מחר, ה-28 ביוני, הוא יום השנה לאחד הארועים הפוליטיים והציבוריים החשובים ביותר בתולדות יהדות ארגנטינה, עליה ניתן לומר שהיא היהדות החשובה ביותר בעולם החדש אחרי זו של ארה"ב כמובן...
לשיאה הגיעה יהדות זו בערך בתקופה ההיא, כלומר לפני כ-55 שנה, כאשר מנתה כ-400 אלף נפש (ויש האומרים פחות ובכל מקרה בערך 2% מאוכלוסיית ארגנטינה)
בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 נתלה אדולף אייכמן בכלא רמלה.
למחרת החמירו עיתוני ואירגוני הימין והשמאל האנטישמים בארגנטינה את מתקפתם נגד ישראל, כלומר נגד הציונות כלומר נגד היהדות כלומר נגד היהודים.
המתקפה לא הסתפקה במלים כמובן. וברור היה לכל שהמטרה היא לא 'רק' היהודים אלא הדמוקרטיה הארגנטינית השברירית. מתקפה על היהודים בתואנת 'הזהות הכפולה' וביצוע מעשי אלימות ללא סדר והגיון, נועדו לשבש את פעולתה התקינה והעדינה של המערכת הליברלית של ארגנטינה, שגם אז סבלה מפער בלתי ניתן לגישור בין דימוי של 'כל יכולה' או 'פריז של דרום אמריקה' (ההתייחסות כמובן לבואנוס איירס), לבין הכלכלה המקרטעת והלא מאוזנת, המערכות החברתיות המוגבלות, הפערים בין מרכז לפריפריה וכן הלאה.
ב-21 ביוני חטפו שלושה בריונים של הימין הלאומני את גבריאלה סירוטה, סטודנטית יהודיה בת 19, שהיתה בדרכה ללימודיה. הם היכו אותה, כיבו על גופה סיגריות, ולבסוף קיעקעו על החזה שלה צלב קרס. מאוחר יותר הם הסבירו שזו נקמה על תלייתו של אייכמן.
המשטרה שידעה על זהותו של לפחות אחד מהתוקפים, לא עשתה מאומה. בינתיים הוציאו הלאומנים ידיעה לפיה היהודים הם שיצרו פרובוקציה כחלק ממזימתם לפצל את החברה בארגנטינה הנובעת מהאינטרסים הישנים שלהם: רדיפת בצע טפילית.
לחצים שהפעילו מנהיגי הציבור היהודי על הנשיא פרונדיזי, שבדרך כלל גילה אהדה גם ליהודים, גם ליהדות, גם לציונות וגם למדינת ישראל (הגם שבעיקר מתוך שיקולים של 'מלחמה קרה' בכלל ורצון לזכות בנקודות זכות בארה"ב בפרט, שיקולים שכללו את ההנחה לפיה היהודים הם בעלי כוח בלתי מוגבל בוושינגטון - הנחה אנטישמית רווחת וישנה כידוע), לא העלו פעולה משמעותית יתר על המידה של השלטונות.
ב-27 ביוני, היום לפני 55 שנה, התקבלה החלטה בהנהגת הקהילה היהודית, שעד אז העדיפה פעולה שקטה מאחורי הקלעים (גישה שלא פעם ולא פעמיים הוכיחה עצמה), לצאת לרחובות. ב-28 ביוני השביתו אלפי סוחרים יהודים את חנויותיהם, וכל תלמידי התיכון והוריהם יצאו לרחובות.
פעולה זו התקיימה לא רק בעיר הבירה בואנוס איירס אלא ברחבי המדינה כולה. לתדהמתם השמחה של היהודים הם גילו שלצידם צועדים וכמותם משביתים את מסחרם מאות אלפי ארגנטינים לא-יהודים, שגם הם כאבו את כאבה של הקהילה היהודית, את כאבה של גרסיאלה סירוטה ואת עתידה של הדמוקרטיה שלהם.
ארוע היסטורי בודד מאפשר ציון יום שנה. ואם מדובר במספר אלגנטי - 55 למשל - מה טוב - אבל הדרך להבין אותו היא על ידי מיקומו על רצף ארועים ובתוך מערכת הקשרים, עניין הדורש תשומת לב רבה מאד, ובמלים אחרות: לא לבלוג...
כבוד ללוחמים על עתיד הדמוקרטיה. כבוד ללוחמים על הכבוד האנושי.
לשיאה הגיעה יהדות זו בערך בתקופה ההיא, כלומר לפני כ-55 שנה, כאשר מנתה כ-400 אלף נפש (ויש האומרים פחות ובכל מקרה בערך 2% מאוכלוסיית ארגנטינה)
בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 נתלה אדולף אייכמן בכלא רמלה.
למחרת החמירו עיתוני ואירגוני הימין והשמאל האנטישמים בארגנטינה את מתקפתם נגד ישראל, כלומר נגד הציונות כלומר נגד היהדות כלומר נגד היהודים.
המתקפה לא הסתפקה במלים כמובן. וברור היה לכל שהמטרה היא לא 'רק' היהודים אלא הדמוקרטיה הארגנטינית השברירית. מתקפה על היהודים בתואנת 'הזהות הכפולה' וביצוע מעשי אלימות ללא סדר והגיון, נועדו לשבש את פעולתה התקינה והעדינה של המערכת הליברלית של ארגנטינה, שגם אז סבלה מפער בלתי ניתן לגישור בין דימוי של 'כל יכולה' או 'פריז של דרום אמריקה' (ההתייחסות כמובן לבואנוס איירס), לבין הכלכלה המקרטעת והלא מאוזנת, המערכות החברתיות המוגבלות, הפערים בין מרכז לפריפריה וכן הלאה.
ב-21 ביוני חטפו שלושה בריונים של הימין הלאומני את גבריאלה סירוטה, סטודנטית יהודיה בת 19, שהיתה בדרכה ללימודיה. הם היכו אותה, כיבו על גופה סיגריות, ולבסוף קיעקעו על החזה שלה צלב קרס. מאוחר יותר הם הסבירו שזו נקמה על תלייתו של אייכמן.
המשטרה שידעה על זהותו של לפחות אחד מהתוקפים, לא עשתה מאומה. בינתיים הוציאו הלאומנים ידיעה לפיה היהודים הם שיצרו פרובוקציה כחלק ממזימתם לפצל את החברה בארגנטינה הנובעת מהאינטרסים הישנים שלהם: רדיפת בצע טפילית.
לחצים שהפעילו מנהיגי הציבור היהודי על הנשיא פרונדיזי, שבדרך כלל גילה אהדה גם ליהודים, גם ליהדות, גם לציונות וגם למדינת ישראל (הגם שבעיקר מתוך שיקולים של 'מלחמה קרה' בכלל ורצון לזכות בנקודות זכות בארה"ב בפרט, שיקולים שכללו את ההנחה לפיה היהודים הם בעלי כוח בלתי מוגבל בוושינגטון - הנחה אנטישמית רווחת וישנה כידוע), לא העלו פעולה משמעותית יתר על המידה של השלטונות.
ב-27 ביוני, היום לפני 55 שנה, התקבלה החלטה בהנהגת הקהילה היהודית, שעד אז העדיפה פעולה שקטה מאחורי הקלעים (גישה שלא פעם ולא פעמיים הוכיחה עצמה), לצאת לרחובות. ב-28 ביוני השביתו אלפי סוחרים יהודים את חנויותיהם, וכל תלמידי התיכון והוריהם יצאו לרחובות.
פעולה זו התקיימה לא רק בעיר הבירה בואנוס איירס אלא ברחבי המדינה כולה. לתדהמתם השמחה של היהודים הם גילו שלצידם צועדים וכמותם משביתים את מסחרם מאות אלפי ארגנטינים לא-יהודים, שגם הם כאבו את כאבה של הקהילה היהודית, את כאבה של גרסיאלה סירוטה ואת עתידה של הדמוקרטיה שלהם.
ארוע היסטורי בודד מאפשר ציון יום שנה. ואם מדובר במספר אלגנטי - 55 למשל - מה טוב - אבל הדרך להבין אותו היא על ידי מיקומו על רצף ארועים ובתוך מערכת הקשרים, עניין הדורש תשומת לב רבה מאד, ובמלים אחרות: לא לבלוג...
כבוד ללוחמים על עתיד הדמוקרטיה. כבוד ללוחמים על הכבוד האנושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה