בספרו 'מדינת היהודים' כתב הרצל בין
השאר את הדברים הקשים הבאים: "על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות כל כך, כמו
על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד
שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".
והנה בדיווח של ממרי - ובו דברים שאומר דיפלומט קטארי על מצבם הנפשי
של נתניהו וטראמפ, כמו גם על "התוקפנות" של הציונות - מימוש נאה של
התיזה של הרצל ב'מדינת היהודים'.
כי הרי מה אומר הליצן
מקטאר? בדיוק מה שאומרים הליצנים מהאופוזיציה אצלנו, כולל אלו כמובן שמסתופפים כאן
בפייסוש, ובמוצאי שבת בהפגנה.
על מה מפגינים? מפגינים. כי מה עושים
בדמוקרטיה? מפגינים. על מה ונגד מה ובעד נגד המה? מה זה חשוב. העיקר להפגין.
מוזמנים להביט בתמונה האדומה בסוף
הרשומה הזו.
הלאה.
מה הנושא אתם תוהים? נו, ברור, המצב וכן הלאה, כלומר איך להבין את "התוקפנות" הציונית או את "מצבם הנפשי המעורער" של נתניהו וטראמפ.
וכרגיל נרחיק עדות.
לפני כמה שנים הפיקה האוניברסיטה הכי
תל אביבית בתל אביב סדרת
הרצאות נפלאה מאת פרופ' אשר ססר על תולדות המזרח התיכון.
רוב ההרצאות לא קשורות לא ליהודים
ולא לישראל ולא לארה"ב ולא לשום דבר מהסוג הנפוץ במקומותינו, אלא נטו, ברוטו
וטרה המזרח התיכון של ימינו, כיצד התפתח ממקדמותיו ההיסטוריים והגיאוגרפיים,
עות'מנים ערבים נוצרים מוסלמים וכל הג'ז הזה.
כן, כן, ברור, גם היהודים נכנסים
באיזה שהוא שלב, והציונות וכן הלאה, בריטניה והמעצמות ובלפור ענד וואט נוט. אבל
המוקד כאמור הוא המזרח התיכון, כיצד התפתח וכיצד הגיע עד הלום.
הנה שתי תובנות חשובות ומרכזיות של
פרופ' אשר ססר:
האחת – במזרח התיכון יש רק שלוש
מדינות מתפקדות, אף אחת מהן לא ערבית, צדקתם גם הפעם: טורקיה, איראן, ישראל.
השנייה – ואני מצטט: "ההצלחה של
ישראל היא גלעד לכישלונם של הערבים".
ובמעבר חד לכביש 90:
אתמול – בדיוק כפי שרובנו חווים בכל
כביש אחר (אבל עם לוחיות זיהוי צהובות-שחורות), ערס פלסטיני בעקיפה מסוכנת על פס
לבן תוך שהוא מוריד את הרכב הבא מולו, מהירות מופרזת לא רק בהתאם לתנאי הדרך אלא
נטו ביחס למותר בקטע הכביש הזה, וכל הפעלול הזה בערך 25 שניות לפני שהוא מעט בצומת
ופונה שמאלה.
כן, כן, אני שומע חצי מכם אומרים 'מה
אתה מנסה לומר? אצל יהודים אין נהגים כאלו? ובברזיל? ובגרמניה? ובסקוטלנד אין
ערסים?'
תמשיכו לקרקר לצרצר ולהכחיש, הכל
בסדר, הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים בארץ מלמדת הכל, ואם מצרפים את העובדה הזו
לתובנה של ססר, אז (אמור להיות) ברור שמדובר כאן בעניין תרבותי. עמוק. עמוק מאד.
שבלעדיו אי אפשר להבין לא את התובנה
הראשונה של ססר (במזה"ת יש רק שלוש מדינות מתפקדות, טורקיה, איראן וישראל)
ובוודאי לא את השנייה.
