י

י

יום שישי, 28 בפברואר 2014

אוגנדה - הערת שוליים מתוך ספר שולי שכתבתי

"רק בפרשת אוגנדה", כתב ברל לוקר, "הסכימה לראשונה מעצמה גדולה (בריטניה) לראות את התנועה הציונית כמוסמכת למשא ומתן. הרצל ראה בסיכוי שאנגליה תכיר בתנועה הציונית ככוח מקים מדינה אחד הנימוקים ליחס חיובי לתכנית אוגנדה". בחבלי קיום ותקומה, עמ' 174. המאמר פורסם  לראשונה בעיתון דבר, 5.10.1947; וראו: המגיד, 3.9.1903, עמ' 8-7; מדהים להמשיך ולשמוע, גם בקרב אנשי מקצוע ועוד יותר מכך במוסדות האחראים לעיצוב התודעה הציבורית – ובראשם מוזיאון הרצל המחודש – את הטיעונים השטחיים והוולגריים המציגים את תכנית  אוגדנה כביטוי ל"טריטוריאליזם" שלקה בו הרצל, כפועל יוצא של היותו כביכול "יהודי מתבולל" כידוע. ראו למשל: גור אלרואי, "ארץ לעם ולא עם לארץ – ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), התנועה הציונית וההגירה היהודית בראשית המאה ה-20", עיונים בתקומת ישראל - 14 [2004], עמ' 537-564.



להלן דבריו של אלרואי בענין הנדון כאן: "את תוכנית מזרח אפריקה [כלומר אוגנדה, א.מ] שהביא [הרצל] לדיון בקונגרס הציוני הששי, באוגוסט 1903, אין לראות אלא על רקע האירועים המסעירים של ראשית המאה ה-20. תוכנית זו נועדה בראש ובראשונה לספק פתרון מהיר ליהודים הנרדפים [...]", שם, עמ' 538. ובכן, כפי שהראה ישעיהו פרידמן לא "הארועים המסעירים" היו הרקע לתכנית אוגנדה אלא הצעת שר המושבות הבריטי. ההצעה הונחה בפני הרצל בדצמבר 1902, כלומר חמישה חודשים לפני הפוגרום. בהנחה שלא שר המושבות ולא הרצל ידעו על הפוגרום מראש, ובהנחה סבירה עוד יותר שלא הם יזמו אותו כדי לתרץ בקלות רבה יותר את סיסמת 'מקלט הלילה', הרי שהוא לא היה הגורם לתכנית הנדונה. זאת ועוד. פוגרומים היו עוד לפני 1903, והצעת אוגנדה כפי שעלתה בקונגרס הששי דיברה סך הכל על שיגורה של משלחת חקר לבדיקת האפשרות להתיישב בחבל ארץ זה. כך שבין הצעה זו, שהתקבלה כאמור ברוב של מעל ל62%, ובעידודו הנמרץ של הרב יעקב ריינס, לבין "פתרון מהיר" אין ולא כלום. מטרת המהלך כולו היה לחזק את הקשרים הפוליטיים בין התנועה הציונית לבין מי שנתפסה על ידה ובצדק כמעצמה החשובה ביותר שתוכל, אם וכאשר, לספק את "הצ'רטר" המפורסם, שקיבל צורה של ממש 14 שנים לאחר מכן בדמותה של הצהרת בלפור. באותה הזדמנות דן פרידמן בתיזות הרווחות באשר למהותה ולרקעה של פרשיית אוגנדה, ומתמיה העובדה שלמרות שדבריו של פרידמן פורסמו בעברית כבר ב-1994, ממשיכה החכמה המקובלת הזו הקושרת בין קישינב לאוגנדה לעשות נפשות. לכל הפחות חובת ממחזרי החכמה המקובלת לטעון טענות כנגד התיזה המבוססת של פרידמן ולהפריכה. ראו: ישעיהו פרידמן, "הרצל ופולמוסאוגנדה", עיונים בתקומת ישראל – כרך 4 [1994], עמ' 175-203. מאמר זה הופיע אחר כך כפרק בספר: ישעיהו פרידמן, גרמניה תורכיה והציונות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1996. "אשר למזרח אפריקה" כתב פרידמן, "היא שימשה לו תכסיס בלבד וקרש קפיצה מדיני לארץ ישראל" [מאמרו ב'עיונים', עמ' 178]. כאמור, תובנה זו עמדה כבר לנגד עיני עיתון 'המגיד', שבוע לאחר תום הקונגרס. נסיונות שעשיתי לקבל תשובה ברורה בסוגיית הרצל-אוגנדה מאנשי המקצוע האחראים על הפצת מורשת הרצל דרך מוזיאון הרצל המארח מדי שנה עשרות אלפי אזרחים ישראלים ותיירים, נתקלו בקיר אטום. באשר לפרידמן, הוא התעקש להמשיך ולפרסם את דבריו. אולי מהסיבה הפשוטה שאנשים נוטים שלא להתבלבל מעובדות, הוא כתב את עיקרי טיעונו בכותרת, למקרה שישנם אנשים הקוראים לפחות כותרות של מחקרים מדעיים: ישעיהו פרידמן, "אוגאנדה שימשה להרצל תכסיס לגיוס בריטניה לרעיון הציוני", האומה – 42 (159) [2005], עמ' 86-81.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה