י

י

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

על דטרמיניזם, היסטוריה וכלכלה [מוקדש לשכבת פלך]

מהיכן אנחנו מגיעים לנושא.
מהדיעה הרווחת לפחות מאז ימי פוקויאמה, כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את העלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך מיניה וביה את הקפיטליזם לבן אלמוות. ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.



ובכן, הקפיטליזם, ליתר דיוק הכלכלה המתועשת שהקפיטליזם הוא רק דרך אחת [שגם לה גווני ביניים רבים] לארגן אותה, הוא ההוכחה המוחצת ביותר לטענה שההיסטוריה האנושית היא איננה דטרמיניסטית, וכי האדם, בכל שלב ולנוכח כל מצב, עומד בפני כמה אפשרויות ועליו להכריע ביניהן. במלים אחרות, 'החדשות הטובות' מעצם קיומו של קפיטליזם, הן בכך שתולדות הקפיטליזם מספקות דוגמאות אינספור לתהליכי השינוי שעוברת חברה אנושית, מה שמפיל את ההנחה הדטרמיניסטית לחלוטין.

במלים אחרות, כשם שהקפיטליזם הוא בבחינת שינוי שחוללו אנשים באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף, כך יתכן שינוי אחר, שאיננו קפיטליזם, שיחולל תמורה באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף.

ואם זה לא ברור, הרי שיש להדגיש זאת: לא רק מה שמכונה 'קפיטליזם' ניתן לעיצוב במסגרת הפרמטרים העקרוניים שלו [רווח כמניע מרכזי, מיתוס האינדיבידואליזם במציאות של תהליך כלכלי היפר-מחוברת, ההנחה שהצלחה כלכלית מעידה על עליונות מוסרית וכן הלאה], אלא שמהקפיטליזם אפשר לעבור לשיטות אחרות ומנוגדות לחלוטין, סוציאליזם מזה, או פשיזם מזה וכמובן דרכים שעוד לא נוסו ולא נוסחו.

על יסוד טענה זו ברור כי מי שרוצה לשנות את המציאות:
א. חייב קודם כל לדחות על הסף את טענת הדטרמיניזם, בכל תחום, כולל בכלכלה הפוליטית.
ב. טוב אם יזכור כי 'הקפיטליזם' הוא עצמו ביטוי מובהק של העדר דטרמיניזם בהיסטוריה האנושית.

אבל זה לא מספיק. תודעת היכולת-לשנות היא חשובה. בלעדיה אין כוחות לפעולה, לא בשדה החברתי-חינוכי ועוד פחות מכך בשדה החברתי-פוליטי. לצד התודעה הזו יש לחתור אל עבר שלושה יעדים נפרדים, אותם יש לשלב זה בזה:
1. הבנה של המציאות הנוכחית
2. תכנון תכניות לעיצובה המתוקן של המציאות
3. צבירת כוח באמצעותו יתבצע התיקון

הערת ביניים, אולי ברורה מאליה: דחיית הדטרמיניזם על כל סוגיו מחייבת את הזהירות מההנחה שכל מי שמעונין בתיקון מעונין באותו סוג של תיקון. ולא היא. גם פשיסט יכול להצטייד ברשימת שלושת הצעדים הללו, אך לפעול במגמה הפוכה, ריאקציונית ולא פרוגרסיבית. במלים אחרות, כשם שזו טעות להניח שההיסטוריה הובילה אל הקפיטליזם ושלכן היא הסתיימה כביכול ב-1989, כך זו טעות שההיסטוריה מובילה אל הפרוגרסיביזם ואל ההומניזם, ושלכן כל מי שמדבר על 'תיקון' מתכוון לאותם דברים.

ולא היא.

כי גם היטלר רצה לתקן את העולם. בדרכו. במיין קאמפ הוא נתן דין וחשבון על סעיף 1, כלומר הוא עשה מאמץ להבין את המציאות. הוא גם טווה תכניות ובכך ענה על סעיף 2. ועל סעיף 3 לא צריך להוסיף מלה. הדברים ידועים.

ובכן, כיצד ניתן להבין את המציאות מן הבחינה הכלכלית? מה הם אבני הבנין הראשוניות ביותר מהן ניתן להרכיב גם מציאות קפיטליסטית - מתונה, חזירית או אחרת - וגם מציאות סוציאליסטית ואפילו אנרכיסטית ולהבדיל פשיסטית גרועה אולי ממנה?

תשובה על שאלה זו, ניתן לתת באמצעות תרגיל מחשבתי, המכונה 'תרגיל החפץ'. התרגיל המחשבתי הזה מאפשר נקודת מוצא אובייקטיבית לדיון באופי המסויים של המציאות בה אנו חיים. חשוב להדגיש כי לא מדובר בתרגיל השרדות, או בשאלון טריוויה, אלא בתרגיל המתחיל בחפץ מוחשי ומנסה ללכת אל המופשט, הכללי, הציבורי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי.
על כל משתתף לבחור חפץ כלשהוא ולשאול את עצמו לגבי החפץ שלוש שאלות:
א. האם ידוע לי ממה עשוי החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ב. האם ידוע לי כיצד עושים את החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ג. בהנתן תשובות חיוביות על סעיפים א-ב: האם ביכולתי לייצר את החפץ כפי שהוא, בעצמי ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ובכן, לא משנה מה הן התשובות על שאלות א ו-ב, התשובה על שאלה ג היא בהכרח, ותמיד, שלילית. עולה מכך כי בציויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאיתנו, לא משנה מעמדו, חוכמתו, מינו, דתו, גזעו, נטיותיו המיניות, הפוליטיות, האסטטיות והאחרות, גודל חשבון הבנק שלו, תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. במלים אחרות, הכלכלה המודרנית מושתתת - בניגוד גמור לאתוסים ולמיתוסים של הקפיטליזם: האינדיבידואליזם - על חיברות טכנולוגי-כלכלי מוחלט. עוד עולות מהתרגיל לפחות שתי תובנות חשובות נוספות:
האחת - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם, הרי שהעובדה שאף אחד לא מסוגל לייצר כלום בעצמו ובכל זאת יש שפע כזה גדול [גדול מדי יש האומרים] של מוצרים, מוסברת בתהליך עמוק ודינמי של חלוקת עבודה, התמחות, ושכלול חלוקת העבודה וההתמחות.
השניה - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם הנראים כחפצים בעלי יכולת למלא פונקציה מסויימת, הרי שכל אחד מהחפצים הללו, ועוד יותר האינטראקציה שיש ביניהם, מעידה על שיחבור בלתי פוסק של מרכיבי-מרכיביהם שנוצרו כאמור בסעיף הקודם על ידי חלוקת העבודה המשוכללת.

התובנה השניה בהכרח מובילה למסקנה, שיש מנגנון בו מתרחש תהליך השיחבור, הן זה שבסופו של דבר יש קומקום חשמלי [זה שוחבר מהצ'ופצ'יק של הקומקום, מגוף החימום, ממתג ההפעלה, מגוף הקומקום עצמו ומהכבל החשמלי] והן זה שבסופו של דבר הקומקום החשמלי ממלא את הפונקציה שלו [ערב שירה בציבור הכולל קפה חם לאורחים ותה חם לזמרת הראשית].

המנגנון הזה נקרא 'שוק', והמכשיר המרכזי המאפשר את השיחבורים הללו הוא מה שמכונה 'כסף' שלמעשה איננו אלא חפץ מלאכותי [נייר מצוייר או מלבן פלסטיק] שרק על בסיס הסכמה חברתית-פוליטית הוא, כלומר 'הכסף', מסוגל לבצע את מלאכתו: לשחבר חפצים לכדי חפץ וחפצים משוחברים לכלל מילוי הפונקציה החברתית שלהם.

ואחרי שהבנו את כל זה, פתאום אמורה להתבהר לנו תמונת הקפיטליזם מחד גיסא, או הסוציאליזם מאידך גיסא, או כל אפשרות אחרת של ארגון אבני היסוד הללו.

כך, בקפיטליזם, מי ששולט על ברז 'הכסף' שולט על ברז השיחבורים למיניהם. בשפה פוליטית יותר מוכרת, בקפיטליזם ההון שולט בעבודה, ובדרך כלל ההון הפיננסי-ספקולטיבי מצליח לדרוס את הון הייצור. בכל אופן מתקיים מאבק איתנים בין שלושה גורמים אלו, והדברים ידועים.

בסוציאליזם לעומת זאת, ברז 'הכסף' הוא בידי הציבור או נציגיו. או גם וגם. 'נציגי הציבור' הלא היא המדינה, ובלבד שמנהלים את המדינה סוציאליסטים. או אז מחיר האשראי כלומר מחיר 'הכסף' יהיה נמוך, ובכל מקרה הוא לא ישמש אלא בתפקידו הטבעי: מתווך בין צ'ופצ'יקים לבין קומקומים. ובמקביל, גורמים אזרחיים יפתחו משק כספים עצמאי, על ידי איסוף הרווחים פרי עבודתם בבנקים קואופרטיבים או במוסדות אחרים.

האנרכיזם מצידו, ככל שהוא אפשרי, ולדעתי הוא איננו בגדר אפשרות של ממש, ימנע בכלל מלהשית על עצמו מדינה, כוח שיטור וכיו"ב, ואת הפעולה הכלכלית הממשית, קרי יצור מוצרים, הוא ידאג לארגן ולשחבר באופן וולונטרי, אולי אפילו בלי 'כסף' מנוכר הנשלט על ידי גורמים פוליטיים, אפילו אלו נתונים בידיים פרוגרסיביות, הומניסטיות, סוציאליסטיות וכד'.

הפשיזם פשוט ישלוט באמצעות טרור וכוח בכל מרכיבי הסיפור הזה. גם בצד של 'הכסף', וגם בצד של העבודה, וגם בצד של הקצאת המשאבים וכן הלאה.

הנה כי כן, ההבנה של המציאות העכשווית, כפי שניתנת לפיענוח פשוט באמצעות 'תרגיל חפץ', מאפשרת תכנון תוכניות שונות לחלוטין - מקפיטליזם ועד פשיזם - וכל מה שמבדיל בין מציאות כזו או אחרת הוא הכוח העומד לרשות מביני התובנות ומתכנני תוכניות למיניהם.

הערה אחרונה בהחלט.

האם עצם הטענה כי עולמנו מורכב מהאבנים הללו איננה טענה דטרמיניסטית? האם אין דטרמיניזם בטענה כי בין אם אתה פשיסט ובין אם אתה אנרכיסט, או כל אפשרות פוליטית אחרת, נגזר עליך להתייחס לאבני היסוד הללו?

ובכן, לא.

כי קפיטליזם, סוציאליזם, אנרכיזם או פשיזם [וכל צורה אחרת שעוד לא חשבנו עליה] תתכנה רק ביחס לאבני היסוד האלו. לא יתכן פשיזם, או סוציאליזם, במקום בו אין חלוקת עבודה משוכללת והצורך לשחבר חלקי-חפץ לכלל חפץ המשוחבר מצידו בתוך הקשר חברתי רחב יותר [ע"ע הקומקום והגיטרה]. במלים אחרות, לכשתעלם הציויליזציה הזו של חלוקת עבודה משוכללת, משתכלת ודינמית - אם בנסיגה לאחור [בעקבות שואה גרעינית או שואה אקולוגית] ואם בקפיצת-דרך טכנולוגית שתותיר את כל מעשה השחבור והייצור בידי אולטרא-מכונות שגם יתחזקו את עצמן וישחררו את האדם לפעילות הכרתית בלבד - ממילא יעלם הויכוח הפוליטי בין קפיטליסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ופשיסטים. ופנדמנטליסטים עליהם לא הספקתי לומר כלום במסגרת זו, ולכן רק נזכירם כגורם נוסף במערכת שאיננו בר השוואה לאופציות האחרות, מהסיבה הפשוטה שהפנדמנטליזם מבסס עצמו על שלילת כל סוג של מודרנה, תוך כדי שהוא מתקיים בתוכה. אדרבא, הפנדמנטליסטים אין להם ברירה אלא להשתמש בכלים של העולם המודרני על מנת לשלול אותו [משידורי טלויזיה בהם תושמץ הטלויזיה ועד מטוס שישמש - על נוסעיו התמימים - כפצצה], ולכן בהכרח אין להם הצעות קונסטרוקטיביות [ושוב, בבקשה לא לערבב קונסטרוקטיביזם עם פרוגרסיביות הומניסטית! גם את אושוויץ היה צורך לבנות].

ועל השאלה כיצד קרתה חלוקת העבודה המשוכללת הזו, יש לענות בפעם אחרת. ולא, היא לא תוצאה של הקפיטליזם, כי אם ההפך הוא הנכון. הקפיטליזם התאפשר ומתאפשר על המצע הזה של חלוקת העבודה הדינמית והמשוכללת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה