולר את דעתו על מורשת מרקוזה, הנביא הגדול של 'השמאל החדש', אותו זרם רעיוני שהחליף את ההתמקדות במתחים המעמדיים בפיטפוט אינסופי על 'הדיכוי התרבותי' שיש במודרנה, 'הניכור', 'החד מימדיות' וכל החבילה המוכרת עד היום.

"מרקוזה" כתב מולר (עמ' 412), "ניסח את אי הנחת המעורפלת שפעפעה בלב האנשים ששגשגו מבחינה כלכלית במדינת הרווח הקפיטליסטית, אך כתביו, להביל מאלה של קיינס, היו חסרי תועלת, ופחות מכך, למי שחיפש פתרונות מוסדיים מוחשיים. ביסודו, מרקוזה לא התעניין כלל במוסדות, אם כלכליים או פוליטיים. למעשה, כפי שמציין אלסטר מקינטייר, אחד ממבקריו החריפים ביותר, היום, הביקורת של מרקוזה התייחסה לניסיון רק כמגבלה על היכולת לדמיין אפשרויות עתידיות".

ובארבע מלים עדכניות שהפכו בחוגים מסויימים למנטרה ולנייר לקמוס (הלנו אתה או לצרנו): 'כניעה להגיון הניאו ליברלי'.

במלים אחרות, מרקוזה - והדברים נכונים גם לרבים מממשיכיו המודעים והפחות מודעים - התייחס למציאות כאל מטרד.

ולהלן מורשתו כפי שתאר אותה מולר: זו, המורשת, "האריכה ימין אחריו, וביקורתו פעפעה אל תוך החברות הקפיטליסטיות המתקדמות בדרכים שונות. מרקוזה ... שימש דגם לאינטלטקטואלים צעירים יותר שטיפסו במעלה ההיררכיה האקדמית ומיסדו את [התפישה לפיה  למדנות אינה עניין אובייקטיבי, ועוד פחות מזה האמונה ש'משימתו העיקרית של מורה מועיל היא ללמד את תלמידיו לזהות עובדות לא נוחות כלומר עובדות שאינן נוחות לדעות המפלגה שלהם'.

"חוקרים רבים בתחום מדעי הרוח והחברה פנו במקום זאת לאמונה ש'כל הבחירות הן בחירות פוליטיות, שכל עניין אינטלקטואלי משרת מטרה חברתית כלשהיא'... הדגם של הפרופסור כאינטלקטואל ביקורתי, המשחרר את קהלו מסוג כזה או אחר של תודעה כוזבת, מוסד בתוך כמה מגמות אקדמיות, ובראש ובראשונה בלימודי ספרות וסוציולוגיה".

כך הפכה "התמחות בתיאוריה ביקורתית דרישה במשרות אקדמיות בתחום הספרות, הסוציולוגיה והשדה המשגשג של 'לימודי תרבות' "

או בקיצור: זהו תקציר תולדות הגאונות לפיה ביקורתיות היא לומר את ההפך, לצאת נגד 'הממסד' ולנקוט רטוריקה רדיקלית.

ספר גרוע חשוב ומצויין: כמעט 3000 מלים על ספרה של רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: חלק ב' (1948-1918), הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

א.

בשורה התחתונה הספר הזה טוב שנברא משלא נברא, אבל אם כבר נברא כספר ראוי היה לעשות מאמץ לכתוב אותו כספר. ומדוע? כי מדובר באחד מספרי העיון הגרועים והמרושלים ביותר שקראתי, ואני קורא לא מעט כאלו (וגם כתבתי כמה).

אז מדוע טוב שנברא משלא נברא? כי מדובר בספר התורם כמה טיעונים טובים לויכוח פוליטי הנמשך כבר כמה דורות, ויכוח שאין שום סימן שהוא עומד לחלוף מן העולם: הויכוח על זכותו הישיבה בארץ הזו, שורש השורשים של הסכסוך היהודי-ערבי.

