י

י

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

במה אני נבדל - משהו על זהות

לצד האמת החשובה והחלקית שאין חשיבות עקרונית לנבדלות, כלומר לצד התובנה ש'מקוריות' היא לא עניין הכרחי, זאת בנגוד גמור לרוח הזמן, יש לומר בכל זאת במה אני נבדל, כי אני - מבחינה פוליטית לכל הפחות - בהחלט נבדל. אני לא בודד בנבדלותי, וככל שירבו בעלי הדעה שתפורט לעיל, כך ארגיש טוב יותר וכך יהיה כאן עולם טוב יותר, על פי תפיסתי (הנבדלת) כמובן.

אני נבדל מאנשים בעולם כולו שאינם יהודים.

להבדיל מיהודים רבים אחרים, אני מכבד ומעריך גם לא יהודים. בעיקר אם יש מה להעריך ולכבד אצלם. בעיקר אם הם מסקרנים. ובדרך כלל הם מסקרנים.

להבדיל מיהודים אחרים, אני תופס את יהודיותי כעניין קבוצתי, כמוצא, כתוצר של תהליך היסטורי, הכולל בתוכו כמובן גם תרבות ואמונות ומורשות, ותפיסה מסויימת של אלהים שעיצבו אותה באופן שמוגדר כ'יהודי'. כן, ברור, האדם היהודי ברא את אלוהים בצלמו. מכיוון שזה נשמע מוזר לומר שהאדם ברא את אלוהים, הוא (היהודי של פעם) אמר את ההפך. הגיע הזמן להזיר את המוזרות, וזו הסיבה שאני נראה להרבה מאד אנשים כמוזר. אבל זו מוזרות על תנאי. תנאי שמתמלא ברגע שמפעילים את השכל הישר. עוד תכונה שאני מאד אוהב.

להבדיל מיהודים אחרים הרואים את היהודיות כענין קבוצתי, אני רואה בקבוצתיות היהודית ענין שניתן להתממש בעולמנו המודרני הקונקרטי, המוחשי, זה שמעבר למסך המחשב, רק באופן פוליטי.

כלומר אני רואה ביהודיותי דבר לאומי.

ולהבדיל מיהודים לאומיים שהיו מוכנים להסתפק באוטונומיה ביידיש באיזה שהוא מקום במזרח רוסיה או מערב ארה"ב (היתה תכנית כזו לפני 140 שנה בערך) אני סבור שלאומיות יהודית תתכן רק בטריטוריה שתאפשר לפתח כלכלה ולכן חברה יהודית אחרת ומכאן גם פוליטיקה ותרבות שונים. לאומיים, פרוגרסיביים אם אפשר, ועוד נגיע לזה.

ולהבדיל מלאומיים-יהודיים-טריטוריאליסטיים אחרים, אני סבור שהטריטוריה חייבת להיות בארץ ישראל. גם מסיבות טקטיות (קל יותר לגייס אנרגיית בנייה למקום אליו קשורים רגשית) וגם מסיבות מהותיות (א"י היא במרכז התרבות היהודית).

ולהבדיל מציונים אחרים, אני יודע שיש כאן עוד אנשים בארץ הזאת שאינם יהודים.

ולהבדיל מכאלו שיודעים ושלא אכפת להם, לי לא רק אכפת שיש אלא שאני יודע שמדובר בלא 'סתם' אנשים אלא בעם של ממש, שאדרבא, הלך והתגבש כעם (פלסטיני) ככל שהעם שלי הצליח ברנסנס הכלכלי-חברתי-תרבותי שלו כאן בארץ ישראל.

ולהבדיל מאלו שמוכנים להכיר בעם פלסטיני אך סבורים שמלחמת חורמה לנו בו עד עולם, אני משוכנע שניתן להגיע עם העם הפלסטיני לשלום עכשיו.

אך להבדיל מאנשי שלום עכשיו לי מאד חשוב לדעת מי הוא השותף שלי לשלום והאם פניו ל(פרס נובל ל)שלום, לאינתיפאדת אל-אקצה או באמת לשלום או לכל הפחות להסדר ארוך של שביתת נשק.

ולהבדיל מאחרים שמסכימים אתי אך נמאס להם, אני מוכן לנשום נשימה ארוכה וזו יכולה להמשך גם עוד עשרים שנה והעיקר שבארץ המחולקת הזו ישבו הנהגות של שני עמים שיובילו כל אחת את עמו לעמדה של הכרה הדדית, שלום ואולי אפילו שיתופי פעולה בתחומי תשתיות, מים, סביבה ומדע.

ולהבדיל מישראלים רבים, אני משוכנע שאין קשר הכרחי בין מדיניות חוץ למדיניות פנים, ושבזמן שההנהגה שלי ממשיכה יחד אתי לנשום נשימה ארוכה ולצפות להנהגה פלסטינית ראוייה ואף ליצור תנאים שיחזקו אותה, אותה הנהגה אמורה לעסוק בשינויים המבניים של המשק והחברה בישראל שיעשו מהמדינה הזו מקום עוד יותר ראוי לחיות בו.

כי להבדיל מהרבה מאד מאד ישראלים אני סבור שישראל היא מקום שראוי מאד לחיות בו. מהמדינות הטובות בעולם.

אבל להבדיל מלא מעט ישראלים שיסכימו עמי בנקודה הזו, אני סבור שהוא יכול להיות עוד יותר ראוי.

אבל להבדיל מהרבה אחרים שמסכימים אתי שישראל ניתנת וראויה לשיפור, אני סבור שהמוקד הוא כלכלי-פוליטי וחברתי-תרבותי גם יחד. כלכלי-פוליטי, כלומר סוציאלדמוקרטי. בעלות משותפת על תשתיות החיים הגדולות, מבריאות ועד מים, מאויר ועד חינוך, מפנסיה ועד אנרגיה. חברתי-תרבותי, כלומר פעולה מתמדת להרחבת המכנים המשותפים. זאת במקום חיפוש מתמיד ושיטתי אחר המבדיל, תוך מאמץ עילאי להוכיח תיזה שהגיע הזמן לקבור עמוק באדמה: הרב-תרבותיות.

אבל להבדיל מהרבה ישראלים שמסכימים אולי שהרב-תרבותיות היא איוולת, אני סבור שיש להרחיב את המכנה המשותף בהדרגה, דרך מערכת חינוך ציבורית חזקה, ודרך תקשורת ארצית אחראית, שאת מקום האנשים הממלאים אותה כיום ברטוריקה צדקנית, טהרנית, סנסציונליסטית ולא פעם ריקה מכל תוכן אך מלאה מעצמה עד זרא, יתפסו חניכי מערכת החינוך הראויים שנכשיר כאן בעתיד הקרוב.

ולהבדיל מלא מעט ישראלים שמסכימים לחזון הסוציאלדמוקרטי האמור, אני משוכנע שהדרך אל השגתו עוברת בשדה הפוליטי הריאלי, ולא בכותרות או סיסמאות או הכרזות שלא פעם נועדו אם לשם קתרזיס אם לשם בניית ארמונות פורחים באוויר.

זאת, נדמה לי, עמדה פרוגרסיבית. כבן אנוש אני יהודי, כיהודי אני ציוני, כציוני אני איש שלום, כאיש שלום אני איש בטחון, כציוני אני איש חברה ותרבות פלורליסטיים, כפלורליסט אני סוציאלדמוקרט, כסוציאלדמוקרט אני מודע למגבלות הפוליטיקה.

באחת, הפרוגרסיבי שבי הוא ריאל-פוליטי. במובן הפרוגרסיבי של המושג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה