א. רצח רבין היה רצח פוליטי
אכן, מובן מאליו. אבל לפני הרצח היתה פוליטיקה, ודומה שהיא לא פחות חשובה מהרצח עצמו. כי מוסכם על כמעט כל אזרחי המדינה שרצח הוא עניין מגונה. הבעיה היא שהעיסוק ברצח בא על חשבון הפניית המבט לדבר החשוב כנראה יותר: הפוליטיקה שקדמה לרצח. ומדוע הוא עניין חשוב יותר? כי הפוליטיקה הזו - כל מה שקשור ליחסים עם הערבים הידועים בציבור בשם 'פלשתינאים' - החלה הרבה לפני 1995 והיא נמשכת ממש ברגעים אלה והיא תלווה אותנו עוד הרבה מאד זמן.
ב. מה זה פוליטיקה בכלל?
כמעט כל מה שייכתב להלן, דורש הסבר והרחבה, והתוצאה היא שלמעשה ראוי היה לכתוב ספר על הנושא, וכמה ספרים כידוע נכתבו, אבל אם מישהו (אני למשל) רוצה שהדברים שהוא מנסה לומר ייכתבו באופן המדוייק ביותר להבנתו, אין לו ברירה אלא לכתוב את הספר בעצמו.
ומשיכת הכתפיים מסתברת מאליה: למי יש זמן לכתוב ספר, ולמי בכלל יש זמן ורצון (המייצר זמן) לקרוא ספר.
ולכן - בהנתן רשומה (מאמר) ארוכה למדי, שלמרות זאת איננה ספר - ברור שהדברים יהיו לא מספיק מדוייקים.
כמו למשל בתשובה על השאלה מה זה בכלל פוליטיקה, ולא פחות מכך לגבי שאלת ההמשך - הפוליטיקה בהקשר של רצח רבין.
ובכן, פוליטיקה - וכתבתי על כך רשומה לפני 16 שנים, ולא מזמן הקלטתי על כך פודקאסט צנוע מימדים (סוג של לא-ספר שקל יותר לייצר ועוד יותר קל לצרוך) - היא תחום העשייה האנושי במסגרתו בני אדם מעצבים, או מנסים לעצב, את סביבת החיים שלהם.
וההגדרה הזו בוודאי שמנו לב מנוגדת לחלוטין לאופן בו מוצגת הפוליטיקה בשיח הציבורי הרווח: "גועל נפש", "120 מתחת לאפס", "בלי פוליטיקאים לא היו מלחמות", "כל הפוליטיקאים מושחתים", "למה לי פוליטיקה עכשיו" וכן הלאה, שלא לדבר על האשפה 'הסאטירית' כמו זו של 'ארץ נהדרת'.
או על דרך השלילה, ובהמשך להלצה ידועה: דיבורים על "שלום עולמי" הם לא פוליטיקה אלא תחום העניין של מדריכים בצופים, אנשים המתפרנסים מהטפת מוסר לציבור (רבנים למשל, או בעלי טורים בתקשורת), וכמובן מלכות יופי, מאמני ושחקני כדורגל, וכוכבי קולנוע ורוק'נרול המתכנסים באולפנים, מצטיידים באזניות גדולות לופתים את המיקרופונים ומתנועעים בקצב וברגש מעושה יותר או פחות ושרים לשלום וגם ווי אר דע וורלעד וכן הלאה.
ועוד משהו שהוא איננו פוליטיקה הגם שהוא מתנהג כאילו הוא כן: כל דיבורי "העכשיו" למיניהם, בין אם זו ישועת השם כהרף עין א-לה-ימין, או צווחוחי דה-מו-קרה-טיה א-לה-שמאל.
ולסיכום, על דרך החיוב: פוליטיקה היא סך כל האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק, וסך כל האישים שבידיהם היכולת לקדם אפשרות כזו או אחרת, כלומר צמרת מקבלי ההחלטות.
ג. מה היו האפשרויות הריאליות המועדפות בעיני רבין בימי ממשלתו השנייה?
מחודש יולי 1992, הזמן בו החל רבין את תפקידו כראש ממשלה, הוא פעל לקדם את הנושאים הציבוריים למיניהם, אבל במוקד עמדו ללא כל ספק היחסים עם הערבים לסוגיהם: לבנונים, סורים, ירדנים ופלסטינים. לגבי כל אחד מהעניינים הללו, התנהל ויכוח מהותי ועמוק.
יצחק רבין בכל אופן סבר כי הפוליטיקה, כלומר המדיניות הנכונה בסוגייה הערבית בכלל והפלשתינאית בפרט, היא של צעדים חלקיים, 'הסדרי ביניים' במושגים מוכרים שנקט בהם יגאל אלון, ובהמשך לדברים שאמר אלון כשהיה שר חוץ בממשלת רבין הראשונה: "פלסטינים - כן! אש"ף - לא!", נוסחה שמשמעותה היתה 'האופציה הירדנית', כלומר שהפתרון המדיני לשאלה הפלסטינית היא רק ואך ורק בהקשר הירדני, וכי אין מקום לעוד מדינה בין ירדן לישראל.
בדיוק חודש לפני שנרצח, ב-5 באוקטובר 1995, נשא רבין נאום בכנסת, והנה הנאום סוף סוף מופיע בשלמותו גם באתר מורשת רבין!!! (כי לפחות 25 שנה הוא הוסתר בכוונת מכוון כי נאומו של רבין לא עלה בקנה אחד עם מה שמייסדי מרכז מורשת רבין סברו שמורשת רבין אמורה להיות).
בקיצור, מדיניותו של רבין כפי שבאה לידי ביטוי באותו נאום היתה, שכדי להבטיח רוב יהודי של מדינה יהודית, מוכנה ישראל לאפשר הקמתה של 'רשות פלסטינית' שהיא תהיה תמיד פחות ממדינה. במקביל ישראל תמשיך לשלוט לא "רק" בירושלים (השלמה) אלא תמשיך ליישב את יהודה ושומרון ב"גושי התיישבות" והמודל לחיקוי הוא - מלים של רבין (אלו שניסו להסתיר בתיפלוצת הבטון שהוקמה לצורך הנצחת מורשתו) - "גוש קטיף".
ד. מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - מדוע רצחו את רבין?
שאלה מעניינת שחוקרי ההיסטוריה הפוליטית שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: כעס זעם ושנאה מזה, ועצירת דרך פוליטית מסויימת מזה.
ג'ון קנדי למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא היה אנטי-קומוניסט או משהו כזה, ולכן דמו בראשו.
לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח (וכבר מוסכם על כל מי שעוסק בנושא שלא מדובר ברוצח בודד אלא בקנוניה, מושג המוכר יותר כאחותו החורגת "קונספי רציה") הוזמן על ידי גורמים למיניהם שלא רוו נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של קנדי לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם הוא כל מה שקשור למלחמה הקרה, כמו למשל הבנות (גם אם בשתיקה) עם גורמים מתונים במוסקבה, כמו למשל פתיחת דף חדש ביחסים בין ארה"ב לכל מדינות אמריקה הלטינית, כמו למשל פעולות נחרצות כנגד המאפייה בארה"ב.
או יצחק רבין למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא כינה את מתיישבי הגולן 'פרופלורים', אמר שלחברון הוא יסע עם דרכון, וחמור מכל אלו - הוא לחץ את ידו של הארכי-רוצח יאסר ערפאת ועוד קיבל על זה פרס נובל לשלום.
לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח הוזמן על ידי גורמים למיניהם, שלא רווח נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של רבין לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם קשור לסוגייה הפלסטינית.
ה. אז איך ניגשים בכלל לשאלה מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - איך נדע כיצד לגשת לשאלת רצח רבין?
שאלה מעניינת שחובבי ההיסטוריה שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: אלו שמובנות מאליהן לעומת אלו שלא יעלו על הדעת.
מה מובן מאליו במקרה של רבין? שיגאל עמיר, מתנחבל-משיחיסט-כהניסט, על רקע שטיפת מוח יסודית מטעם רבנים משיחיים קיצוניים, ניסה לעצור את 'תהליך אוסלו' באמצעות אקדח.
מה לא יעלה על הדעת? שיגאל עמיר, גם אם היה זה שהחזיק את האקדח שירה את הכדורים שהרגו את רבין, שירת במעשיו את אלו שעל פי האפשרות השנייה של הסעיף הקודם, רצו לעצור את קידום מדיניותו של רבין.
נניח לצורך הטיעון, שכל מי שנמצא איתנו בשלב זה של המסע, הסכים שהואיל והרצח הוא פוליטי, הרי ששאלת המניע עוברת בשדה הפוליטי.
ואז, אם יש הסכמה על עניין חשוב זה, אפשר להתקדם הלאה, ולהציע שני הסברים למשמעות הרצח הפוליטי.
האחד - אידיאולוגי 'נטו', לאמור: איש ארץ ישראל השלמה, ועוד כזה המחכה למשיח, מבין דבר (הסתה) מתוך דבר (הסתה), מצטייד באקדח, נוסע לכיכר מלכי ישראל, ומקווה שהשמירה על רבין תראה כמו מערכת הבטחון הישראלית ביום עבודה שגרתית (במלה אחת: שכונה).
השני - פוליטי-מדיני, לאמור: יריביו של רבין (ותומכיו) בצמרת המדינית של ישראל, כמו אולי גם גורמים שאינם ישראלים, ראו בדאגה גדולה מאד את האפשרות שרבין יקדם רשות פלסטינית שאיננה מדינה, ריבונות מלאה של ישראל בירושלים, המשך מפעל ההתיישבות "כמו בגוש קטיף", וכפועל נגזר מכל זה - נקיטה בשיטת 'הסדרי הביניים' אותה עיצב וניסח יגאל אלון, האסטרטג הגדול ביותר של תנועת העבודה מאז בן-גוריון (והנה עוד סיבה שאותם אנשים שניסו במשך עשרות שנים, באמצעות תיפלוצת הבטון המוכרת בשם 'מרכז מורשת רבין', לשקר בעזות מצח לגבי מורשת רבין כפי שבאה לידי ביטוי בנאום הנזכר מה-5 באוקטובר 1995, הם בדיוק אותם אנשים העושים כל שביכולתם הגדולה לטשטש את מורשת אלון ולהשכיחה).
ו. ממשיכים להתקדם באפשרות הפוליטית-מדינית, או: אז על מה התקיים הויכוח הפוליטי בימי ממשלת רבין השנייה?
בין השנים 1992 ל-1995 העימות התקיים בין ראש הממשלה רבין לשר החוץ פרס, ביחס לשתי האפשרויות הריאליות הללו:
1. יצחק רבין, בהמשך ולפחות ברוח מדיניות ממשלות 'העבודה' בין 1967 ל-1977, כפי שעוצבה על ידי יגאל אלון כבר בשנות ה-50' וביתר שאת אחרי 'ששת הימים', דגל בתהליך ארוך מבוסס הסכמי ביניים, שבסופו הרשות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, וישראל תמשיך לשלוט ברוב השטח של יהודה ושומרון, כשהכתובת המרכזית לענייני הפלסטינים היא ירדן (דרך ועדה ירדנית-פלסטינית משותפת שקמה בעקבות 'ועידת מדריד' באוקטובר 1991).
2. שמעון פרס ועדת מעריציו בראשם יוסף ביילין, דגלו בשלום עכשיו עם ערפאת, ואם זה אומר פינוי כל ההתנחלויות, אין מחיר שלא כדאי לשלם עבור שלום עכשיו ומזרח תיכון חדש ממש מעבר לפינה. ועל דרכו של שמעון פרס העיד אחד אבי גיל, שבתחילת זכרונותיו מצהיר על הערצתו העמוקה לשמעון פרס, מה שהופך אותו לעד מועדף על ידי היסטוריונים.
ז. עדות של רבין על הויכוח בינו לבין שר החוץ שמעון פרס (עוד פריט מידע שלשווא תחפשוהו באתר של אתר מורשת רבין אבל גם לא במרכז פרס לשלום, אלא מה, לא לשלום? בוודאי לשלום, תשאלו את ליאו מסי ואת נעמי קמפבל)
ב-12 בספטמבר 2003, במוסף 'סופשבוע' של מעריב, לרגל עשור לחתימה על 'הסכם אוסלו', הופיע המסמך הסודי-ביותר הבא (וכידוע, בישראל 'סודי ביותר' אומר שבעוד כמה דקות איזה רוננברגמן יקבל אותו בדוא"ל). חתום עליו ראש הממשלה יצחק רבין.
"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א', 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות הנקודות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו', במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי טוניס לעקוף את השיחות בושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבו, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלשתינית. אנשי טוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום, ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלשתינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה בושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי טוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף".
ואם זה לא מספיק, הנה בעיתון 'הארץ' התפרסם ב-27 בינואר 1995, בעיצומה של מהומת אוסלו שתביא גם לרצח רבין, מידע שהופיע בשבועון הנצרתי 'אל סינארה', אודות ספר חדש בשם "תבשיל אוסלו", שראה אור בירדן, ובו כתב ממדוח נופאל, איש 'החזית הדמוקרטית' ומקורבו של ערפאת, כי"שר החוץ שמעון פרס ביקש מהנהגת אש"ף להכשיל את סבב השיחות התשיעי בין ישראל למשלחת הירדנית-פלשתינית בוושינגטון, כדי לאלץ את רה"מ יצחק רבין, להכיר באש"ף, ולאשר את ערוץ המו"מ האלטרנטיבי באוסלו. עוד טוען נופאל, כי פרס גילה מראש לאש"ף את הקנוניות שרקמו רבין ומזכיר המדינה האמריקני, שביקשו להכשיל את המו"מ באוסלו ולהחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ בוושינגטון, ולמנוע הכרה באש"ף".
ח. מדוע יש הסבורים שרצח רבין שירת את יריביו הריאליים (כלומר את שמעון פרס) ולא את אלו האידיאולוגיים (כלומר הרבנים 'המשיחיים' שהסיתו - ונתעלם לרגע מפרשת החבר 'שמפנייה')
כי הצלחת דרכו של רבין, אם וכאשר, היתה מקדמת את התהליך עליו דיבר רבין בנאומו המדיני האחרון הנזכר, אותו נשא כאמור ב-5 באוקטובר 1995.
על מנת שזה יקרה, חשוב היה להבטיח את הצלחת השיחות בוושינגטון עליהן דיברו גם רבין וגם נופאל, שכן שיחות אלו היו המנוף לסיכוי למימוש דרכו של רבין, ולהפך.
ומכיוון שרבין עשה כל שביכולתו (ראו לעיל המכתב מה-6 ביוני 1993) לשבש את השיבוש שניסו (ובסוף הצליחו) לכפות עליו הצמד-חמד פרס את ביילין, כל שנותר היה לנסות ולהמשיך לשבש את שיבוש השיבוש של השיבוש, כי כך מתנהלת פוליטיקה.
וכן, ברור, חד משמעית. האפשרות לרצח פוליטי היתה ועודנה וקרוב לוודאי תמשיך להיות עוד אופציה על מדף שיבושי השיבושים ושיבושי שיבושי השיבושים.
כן, נכון, בדמוקרטיה הדיבור, וגם לרוב המעשה, הוא שיש להעדיף תמיד את ה-BALLOTS על ה-BULLETS (באנגלית זה נשמע נהדר), אבל תמיד יש רק בבית המקדש, ובית המקדש כבר לא קיים, ולכן אם לא הולך עם BALLOTS אז אין ברירה לעבור ל-BULLETS.
ט. כמה מלים על עובדות, ספקות ומדע, לעומת צקצוקי שפתיים של תעשייני 'חברת מופת'
עובדה. בארה"ב נרצחו כבר ארבעה נשיאים. את קנדי ניסו לרצוח לפחות 15 פעם לפני שהצליחו. רונלד רייגן יספר לכם על כמה נסיונות שהוא חווה, וכל נשיא אמריקני קם בבוקר כשהוא יודע שמישהו מתכוון לרצוח אותו, וכפי שאמרו הפרשנים לפני רצח מקינלי בספטמבר 1901, "רק פעימת לב אחת מפרידה בין סגן הנשיא טדי רוזוולט לבית הלבן".
וכן, ברור, חד משמעית, למרות ציקצוקי השפתיים של מדריכים בצופים וסוכני 'חברת מופת' למיניהם, שלנוכח ההגיון הזה מצקצקים בשפתיים בבוז תוך שהם יורקים את המלה 'קונספירציה' כאילו היתה מרק שבלולים מקולקל ומסריח, האפשרות שמאחורי רצח רבין עמדו כוחות משמעותיים בהרבה מכמה מטורללים מהרצליה היא אפשרות אפשרית.
כך פועל המדע, בכל תחום, איפה שיש ספק יש ספק, אבל גם הספק לא עומד בפני עצמו, כי גם הספק כפוף לספק.
היטיב לסכם זאת דן מרידור בדברים שנשא בכנסת עם אישורה את ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס אחרי רצח רבין, לאמור: "התהיה זאת ממשלת המשך או ממשלת שינוי".
כלומר מרידור, איש האופוזיציה הפורמלית (כי מהותית - על פי תוכן דבריו - הוא היה ללא ספק בצד של רבין) משרטט באופן ברור וצלול את ההבדל בין דרכו של רבין (עליו השלום) לבין זו של שמעון פרס, ראש הממשלה החדש.
י. עוד משהו על ספק וספקנות
ספק הוא חלק חיוני במחשבה האנושית. לא מזמן למדתי שביוונית יש שתי מלים לחשיבה. סקפסיס ונומיזו.
מסקפסיס קיבלנו את הסקפטיות, ואין לי כוח לבדוק האם גם המלה ספק הגיעה אלינו מיוונית, או שמא שתי המלים הזהות במהותן וכמעט בצורתן הגיעו משפה אחרת.
כך או אחרת, לחשוב פירושו להטיל ספק. נומיזו זה לתת שמות. כמו נומוס, שממנו נולדה המלה באנגלית NAME. והנה לנו הצד הנוסף של החשיבה: הקטגוריזציה, המיון, ההבחנה, כל מה שמצד אחד נוצר מהטלת ספק, ומצד שני מאפשר אותו.
לא מזמן פירסמתי ספר בשם 'לגופו של עניין' שכותרת המשנה שלו היא 'להקדים ידיעה לדיעה'.
והנה לנו סגירת מעגל. ספק סתם הוא נחלתם של בטלנים בקאקאדמיה שבלי (או עם) משים פשוט הורסים אותה שיטתית יום יום מכאן ועד לערבות קליפורניה. יש האומרים שמדובר בעניין אבוד. כי ספק ללא נימוק הוא סתמי. והטלת ספק ללא עובדות שיגבו אותו, היא נזק נטו, גם לעניין וגם לספקנות הבריאה.
אבל גם סתם הטלת ספק בהטלת ספק מזיקה באופן דומה למדי. גם אם הטלת הספק בהטלת הספק נועדה לחסום על הסף כל אפשרות ש"לא עולה על הדעת", כמו האפשרות הנזכרת שבמסגרת מאבקי כוח בהנהגתה של מדינה, אפילו אם היא דמוקרטיה יציבה, נוקטים בעלי מדיניות מסויימת במפלט האחרון - רצח פוליטי - על מנת לבלום קידומה של מדיניות שנראית להם מוטעית מיסודה.
והתכוונתי לרצח קנדי כמובן, או לרצח לינקולן (שכידוע התכוון לקדם מדיניות של השלמה ופיוס עם מדינות הדרום, סיבה מצויינת לרצוח אותו, מנקודת מבטם של אנשים בצפון שרצו לשעבד את הדרום תוך שהם רוכבים על רגשות הזעם המוצדקים של רבים מאזרחי ארה"ב על עצם החלטתם השערורייתית לדעתם של אנשי הדרום לצאת למלחמת אזרחים).
י"א. אז מה היה לנו? המציאות, כלומר הפוליטיקה, וחובת העיון בה כמיטב היכולת ללא תנאים מוקדמים
כשכותבים או טוענים שהנסיונות להפחית מיצחק רבין את האחריות על אוסלו, פוגעים במורשת רבין, כי סימנה הבולט היה היושרה הציבורית שלו, אולי מצילים במשהו את כבודו של רבין האיש, אבל פוגעים ישירות במאמצים לפענח את דרכו הפוליטית של רבין.
ודרכו הפוליטית של רבין היא הדבר המרכזי שעניין את רבין האיש שהחליט כשהחליט, יחד עם אלפי בני דורו, לוותר על קריירה אישית (הוא רצה להיות מהנדס מים, יגאל אלון יכול היה להיות פרופ' מזהיר באוקספורד, נתניהו יכול היה לנהל אימפרייה של תעשיית רהיטים).
ולכן, גם אם המעיינים בהיסטוריה הפוליטית טועים בכל מסקנותיהם, עדיין עדיפה דרכם על כל חלופה הבורחת מהמאמץ לברר את ההיסטוריה הפוליטית כפי שהיתה, ולא כפי שאמורה להיות אם שואלים את מלכות היופי, את הזמרים עם האזניות באולפנים, או את הרשג"דים בצופים, או את ראשי המכינות הקדם-צבאיות או כל אדם אחר שהטפת-ערכים-אמנותו.
אין פסול חלילה בהטפה לערכים, ובלבד שזוכרים שמה לעשות ובני אדם הם לא רק לא מלאכים, אלא שרובם ככולם סובלים מחוסר רצון להבין את נפתולי המציאות כלומר את דרכיה המוזרות, לא פעם הנלוזות, של הפוליטיקה.
ולכן תפקידו של כל מי שמנסה לעשות שימוש בזירה הציבורית כדי לומר את דעתו על הזירה הציבורית, להיות נאמן למהותה של הזירה הציבורית, שכל עוד היא מורכבת - וכמעט לעד היא תהיה מורכבת - מציבור שלא ממש רוצה להבין את נפתולי הזירה שלו, מהותה היא קודם כל, ותמיד (עד ימות המשיח) פוליטית.