כי ההצלחה של ישראל יכולה היתה –
ואולי יום אחד תהיה, ועבור השותפות בהסכמי אברהם וגם לכאלו שכמעט שותפות אבל
מפחדות מהצל של האחים המוסלמים שלהן היא כבר – מופת למדינות ערב.
ואם לא מופת, בכל זאת, לא צריך
להגזים, אז מקור להשראה, ואם לא מקור השראה אז לפחות נקודת ייחוס לחיקוי, משהו.
אבל היא לא. היא גלעד לכשלון הערבים.
עוד פריט מידע: במעבר חד מכביש 90
אתמול אחה"צ ישירות לדיוני 'ועדת פיל' 1937.
ובכן כבר ב-1937 מתקיימת קואליציית
ההרס והשקר, קואליציית 'מערב-מזרח', ולעת ההיא של בריטים ושל ערבים.
על השקר אחראים בריטים מסויימים,
הבכיר ביניהם הוא טוינבי, האחראי הראשי להפצת השקר אודות 'כפל ההבטחות' שנתנו
הבריטים לערבים ליהודים ולצרפתים (מה שהופך את השקר למשולש אבל לא משנה).
וכן,מדובר ב- ש. ק. ר, ולא
ב"נראטיב" ולא ב"פרשנות" ולא כל תוצר אחר של הפטפטת של
קאקאדמאים כאן שם ובכל מקום.
וגם כאן, כמו עם הליצנות, לא להבהל
ולא לדווח לנציבות להטרדת השפה: קאקא זה לא מה שחשבתם אלא מיוונית 'קאקו' זה
"רע".
ומכאן ההלחם: אקדמאים-רעים במובן
המקצועי. או במלה אחת: שקרנים. והם רבים ואתם משלמים להם את המשכורת.
על ההרס אחראי המופתי, אלא מי, האבא
הרוחני של ערפאת, אחמד טיבי, כל כותבי מסמכי החזון, ואיימן עודה, והאיך קוראים לו
ההוא בשאראת מהשארץ, וההוא בשארה המרגל מלבנון.
כמה משעשע שעד היום יש נוצרים
שמשוכנעים שכעומק החדרת הלשון וכן הלאה כך הם יזכו ביותר נקודות אצל בעלי הבית,
הערבים המוסלמים. 'הם ישבו בקאבינה'.
וכמובן סינאוור וברגותי ואבו של מאזן.
וכן, הרס אפשר לעשות בכל מיני דרכים.
נוחבות בבארי, הצעות חוק בכנסת.
יש הבדל קינטי, אין הבדל מהותי.
ההבדל חשוב, אבל הוא מלמד על חובתנו
להמשיך ולפגוע ביכולת הקינטית כל הזמן בכל מקום בכפוף לשיקולים של שותפים, כולל
מחיר הנפט, מה לעשות, עובדה, הפסקת אש, והנה התרומה שלי לפרשנות על המצב
"נטו".
באשר לאי-ההבדל המהותי: המופתי או
מנסור עבאס – התנגדות לכל בסיס הקיום היהודי בארץ הזו, המוכר במלה אחת: ציונות
(ושוב, תודה הרצל).
ואדרבא, ככל שהציונות הצליחה יותר (ושוב
תודה פרופ' ססר) כך היא נהייתה גלעד יותר גדול של הכישלון הערבי
ומכאן למסקנתם המתבקשת מתרבותם –
להגביר ולהעמיק ולגוון את ההתנגדות הערבית להצלחה הציונית, כולל כמובן אאוטסורסינג
(וכאן ה"תודה" לקרלסון ולפני זה לטוינבי וכמובן למקרון וליצורים דומים
אחרים, וכמובן לנציגיהם באופוזיציה הישראלית בכנסת בעיתונות ובכיכר שלושת השלטים).
ומה אמר המופתי? שהערבים בזמן מלחמת
העולם הראשונה בכלל לא רצו עצמאות, ושהם בכלל מעדיפים להמשיך להיות נתינים של
האימפריה העות'מנית.
ולכן: כן כפל לא כפל, הדגש הוא על לא
עצמאות לא לערבים (ובוודאי לא ליהודים)
והרי על זה דנו ב-1937: על חלוקת
הארץ חצי בחצי
מה זה חצי בחצי? בול חצי בחצי: 20%
ליהודים ו150% לערבים – כי הם קיבלו גם את עבר הירדן המזרחי.
מה שמוכיח שכבר אז הסכימו כולם עם
ז'בוטינסקי ואפילו וייצמן על שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן.
השאלה היא כמובן מה הזהות של 'שלנו',
אבל לפחות הסכמה גיאופוליטית קיימת בעניין זה לפחות מאז 1919 והגיע הזמן לחזור
להציב אותה במרכז הדיון על העתיד.
אז מה המשמעות של העמדה של המופתי
ב-1937? לא היהודים מעניינים אותו (אלא כיעד לפעולות הטיהור שיקדמו הנאצים שנתיים
מאוחר יותר והלאה), אלא הערבים: לא עצמאות כלומר לא ריבונות כלומר לא אחריות כלומר
המשך הפיגור כלומר המשך התרבות כפי שאנו מכירים אותה מכביש 2 עד כביש 90, ומהאוקיינוס
עד למפרץ.
וכמובן שמשטרת ישראל יכולה לעשות
יותר וכמובן וכן הלאה וכן הלאה, אבל מומלץ להקשיב לפודקאסט של עקיבא ביגמן בנושא,
חפשו ותימצאו, קלי קלות.
אז מה היה לנו:
רוב יהודי
המתעקש לבנות לעצמו בית. פרטי ולאומי ורוחני ותודעתי ובטחוני וזהותי ותרבותי. ושוב
תודה להרצל.
מיעוט יהודי המתעקש – בדיוק כפי שהרצל ניסח זאת ב'מדינת היהודים' – לאמץ את נקודת המבט של הגרועים באויבי היהודים.
א-פרופו הרצל גם בנקודה הזו:
בזמנו הרי רוב היהודים היו במקרה
הטוב אדישים לרעיון של בנין "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט
העמים" (זו הגדרת הציונות המדינית, תכנית באזל 1897), במקרה השכיח יותר, כלומר הבולט,
מתנגדים גמורים.
ב-1897 המתנגדים אפילו לא היו צריכים
לצאת להפגין, הם היו רוב מניינה ובניינה של הציבוריות היהודית הבולטת: ע"ע
בית רוטשילד וארגונים כמו כי"ח, 'עזרה', 'אגודת אחים' ובהמשך 'אמריקן ג'ואיש
קומיטי' (הרצל לא יספיק להכירם), המבוא של המבוא של מצביעי-ממדני בשם 'תיקון עולם'
(הקהל מתבקש לבטא תיקון-עולם כתיקנו).
ומה הרצל אמר להם ועליהם?
על דרך החיוב: הציונות היא לאלו
שרוצים בה ולאלו שאין להם ברירה.
ועל דרך השלילה: מי שלא רוצה שלא
יפריע.
האם היתה לו אשלייה לגבי היהודים
האנטי-ציונים? לא.
הרצל ידע בוודאות שהרעיון שלו לא יוכל להתקבל באדישות אצל אותם יהודים שהרעיון המשונה של עצמאות ריבונות ואחריות יהודית בקנה מידה לאומי כלומר היסטורי, נראה להם כפירה בעיקר.
עד כדי כך שחל עליהם אז והיום הפסוק:
"על שום עם לא נפוצו דעות מוטעות רבות
כל כך, כמו על היהודים. ואנו נעשינו על־ידי ייסורינו ההיסטוריים כה מדוכאים וחסרי
אומץ, עד שאנו חוזרים במו־פינו על הדעות המוטעות ואף מאמינים בהן".
