אין כמו האחד במאי, כן, דווקא האחד במאי, לכתוב משהו על אדם סמית, כן, דווקא על אדם סמית, שממש בימים אלו מלאו 250 שנה למכירת אחרון העותקים של המהדורה הראשונה של ספרו 'עושר העמים' שפורסמה במקרה בדיוק 120 שנה לפני 'מדינת היהודים' של הרצל.
ברייקינג ניוז: יותר מ-100 שנה לפני פורד וקיינס, סמית הסביר מדוע שכר גבוה הוא לא רק צדק חברתי (שהרי העובדים הם אלו שבעבודתם מייצרים את כל העושר) אלא גם ערך כלכלי (שהרי הרבה עובדים עם הרבה כסף זה יותר כוח קנייה מה שמגדיל את הביקושים מה שמשרת את הכלכלה כולה, כולל זו של הפרזיטים השולטים בהון).
ובמקום להתאמץ ולכתוב פוסט מיוחד, החלטתי לעשות 'העתק-הדבק' של קטע מפרק על הספר שאתמול סיימתי לכתוב את הטיוטה השלמה הראשונה שלו, על 'מדינת היהודים' להרצל.
כן, מה לעשות, בניגוד למה שיספרו לכם הנוכלים של אסכולת שיקגו, שיש להם כאן נציגות מעונבת ומאורגנת היטב בטנקי חשיבה ובמחלקות לכלכלה ובמדורי כלכלה בעיתונות כלומר ב"עיתונות", הרצל חשב שאשראי - הגורם הכלכלי החשוב ביותר בכלכלה המודרנית - חייב להיות בידי הציבור.
כי כמו סמית גם הרצל חשב שהעבודה היא יסוד היסודות של עושר העמים.
אז הנה הקטע כפי שהוא בטיוטה, שמי שרוצה להצטרף לחבורה האמיצה שהסכימה לקרוא טיוטה כדי להעיר הערות ולהציע הצעות (יש כבר ארבעה קרבנות שלקחו על עצמם את 'הארוע' כפי שנהוג לומר היום על כל דבר), מוזמן למסנג'ר לי או לכתוב מייל, השם שלי במחובר אודימנור בג'ימייל דוט קום.
אה, מה פתאום אחד במאי? הרי הוא שייך לשרץ מצפון קוריאה ולחלאות מרוסיה הסובייטית ולההוא מקובה ולשכן שלו מוונצואלה וגם חלאות לא פחות חלאות מסתובבים אפילו בארץ עם חולצה אדומה ובשמה שונאים את היהודים ואת ישראל?
בדיוק כפי שהתנ"ך לא שייך לחוקריו, התלמוד לא שייך לחרדיו, וארץ ישראל כולה לא שייכת רק לנוער הגבעות, ובדיוק כפי שהדמוקרטיה לא שייכת לקרמניצר ולשאר ליצניו.
כך גם האחד במאי, כמו התנך כמו התלמוד כמו הארץ כמו הדמוקרטיה, כולם שלי מהבית, רכוש פרטי, ממש ממש שלי. קיבלתי בירושה. ודור מחדש ויוצר אינו זורק וגו', תודה ברל.
הנה סוף הקטע:
הרצל סבר שכל עסקי האשראי והממון חייבים להיות בידי הציבור. דבריו - "ממון בבעלות המדינה אינו שטות" – הם כביכול מענה ממרחק זמן לאלו שבימינו משוכנעים שמדובר בשטות גמורה, שכן קביעתו של הרצל מנוגדת למוסכמה שאין להרהר אחריה: עדיפותם של "כוחות השוק".
אבל גם אם נערער על מוסכמה זו, ונגלגל על הלשון את קביעתו של הרצל, עדיין תיוותר בעינה שאלת 'המדינה'. שהרי המדינה היא גוף הסובל מכמה בעיות מהותיות, ושתיים מהן בולטות: היותה זירת מאבקים פוליטיים, והיותה מופעלת על ידי פקידים שעלולים מצד אחד לעשות ככל העולה על רוחם (שהרי אין הם נציגי ציבור נבחרים), ומצד שני לא לעשות כלום (כלומר להגיע לעבודה מבלי לעבוד).
במלים אחרות, גם אם יש היגיון ברעיון שהאשראי חייב שיהיה בידי המדינה, השאלה היא איך.
השאלה טובה ואין לה תשובה מלאה, אבל כמו במקרים רבים אחרים, העדרה של תשובה ברורה איננה מבטלת את השאלה. ולכן, כמו במקרים רבים אחרים, השאלה הזו יכולה לקבל תשובה חלקית, מידתית, עניינית, בהתאם לחלופות. גם כאן מתאים יותר דיון היסטורי מאשר עימות אידיאולוגי.
הדיון בשאלת הדרך הנכונה להתייחס לכלכלה המודרנית נמשך למעשה כ-250 שנה, מאז פרסם אדם סמית את ספרו המפורסם 'עושר העמים' (1776). אירוניה מרתקת כשלעצמה יש בעובדה שלא רק שאדם סמית נקט במטאפורה 'היד הנעלמה' פעם אחת בכל 900 עמודי ספרו המהפכני, אלא שכל כולו של הספר אזהרה כנגד הסכנות של רדיפת בצע, של בנקאות חסרת אחריות, ושל מונופוליזם חסר הגיון המבוסס רק על כוח. סמית גם הסביר בספרו המונומנטלי מדוע למשל חשוב כלכלית, לא פחות ממוסרית, לשלם ביד נדיבה משכורות לפועלים ולעובדים, שהרי הם אלו שמייצרים את העושר. סמית לא התבלבל, שהרי ספרו המפורסם היה מבחינתו המשך ישיר של ספרו הפחות מפורסם, המושכח והמודחק, שעסק בלא פחות מאשר בנושא "תורת הרגשות המוסריים של האדם", בו הסביר את היסודות הנפשיים של תופעת שיתוף הפעולה בחברה האנושית, תופעה בלתי אפשרית ללא שטבע האדם יכלול גם אהבה עצמית וגם יכולת להזדהות עם הזולת.
כל העובדות הידועות הללו לא עמדו בדרכם של אנשים רבים, מאז המאה ה-19 ואילך, לעשות שימוש מעוות במשנתו של סמית, כל אחד מסיבותיו. הצלחת להפוך את סמית למעין 'נביא' שאין להרהר אחר דבריו העומדים מעל להיסטוריה - שהרי הם נשענים על עקרון העל האנושי כביכול (האגואיזם) ובשל כך 'מפרידים' כביכול בין הכלכלה לבין המוסר - באה בדיוק על חשבון הבנת ההקשר ההיסטורי במסגרתו הוא כתב. שהרי הכוח כנגדו יצא סמית לא היה 'הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל' למשל, או התנועה הקיבוצית, כי אם כנגד השיטה המרקנטיליסטית.
שיטה זו הניחה 'סכום אפס' בשדה הכלכלי, הנחה ממנה נגזרה גם מלחמת כל בכל, מלחמה שבשדה המדיני הביאה לכך שכל שליט יתמקד בשאלה כמה מטילי זהב שוכבים במרתפו המוגן. שיטה זו עמדה בניגוד גמור למה שסמית זיהה כסיבת 'עושר העמים': העבודה בכלל וחלוקת העבודה המשוכללת והמשתכללת בפרט. באחת: בעוד המרקנטיליזם שם את הדגש על כמות, סמית שם את הדגש על הזרימה. מכאן גם נגזרה כמובן המסקנה שהכלכלה איננה בשום אופן 'סכום אפס', וזו כאמור הייתה בדיוק אותה תובנת יסוד ששימשה את הרצל.