י

י

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

דע מאין באת – לקראת היסטוריזציה ופוליטיזציה של לימודי האזרחות


את הויכוח על לימודי האזרחות בישראל אין אלא להבין כהמשכו של ויכוח ישן לגבי מהותה של החברה המודרנית, של הרעיון הדמוקרטי, של הפרויקט הלאומי, החברתי-סוציאליסטי, מעמד הדת בתוך כל זה ומה הוא בסופו של דבר תפקיד החינוך. אם לנסות לסכם ויכוח מסועף הנמשך כבר לפחות 300 שנה ומתקיים כמעט בכל שפה ובכל פינה בעולם, הרי שהשאלה היא האם האדם הוא ישות מופשטת, מנותקת מכל הקשר תרבותי, יצור שיש לכבד את זכותו המוחלטת להגדרה עצמית? או שמא 'האדם' כמו שאמר המשורר, 'אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. אמנם גם המשורר הדגול כתב בהמשך לאותן מלים אלמותיות כי 'ממלכות צצות וממלכות עוברות-חולפות' והוסיף כי 'גבולי מדינות הולכים ומטשטשים'. אדרבא, בהמשך הדברים הוא מעיד על עצמו 'הייתי תועה גלמוד בעדת בני עמי', ואף מותח ביקורת על בני עמו שהם 'עמוסי ברכת "קברים גדולים" וקללתם'. רוצה לומר, שעל פי דבריו של טשרניחובסקי לא ממלכות, לא גבולות ואפילו לא בני עמו הם המגדירים את מהותו ועצמותו. קל וחומר שאין למסור תפקיד זה בידי "הקברים הגדולים" המופיעים במקור במרכאות שאין להבינן אלא כביקורת נוקבת. אלא שלמרות כל זה ברור על פי טשרניחובסקי – והוא כמובן לא היה בודד במועדיו בענין זה – שהאדם איננו יצור מופשט, וכי זהותו ומהותו זוקקים לסביבה בה הוא חי. סביבה הכוללת גם את הרוח והעננים, גם את הגבעות והאדמה, וגם את 'הקברים הגדולים', 'עדת בני העם', ואפילו ר"ל גבולות וממלכות. כל אלו אסור שיהיו בבחינת תכתיב, אך התעלמות מהם או פסילתם על הסף כאילו מדובר ב"קונסטרוקציה דכאנית" היא חסרת שחר.
דמוקרטיה 'רזה' – או: מדוע בכל זאת לומדים אזרחות ברחבי העולם כולו
אך גם אם תקרה תקלה משונה, ואפילו בחברה מסויימת בת זמננו יובילו את תכנית החינוך אנשים המשוכנעים שהאדם הוא 'טבולה ראסה' שאין להכתיב לו זהות כלשהיא, לא מה לחשוב ולא איך לחשוב, עדיין לא יהיה מנוס ככל הנראה ללמד את מקצוע האזרחות. זאת מפני שאין דרך אחרת, חוץ מלימוד, על מנת לדעת כיצד מתנהל פרלמנט, מתי ואיך בוחרים, כיצד מחליפים ראש מדינה, מה הרכבה של מערכת המשפט, מדוע יש לשמור על חופש העיתונות וכן הלאה וכן הלאה.
גם גישה 'רזה' לדמוקרטיה תוביל בהכרח את מי שרוצה ללמד אותה למימד ההיסטורי. כי גם במדינה בה המערכת הפוליטית מתנהלת על מי מנוחות 'לפי הספר' – ואין כמובן ולא סביר שתהיה אי פעם מדינה כזו – ירצה המורה (ואולי אפילו התלמיד) להבין כיצד התפתחו דברים כפי שהתפתחו. והמדע העוסק בהתפתחות בחברה ובפוליטיקה הוא מדע ההיסטוריה. 'אפילו' במדינה (לכאורה) נטולת קונפליקטים והומוגנית כשבדיה, סביר שהמורים ירצו שהתלמידים יעיינו בשאלה מדוע קמה בה סוציאל-דמוקרטיה; מה הביא אותה הלום; ומדוע מדי פעם תופסים את מקומה בשלטון השמרנים.
הענין בהתפתחות (כלומר בהיסטוריה) נחוץ לא 'רק' מסיבות הזוקקות ישירות ממקצוע האזרחות, אלא גם מסיבות פדגוגיות. שיעורי האזרחות מתובלים בדילמות האמורות לחדד את 'ההגיונות הסותרים' שיש בשיטה הדמוקרטית, ודילמות אין להבין מחוץ להקשר ההיסטורי. כלומר אפשר, ולא מעט מורים הנוקטים בגישה 'רזה' של מקצוע האזרחות, מצליחים להוציא דברים מהקשרם ובשם הנאורות (שהיא לא פעם בסך הכל דוגמטיות אנטי-לאומית) מעמיקים דווקא את השטחיות והרדידות. הדרך להמנע מכך היא לעגן את העיסוק המבורך וההכרחי הזה בדילמות אמיתיות, בהבנה היסטורית ראוייה לשמה.
דמוקרטיה, היסטוריה ולאומיות
אבל יש סיבה מהותית יותר לרצות מראש לעסוק בדמוקרטיה מתוך הקשר היסטורי בכלל, ובזיקה ישירה ללאומיות בפרט, ולא כתוצאה מחיפוש דילמה מעניינת שתבטיח 'שיעור טוב' (הנמדד בדרך כלל במידת ההתלהבות של התלמידים מהדיון ולאו דווקא מרמת תכניו). קצרה היריעה מלהרחיב בנושא,[1] אך בקיצור ניתן לומר, שאין זו מקריות כי בערך באותה התקופה עלו ותפסו מקום מרכזי בזירה הציבורית הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם, הלאומיות, הסוציאליזם, האידיאולוגיה, ההשכלה, החילון, תקשורת ההמונים וההיסטוריוגרפיה הביקורתית. הקשר בין כל אלו סבוך אמנם, אך ניתן לומר כי הדמוקרטיה המודרנית (להבדיל מזו שנהגה ביוון שכל מה שמשותף לה וליורשתה-כביכול בעת החדשה הוא המושג 'דמוקרטיה' ותו לאו) היא השיטה במסגרתה יכלו מעתה נתינים שהפכו לאזרחים, לנהל ביניהם מאבק פוליטי באמצעות מלים (אידיאולוגיה, מפלגות ופרלמנטים, ופעולה מחוץ לפרלמנטים כגון איגודי העובדים), תוך נסיון לגייס לטובתם את 'הרוב הדומם' באמצעות פנייה אליו בתור 'עם' או 'לאום' שהוא-הוא הריבון ומידת הדברים גם יחד.
אם מטרת לימודי האזרחות היא להבין את השיטה הדמוקרטית, אין דרך טובה יותר מלדון בהתפתחותה מלאת הסתירות. אין מורה לאזרחות שלא יסכים לטענה שעל התלמיד בהווה, שהוא האזרח בעתיד, להבין גם את נקודות החוזקה של השיטה הדמוקרטית, אך בעיקר את חולשותיה. על סמך הבנה בסיסית זו, ומתוך ידיעה נוספת שדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, פועלת במסגרת אנושית נתונה וביחס לבעיות ספציפיות המעסיקות את המסגרת האנושית הזו, אין אלא לנקוט 'תיאור גדוש' ולא רזה של הדמוקרטיה.
משהו מסוג זה בא לידי ביטוי לאחרונה במחקר מאת פטריסיה ברומלי ואלינה מקינן. [2] השתיים הראו כי למרות שהחברה בפינלנד הומוגנית למדי, הולכת ומתחזקת תפיסה 'גדושה' של האזרחות: לא עוד אזרח צייתן המתמסר לעילית חברתית בעלת זכויות יתר דה-פקטו, אלא אזרח פעיל העומד על שלו. מעניינת במיוחד הצעתן המהוססת אמנם, להמיר את המושג הרווח 'רב-תרבותיות' (הנמצא במתקפה רבתי ברחבי היבשת),[3]  במושג המדוייק יותר: 'גיוון' (diversity), הבא לידי ביטוי כלפי שורה ארוכה של מקרים: ילדים, נוער, נשים, מבוגרים, קבוצות מיעוט, ילידים, מהגרים, פועלים, נכים, קהילות הלהט"בים, עוני, בריאות, סביבה, חינוך ותרבות. עיון רציני בכל אלו מחייב תפיסה 'גדושה' של אזרחות. הרשימה הזו היא גם בבחינת 'שיעורי בית' תמידים העומדים – או האמורים לעמוד – לנגד עיני כל מי שעסוק בתיקון חברתי ובחינוך לקראתו. יש לקוות כי מושג 'הגיוון', שהוא למעשה 'הפלורליזם' הישן והטוב, יביא להשלכת מושג 'הרב-תרבותיות' אל פח האשפה של ההיסטוריה. עצם הויכוח המתיש על משמעותו של מושג זה, מלמד עד כמה הוא לא תורם להבנת המציאות, דבר הקשור כמובן למימד האידיאולוגי שלו. 'הרב-תרבותיות' התמקדה מאז חדרה לשיח לפני כ-30 שנה, בעניינים מופשטים של כבוד וזהות, תוך השלטת דפוסי מחשבה המתעלמים מהבדלים פנימיים חשובים ואקוטיים בקירבה של כל 'תרבות' שונה, ומזניח לחלוטין את המכנים המשותפים בלעדיהם לא תתכן חברה ולא יתכנו זכויות אזרח.
המקרה הפרטי שלנו
עם כל בעיותיה, מסתבר שהדמוקרטיה הישראלית זוכה לאמון רב 'אפילו' בקרב הצעירים.[4] אין זה אומר שהדמוקרטיה הישראלית חפה מבעיות ומביקורת. אלא שבניגוד לאופנה הרווחת, ביקורת אין פירושה לומר את ההפך, וגם לא למדוד את התוצאות (פערים למשל, או עוינות כלפי מיעוטים מסוגים שונים) בהתאם לכמה ערכים מופשטים (שוויון, חרות ואחווה) או ביחס לכמה טקסטים קאנוניים (מגילת העצמאות). תנאי הכרחי לדמוקרטיה מתפקדת הוא טיפוח תודעה אזרחית שלצד הזכות להטיח ביקורת ישנה גם חובה לבדוק את הדברים בהקשרם; שלצד זכותו של המיעוט עומדת זכותו של הרוב, ולהפך; שאת מה שנראה ככשלון קולוסאלי ('הקליטה בשנות ה-50', או 'החינוך' או 'השלום') יש לבחון גם לכשעצמו וגם ביחס למקרים אחרים במרחב ובזמן.
במלים אחרות, מכל זווית שניתן להעלות על הדעת, המסקנה היא אחת: על מנת להבין את חוזקותיה וחולשותיה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, יש להבין מהיכן צמחה, היכן הצליחה, היכן נכשלה, מה עשוי לחזקה ומה מהווה איום עליה. דיון מקיף בכל אלו דורש אמנם יריעה רחבה בהרבה מזו הנוכחית, אבל ניתן להסתפק בכמה תשובות קצרות. הדמוקרטיה הישראלית שורשיה בתנועה הציונית. בכמה מלים ניתן להגדיר את הלאומיות היהודית המודרנית בכלל,[5] ואת המרכיב הציוני שבה בפרט, כתנועה לדמוקרטיזציה ולמודרניזציה הכלכלית-חברתית והתרבותית-פוליטית של היהודים. אחרי כ-120 שנות לאומיות יהודית, מסתבר שבכל מדד של השוואה, מדובר בסיפור של הצלחה.[6] כשלונותיה של הציונות במישור הדמוקרטי רבים מספור. אולי הבולט שבהם הוא חוסר הצלחתה ליצור מערכת פוליטית יציבה שתבטיח משילות מצד אחד, ותהליך סביר להחלפת שלטון מצד שני. לא בכדי זוכות המפלגות בישראל לרמת האמון הנמוכה ביותר, וגם העובדה שמדובר בתופעה עולמית איננה אלא נחמה פורתא.[7] לבסוף, מה שעשוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית נמצא מצד אחד במישור הכלכלי (מדיניות סוציאל-דמוקרטית מרחיבה אך מבלי לוותר על המאבק התודעתי המתחייב מהתנהלותן של קבוצות מסויימות בחברה הישראלית[8]), ומצד שני במישור החברתי-תרבותי, ובעיקר במערכת החינוך. מכאן, שבמסגרת האיומים עליה יש למקם לא 'רק' גורמים אנטי-דמוקרטיים מוצהרים, אלא גם תהליכי חינוך שאינם מקדמים את יכולתו של האזרח הישראלי להבין את השיטה, לפעול בתוכה בביקורתיות ולקחת חלק בתיקונה.
הסכנות
הדיכוטומיה 'יהודית' מול 'דמוקרטית', מעבר לכך שהיא מבטאת בורות היסטורית ואי-הבנה בסיסית באשר למשפט הבינלאומי עליו מבוססות הדמוקרטיות-הלאומיות ברחבי העולם כולו,[9] מביאה במישור החינוכי לשתי מגמות מנוגדות המבוססות – כל אחת מכיוון אחר כמובן – על מכנה משותף אחד: הפחד.
לא רק מערכת החינוך החרדית חוששת מהכללת תכני לימוד המעלים על נס את ערכי הדמוקרטיה. הפחד מהדמוקרטיה קיים גם במחנה המחזיק מעצמו את תפארת הציונות בדור האחרון, המחנה הדתי-לאומי. רשימת ההתבטאויות האנטי-דמוקרטיות הבאות מצד זה של החברה הישראלית יכולה היתה למלא כרכים שלמים, והדברים ידועים. אדרבא, לא מדובר 'רק' בחשש מהסוג בו אוחזים החרדים באשר לצד המתירני הכרוך בערכי הדמוקרטיה, אלא בויכוח עומק מהותי על אופיה של הציונות בכללותה. לשיטתם של לא מעט מחנכים ואנשי ציבור במחנה הדתי-לאומי, עצם שאיפתה של הציונות לפעול "על פי 'משפט הכלל" כפי שקוראת תכנית באזל המקורית מ-1897, היא היא מקור הבעיות ושורש הצרות. מכאן למסקנת חלק מהם שיש להבדיל בין 'מדינת ישראל' לבין 'מדינת יהודה' הדרך קצרה. רוח עיוועים זו של בדלנות חרדית, חרד"לית ו"ציונית"-דתית גם יחד, עולה בקנה אחד עם הסוציולוגיה הבדלנית המאפיינת מגזרים אלו מלכתחילה. אמנם מדובר כאן בהכללה, וללא ספק ניתן להצביע בקלות על תופעות מנוגדות במגמתן – כמו השתלבות נשים חרדיות בשוק העבודה הישראלי או חלוציות ציונית-דתית בפריפריה החברתית של ישראל – אך לפחות נכון לעכשיו אין סימטריה בין שתי המגמות הללו. לעניינו חשובה מסקנת הביניים, והיא שבמגזרים הללו קיימת חשדנות עמוקה כלפי הוראת האזרחות באופן המחפש איזון בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'.
מן העבר השני הבעיה לא פחות חמורה. בשם פרשנות חלקית ושרירותית של מושגי הפלורליזם והסובלנות, מתנהלים ברחבי הארץ שיעורי אזרחות רבים, בליבם המסר שיהדות סותרת דמוקרטיה וכי הצרוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא במקרה הטוב תוצר של פיצוי על השואה, פיצוי שתוקפו עומד לפוג, בכלל ובפרט שהמדינה שקמה על חורבות השואה נוקטת כלפי הפלסטינים מדיניות דומה לזו שננקטה כלפי היהודים מצד הגרמנים. במקרה הרע מדובר ב"אתנו-קרטיה", ובמקרה הרע באמת, ב"מדינת אפרטהייד" שדינה כדין דרום אפריקה. לא פלא שחניכי הגישה הזו, יגלו עניין בכל תרבות איזוטרית בכל אי שכוח אל באוקיינוס מרוחק, אך אדישות, אם לא עויינות ממש, כלפי כל מה שמריח 'יהדות' ר"ל. גישה זו מתמזגת עם מגמה רווחת בהוראת האזרחות לפיה דמוקרטיה היא פחות "הכרעת הרוב" ויותר "שמירת זכויות המיעוטים". כל כמה שדמוקרטיה אכן נמדדת במעמדם האזרחי של המיעוטים ושל היחידים כמובן (המרכיבים, אגב, לא רק את המיעוט כי אם גם – או בעיקר – את הרוב!!), אין לשכוח שבבסיסה הדמוקרטיה היא שיטת שלטון ולא זירה מופקרת ברוח 'הכל הולך'. גישה המקדשת את הקפריזות של היחיד ושל המיעוט על חשבון הרוב, רק בשל היות המיעוט מיעוט, אינה אלא "פרוורסיה אידיאולוגית"[10] ואיום אסטרטגי על הדמוקרטיה (ולכן, באופן פרדוקסלי לכאורה, איום אסטרטגי על זכויות המיעוט).
אצל "חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים" אם לנקוט במטבע של שלמה ארצי, המסקנה הפוליטית היא טיפוח רגש האשמה הישראלי על כך שהציונות נולדה בחטא, וכי קימומה של האומה היהודית הביאה עימה מיניה וביה את "הקורבנות הפלסטינית". דמוקרטיה של קידוש המיעוטים באשר הם, לא משנה אם הם מונהגים על ידי פונדמנטליזם אסלאמי רצחני, תובעת מהיהודי להתנקות מ"החטא הציוני הקדמון", הלא הוא הקולוניאליזם המגונה (שבאירופה הנאורה כבר התנערו ממנו כידוע מזמן, כחלק מ"העידן הפוסט-לאומי" כביכול, אשר למרבה הצער לא כולל את הסקוטים, הוולשים, הולונים, הבסקים, הקטלונים וכן הלאה וכן הלאה), על ידי הקפדה על מילוי המצוות של 'מדינת כל אזרחיה': הכאה יום יומית על חטא הציונות; שינוי הטרמינולוגיה ('הכיבוש' במקום מלחמת ששת הימים, 'הנכבה' במקום העצמאות ו'תהליך השלום' במקום קריאה לילד הטרור הבדלני והחסלני בשמו); וקריאה לביטול הלאומיות היהודית, שכן הלאומיות' היא OUT, בשמה ולטובתה של לאומיות פלסטינית כמובן.
הפתרונות
השורה התחתונה היא זו: כשם שאין להפקיר את היהדות לאויבי הדמוקרטיה, כך אין להפקיר את הדמוקרטיה לאויבי היהדות. יש להודות על האמת. כל עוד הויכוח על תכני האזרחות ממשיך להתאפיין בדיכוטומיה (של או-או) ולא בדיאלקטיקה (של אחד ועוד אחד שווה שלוש), לא צפויות התפתחויות חיוביות בחזית הזו. שכן עוד לפני שהגענו לבעיית לימודי האזרחות, יש לצביע על הסכנה מצד התחזקות המגמה הרואה את חזות הכל במדידת ההישגים (עגל המיצ"ב ועריצות הבגרות). מדידת הישגים לא חייבת לבוא על חשבון פיתוח החשיבה, אך בפועל לא רק שזה מה שקורה, אלא שהמערכת מעדיפה מורים קונפורמיסטים על פני מורים יצירתיים. לא מיותר לומר, שככל שהתהליך הזה מכה שורש, הוא מבטיח את הידרדרותה של התרבות הישראלית כולה. כי התלמיד השטחי של אתמול הוא האזרח השטחי של מחר.
כאילו כל זה לא מספיק, הנה אין ספק שהבעייה עמוקה לכשעצמה. כלומר גם אם ההישגים לא היו נמדדים בכל רבעון וגם אם רמת התרבות הפופולארית בארץ היתה גבוהה יותר, עדיין השאלה 'היהודית-דמוקרטית' בכלל, והשלכותיה על תפיסת האזרחות בפרט, ממשיכה היתה להיות ענין לא פשוט כלל. ומכיוון שהבעייה עמוקה, היא דורשת טיפול שורש. והואיל והדג כידוע מסריח מהראש, הפתרון – אם בכלל – נעוץ בשלב הכשרת המורים. תכנית הלימודים אמורה להיות פשוטה בתכלית: היסטוריה ועוד היסטוריה.
היסטוריה של הרעיון הדמוקרטי והתממשותו בכמה שיותר מקרים: ארה"ב, צרפת, אנגליה, גרמניה, שבדיה, ארגנטינה, יפן, רוסיה, דרום אפריקה, אירלנד ויוון הם המינימום שבמינימום. לא 'רק' היסטוריה אלא עיון באקטואליה בכל אחת מהארצות הללו ובארצות אחרות כמובן (הנגישות בימינו בלחיצת מקש כידוע). ובמקביל היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה: כיצד התייחסו גורמים יהודיים שונים לדמוקרטיה שנפלה עליהם בדמות 'האמנסיפציה' של המאה ה-19 וכמובן של ההשכלה והמהפכה הצרפתית מאה אחת קודם לכן; וכיצד התמודדו גורמים שונים עם הדמוגרפיה היהודית המשתנה בראשה ההגירה; ומה היו הכוחות הפוליטיים שפעלו בקרבם; בית רוטשילד ושושלת חב"ד ותנועת הבונד ושמעון דובנוב וישראל זנגוויל וכן הלאה; וכיצד ומדוע הופיעה הציונות ומה היו מקורות ההשראה שלה; וכיצד צמח הישוב מבחינה פוליטית, חברתית, תרבותית וכלכלית וכיצד הבינו אנשיו מושגים כמו 'דמוקרטיה' ו'יהדות'; וכיצד פיתחו אישים כאחד העם, ברנר, ברל ואחרים את התפיסה הרואה 'יהדות' כתרבותו של העם היהודי, ולא כדתו בכלל או כהלכתו בפרט, שכן מאז אמצע המאה ה-19 אחוז היהודים הרואה בהלכה את דרכו לביטוי היהדות הולך ודועך. זאת אף זאת: גם בקרב האחוזים הבודדים של היהודים המצהירים אמונים לדרך ההלכתית (ומדובר לכל היותר ב-10%), ההלכה היא לא מכנה משותף לאחדות, אלא בסיס משותף להעמקת הקרעים בינם לבין עצמם, קל וחומר ביחס לזרמים יהודיים-דתיים אחרים (רפורמה, קונסרבטיבה, רקונסטרוקציה וכו') ולרוב המוצק של היהודים החילוניים בארץ ומחוצה לה.
רק אז אפשר יהיה להגיע לנקודה המשמשת בדרך כלל כנקודת פתיחה: מגילת העצמאות. אין שחר ואין מובן למסמך מכונן זה אלא מתוך ההקשר ההיסטורי הרחב, הכללי והיהודי גם יחד. ואז, כשהמורה העתידי לאזרחות יבין מה קדם למדינה, הוא סוף סוף יוכל לעסוק במדינה. לא מתוך שמירת אמונים דוגמטית  ותלושה מהמציאות כמו 'מדינת הלכה' או 'מדינת אזרחיה',[11] אלא מתוך המציאות הישראלית המורכבת וביחס אליה, תוך שהמציאות הלא פחות מורכבת במקומות ובזמנים אחרים משמשים לו מקור להשראה והשוואה.
את החלופה לדרך הזו, שהיא ככל הנראה הסיכוי היחיד לתיקון, ניסח בתמצית מדוייקת ומעוררת התפעלות באשר לכוח הנבואי שלה, ההיסטוריון הצרפתי אלפרד קובאן. לפני 60 שנה כמעט הוא אמר על מדע המדינה שהוא "תחבולה שהמציאו מורים באוניברסיטאות כדי להתחמק מהנושא המסוכן פוליטיקה, בלי לכונן מדע".[12] הכפפת הדיון בנוגע לעתיד הוראת האזרחות למעין 'מדע-מדינה' א-היסטורי – גם אם נאור עפ"י דימויים העצמי של האוחזים בו – היא בחירה גרועה שלצד מופרכותה מבחינה מדעית-עיונית, אין בה שום בשורה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל.






[1] הקורא מוזמן לקרוא את מאמרי 'מדוע על חינוך דמוקרטי להתבסס על עומק היסטורי': http://leor-hayom.blogspot.com/2011/05/blog-post_8929.html
[3] לאחר שראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון והקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל הכריזו על "סופה של הרב תרבותיות" כמבוא לשינוי במדיניות קליטת המהגרים, קיבל לאחרונה הפרלמנט ההולנדי החלטה דומה. ראו: http://www.hudson-ny.org/2219/netherlands-abandons-multiculturalism
[4] הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 19.
[5] הבורות הרווחת בקרב מורים לאזרחות בישראל, באה לידי ביטוי בין השאר בכך שרובם ככולם לא שמעו על לאומיות יהודית חילונית אחרת שאיננה ציונות, כמו למשל זו שהתרקמה בתנועת 'הבונד' ובתנועות דומות אחרות ברוסיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, או בסוציאליזם היהודי בארה"ב ובארגנטינה.  
[6] ראוי לבחון טענה זו באמצעות ביקורת משווה. ואמנם, מהעמדת הישגיה של ישראל בקנה המידה של ארגון ה-OECD מתקבלת תמונה מרשימה למדי. ראו: http://www.oecdbetterlifeindex.org/. חשוב לזכור כי מדובר במדד מצרפי. המצרפיות הזו כוללת בתוכה גורמים בחברה הישראלית שלפחות האליטות שלהן מתנגדות לעצם קיומה של המדינה, דבר המשפיע ללא כל צל של ספק על התחזקות הניכור כלפי החברה והכלכלה בישראל.
[7] מתיאס אלברט, "מחקר הנוער הגרמני SHELL 2010", בתוך הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 359-358.
[8] דן שיפטן הצביע לאחרונה על ענין חשוב שיש נטייה להתעלם ממנו. לעומת הטענה הרווחת הקושרת בין היותה של ישראל מדינה יהודית (ודמוקרטית) לבין מעמדם הכלכלי הנחות של הלא-יהודים, טען שיפטן כי אם מבחינים בין ערבים-מוסלמים לערבים-נוצרים, ובין יהודים-חרדים ליהודים בכלל, מסתבר שטענה זו אין לה בסיס. כך, בעוד שהחרדים בישראל לא רק מחוברים לעטיני השלטון אלא נהנים מסטטוס של 'יהודים אמיתיים', הם מצויים בתחתית הסולם המעמדי. היפוכו של דבר מתקיים במקרה של הערבים-הנוצרים: למרות שהם ידועים בעוינותם המופלגת למדינת ישראל, קל וחומר לניתוקם המוחלט מעטיני תקציביה, מעמדם הכלכלי-חברתי גבוה למדי. המסקנה המתבקשת היא שלצד אפליות שיטתיות כלפי הלא-יהודים בישראל, ככל הנראה סיבת העומק היא תרבותית-מנטלית. המסקנה המעשית המתבקשת פשוטה בתכלית להגדרה: מאבק על הכללתם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בשוק העבודה. מישור חברתי-כלכלי משמעותי אחר הוא מספר הנפשות למשפחה. עוני הרי נגזר מהיחס בין רמת ההכנסה של היחידה המשפחתית ובין גודלה. מנקודת המבט הזו קל להבין את העוני המבני של החרדים מכאן ושל הבדואים בדרום למשל, מכאן. טיעונו של שיפטן מקבל משנה תוקף מהשוואת רמת העוני היחסי בין חרדים בישראל לחרדים בארצות אחרות, כמו גם בין מוסלמים בישראל למוסלמים בארצות אחרות. ראו: דן שיפטן, פלסטינים בישראל – מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, תל אביב 2011, עמ' 682-613.
[9] אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות אדם, ירושלים ותל אביב, 2003, עמ' 239-215.
[10] המושג "פרוורסיה אידיאולוגית" שימש את פרופ' אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית בדבריו אודות מה שהגדיר כ"קהיליית הטרוניה" בישראל. "הפרוורסיה" הזו מתקיימת לדעתו "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". ראו: אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה – שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל, תל אביב 2006, עמ' 27.דומה שהגדרה זו כוחה יפה למקרים לא מעטים של הגדרת 'מדינה יהודית' במונחי 'יהדות אורתודוכסית', או מהעבר השני, הכפפת הדיון בדמוקרטיה הישראלית למושג מופשט של 'דמוקרטיה' או 'שוויון' שאם אין הם ממומשים במלואם במציאות, הרי אין כאן דמוקרטיה אלא אתנו קרטיה, פשיזם, אפרטהייד וכד'.
[11] על היותה של 'מדינת הלכה' סיסמא ריקה, ראו יעקב כ"ץ, "מדינת הלכה – חזון או סיסמה?", בתוך יעקב כ"ץ, עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים 1999, עמ' 178-169; על היותה של 'מדינת כל אזרחיה' סיסמא ריקה, ראו יעקובסון ורובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 246-240.
[12]  Alfred cobban, 'The decline of political theory', Political Science Quarterly, Vol. 48 (1953), P. 335.

תגובה 1:

  1. תודה. שאתה שומר על השפיות האינטלקטואלית בכלל, ועל פעילותה בפרט.

    השבמחק