מדובר בספר פוליטי בוטה. לא בסגנונו. אדרבא, הוא כתוב כל כך גרוע שניתן לומר שאין לו סגנון כלל. הוא ספר פוליטי בוטה במסר שהוא רוצה למסור. המסר ברור למדי, והוא גם מבוסס ואמין: כשם שיהודים היגרו לארץ הזו, כך גם ערבים. בסוף המאמר הזה אתייחס לשאלה עד כמה הטענה הזו חשובה (וחשיבות נמדדת ביחס לטענות ולעובדות אחרות). אבל לכשעצמה אין לי ספק שהיא חשובה.

ב.

כיאה לקורא הממוצע, זה שתמיד סובל מפער בין מה שהיה רוצה לבין מה שמסוגל באמת לקרוא, ניגש קודם כל לכריכה האחורית, המרכיב הנקרא ביותר של כל ספר המתפרסם בדורות האחרונים (חוץ אולי מהכותרת שבמקרה הזה גם היא מדברת בעד עצמה).

האופי הפוליטי של הספר מוצג שם ללא שום היסוס: "התנועה הלאומית הפלסטינית" כתבה רבקה שפק-ליסק על גב הספר, "ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים-הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הותיקה של ארץ ישראל, 'פלסטין' בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ".

אל מול הטיעון הפוליטי האנטי-ציוני הזה, המשמש כידוע את אויבי מדינת ישראל לסוגיהם, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם, בערבית, בעברית, באנגלית ובצרפתית, מציגה שפק-ליסק את מסקנת הספר:

 "אחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל-פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטיפטוף אטי, ומשלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם". זאת ועוד: "בה בשעה" שהשלטון הבריטי נקט מדיניות שמטרתה היתה "שלא להפריע למהגרים הערבים להכנס לארץ [...] את העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים".

ג.

את הטענה הזו מוכיח הספר באמצעות נתונים שמטרתם להצביע על כל אחד ממרכיביה: נתונים ישירים ועקיפים על הגירה ערבית לארץ ישראל; נתונים על התפתחותה הכלכלית של הארץ והפיכתה בשל כך לכוח מושך מהגרים; נתונים עקיפים וישירים על מדיניות הממשל הבריטי. ההגיון העיוני מוצק ואיתן, והוא נשען על מחקרים שחלקם מתייבשים על המדפים כבר עשרות שנים.

מדובר במחקרים עליהם חתומים חוקרים רבים, ביניהם שמות גדולים, כמו סרג'יו דלה-פרגולה, רוברטו בקי, יהושע פורת, גבריאל שפר, גד גילבר, יעקב מצר, יהושע בן אריה, נחום גרוס, גדעון ביגר, דן גלעדי ואחרים צנועים ומפורסמים אולי פחות, כמו עמוס נדן, ארנון מדזיני, ג'ואן פיטרס, דבורה ברנשטיין, אמיר בן פורת ועוד ועוד.

הספר מביא נתונים גם מתוך הדינים והחשבונות של ועדות החקירה למיניהן, כמו זו שהנהיגו אלו משיעורי ההיסטוריה שלנו בתיכון: הייקרפט, הופ-סימפסון, שאו, פיל, הועדה האנגלו-אמריקנית וכמובן UNSCOP, אבל גם דוח"ות של ועדות ציוניות מתקופות שונות, כמו הדו"ח של פועלי-ציון מ-1918 או הדו"ח של הסוכנות מ-1937.

על כל אלו יש להוסיף פרטי מידע  המופיעים באתרי האינטרנט של 'הצד השני', כמו האתר של העיר אום-אל-פחם, אתרי אינטרנט של ארגוני זכרון פלסטיניים, קטעי עיתונות מתקופת המנדט, עדויות של אישי ציבור ערבים, וכדומה.

כפתור ופרח, אלא שכמעט אף פעם אין הפנייה מדוייקת לאף מקור, והקורא החרוץ לא ימצא אינדקס, ואפילו לא רשימה ביבליוגרפית מסודרת בסופו של הספר, אלא רק בסופו של כל פרק, ובחלק ניכר של המקרים אופן הצגת הפריטים חלקית.

ד.

הספר כתוב בסגנון יבשושי, הוא לוקה בחזרות מרובות, ולא פעם לא ברור מדוע הוצג נתון כזה או אחר, שכן בניגוד לחוכמה עממית, לא תמונה ולא עובדה ולא נתון 'שווים אלף מלים'. עובדות ונתונים יש להסביר. מצד שני, לא פעם ההסברים לנתונים הסטטיסטיים לא מובנים כי צריך לדעת להסביר סטטיסטיקה, ומדובר בפגם חמור כי הספר לא מפסיק להתייחס לסטטיסטיקה, האמא הגדולה של הדמוגרפיה, האחות הבכירה של הפוליטיקה.

הספר לוקה לא פעם גם בשימוש בעייתי במילות חיווי חיוניות. למשל לכתוב שחוקר זה וזה (שמעוני למשל) "קובע" שבתקופה העות'מאנית שיעור האנאלפאביתים היה ככה וככה. מה זאת אומרת 'קובע'? זו דעה? זו מסקנה? זה סיכום של ממצאים? או שאנשים ידעו קרוא וכתוב או שהם לא ידעו. או שמדדו את הנתון או שלא מדדו. חוקר אחר 'קבע' שהעלייה הראשונה היתה משנה זו עד שנה זו והעלייה השנייה משנה זו עד שנה זו. "קבע"? הרי זו מוסכמה היסטוריוגרפית ידועה.

בספר לא מעט ליקויי הבנה היסטורית, כמו למשל בטענה לפיה 'העלייה החמישית' "לא היתה עלייה ציונית". טענה כזו נשענת על הבנה שטחית של הציונות לפיה 'ציונות' היא נחלת אלו שמוכנים לאכול משבת לשבת כף חרובים, לישון על הארץ ולחפור בורות ולייבש ביצות. מילא טענה זו חסרת שחר מבחינת הבנת מהותה של הציונות כתנועה שעסקה גם ב'גאולה' וגם ב'הצלה', היא סותרת טענה אחרת לפיה התנועה הציונית "לא השיגה את מטרתה: ליצור רוב יהודי בארץ", בין השאר בשל העובדה ש"העם היהודי לא עלה בהמוניו". והנה כשהוא עולה בהמוניו הוא מואשם באי-ציוניות.

דוגמא נוספת היא בנתון לפיו כ-16% מתושבי 'יהודה ושומרון' היו יהודים. האם ברורה למחברת הבעיה בשימוש במושג הגיאוגרפי הזה שהיה שונה בהוראתו בתקופת הישוב מאשר בימינו (כך למשל ראשון לציון היתה ממושבות יהודה וזכרון יעקב ממושבות השומרון)?

ועוד אחת מיני רבות מסוג זה: הנתון לפיו "עד 1939 הוקמו 55 ישובי 'חומה ומגדל' ", מבלי לציין את נקודת הפתיחה (והיסטוריה, מה לעשות, היא גם עניין של תאריכים).

ומה דעתכם על המשפט הבא, המתייחס לרעיון שעלה כבר במאי 1940 "לבדוק את ההיסטוריה של כל כפר ערבי 100 שנים אחורה" על מנת לעמוד על מקורותיו הדמוגרפיים של כל אחד מהם, כחלק מהמאבק נגד הטיעונים הערביים: "הפרוייקט לא בוצע" כתבה שפק-ליסק, "כנראה בשל חילוקי דעות, אבל הדיון עליו שיקף את חילוקי הדעות בקרב המנהיגות היהודית". מה היה הדיון? מה היו הטיעונים? מה הוא בדיוק שיקף? תעלומה.

 ה.

אכן תמונות קשות. יהיו שיפסלו כבר עכשיו את הספר כלא ראוי להתייחסות כלל, ובדין הנוקב את ההר הפורמליסטי. אכן כן: לו מדובר היה בסמינריון בתואר הראשון הוא היה זוכה לציון נכשל, ואין להעלות על הדעת את אישורו כדוקטורט (שכן הספר הוא בהיקף של דוקטורט – אפילו מבלי להזכיר את הכרך הראשון).

אבל כאמור לעיל בפתיחת הדברים, אם הספר כבר הודפס מסיבות השמורות להוצאת ידיעות אחרונות (ניחוש אחד בלבד, והתשובה המוסמכת בידי מר עמיחי ברהולץ, "העורך הממונה" של הספר), טוב שהודפס כי מבעד לצורתו המוזרה, עולה תמונה ברורה למדי: בניגוד למה שאוהבים לספר יוצרי דעת הקהל הפלסטינים ובניגוד גמור לטענה שהושמעה על ידי שלטונות המנדט, גם ערבים היגרו לארץ, ולא 'רק' יהודים.

למען הסר ספק – וחבל שהעובדה הזו לא מופיעה בספר (אם כבר אז כבר) – המופתי הנוכחי של ירושלים, השיח' עכרמה סעיד צברי, אמר למצלמה במסגרת הסרט הדוקומנטרי 'קללת אדריאנוס' (2014), כי "פלסטין היא אחת הארצות הקדומות בעולם ותושבי פלסטין הם ממוצא ערבי, הידועים ככנענים". עוד הוסיף המדען המוסלמי הבכיר הזה, כי "ההיסטוריונים הוכיחו שפלסטין קיימת מאז שנת 7500 לפני הספירה ולא 6000 לפנה"ס כפי שאומרים, 7500 לפנה"ס, כלומר מאז הוכר האדם הראשון בכדור הארץ". מעתה אמור, אדם הראשון היה פלסטיני, רק לא ברור אם השתייך לפת"ח או לחמאס. הקורא המתעניין בתמליל של הסרט כולו, מוזמן לפנות אלי ל: udimanor@gmail.com

באשר לטענה הבריטית: שלטונות המנדט, מסיבות ידועות שהוצגו כבר בהרבה ספרים ומאמרים, חלקם נזכרים גם בספר הזה, התעקשו לומר כי 96% מהריבוי באוכלוסייה הערבית בארץ מקורו טבעי (ירידה בשיעור התמותה ועלייה בתוחלת החיים) ורק 4% מקורו בהגירה, שלטענתם הסתכמה לאורך התקופה כולה באלפים בודדים (הפרש בין כניסות – בדרך כלל לצרכי עבודה- ליציאות).

על פי הנתונים המוצגים בספר התמונה שונה באופן מהותי: חצי מהערבים המוסלמים (כרבע מליון בני אדם) ש"ירשו" הבריטים מהעות'מנים ב-1917 הגיעו ארצה במהלך המאה ה-19, ובתקופת המנדט נוספו עליהם עוד כ-300 אלף נפש. חלקם הלכו לערים גדולות (יחסית) כמו יפו וחיפה, אחרים הצטרפו לישובים קיימים, אחרים הקימו כפרים חדשים.

ו.

על מנת להוכיח טענה זו, בנתה שפק-ליסק טיעון פשוט והגיוני, המהווה את פרקי הספר: בפרק הראשון מציג הספר את "קווי המדיניות של שלטון המנדט" ובמהלכו חוזר הקורא על דברים מוכרים כמו הצהרת בלפור, הסכם וייצמן-פייסל, כתב המנדט, אבל גם סוגיות כמו 'המדיניות הכלכלית', 'המדיניות הקרקעית',  ומדיניות ההגירה. ככלל שפק-ליסק שייכת לקבוצת ההיסטוריונים הטוענים שהבריטים מעלו בתפקיד שקיבלו על עצמם.

הפרק השני עוסק ב"מצבה הכללי של האוכלוסייה הערבית" ושאלת המחקר שהתשובה עליה ברורה מראש, היא "האם היה שיפור". כן, היה שיפור, למרות ששפק-ליסק מציגה גם את עמדתם של אלו הסבורים שהשיפור היה חלקי ושלא כל שכבות האוכלוסייה נהנו ממנו במידה שווה. במסגרת הפרק מופיע מידע חשוב הנשען על היסטוריונים כלכליים כמו יעקב מצר ונחום גרוס, ממנו עולה שאת רוב המסים שלמו היהודים ואת רוב השימוש במסים השקיעו הבריטים בערבים.

מי שכמוני מאמין בצדק החלוקתי הנשען על מיסוי פרוגרסיבי, אמור לברך על המידע הזה, אלא שכידוע בכל הקשור ליחסי יהודים וערבים בארץ הזו, שיקול הדעת הכלכלי-חברתי תופס מקום נמוך למדי במסכת הטיעונים, ומכאן שלמידע הלכאורה טריוויאלי הזה – כי בעולם מתוקן ברור שמי שיש לו יותר משלם יותר כספים לציבור וצורך אותם פחות ומי שיש לו פחות משלם פחות לציבור וצורך ממנו יותר – יש ערך פוליטי-תודעתי.

הפרק השלישי עוסק בהגירה הבדווית לארץ. לא מיותר להזכיר שההפרדה בין בדווים לשאר הערבים איננה המצאה ציונית נוספת ולא עוד מזימה של מפא"י לקיים כאן 'הפרד ומשול' (כידוע מפא"י המציאה את הדרוזים תוך כדי שהיא מוכרת ילדים תימנים לכל דורש). הערבים עצמם – בדווים ואחרים – הבחינו בין הקבוצות וכמובן שהבדווים עצמם ובתוך עצמם הקפידו לעשות זאת. ובכן, על פי ניתוחים שונים מגיע פרק זה למסקנה שלפחות 50 אלף בדווים היגרו ארצה בשלהי התקופה העות'מנית, ויתכן כי המספר קרוב יותר ל-100 אלף.

הפרק הרביעי הוא למעשה לב ליבו של הספר. כותרתו היא "ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ (1945-1919) והוא בנוי משלושה חלקים: ההגירה בשלהי התקופה העות'מנית, ההגירה לאזורי התיישבות יהודית בתקופת המנדט, והרכב וגודל אוכלוסיית המהגרים המוסלמים בתקופת המנדט.

בחלק השני של החלק השלישי מופיעים פריטי מידע הלקוחים מאתרי האינטרנט הנזכרים כמו גם מ"הכרזת נציג חמאס בעזה מה-23 במארס 2012", קטע מפורסם למדי באורך של 99 שניות, המתרוצץ ביוטיוב בכתובת הזו, ושדבריו הרלבנטיים מבחינת הנושא מופיעים החל מהשנייה ה-45: "כל פלסטיני בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים – בין מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר [...] באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה [...] אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

את הדברים אמר שר הפנים של חמאס אותה תקופה, פאתחי חאמד. אלא שכחלק מהרשלנות מעוררת הפלצות לא פעם של הספר הזה, בעמוד 195 בו מצוטטים הדברים במלואם, הם מיוחסים לא לשר הפנים של חמאס, אלא ל"שר הפנים המצרי". הוצאת ידיעות אחרונות, או שמא ידיאוט עכרונוט, אם כבר.

הפרק החמישי שהוא גם הארוך ביותר, מיותר לחלוטין כי כל כולו חזרות מעיקות ומתישות על דברים שנכתבו כבר קודם וגם על חלקם חזרה המחברת שוב ושוב וחבל. אפילו כותרתו של הפרק הזה – "ההיסטוריונים ושאלת ההגירה הערבית והמוסלמית" מוטעית, כי במהלכו מוצגים נתונים וטיעונים שמקורם בממשלת המנדט, בעיתוני התקופה, בהצהרות של אישי ציבור וכן הלאה, כלומר אנשים שאינם היסטוריונים ואינם מתיימרים להיות היסטוריונים.

אבל בהמשך למה שכבר נכתב כאן: אם הפרק החמישי בכל זאת נכתב, למרות שהוא מיותר, הבה נפיק ממנו את המיטב. התועלת המרכזית בפרק הזה היא ההתמודדות המוצלחת למדי של שפק-ליסק עם התיזה של ההיסטוריון-הדמוגרף האמריקני ג'סטין מקארתי (התיזה מופיעה כבר בפרקים קודמים!), אחד מההיסטוריונים הבולטים שניסו להוכיח שהריבוי הערבי בארץ ישראל מקורו טבעי "וכי ההגירה הערבית לארץ היתה זניחה". שפק-ליסק לא ממציאה כלום והיא רק מציגה את טיעוניהם של דמוגרפים מומחים כמו רוברטו בקי ואחרים, מהם עולה המסקנה שמקארתי הציג טיעונים לא משכנעים.

הפרק הששי שב על מה שכבר נכתב במבוא ותאר את "ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה". עובדות ונתונים ונתונים ועובדות, בלי שום הסבר מדוע נדרש הקורא לעיין בהם או מה בכוונתם לומר. למרבה המזל הפרק הזה מקיף בסך הכל 16 עמודים, כולל רשימת המקורות.

בין העמודים 320-311 מופיע "סיכום התיזה של הספר" ובו תשעה סעיפים: "העדפת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה; פעולות ממשלת המנדט לפיתוח הארץ; נסיגה מההתחייבות להקמת בית לאומי; העדפת האינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית; משקלו של הריבוי הטבעי בגידול האוכלוסייה; משקלה של ההגירה המוסלמית; השקעות ההון של היהודים ופעולת הפיתוח של הבריטים; אפשרויות התעסוקה לפועלים ערבים".

מבנה הטיעון ברור למדי: ארץ ישראל הפכה בזכות השקעות של יהודים ובריטים למקור משיכה לערבים מהאזור. הגירתם התקיימה גם לצרכי עבודה (במחנות צבא ובמפעלים וכחלק מהשגשוג הכלכלי שתרמו לו יהודים בזכות השקעות בסכום מצטבר של 153 מליון ליש"ט) וגם לצרכי התיישבות. הבריטים שקיבלו מנדט על ארץ ישראל לטובת הקמתו של הבית הלאומי תוך שמירה על זכויות המקומיים, לא הצליחו לשמור על האיזון בין התחייבויותיהם הכפולות ומאינטרסים אימפריאליים הכריעו את הכף לטובת הערבים. בתחום ההגירה הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בעובדה ש"חיל הספר העבר-ירדני, שפיטרל לאורך הגבולות  עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ".

ז.

בסופו של הספר שני נספחים. האחד מוכיח את מה שכולם יודעים כבר מזמן: בירושלים היה רוב יהודי מוצק לכל הפחות משנת 1800. לא נטריח את שפק-ליסק בקושייה המתבקשת הזו: אם עולי העלייה החמישית לא הגיעו מסיבות 'ציוניות', מה נגיד על 'הישוב הישן' בהקשר הזה? הפרק האחרון של המאמר הזה יחזור לפוליטיקה וליחסים הלא פשוטים שלה עם האמת.

אבל לפני כן, כמה מלים על הנספח השני המופיע בסופו של הספר: מדובר במאמר רהוט ובנוי לתלפיות (ניגוד צורם לצורתו של הספר כולו) מאת שאול ברטל, ד"ר להיסטוריה, סא"ל במילואים ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת, המתאר בהתאם לכותרתו את "הלאומיות הערבית משלהי התקופה העות'מאנית ועד סיום המנדט".

בין השאר טוען ברטל על סמך תיעוד שבראשיתה היתה הלאומיות הערבית 'ערבית' ולא 'פלסטינית', וכי הבעיה של הלאומיות הזו היתה לא היהודים לכשעצמם אלא הציונות בכלל והצהרת בלפור בפרט. בין השאר מצטט ברטל עצומת מחאה נגד הצהרת בלפור ממארס 1920 בה היה כתוב בי "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ מלפני הכיבוש [הכיבוש הבריטי] הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי". ברטל מסיק "מתוכן הדברים כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל". הגם שלא מדובר במסקנה הכרחית, אין ספק שרוח הדברים חיובית למדי.

תמונה כמעט אידילית זו – כשנה קודם לכן, בינואר 1919, חתמו וייצמן ופייסל על ההסכם המפורסם שהיום ניתן רק לחלום עליו ולא בהקיץ – השתנתה מן היסוד בסופו של העשור: לנוכח הצהרתו של וייצמן על נכונות הציונים לפצות ערבים "בגין אדמתם", הגיב העיתון 'פלסטין', שלדעת ברטל "ייצג באותה עת את דעת הקהל הערבית", בין השאר במלים אלו:

"איזו הבנה אתם מצפים עם העם שאותו אתם מנסים לסלק מארצו, בטענה שזוהי ארץ ישראל? האם יכולה להיות הבנה בין תוקפן לקורבנו? בין בעל בית לפורץ הנכנס לביתו? בין הנרצח לרוצח שדם מטפטף בין אצבעותיו? [...] הוי יהודים תמימים, שמעו את מילתם האחרונה של הערבים. שום הבנה ביניכם ובינינו איננה אפשרית מבלי שתבוטל הצהרת בלפור [...] מי שניסח בשמו את ההצהרה היו הוזים. לפיכך הם למעשה הפושעים העיקריים האשמים בשפך דם יהודים וערבים. בעבר בהווה ובעתיד, בארץ זו הקדושה למוסלמים ולנוצרים". 12 בספטמבר 1929, היום לפני תשעים שנה, כנראה שגם היום בעוד תשעים שנה. מי יודע.

ח.

הספר פוליטי כאמור. אבל בניגוד למה שניתן ללמוד מרוב עיתונאי ימינו, אין ה'פוליטיקה' מושג נרדף לחוסר ענייניות, למניפולציה, לכוחנות ולשקר. פוליטיקה מראשיתה אי אז בימי הפוליס היוונית ועוד קודם לכן, עניינה עיצוב המציאות והתודעה הקשורה לעיצוב המציאות.

ומבחינה זו ספרה הכה גרוע מכל כך הרבה בחינות של רבקה שפק-ליסק, הוא ספר חשוב מאד. ברור לחלוטין שאם הוא היה מקיף רק 150 ולא 350 עמודים הוא היה משיג את מטרתו ביתר יעילות. אבל אין בוכים על דיו שנשפך, וכל שנותר בפרק הזה הוא להתייחס לפוליטיקה אליו מתייחס הספר הזה.

לגופו של סכסוך יש לומר בפשטות, שמנקודת זמן מסויימת, כל החשבון הדמוגרפי הזה מיותר לחלוטין. אילו היהודים היו ממשיכים להיות מיעוט מבוטל של מגלגלי עיניים לשמיים, מצפי-גאולה-משיחית הנשענים על כספי חלוקה וכן הלאה, ממילא לא היינו מקיימים את הדיון הזה. אבל מהרגע שהאוכלוסייה היהודית חצתה קו מסויים, הרי שהפיכת הציבור היהודי למסה קריטית הפכה אותו מיניה וביה לגורם פוליטי שהדרך היחידה להתעלם ממנו הוא להשמידו. זו כידוע היתה תכניתו של המופתי, וכפי שניתן להיווכח היא לא עלתה יפה.

היהודים הגדירו את הקו הזה במונחים מעורפלים של 'רוב' או של 'רבים', שתי מלים 'המתכתבות' עם המלה 'ריבונות' העומדת בשורש המושג המעורפל 'בית לאומי'. אבל על מהות העניין ניתן לדעתי להסיק דווקא מנקודת המבט הערבית: ההתנגדות הערבית לעלייה יהודית עוד מימי העלייה הראשונה מלמדת שמבחינתם אותה 'מסה קריטית' היתה מקופלת בסיסמא הציונית הותיקה: 'מעולה לעולה כוחנו עולה'. מכאן ההתנגדות השיטתית והעקרונית לעלייה יהודית, עוד בימים שהיא היתה לא יותר מ'אינפילטרציה' (הסתננות) כמלה הביקורתית ששימשה את הרצל.

אבל בדיוק את אותו הטיעון יש לומר לגבי הציבור הערבי. בין אם המושג 'פלסטיני' הופיע מאוחר יותר, ובין אם השלטונות הבריטיים היו מתעלמים באורח פלא משיקוליהם האימפריאליים, ומקפידים על הגבולות ולא מאפשרים כניסתם של 300 אלף ערבים, האם זה היה משנה את העובדה היסודית עמה התמודדו כל המתמודדים בשנים 1947-1945, קרי קיומם זה לצד זה של שני עמים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים בתחום הדמוגרפי?

התשובה היא לא בלמד רבתי. בין אם היו בארץ בקיץ 1947  מליון יהודים ו'רק' 750 אלף ערבים, האם המסקנה הפוליטית של ועדת UNSCOP היתה שונה? האם במציאות אנושית של תודעה לאומית ואינטרסים לאומיים יש דרך אחרת חוץ מאשר חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום? גם כאן, התשובה היא לא בלמד רבתי. 

על שאלת הגבולות אפשר להתווכח. אני בכל אופן בדעתו של יצחק רבין אותה הציג בנאום ההכתרה שלו ב-3 ביוני 1974: בין המדבר (לא בין הנהר, נהר הירדן, המדבר, המדבר העיראקי-ירדני) לבין הים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד: יהודית וערבית (ירדנית-פלסטינית). נכון לעכשיו התכנית הזו אפשרית בדיוק כמו כל תכנית אחרת.

ובחזרה למישור התודעה: בין אם הדברים הקשים שראו אור בעיתון 'פלסטין' לפני תשעים שנה ייצגו את 'כל' דעת הקהל הפלסטינית בין אם לאו, אין דרך לרבע את המעגל כפי שמנסה לעשות – מסיבות טובות ללא ספק – ההיסטוריון הלל כהן: לא היתה סימטריה לא בהבנה העצמית של כל אחת מהתנועות הלאומיות, לא ביחסה לזולתה, לא ביחסה למערכת הבינלאומית, לא בתרומתה לבנין הארץ ולא בדרכיה מאז המשבר הגדול של 1948 ועד היום.

אין סימטריה גם בימינו בכל הקשור לתודעת העבר. בין אם דברי ההבל של המופתי הנכבד השיח' צברי מקובלים על כל הפלסטינים בין אם לאו (כאמור לעיל, השיח' קובע שהעם הפלסטיני קיים כבר בערך 9000 שנה), על דבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח כרגע: לרוב יצרני השיח הערבי בימינו יש יחסים מעורערים עם האמת. גם בהקשרה של הביקורת העצמית וגם בהקשריו המרובים של הסכסוך.

הואיל ואין שום סימן לשינוי מהותי, כל שנותר הוא לקיים את הציווי הישן הציוני הסוציאליסטי הטוב: לעמוד על המשמר. על משמר האמת או לכל הפחות על משמר המאמץ לחתור אליה.

מבחינה זו ספרה של רבקה שפק-ליסק מצטרף למאמץ הזה, ועל אף מגרעותיו העצומות, תורם להן. כשאמר הנביא זכריה שעלינו לאהוב את האמת ואת השלום, הוא ידע שמדובר בשני ערכים שלא פעם סותרים זה את זה. אבל סתירה כפי שלימדונו חכמינו, היא לא פעם תנאי לבניין.