י

י

יום רביעי, 22 באפריל 2015

שני שעונים ויום זכרון אחד - מוקדש בתקווה לשותפי למעשה החינוכי והפוליטי במדינת ישראל

טוענים, ובצדק, שלפוליטיקה ולחינוך יש שני שעונים שונים, שלא לומר, מנוגדים.

השעון הפוליטי קצר רוח, תזזיתי, קפריזי, קופצני, נע אחורה וקדימה, ויש בו אינספור מחוגים. מחוג מפלגתי, ומחוג תקשורתי, ומחוג אמריקני, ומחוג של טרור, ומחוג של זכרון וימי זכרון, ומחוג של בחירות, ומחוג של חשדנות ועויינות אבל גם מחוג קטן של שיתוף פעולה, אמון ורצון טוב.

השעון החינוכי אטי מאד, תהליכי, בקושי יש בו מחוגים, כי הוא יותר דיגיטלי מאשר אנלוגי, זה שעון חול כמעט, גרגר ועוד גרגר ועוד גרגר, עוד תובנה ועוד עובדה ועוד התבוננות ועוד טקסט ועוד דיאלוג ועוד שיעור ועוד מבחן ועוד אחד.

אבל לפעמים הם נפגשים. וזה מה שקרה אתמול במכללה היקרה שאני שותף בה כבר כמה וכמה וכמה שנים, המכללה האקדמית לחינוך אורנים. לרגע קצר אחד, לטקס צנוע אחד, אחד מאלפים כמותו, סתמיים ברובם, המתקיימים ברחבי הארץ, שני השעונים הללו התנגשו.

בקול גדול יש לומר. והמהומה רבה. עלבונות, הטחת האשמות, עקיצות, כעסים, ביקורת, ארס ואולי בהמשך גם הרס.

אכן כן. במכללה לחינוך בה פעם אחר פעם אחר פעם אומרים את מה שמקובל לומר - 'מלים הורגות' או: 'החיים והמוות בידי הלשון' או: 'חכמים הזהרו בדבריכם' - ראוי לשקול מלים. בכלל ובפרט ביום הזכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה. אבל מלים הן מלים, ולי תמיד היה ברור שמלים הן לא מעשים, אלא ביטוי להבנת מעשים שהיו וקריאת כיוון למעשים שכדאי לעשות.

אבל כדי שאפשר יהיה להבחין בין מלה למשמעותה, ובין מלה למעשה שהיא מתארת בביקורת או בתמיכה או גם וגם, חייבים להתעקש על הבחנה בין שעון חינוכי לשעון הפוליטי.

אבל פה קבור יותר מכלב אחד - כי כדי להמשיך ולהבחין בין שני סוגי השעונים, אי אפשר להמשיך ולהפקיר את המנגנון העדין של השעון החינוכי, לדורסנות השטחית של השעון הפוליטי.

וזה בדיוק מה שמתרחש בארצנו היקרה כבר לפחות עשרים שנה, ולמיטב הבנתי מאז 'תכנית הייצוב' ב-1985, כלומר 30 שנה. ההחלטה הפוליטית שהתקבלה אז לקצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך בכלל ואת תקציבי החינוך ההיסטורי, הזהותי, הפוליטי במובן הרחב, הרוחני, הספרותי, המקראי וכן הלאה, נותנת 'סוף סוף ' את פירותיה בעשור האחרון ואולי ממש ממש בשנה האחרונה, ואולי ממש ממש מאז 'צוק איתן' והבחירות האחרונות.

כי דבר אחד לא השתנה. ישראל ממשיכה להיות גן עדן דמוקרטי בעולם ההולך ונעשה רע, אכזר ומסוכן יותר. אבל הישראלים לאט לאט שוכחים לדבר. הם צועקים. צעקות שטחיות ממה שמכונה 'ימין' וממה שמכונה 'שמאל'. חשדנות איומה ונוגסנית המכלה או פוגעת בהרבה חלקות טובות שיש כאן כי כל הזמן נוצרות עוד.

'הימין' בעיני 'השמאל' הוא אוסף של פשיסטים, ברברים, צעקנים ואלימים שמבינים רק כוח ושכל מה שיש להם בראש זו עוד מאחז בלתי חוקי ונצח ישראל לא ישקר ואחרינו המבול.

ו'השמאל' בעיני 'הימין' הוא אוסף של פציפיסטים, ברברנים, צדקנים ויפי נפש שמבינים רק סיסמאות של שלום נבוב ומחכים שסוף סוף יגיע לכאן מבוגר אחראי בדמות 'העולם' ויעשה כאן סדר ושעד אז הוא משמש, 'השמאל' הזה, כצינור להזרמת כספים של אירופאים הזויים לתומכי הטרור במזה"ת.

כן, יש כאלו בלי ספק. ישנו 'ימין' כזה וישנו 'שמאל' כזה. אבל במחילות הזויות, במקומות לא ברורים, מאחורי מקלדות אנונימיות ובתוך חולצות שחורות או אדומות.

במכללה שאני גאה להיות חלק ממנה, לא פגשתי מימי ולו אדם אחד העונה לתאור הזה. לא בסגל, לא בהנהלה ובוודאי לא בקרב אלפי סטודנטים שזכיתי להכיר.

מה כן יש במכללה? בדיוק. בדיוק כמו ברחוב הישראלי. המון רצון טוב. המון אור בעיניים. המון טוב לב. אבל המון, פי כמה יותר המון, בלבול. ושטחיות. וסיסמאתיות. ונטייה לראות צל הרים כהרים, צל מכל סוג, הרים מכל סוג.

ואת התוצאה אנו רואים עכשיו. מלים לא מדוייקות שקיבלו פרשנות עוד יותר לא מדוייקת המחוללת סערה שרק מגבירה את עוצמות האין-שיח למקומות שאף אחד לא רוצה. אולי כמה, אבל אני לא מכיר אותם. אפילו לא בפייסבוק.

אבל זה לא הכרחי. זה פשוט לא הכרחי. ממחר בבוקר, משלשום בעצם או מיום ראשון אם להיות מדוייקים יותר, אפשר להתחיל-להמשיך לעשות מעשה. את מה שהמדינה פחות רוצה שנעשה מסיבות 'טובות' שלה ('לקצץ במנגנון הציבורי') אפשר להתחיל לעשות למרות הכל: ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד. להקשיב. להבין. להפנים. לדבר. לשאול. לפתור אי הבנות בשיחה ולא דרך כוונות.

לחזור ולהפריד בין שני השעונים. כי הפרדה כזו הכרחית לא רק לטובת החברה האזרחית שחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה ולפוליטיקה ולהיסטוריה הקונקרטית שלה (יהודית וציונית הכוללת כבוד של ממש, כבוד אזרחי, למיעוט הערבי-ישראל וחתירה מתמדת לשלום אמת שפירושו בטחון ראוי לשמו). הפרדה כזו תביא לכך שיום אחד גם הפוליטיקה הישראלית תראה אחרת. השעון הפוליטי ימשיך להיות תזזיתי וכן הלאה, עתיר מחוגים קופצניים ודוקרניים, אבל הוא יוכל להיות - ראוי שיהיה - אנושי יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה