י

י

יום שלישי, 11 באוגוסט 2009

על המוות [על המגע]

מוות מתחיל היכן שהמגע נגמר.
אחרי מותו של קרוב, נשארים הזכרונות.
לזכרונות צורות רבות.
תמונות, בעיקר תמונות.
וסיפורים. הרבה סיפורים.
וחפצים, ומעשים ששינו מציאות [למשל עצים].
אבל כל אלו זכרונות.
הם בראש של אלו שנשארו אחרי מותו של קרוב.
ואין הם ואין הם יכולים להיות ואל לנו לצפות שכל אלו, הזכרונות,
יהיו דומים במשהו למגע.
כי חיים זה מגע.
ולכל מגע יש סוף.
כשאתם מחבקים מישהו קרוב, חבר, אהוב, בן,
אין הרגשה טובה מזו.
היתה פעם הרגשה טובה מזו.
הרחם.
חויית החיבוק הארוכה ביותר.
חיבוק הוא חזרה לרחם.
וכמו שרחם נפתח אחרי זמן ידוע,
כך לחיבוק יש אורך חיים ידוע.
הרבה פחות מתשעה חודשים,
אף פעם אפילו לא תשע דקות,
בדרך כלל קרוב יותר לתשע שניות.
עם סיום החיבוק מתחילה הפרידה.
או בעצם, הפרידה כבר תלויה שם באויר מהרגע שמתחיל
החיבוק.
פרידה היא לא מוות.
פרידה היא אימון לקראת המוות.
שהוא סופו של המגע.
אנשים ששיחק להם מזלם,
זוכים לשעה ארוכה, שעתיים אפילו,
או שלוש,
של חסד הפרידה האחרונה.
אהוב ליבם שליבו נדם,
שוכב על המיטה,
על גבו.
עיניו עצומות,
מערכותיו קרסו,
החיים אוזלים מתוך גופו.
ידיו פרוסות לצידי גופו,
ואהובתו יושבת לידו,
בוכיה,
המומה אולי,
גם אם יודעת שהכתובת היתה על הקיר,
כבר אז לפני 60 שנה,
כאשר החל בחיזוריו המסורבלים לפני שנגע המגע.
היא יושבת לידו,
ידה תחת ידו.
הוא עדין חם.
מת,
אבל חם.
ידו המוכרת מונחת על ידה.
לפרידה.
שעה
שעתיים
שלוש.
ולא עוד.
תם המגע, תמו החיים.
נותרים זכרונות,
ולא עוד.
כל חיינו אנו מתאמנים בפרידות.
החיבוק הוא הרחם,
הניתוק הוא תחילתו של סוף.
סוף חלקי, זמני,
אבל סוף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה