י

י

יום שישי, 6 ביוני 2014

מאמר אורח - שלמה אבינרי משיב לעודא בשאראת (ולא שזה ישנה משהו בעולם האמיתי אבל בכל זאת, למה לא)

ב–1 בספטמבר 1939 פלשו כוחות צבא גרמניה הנאצית לפולין, וכך החלה מלחמת העולם השנייה. אך שלטונות הרייך רצו להציג את הפלישה באור אחר — לאזרחיהם ולעולם — ולכן נקטו פרובוקציה שבוימה על ידי ריינהרד היידריך, מראשי האס־אס. יום קודם לכן, ב–31 באוגוסט, הם ביימו התקפה פולנית על תחנת הרדיו הגרמנית בעיר הגבול הגרמנית גלייביץ בשלזיה, שידרו הכרזות פולניות אנטי־גרמניות ופגעו במשדרי התחנה. במקום השאירו כמה גופות של הרוגים לבושים במדי פולין: הקורבנות היו אסירים שנלקחו מבתי סוהר בגרמניה, הולבשו במדים, נורו למוות, וגופותיהם הושלכו במתחם התחנה. השלטונות הגרמניים גם הביאו דיפלומטים למקום כדי להוכיח את התוקפנות הפולנית: איש לא האמין להם, אם כי ייתכן שבגרמניה עצמה היו מי שנטו להאמין לגרסתם, לפחות בימים הראשונים לאחר הפלישה לפולין, שהוצגה על ידי מנגנון התעמולה של גבלס כתגובה על "הפרובוקציה הפולנית".
במאמרו של עודה בשאראת "טיהורון פה, גירושון שם("הארץ", 26.5) אין הוא מרחיק לכת עד כדי האשמת ישראל בתקיפת מדינות ערב ב–15 במאי 1948, אך הוא מתחיל להתקרב לכך כאשר הוא מנסה להשתחרר — כמקובל בנראטיב הפלסטיני — מכל אחריות של הצד הערבי למה שאירע ב–1948. קשה לבשאראת להכחיש כי יום לאחר סיום המנדט הבריטי על א"י והכרזת העצמאות של ישראל פלשו לישראל מדינות ערב השכנות יחד עם עיראק. שום הוקוס פוקוס לא יצליח להעלים את העובדה שהצבא המצרי הגיע עד נגבה בשפלת החוף ועד רמת רחל בפאתי ירושלים, וניתק את הנגב ממדינת ישראל; שהצבא הסורי הגיע לדגניה; הצבא העיראקי התפרס בקאקון, 10 קילומטר מנתניה; והלגיון הירדני ניתק את ירושלים, כבש את העיר העתיקה והטיל מצור על מערב העיר.
בשאראת אינו מכחיש זאת, אולם הוא כמובן אינו מזכיר כי הפלישה הערבית כוונה למנוע את מימוש החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, שהכירה בהקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית בא"י. החלטת החלוקה של האו"ם לעולם אינה מוזכרת בנראטיב הערבי, וגם לא החלטות הליגה הערבית למנוע את מימושה בכוח הזרוע. אך מכיוון שאי אפשר להכחיש שהיתה פלישה ערבית מתואמת, בשאראת נוקט טקטיקה חדשה ומדהימה, כדי למזער את האחריות הערבית לפלישה ולתוצאותיה הטרגיות לגבי הציבור הפלסטיני: לא מדינות ערב אחראיות לפלישה — או בלשונו: "המדינות הערביות באותה עת: עיראק, ירדן, מצרים וסעודיה היו תחת שלטון האימפריאליזם הבריטי... ולא נשכח את סוריה ולבנון שרק שנתיים קודם לכן היו תחת שלטון הקולוניאליזם הצרפתי".
צריך לשפשף היטב את העיניים ולקרוא זאת פעמיים כדי להבין: לא מדינות ערב הן שתקפו את ישראל — לא השליטים בקהיר, בדמשק, בבגדד או בעמאן הם האחראים לפלישה — אלא האימפריאליזם הבריטי והצרפתי. כך, בהינף קולמוס — או בהקשת מקלדת — ניתן לשחרר את העולם הערבי מן האחריות לפלישה: לא הצבאות הערביים, מפקדיהם והמדינאים ששלחו אותם לקטסטרופה בא"י הם האחראים, אלא האימפריאליזם הבריטי והצרפתי. זהו, חד וחלק — לא היו הכרזות ודיונים ממושכים בליגה הערבית, לא היה תיאום מדיני בין מדינות ערב (לעתים תוך ויכוחים לא פשוטים), לא היו ניסיונות להקמת פיקוד משותף ערבי. כל מה שעשו מדינאי ערב היה לבצע הוראות אימפריאליסטיות. קיצורו של דבר: לא היתה התקפה ערבית על ישראל, אלא מזימה ("מועמרה") אנגלו־צרפתית נגד ישראל. אכן, בריטניה וצרפת לא היו בדיוק חובבות ציון בתש"ח, אבל לתלות עליהן את האחריות להתקפה הערבית על ישראל זה לא רק אבסורד, אלא שקר גס.
סיפור הזוי זה מסבך כמובן את בשאראת בסתירה פנימית עמוקה, כאשר באותה הפסקה ממש הוא אומר: "הבריטים הפקירו את ערביי פלסטין ב–15 במאי לחסדיו של דוד בן־גוריון הרחום". אחת מן השתיים — אם האימפריאליסטים הבריטים הם שיזמו את הפלישה, איך זה שהם "הפקירו" את ערביי פלסטין?
אני קורא בעניין את מאמריו של בשאראת, וביקורתו הנוקבת על מדיניות ישראל, בעבר ובהווה, היא לעתים נכונה ומוצדקת. גם כאשר אינני מסכים עם דבריו — וזה קורה לרוב — אני מנסה להיות קשוב להם, משום שהם מבטאים את רחשי לבו של חלק מן הציבור הערבי בישראל, שכולנו חייבים להיות קשובים לו. הם אזרחי מדינתנו ויש לעשות ככל הניתן כדי לקרב אותם ולא להרחיקם. אבל כאשר קראתי הפעם דברים אלה, תגובתי הראשונה היתה כעס על ההעמדה הכל כך שקרית של מה שקרה. עם זאת, לאחר זמן מה התפוגג הכעס, ובמקומו באו עצב — ואולי קצת רחמים.
מדוע העצב ואפילו הרחמים? כי דבריו אלה מייצגים את אי־הנכונות שמקננת בקרב הציבור הערבי להתמודד עם האחריות המוסרית שלו לתוצאות מדיניותו ב–1948. גם כאשר אי אפשר להכחיש משהו כל כך משמעותי כמו פלישת מדינות ערב, תולה הציבור הערבי את האחריות באימפריאליזם — ולא בהחלטות המדיניות של מנהיגי ערב. חוסר הנכונות לקבלת אחריות גם מרחיק את הסיכוי להסדר כלשהו בינינו לבין הפלסטינים כיום: אם אתה כל כך בוטח בצדקתך, אם אין לך שום אחריות למעשים שנעשים מן הצד שלך — איך תהיה נכון לפשרה ולקבלת הלגיטימיות של הצד השני?
בכל זה יש גם אירוניה אכזרית: לבשאראת, בעבר מזכיר חד"ש, קשה להתמודד עם העובדה שבחודשים הקשים של 1948 דווקא ברית המועצות הצביעה בעד תוכנית החלוקה ואף סיפקה לישראל — באמצעות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית — את הנשק והמטוסים שאיפשרו לה לשרוד מול ההתקפה הערבית. כמו שהחלטת החלוקה של האו"ם אינה מופיעה כלל אצל בשאראת, כך גם אין הוא מזכיר כלל את התמיכה הסובייטית בהקמת מדינת ישראל ובהגנה עליה מפני הפלישה הערבית. עם תמונת עולם מעוותת כזאת קשה להתמודד עם המציאות — ולכן הרחמים שהתעוררו בי.

אחד הדברים שמקשים כל כך את ההתפתחות הפוליטית הכללית בעולם הערבי הוא הנטייה להאשים תמיד אחרים בתחלואי החברה הערבית: מי שאשם הם תמיד האחרים — המונגולים, העותמאנים, האימפריאליזם האנגלי והצרפתי, הציונים, אמריקה. אחד מגדולי ההוגים הערבים בדורנו, הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל־עזם, שהושפע מן המסורת המרקסיסטית ומקאנט, הצביע על נטייה זו כעל אחד הגורמים המרכזיים לכישלון של המודרניזציה בעולם הערבי. אחד הדברים המאפיינים את המודרנה היא ההכרה באוטונומיה המוסרית של הפרט ושל הכלל, ובלקיחת אחריות למעשיך ולתוצאותיהם. ישראל יכולה להתגאות בוויכוח העמוק המתנהל בה, בין היתר גם על מידת אחריותה לנכבה הפלסטינית. בציבור הפלסטיני, לעומת זאת, נמשכת מגמה ההכחשה וההתנערות הטוטלית מאחריות מוסרית, וזו תמשיך לדרדר את הפלסטינים מכישלון אחד למשנהו. חבל רק שבשאראת, שבא מרקע מרקסיסטי, לא הולך בדרכיו של ג'לאל אל־עזם: יש מה ללמוד ממנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה