א. בשבח הכותרות הארוכות ובגנות דלות הפילוסופיה (או לפחות הפילוסופים או לפחות חלקם או לפחות חלק מהגותם של חלקם)
כן, כותרת ארוכה. תמיד התקנאתי בסופרי המאה ה-18, שלא שמעו לא על שיווק ולא על טוויטר ובוודאי לא על טיק-טוק. קחו למשל את כותרת ספרו המפורסם (כנראה באמת) 'עושר העמים' לאדם סמית (1776): 'חקירה על אודות הטבע והסיבות של עושר העמים'. ומדוע כותרות ארוכות ראויות יותר? כי הן מתקרבות להגדרת ההגינות: לומר את השורה התחתונה בשורה הראשונה.
ובמקרה של הכותרת של סמית, הוא לא אומר את השורה התחתונה אבל כן אומר במה עוסק (ולכן במה לא עוסק) ספרו, ומכאן שהוא עומד בכלל חשוב נוסף באתיקה של ההגינות: להגדיר מראש במה הוא עוסק (ולכן במה הוא לא עוסק).
ומכאן לפירושה של כותרתה של רשומה זו - בפרקים הבאים אתייחס לכמה דברים שהעיר פילוסוף ישראלי ידוע, פרופסור בדרגתו האקדמית, החתום על אינספור מאמרי-דיעה, מאמרים אקדמיים, ספרים וכן הלאה, על המצב הישראלי (ובמשתמע גם על החוץ-ישראלי) ביחס למה שהוא רואה כיסוד הראוי היחיד לקיומה של חברה הגונה: הפלורליזם.
ומה כל כך דל בפילוסופיה? ובכן, לא בהכרח, אבל ביחס להיסטוריה,העוסקת (ובלבד שהעוסקים בה מקפידים לעסוק בה ולא בשום דבר אחר) במציאות האנושית כפי שהיתה והתפתחתה, הפילוסופיה נוטה מסיבות מובנות לשים דברים במגירות, להגדיר הגדרות, לקבוע מסמרות, ואחר כך לסדר (כלומר לנסות לסדר) את המציאות בהתאם.
כן כן, משל החץ והמטרה, כולנו מכירים אותו, הוא תמיד נכון. גם ההיסטוריון ממקד את המטרה כלומר מחליט מראש במה הוא עוסק ובמה לא (ע"ע למשל וכאמור אדם סמית עושר העמים), אבל בשונה מהפילוסוף הוא לא ממהר לסמן נקודות על הלוח, ובוודאי לא לתקוע בו חצים.
ב. מדוע וכיצד הפלורליזם עדיף (בעיני אותו פילוסוף בכל אופן) על כל גישה אחרת, בוודאי על הסובלנות, שהיא האמא הגדולה של השיטות שנובעות ממנה: ליברליזם-פרפקציוניסטי וסוציאלדמוקרטיה-קונסטרוקטיבית
כמו עדיפות הפלורליזם על סובלנות בעיני אותו פילוסוף ששמו שמור במערכת (וגילוי נאות: אחת מהרשומות האחרונות בבלוג זה התייחסה לאחד ממאמריו השערורייתיים אך האופייניים במיוחד מהסוג שהוא יודע להפיק חדשות וישנות לבקרים ולערבים תרתי ופשוטו).
כי פלורליזם מניח מראש שונות אינסופית חסרת גבולות כמעט (ועל 'הכמעט' נעמוד בהמשך), לעומת סובלנות שהיא עמדה טקטית המסתירה אחיזה באמת מוחלטת שבעל העמדה הסובלנית מעדיף לא לנקוט בה ולא להכריז עליה כדי למנוע שפיכות דמים למשל או מכל סיבה טקטית כאמור, שאינה משנה את העובדה שהוא, הסובלן, משוכנע שהוא צודק ואילו יריבו טועה.
לעומת הפלורליסט היודע שהוא לא יודע אם הוא צודק או טועה כי ממילא אין דבר כזה אמת אלא אם מדובר בשאלות מדידות באופן חד משמעי, כמו למשל איזה עם עשיר יותר ב-1776, הצרפתי, הספרדי, האנגלי או הגרמני.
כי הפלורליזם הנחת היסוד שלו הוא שעניינים כמו טוב ורע, וערכים דומים אחרים, אינם ניתנים להמדד במונחי אמת ושקר, ומכאן שהפלורליזם הגון יותר, ובעצם, אם הולכים עם ההגיון הזה עד סופו, הרי שרק ואך ורק פלורליזם הוא הדרך היחידה לבנייתה של חברה הגונה וצודקת.
ג. האויבים הגדולים (בעיני אותו פילוסוף בכל אופן) של הפלורליזם הצרוף: הליברליזם והסוציאלדמוקרטיה
ובכן, לדעת אותו פילוסוף, הפלורליזם ראוי ועדיף, אם משווים את הפלורליזם המכיל לליברליזם-הפרפקציוניסטי או לסוציאלדמוקרטיה-הקונסטרוקטיביסטית. כי הליברליזם מניח שתנאי לחברה חופשית ('ליברלית') הוא קיומם של אזרחים משכילים, והשכלה, מה לעשות, היא היררכית ודורשת התמחות והתמקצעות וחשוב משני אלו: השתלמות. בצרפתית זה נשמע יותר טוב - פרפקטביליטה, וגם בגרמנית זה נשמע לא רע - פארבעסערונג, כלומר שיפור מתמיד, שאיפה לשלמות, או במלה אחת של מתנשאים: פרפקציוניזם.
מה שמוביל לכל הפחות לדרישה ללימודי ליבה, כולל לימודי אזרחות, ומתמטיקה לא עלינו, וחשיבה מתמטית, וידע-עמים נרחב (כלומר היסטוריה), וכל זה על בסיס משונה לפיו יש כאלו שיודעים יותר וכאלו שיודעים פחות, ושלכן לא רק שמבחנים זה דבר נחוץ, אלא הוא מתבקש ומבורך.
וכל זה 'לכל הפחות'. כי הסוציאלדמוקרטיה-הקונסטרוקטיבית (סד"ק), שהביטוי הנעלה ביותר שלה בתולדות האנושות בעת החדשה היה תנועת העבודה הציונית על שלל מערכותיה ואגפיה - מעם-עובד ועד ההסתדרות, מהעיתון דבר ועד מושבי העובדים, מהעבודה המאורגנת ועד להפועל, מתרבות-לעם ועד קופת חולים - ובכן הסד"ק הלך אל מעבר לליבלריזם-הפרפקציוניסטי (ובשום ואופן לא נגדו, אלא אם הדבר נגזר מנפלאות הפוליטיקה והתהליך הדמוקרטי השואף למיצוי הכוח הציבורי דרך הקלפי), בהמשיכו את ההגיון של ההשכלה-כתנאי-לחברה-חופשית את יתר מרכיבי החיים האנושיים, מהעריסה לקבר.
אכן כן. בדרך לבניין-אומה א-לה-סד"ק ייתכנו עיוותים, טעויות וכשלונות, בוודאי אם ברגע כזה או אחר שוכחים מנהיגי הסד"ק שהם קודם כל ליברלים, אבל גם להפך: כשהליברלים זוכרים מה המטרה - בניין אומה (לא 'רק' אצלנו, גם בהולנד ובמקומות אחרים, עם ההבדל הקטן שבהולנד אין חמסינים ובארגנטינה אין חמאס) - גם הם מבינים שלא מספיק השכלה אלא יש לארגן עוד כמה דברים, וכך יוצא שסד"ק צנוע הוא ליברליזם נמרץ, ולהפך: ליברליזם נרפה מחייב (עפ"י הכרעת הקלפי ואם לא אז לא) סד"ק מתקן.
האם ליברליזם או סד"ק נגד פלורליזם? להפך. שתי השיטות מניחות שכדי לקיים ריבוי תרבותי, חובה להנכיח את המכנים המשותפים. הסד"ק בשונה מהליברליזם רוצה להנכיח ולהעמיק אותם.
בקיצור, תנאי לחופש מצפון הוא ריסונו העצמי בהקשרה של חברה סולידרית. כי חופשי זה לגמרי לבד, והאדם הוא יצור חברתי, וזוהי איננה טענה פילוסופית נורמטיבית אלא עובדה היסטורית.
ד. מטרד ושמו מציאות - שהיא תמיד היסטורית בשני המובנים: גם האופן בו התפתחה (וממשיכה להתפתח) וגם הדרך היחידה (הרצינית והבדוקה, כלומר הלא-פילוסופית) לעמוד על טיבה, לאבחן אותה, למיין בין עיקר לטפל, לקבוע סדר עדיפויות, לתכנן תכניות לתיקון וחוזר חלילה
כל אלו: בניין אומה, תיקון, ארגון, שיפור וכן הלאה, נראים בעיני הפלורליסט כשורש הבעיה, שכן בלתי אפשרי לתקן, לארגן, לשפר וכן הלאה ללא הנחת קיומה של אמת (בכל תחום), שגם אם היא תמיד נסתרת, גם אם תמיד בלתי אפשרי להגיע אליה, עצם קיומה הוא מובן מאליו, מובן מאליו המשמש ככוכב-צפון לצורך ניווט ולצורך חישוב מסלול מחדש בכל רגע נתון ביחס לתכתיביה של המציאות. כן כן, אם יש משהו שהפלורליסט ממש קשה לו עימו, בוודאי אם הפלורליסט הוא פילוסוף, הרי שזו המציאות.
אז מה כוללת המציאות הישראלית? לכאורה שאלה קשה, והסולדים מקיומה של אמת בכלל, ובפרט אם הם פילוסופים דגולים בפרט, יכפרו מראש בכל נסיון לתת עליה תשובה. כי הפלורליסט הראוי לשמו מניח שכל אחד והאמת שלו, אם בכלל יש דבר כזה אמת כאמור, וכי כל אחד חי את חייו, ולכן כל אחד רואה וחווה מציאות אחרת, והדברים (מבחינתו בכל אופן) ידועים.
אבל זו שאלה קשה רק לכאורה. למעשה היא קלה למדי. המציאות הישראלית היא שילוב של שתי שאלות גדולות ומוכרות, שכל אחת מהן מתפצלת לשאלות משנה, המתפצלות גם הן לשאלות משנה נוספות, לאו דווקא עד אינסוף, אבל בהחלט למגוון רחב המסביר מדוע צדקו ליסק והורוביץ כאשר תארו את ישראל במלים "חברה בעומס יתר" (מצוקות באוטופיה, 1990. ספר שהפלורליסט, בוודאי אם הוא פילוסוף, לא ימליץ עליו. ההיסטוריון הסד"קניק לעומת זאת, עבדכם הנאמן, יקבע מסמרה חד משמעית לגבי הספר הזה באומרו כי הוא אמור להיות בכלל כרטיס כניסה לכל דיון ציבורי במצבה של ישראל. והנה לנו הבדל מוחשי בין הפילוסוף הפלורליסט להיסטוריון הסד"קניק).
ה. מה הן שתי השאלות הגדולות?
בשתי מלים, כלומר מלה אחת לכל שאלה: פנים וחוץ. ובכמה מלים לכל שאלה - שאלת הפנים היא שאלת היחסים בין אזרחי ישראל לבין עצמם, ואילו שאלת החוץ היא שאלת היחסים בין אזרחי ישראל דרך מדינת, מדינת ישראל, לבין כל מה שהוא לא מדינת ישראל, כלומר העולם.
כיצד מתפצלת שאלת הפנים? נו, כל אחד מהקוראים יודע לענות על השאלה הזו בעצמו. התשובה שלי בכל אופן היא זו העושה שימוש בפיגום ידוע של היסטוריונים ושל סוציולוגים (ראויים לשמם, כמו ליסק והורוביץ אבל לא כמו אלו המתקראים 'סוציולוגים ביקורתיים' שכן הסוציולוגיה, כמו כל מדע, לא קיימת בלי ביקורת, ולכן מי שמכריז על עצמו כעל ביקורתי עסוק בעניינים אחרים, ולא במדע), פיגום שפילוסופים לא מכירים בו, בוודאי אם הם פלורליסטים: כלכלה, תרבות, פוליטיקה וחברה, לא לפי הסדר, כי הוא לא חשוב אלא אם זה חשוב לצורך האנליזה (כלומר אם המוקד הוא 'עושר העמים' אז ברור כי הכלכלה היא נקודת המוצא), ובכל מקרה מדובר בפיגום-משולב, כלומר ארבעת הקודקודים הללו מקיימים בינם לבין עצמם זיקות משנה מוכרות: חברתי-כלכלי ('סוציו-אקונומי'), חברתי-תרבותי, כלכלי-פוליטי וכן הלאה. ועם כל זה, ברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד.
האם יש צורך לומר שגם המושג 'כלכלה' או 'חברה' או 'תרבות' או 'פוליטיקה' דורשים חפירת-המשך? אז הנה אמרתי. כן, הם דורשים חפירת המשך המתבקשת לפי הספציפיקה, הייחודיות, הרלבנטיות, כל מה שמקיים את ההתבוננות ההיסטורית אבל הוא מטרד בלתי נסבל ומאוס מנקודת המבט של הפילוסופים. זוכרים את אפלטון? אין לו עניין בסוסים של כפר יהושע או של ערערה. הוא עסוק בסוס התיאורטי ('האפלטוני').
כך גם הפלורליסט האלמוני-הידוע שלנו. הוא לא מטריד עצמו בשאלות של טוב ורע בכל הנוגע לתוכן החברתי-תרבותי-פוליטי בישראל, כי מבחינתו לומר טוב או רע על כגון אלו, סותר את תביעתו להתנהגות פלורליסטית 'אמיתית' (כלומר נאורה, הגונה, צודקת ובעיקר טהורה).
ומה באשר לשאלת החוץ? נו, גם כאן הדברים ידועים. העולם מתחיל בשכנים הפלסטינים המופלאים, ממשיך במדינות השכנות, שלמרבה האושר הן כמעט כולן מדינותיהם של אזרחים ערבים-מוסלמים-סונים (הידועים בתרבותם הסובלנית ובאהדתם הטבעית לערכי הפלורליזם וההגינות, תשאלו את הנשים ואת הילדים שלהם ותקבלו שלל הוכחות לכך).
והעולם הולך וממשיך למדינות אזרח-טורקיות ורומניות ובולגריות וגרמניות והוא הולך העולם ומקיף את עצמו עד סוף מערב להונדורס ומשם דרך הוואי ואיי שלמה לניו-זילנד העסוקה בהתאבדות שיטתית וליפן ולסין ולהודו ובחזרה דרך איראן ופקיסטן ואפגניסטן ואקא-טמפוקו-אסטן (בדיחה פנימית, חזקה ממני), וכמובן אפריקה שמעל לסהרה וזו שמתחת ואפריקה שמתחת למתחת עד כדי דרום-אפריקה שמאז שהמציאה עצמה מחדש ב-1994 כאנטי-גזענית הפכה להיות גזענית פי כמה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ וגם כאן הדברים ידועים. ועם כל זה, ברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד.
ו. אז איך מציע לנו הפילוסוף הפלורליסט להתמודד עם כל מה שברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד עמו?
בערך במלים שלו: לזכור כי כולנו בני אדם וכולנו שואפים לטוב, כי כל אחד מגדיר את הטוב כטוב בעיניו. המגבלה היחידה שיש לעשות בה שימוש היא זו הרשומה בחוק. רק מעשים קיצוניים הפוגעים בחיים, כמו מילת נשים באפריקה, ראויים לגינוי. כל השאר מבורך וראוי. הדרך לשינוי היא אמון ואהבה ללא תנאי. אין סימטריה בין הפלורליסט לבין האנטי-פלורליסט וחובת ההוכחה היא על הפלורליסט שחובה נוספת חלה עליו: לא לכפות את הפלורליזם שלו על זולתו, כי כולם שואפים לחיים הטובים, כל אחד בדרכו. הדרך היחידה היא שיחה ובשום אופן אין מה לדבר עם פוליטיקאים.
עד כאן עקרונות כלליים. הרלבנטיות הישראלית היא כמובן בענייני חרדים וערבים (בפנים ובחוץ).
באשר לחרדים - אין טעם לבוא בטענות אל מנהיגיהם הפוליטיים. הקשבה ללא תנאי היא דרך המלך, אם כי יהיה נכון לסגור ברזי-תקציב כדי למנוע מצבים אבסורדיים. אין צורך לתבוע מהם לימודי ליבה, בוודאי לא לימודי אזרחות שהם בכלל שטות גמורה, ויוכיחו חברי הכנסת שלנו, או להבדיל רבנים גדולים בעבר שללא לימודי אזרחות ידעו דבר או שניים על המציאות.
באשר לערבים הישראלים - מדובר בטרגדיה של ממש. אזרחים לכל דבר ועניין הממלאים אינספור תפקידים בחברה האזרחית העומדים יומם וליל במבחן נאמנות אבסורדי, כאילו כל אחד מהם הוא רוצח פוטנציאלי. סיפורם של הדרוזים מכמיר לב במיוחד, ושום נאום על קבר טרי לא ישכיח את השפלת חוק הלאום, חרפה שאין כמותה.
באשר לערבים השכנים - ישראל מזמן עושה בעזה מעשים שאין להם שום קשר לזכותה להגנה עצמית ולכן ראוי לקדם אי-ציות (כלומר סרבנות).
ז. מדוע מה שמציע לנו הפילוסוף הפלורליסט, הוא כל דבר חוץ מאשר להתמודד ברצינות עם כל מה שברמת עצימות כזו או אחרת, על ישראל ועל הישראלים להתמודד עמו?
ראשית, כי הפוליטיקה שבעיני הפילוסוף היא אבי-אבות-הטומאה ושלכן אי להתקרב אליה, היא הצומת בו נפגשים הדברים: גם שתי השאלות הגדולות (הפנים והחוץ), גם הסתעפויותיהן הנזכרות של אותו 'פיגום' (כלכלה-תרבות-פוליטיקה-חברה לאו דווקא בסדר הזה או בכלל על פי סדר מסוים אלא על פי העניין לגופו).
וגם כי דמוקרטיה דורשת הכרעות למיניהן, ודמוקרטיה, עוד לפני שהיא מושא להילול או לקילוס (הפלורליסט יזכיר לנו שגם קבלת הדמוקרטיה היא עניין תלוי תרבות...), היא פרוצדורה באמצעותה מקבלים הכרעות כאלו (סגירות ברזי-תקציב) ואחרות (המשך המלחמה באמצעים כאלו ואחרים).
שנית, כי החשיבות שמייחס הפילוסוף שלנו לחוק, תוך שהוא מבטל את חשיבות הפוליטיקה, הופכת את החוק לגרסא מגוחכת במיוחד שאפילו היוונים הקדמונים בימי אפלטון לא חשבו עליה, של 'דאוס-אקס-מאכינה', אלוהים-מתוך-המכונה. כי החוק, ידידנו הפילוסוף, מאיפה הוא צנח??? שאלה רטורית.
אבל למען הסר ספק ניתן עליה את התשובה בכל זאת, כי אולי לא כולנו למדנו אזרחות ומי יודע אולי יש כאלו שבאמת מקבלים את דעתו השערורייתית והמנומקת באופן כה דל על אי-נחיצותם של לימודי האזרחות (המעידים לדעתו על אותו ליברליזם-פרפקציוניסטי מגונה באשר הוא מניח מדרגים של ידע ולכן של תרבות!!):
ובכן, החוק הוא פרי פועלה של הרשות המחוקקת, הידועה בציבור בישראל בשם 'הכנסת', שהרכבה האנושי נובע ממניין סך כל קולות האזרחים המצביעים בעד רשימה כזו או אחרת, כביטוי לשילוב של מה שהם מבינים כדבר הנכון המבטא את העדפתם הערכית, התרבותית, החברתית, הפוליטית, הכלכלית וכדומה.
מה שמוביל לפירכה השלישית העולה מדברי הפילוסוף: הוא ממליץ על שיח של הקשבה הבנוי על "אהבה ואמון" (ומי יכול לומר משהו נגד אמון ואהבה, בכלל ובפרט אם הוא נולד יום אחרי שג'ון לנון שר לנו את אימג'ן? המנון לפחות כבר יש לפלורליסטים). אבל הוא מתנגד להיררכיות של ידע. כלומר הוא מציע שיח של הקשבה נטול תוכן ממשי.
ובלי תוכן ממשי אי אפשר להבין את ההיסטוריה (כן, שוב היסטוריה) המפותלת (כי היא לא יכולה להיות אחרת ולא תהיה כי לא היתה אחרת) של היחסים (המורכבים מאד) בין הרשויות, השופטת המחוקקת והמבצעת, על שלל הדרכים שנוסו וממשיכות להיות מנוסות בעולם לניסוח היחסים ביניהן, כולל בינן (עליון ומחוזי, קואליציה ואופוזיציה, ממשלה וקבינט וראש ממשלה) לבין עצמן. כל זה בעיני הפילוסוף הפלורליסט שלנו פשוט מיותר.
אבל 'אפילו' ללא פוליטיקה. כלומר גם ללא העניין המעיק הזה של החובה (לדעת סד"קניק וגם של ליברל אפילו לא פרפקציוניסט) להקדים ידיעה לדיעה בענייני חוק ופוליטיקה ודמוקרטיה, אפילו בשדה החברתי של השיח הישיר, השיח של "האמון והאהבה" הדרושים לקירוב הלבבות בין בעלי ערכים של הכרה הדדית בחופש המצפון לבין בעלי ערכים הרואים בחופש המצפון אסון (הפנדמנטליסטים למיניהם), ובכן: כיצד יכול להתקיים שיח כזה כך שלא יהפוך לביטול עצמי מצידו של המאמין בערכים של חופש המצפון, ללא ידיעה מינימלית (ורצוי יותר ממינימלית) של תכניה הספציפיים של התרבות "שכנגד" (מושג יסוד אצל הפילוסוף שלנו הוא כמובן המושג "אחר")? הוא לא.
לא יתכן שיח חברתי, כולל שיח לא-פוליטי, ראוי לשמו, בין ישראלי המאמין בחופש המצפון ובשיטה הדמוקרטית ורואה עצמו כחלק מציבור יהודי-כללי (כלומר חלק מלאום-יהודי), לבין אזרח ישראלי שאיננו מאמין בחופש המצפון (פנדמנטליסט), או בדמוקרטיה (חרדי), או בעצם קיומו של ציבור-יהודי-כללי ובזכותו למדינת לאום (99.99% מהערבים בפנים ובחוץ)
ח. והנה כל הפיסקה הקודמת ממש בקיצור ועל דרך החיוב, ועוד כמה מלים בגנות הפלורליזם-הריק ובשבח תנאי היסוד לקיומה של דמוקרטיה, ודרישת שלום לנסיך הקטן ולנביא הגדול
על מנת לקיים שיח ציבורי-חברתי פוליטי, חובה ללמוד כמה שיותר על שלל הגישות והתרבויות והערכים של מרכיבי החברה הישראלית. חובה זו חלה על כולם, אחרת מדובר בצביעות או בביטול עצמי ובכל מקרה בסתירה שאין דרך ליישב אותה.
כי דמוקרטיה, ידידי, כמו החוק, לא נפלה מהשמים. דמוקרטיה, ידידי, לא פועלת בחלל ריק של פילוסופים. דמוקרטיה, ידידי, בכל מקום נראית דומה אבל היא דמוקרטיה של כל מקום ספציפי. והדמוקרטיה בישראל מותקפת על ידי שלל אויבים מבחוץ ומבפנים.
ולכן, אם רוצים, כמוך ידידי, וכמוני, וכמו כנראה רבים רבים אחרים, לשמור עליה ולקיימה, קיומה של הדמוקרטיה דורשת הכרעות קשות וגם מלים קשות כנגד אויביה מבית ומחוץ, והכרעות קשות הן לא פעם, כמעט תמיד, על חודו של קול, כי אין דרך אחרת.
ולכן, ידידי, הדמוקרטיה והפוליטיקה שלובות זו בזו, ומי שחרד לגורלה של הדמוקרטיה, אין לו ברירה אלא ללכלך את הידיים בהיסטוריה שלה, שהיא במלה אחרת: הפוליטיקה.
את הפילוסופיה המופשטת והפשטנית, יש לשמור לשאלות מרתקות כמו למשל האם אלוהים הכל יכול יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים.
את אבני המציאות נאלץ להרים, להזיז ובעיקר ליצור, ממש בעצמנו, כחברה, כציבור, בהמשך לרעיון הישן שנוסח על ידי חז"ל באופן נאה וידוע: סוף מעשה במחשבה תחילה.
מחשבה במובן העמוק, הרחב, הרציני ולכן ההיררכי, הביקורתי, המבחין בין טוב לרע, אמנם בזהירות ובצניעות אבל בכל זאת, אין מנוס מלנסות להבחין בין טוב לרע, בלי צביעות ובלי משוא פנים ובלי זיוף פלורליסטי שאיננו אלא פסיבדו-פלורליזם מזיק ומסוכן. מסוכן גם לחוק וגם לדמוקרטיה וגם לציבור העושה בהם שימוש ומבטיח את קיומם.
כי האדם כאמור הוא יצור חברתי, ומכאן שפלורליזם רב תרבותי איננו יכול להתקיים ללא מכנים משותפים, רחבים ועמוקים ככל שניתן.
ותודה לראס"א (רבנו אנטואן סנט אקזופרי) שאמר: ילדים, הזהרו מעצי הבאובב. ותודה גם לרג'"א (רבנו ג'ורג' אורוול) שאמר: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.''