א.
בויקיפדיה כתבו עליו מעט מאד, ורק בעברית. הוא נולד ממש מזמן, ב-1895, וכבר בגיל 23 הוכתר בתואר דוקטור, ועד מותו ב-1988 הספיק לכתוב (כך ניתן ללמוד מהקטלוג המאוחד) למעלה מ-100 ספרים בלפחות ארבע שפות שהצלחתי לאתר: עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. הוא לא קיבל פרס ישראל ולא ידוע לי אם זכה בפרס אחר כלשהוא. ומדוע אני מטריח עצמי ואת שלושת (או 1300, תלוי מתי ולמה) קוראי? קודם כל, למה לא. אבל חשובה מתשובה סתמית זו היא טיעוניו המבריקים בכל הקשור לסכסוך, טיעונים שנכתבו לכל המאוחר באנגלית ב-1971, ובעברית שנה לאחר מכן. בעוד כשבוע אסרוק את שתי הגרסאות, וכל מלה בעניין זה מיותרת. להלן אעמוד על כמה מטיעוניו המרכזיים כפי שמופיעים במהדורה האנגלית, ושלושת הקוראים מתבקשים להניע ראשם בהתפעלות ובתסכול ולמלמל משהו בסגנון של 'יא-אללה, כבר ב-1971 ידענו את כל זה. ואיפה אנחנו ואיפה החינוך בישראל, גם האקדמי, ומה חידשו הפוסט-ציונים ואיך זה כבר לפני חמישים שנה כמעט פיינברג הזה אמר למעשה הכל וכמה זמן ובעיקר תקווה-ריקה בזבזנו על אשליות במקום להבין את הדברים כפי שהם". או משהו כזה.
ב.
שם הספר של פיינברג בעברית הוא תרגום אפשרי של שם הספר באנגלית: On An Arab Jurists Approach to Zionism and The State of Israel. או בעברית: הציונות ומדינת ישראל בהארתו של משפטן ערבי.
כן, המלה 'הארתו' קצת צורמת באוזן, ולכן הקדמתי את הכותרת האנגלית, שהיא ברורה ומדוייקת. מי הוא אותו משפטן ערבי ולמה הוא נבחר לצליבה, כתישה, ריסוק ונינפוף על ידי פיינברג? המשפטן הוא הנרי קאטאן, יליד ירושלים, צעיר מפיינברג בכ-11 שנים, גם הוא כמו פיינברג האריך ימים, מה שמביא אולי למסקנה שכדאי מבחינה זו לעסוק במשפטים.
ומדוע פיינברג החליט להפריך את טיעוניו של קאטאן ולא של רבים ורעים אחרים? מכיוון שקאטאן מציג עצמו - בשונה מהוגי דעות פרו-ערבים אחרים, כאיש שלום, כאדם החותר לצדק (את המרכאות אוסיף בהמשך, לא לדאוג), כאישיות ציבורית המאמינה שאין מקום לאלימות בפתרון הסכסוך בין ישראל לערבים. נופת צופים זו עולה מכותרת ספרו של קאטאן, אליו מתייחס (קורע לגזרים) פיינברג, ספר שראה אור בלונדון (אלא איפה) ב-1969 (לא במקרה, שכן 'ששת הימים' עדיין היו טריים בראשם של כל אלו שהתעניינו בעתיד המזה"ת): Henry Cattan, Palestine, The Arabs and Israel, The Search for Justice
המלה 'צדק' על שלל נגזרותיה ונרדפותיה מופיעה בספרו של קאטאן עשרות פעמים, כך מעיד פיינברג. נופת הצופים של 'איש השלום' הזה יכולה היתה להרטיט לבבות אבל מה לעשות ומסקנתו של קאטאן פשוטה להפליא: על מנת להגיע לשלום צודק, על ישראל לחדול מלהיות ישראל. לקאטאן "לא ברורה" המסגרת הפוליטית של "הפתרון" הזה, ולכן הוא מציע אפשרויות חדשניות שלא חשבו עליהן אף פעם (רק ב-1928, 1937, 1947 אבל מי סופר) לקנטוניזציה, דו-לאומיות, פדרציה וכמובן, איך לא, 'מדינה חילונית-דמוקרטית'. מילא פתרונותיו החדשניים, לא פחות חשובה היא הדרך עליה מצביע 'איש השלום': על האו"ם - "הסיבה המרכזית להקמת מדינת ישראל" - לכפות פתרון 'מדיני' ברוח הזו, ואם לא, אז 'גורם בינלאומי אחר', ואם לא, אז "ארצות הברית", ואם לא, אז אין מנוס אלא להבין שהדרך היחידה היא "ההתנגדות הפלסטינית". הנה זה באנגלית:
1. פלסטין - ליבו של העולם הערבי: נו שוין, אין טעם לחזור על הציטוטים הנדושים (אך מה לעשות, עם כל ההסתייגויות ומס השפתיים הנדרש בימינו למולך הרב-פיטפוטיות והאוריינחארטליזם, המדוייקים) של מרק טווין. אפילו פיינברג לא מציין אותו אלא מצטט שני אירופאים וערבי אלגי'ראי אחד. אין צורך להסביר מדוע בחרתי להביא את דבריו של עבדול קאדר, "פובליציסט אלגי'ראי" כפי שהוא מוגדר על ידי פיינברג. קאדר כתב שעד להגעת הבריטים לארץ, "פלסטין היתה חסרת חשיבות עבור האימפריה העות'מנית מכל בחינה אפשרית". אדרבא, הארץ הזו "היתה מנותקת לחלוטין מכל אזור אחר באימפריה, כולל אפילו ביחס לחיג'אז, שלמרות ריחוקה היתה מחוברת לאזורים אחרים בעולם הערבי באמצעות רכבות ושיירות של עולים לרגל".
2. גן עדן טורקי. אחרי קריאת ספרו של פיינברג, הבנתי מהיכן לקח יאסר ערפאת את הרעיונות הללו אותם הציג בנאומו המפורסם בעצרת האו"ם, אי אז ב-13 בנובמבר 1974. קאטאן מתאר את החיים באימפריה העות'מנית, קודם הגעת "האימפריאליזם" בכלל והציונות "הגזענית" בפרט כגן עדן של שגשוג כלכלי, שוויון חברתי ואזרחי, ויופי טופי וסבבה וצחוקים. הלאה. בעצם המטרה כאן ללמוד אז בואו נשמע מה מצטט בעניין זה פיינברג מפיו של מי שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים הערבים, ג'ורג' אנטוניוס. מילא היסטוריון, אנטוניוס שימש גם בתפקיד ציבורי בשם העם הפלסטיני, לא לפני שהתיישב בפלסטין (הוא נולד במצרים, עוד ביטוי לנצחיותו של העם הערבי הפלסטיני בפלסטין, שעל פי המופתי האל-קודסי בן זמננו מציין בתקופה זו 9500 שנים לקיומו. הטענה הזו מוקלטת בוידאו והתמליל כאן בעמוד 8). וכה כתב אנטוניוס על השלטון "המודרני" (כך מציגים את האימפריה מלומדים ישראלים ""ביקורתיים"" בני זמננו) של העות'מנים: מדובר בשלטון "טיראני ודספוטי" (בעברית: עריץ ועריץ) ש"מעטים כמותו היו בהיסטוריה". "מודרני" כבר אמרנו ב"""ביקורתיות""" נאצלת? אז אמרנו. הלאה. ממשיך אנטוניוס: "שלטון הטורקים הצעירים [שיא המודרניזם! כך יטענו """"הביקורתיים""""] היה לא פחות דספוטי, וככל שהדבר נגע לערבים, מתועב יותר". באנגלית זה נשמע יותר טוב: DETESTED. ממשיך ומתאר אנטוניוס את "גן העדן הטורקי" במלים אלו: הטורקים הצעירים "שלטו באימפריה על בסיס של עליונות גזעית". איך אומרים פרדייז בשקרניקית? "גן עדן טורקי".
3. המטרה הסופית של הצהרת בלפור. על בסיס מאמר דיעה של בריטי אנטי-ישראלי משנת 1967, טוען קאטאן שהצהרת בלפור לא התכוונה כלל להקמת מדינה יהודית אלא רק ל"בית לאומי", מעין 'צריף של תמרי' עם חנוכיה, מזוזה ותמונה של משה רבנו. אכן וכידוע, נוסח הצהרת בלפור היה מינימליסטי במכוון, על אפם וחמתם של תומכי הציונית בקרב יהודי אנגליה ובממשלת הוד מלכותו. אכן, הציונים רצו שבהצהרה יהיה כתוב שארץ ישראל תהיה הבית הלאומי, ואילו בהצהרה כתוב את ההפך: שבארץ ישראל יקום בית לאומי, מה שסולל מראש את הדרך לפשרה טריטוריאלית. אבל בית לאומי פירושו ריבונות, והריבונות היתה נחוצה לטובת הבטחת האינטרס הציוני העליון שהיה האינטרס הערבי התחתון: עלייה יהודית חופשית (או הגירה אם הביקורתיזמוס לא סובל מלים כאלו, כמו עליה, לפחות מהצד היהודי, כי מלים בעלות רגש וסמליות הן לגיטימיות אצל כל מקרה אחר). כך או כך, על הדרך פיינברג מזכיר לנו שהצהרת בלפור היתה למסמך היסוד של כתב המנדט. ראוי להוסיף עוד שני עניינים חשובים: האחד - שהצהרת בלפור התקבלה בתאום עם כל מעצמות ההסכמה המרכזיות : רוסיה, צרפת, ארה"ב, איטליה. השני - כבר ב-4 ביוני 1917, תאריך משעשע בסמליותו, מהרבה בחינות, נתנה ממשלת צרפת לנחום סוקולוב 'הצהרת בלפור' משלה, שכמובן לא נקראה כך אך ביטאה את אותו התוכן. וזהו תוכן ההצהרה הצרפתית (באנגלית):
4. המעמד של האמיר פייסל. בעוד קאטאן טוען שהאמיר פייסל, הבן של חוסיין המפורסם ממכתבי חוסיין-מקמהון, ייצג רק את האינטרסים של חצי האי ערב ('חיג'אז'), פיינברג אומר את ההפך הגמור שהוא גם במקרה או לא במקרה האמת.... שוב פיינברג פונה לאנטוניוס, ששוב מוכיח שלפחות בשנות ה-30 וה-40 אפשר היה להיות גם היסטוריון וגם לומר אמת, ומגדיר את פייסל "כנציג המוכר של הלאומיות הערבית" ושאדרבא, מעמדו הכפול של האבא חוסיין כ"שליט הארץ הקדושה של האסלאם ודוברה של השאיפה הלאומית הערבית, נתנו בידו העדפה ויוקרה". ואם לא ברורה הנקודה הזו, פיינברג מזכיר לנו שעבור קאטאן חשוב מאד להפוך את פייסל לבעל קיוסק בצפון אלכסנדריה ולא שליחו של חוסיין, נציג הלאומיות הערבית, שכן פייסל - בשם חוסיין - הוציא במפורש את ארץ ישראל מכלל התביעות של הלאומיות הערבית. באסה. איך עובדות הורסות סיפור טוב.
5. 'ההדרה' של הערבים מכתב המנדט. טיעונו של קאטאן ברור וצפוי ומה לעשות, גם חסר שחר, גם לא נכון, וגם שקרי. איך אמר דני סנדרסון לא זוכר על מה: "שקר וכזב! חוץ מזה זה לא נכון". הלאומיות הערבית ייוצגה בורסאי גם על ידי פיסל מהפיסקה הקודמת וגם על ידי משלחת מסוריה. זה אלף. בית, עברו שנתיים מאז הועידה ועד ניסוח כתב המנדט ובזמן הזה התקבלו במערכת "613 מזכרים" שנכתבו על ידי ערבים למיניהם. תרי"ג ממורנדומים. למי שמאמין בסמליות נומרולוגית, שילך לחגוג. כך או כך, 613 מסמכים שהתייחסו למנדטים הצפויים בסוריה ובפלסטין. בין לבין התארגן בפלסטין 'הקונגרס הלאומי של הערבים בפלסטין' וכיאה לגוף מסוג זה שלח משלחות והביע דעתו. אם התלונה של קאטאן היא שחבר הלאומים לא קיבל את העמדה הערבית, הוא בלי ספק צודק. אבל "אקסקלוזיה" לא היתה כאן. וממש לגופו של עניין: אי אפשר להבין את חלוקת הארץ הראשונה, זו שנעשתה ביוני 1922, עת 80% מארץ ישראל המקורית הפכה לממלכת עבר הירדן, ואי אפשר להבין את סעיף 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', גם הוא מרכיב חשוב באותו ספר לבן של 1922, מחוץ ללחץ שהפעילו הערבים, בצדק מבחינתם, על מנסחי כתב המנדט. אז לא רק שלא היתה 'הדרה', אלא אפילו הישגים לא מבוטלים. נכון, מה לעשות, המטרה העליונה - מניעת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים - לא הושגה.
6. המועצה המחוקקת. בעניין הזה קאטאן פשוט משקר שקרים כל כך גדולים שניתן אולי להסיק שהוא קרא חומר לא אמין או שמישהו לחש לו באוזן דברים עקומים או שהוא אכל משהו לא טוב. כידוע, ובהמשך לאמור בסעיף הקודם, הבריטים נקטו כמעט מהרגע הראשון שלהם בארץ, מדיניות פרו-יהודית-מסוייגת, הסתייגות שהלכה ותפחה עד לנטישה הכמעט-סופית של הבריטים את מדיניות הבית הלאומי עם הספר הלבן המפורסם של 1939. בין לבין, הם עשו כל מה שאפשר ללכת לקראת הערבים, כולל טעויות רעות במיוחד (מסירת ההנהגה הערבית בידיו של הארכי-רוצח המופתי חאג' אמין אל חוסייני, האיש שבבוא היום יציע להכין משרפות בעמק דותן). 'המועצה המחוקקת' היה אחד הרעיונות הללו. ב-1922 הציעו הבריטים להקים מועצה מחוקקת שתורכב באופן שוויוני יחסית (עם יתרון קל לערבים, אבל בהחלט לא בהתאם ליחס המספרי של האוכלוסיות שעמד אותו זמן על בערך 1 ל-10 לטובת הערבים). הציונים תמכו ברעיון, הערבים דחו אותו. יש צורך לומר 'כרגיל'?
7. הסוכנות היהודית. מעניין לעניין באותו עניין. בכתב המנדט, בסעיף 4, כתוב שעל היהודים לארגן 'an apropriate Jewish agency'' , או במלה אחת: 'הסוכנות' או בשתיים 'הסוכנות היהודית'. קאטאן טוען לאי-שוויון: בעוד ליהודים איפשרו הבריטים להקים סוכנות שתייצג אותם, לערבים הם לא. עד כאן קאטאן, מכאן האמת: ב-1923 הבריטים הציעו לערבים לארגן לעצמם סוכנות ערבית, הם סירבו. יש צורך לומר 'כרגיל'?
8. מבחן 'כושר הקליטה הכלכלי'. תקציר הפרקים הקודמים: הואיל ועל פי הצהרת בלפור ועל פי כתב המנדט ובהמשך לDNA האנטישמי ולDNA הבכייני ובהמשך לשכל הישר וכן הלאה, היה ברור שהרנסנס היהודי-ציוני אסור שיבוא על חשבון התושבים המקומיים, הוכנס לספר הלבן של 1922 עקרון 'כושר הקליטה הכלכלי' של הארץ, כמכשיר לויסות "ההגירה" היהודית (אבל חלילה לא של ערבים מצרים כמו אנטוניוס או חוראנים או ירדנים או לבנונים, שלא לדבר על השינוי המודרני - הפעם באמת, ולא כמו באגדות של """"הביקורתיים""""" - שיצר 'הגירה פנימית' בצורה של גידול טבעי שנבע מירידה דרמטית בתמותת התינוקות ולהכפלת האוכלוסייה הערבית בפרק זמן של 25 שנה. את כל אלו הצדיקים לא לקחו בחשבון 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', העיקרון הזה נשמר באופן שוויוני רק עבור צד אחד, זה שתמיד נהגו להאשים אותו בהעדפת השיקול הכלכלי. משעשע). נו שוין, כל כלכלן סוג ד' יודע עד היום שבדרך כלל המהגר מביא עימו את כושר הקליטה הכלכלי, ולו מהסיבה שהוא הופך להיות צרכן של מוצרי יסוד (חלב, גבינה, מכנסיים, נעליים, דירה, חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת ועם הזמן גם שווארמה, תרבות, כדורגל וטבעות אירוסין). בכלל ובפרט במקרה היהודי, בו לא מדובר היה בתיאוריה אלא בפרקטיקה ציבורית (קרנות לאומיות) ופרטית (הון פרטי של בעלי הקיוסקים מהעליה הרביעית ובעלי המחרטות מהעלייה החמישית). כל ועדת חקירה שביקרה כן בארץ עמדה על האמת הפשוטה הזו, אבל אמת כפי שבבר נאמר קודם לכן, לא תמיד עולה בקנה אחד עם סיפור טוב. והסיפור שסיפר בהקשר זה החבר קאטאן הוא שעם עליית הנאצים לשלטון החלה להתגבר ההגירה היהודית ורק אז החליטו הבריטים להתחיל להגביל את ההגירה הזו, וגם את הצעד הזה הם עשו רק באמצעות עקרון כושר הקליטה. אז הנה שוב סדר הדברים: 1922 - ספר לבן ובו עקרון כושר הקליטה. 1930 - ספר לבן ובו הגבלה מדינית (ולא כלכלית!!) של העלייה היהודית. 1933 - אדולפיטו שורף את הרייכסטאג. 1939 - ספר לבן ובו חיסול ההגירה היהודית בעוד חמש שנים. האמת עם האמת, הקאטאן עם הקאטאן. נקסט.
9. הגירה יהודית בלתי-חוקית. על זו הערבית כתבתי בסוגריים בסעיף הקודם. אגב, אם יש ממש - ויש הרבה ממש - בטענה הערבית שבמקרה שלהם לא מדובר בהגירה כי לנוע ממזרח הירדן למערבו או מצפון הליטאני לדרומו או מסיני לנגב וכן הלאה זה לנוע באותו 'מרחב ערבי', הרי שממילא אין בסיס לטענת ייחודה של פלסטין, והטענה הזוז הופכת מיניה וביה לטענה אנטי-ציונית השונה במהותה מטענה פרו-פלסטינית. אחד מהשניים: אי שארץ ישראל\פלסטין היא ארץ מיוחדת ואז כל מה שקשור בה - כולל מדיניות הגירה - מחייב את כולם, או שאין בעיה של הגירה כי מדובר באותו מרחב ואז אם זה אוצו מרחב אז אין ייחוד ערבי לחבל הארץ הזה שהוא מיוחד רק ליהודים. כך לפחות חשב הפרופסור ההולנדי ואן-אסבק, חבר בכיר ומוערך מאד בועדת המנדטים, שאמר בתגובה לספר הלבן השערורייתי של 1939, כי הוא "איננו חושב שהגירה בלתי חוקית לכל ארץ אחרת דומה להגירה היהודית לארץ ישראל. המהגרים היהודים הבלתי חוקיים הם אנשים שהקשר ההיסטורי שלהם לארץ ישראל מוכר באופן נרחב". קשר היסטורי. לא זכות, קשר. מספיק טוב.
\
10. "המחאה האזרחית" של הערבים. כידוע לכולנו, אין מנהיג ערבי בימינו, כולל אבו מאזן ואיסמעיל האנייה, שאינם מגנים את הטרור. חברי הכנסת הערבים נוהגים לדבר "נגד כל סוג של אלימות". סביר להניח שלא קאטאן המציא את הרעיון אבל הוא ללא ספק מקדים אותם בעשרות שנים. טרור לשיטתו הפעילו היהודים בלבד. מה שערבים עשו ב-1920, 1921, 1929, 1936 וכן הלאה, הוא לא יותר מאשר "מחאה אזרחית". במקום אחר בספר קאטאן מודה בכך שהרטוריקה הערבית - אבל רק הרטוריקה הערבית - חריפה לא פעם, אבל שאין מקום להבין ביטויים כמו 'להשליך את היהודים לים' יותר מאשר ביטוי לכעס ולתיסכול על העוול ההיסטורי. פיינברג בכל אופן מפנה את תשומת ליבו של קאטאן לתאורים ולנתונים המופיעים בדו"ח הנקרא survey of palestine, מקור המקובל גם על קאטאן כמקור אמין. 'הסקר' הזה מביא כמובן את מה שכולנו - כולל אלו שקראו את ההתחכמות האחרונה של הלל כהן אודות 1929 יודעים. במונחי ימינו, "המחאה האזרחית" הזו שווה בערך 2300 יהודים הרוגים בשנה אחת. 2300.
11. הספר הלבן של 1939. כידוע, הספר הלבן הזה היווה גט כריתות מצד הממשלה הבריטית על מדיניות הבית הלאומי שלה. הספר קבע שבין 1940 ל-1944 (חמש שנים סך הכל) יורשו להכנס בכל שנה 15,000 יהודים בלבד (ולא באופן אוטומטי חלילה) ואחר כך, בעניין המשך העלייה, "תתייעץ הממשלה עם הערבים". וואלה. בנוסף קבע הספר הלבן שליהודים אסור לרכוש אדמות ברוב שטחה של הארץ וכי כל עיסקת מקרקעין מחייבת אישור ממשלתי. קל מאד להבין את ההגיון המדיני שלה: במציאות של מלחמה עולמית מעבר לפינה, סביר יותר להעדיף 30 מליון ערבים היושבים על אמבטיה ענקית של נפט ומחזיקים טריטוריה שלמה בין האוקיינוס למפרץ, כולל תעלת סואץ אחת, על פני 400 אלף יהודים שיושבים על כמה פרדסים ואוניברסיטה עברית אחת. אבל פיינברג המשפטן לא עוסק בשאלה הזו אלא במעמד המשפטי של הספר הלבן, שקאטאן כמובן עושה בו שימוש לצרכיו, מה שסביר בהחלט כמובן. מה לעשות וקאטאן לא שקל את השקל הציוני. אבל פיינברג מזכיר לנו נשכחות או ליתר דיוק בורויות, שהספר הלבן לא קיבל אישור של ועדת המנדטים, וכי סמוך לפרוץ המלחמה דן חבר הלאומים בתכניו במגמה של דחייתו. זאת ועוד: גם בבריטניה הוא לא התקבל בברכה, ואחרי המלחמה דחתה הועדה האנגלו-אמריקנית המפורסמת של 1946 את עקרונותיו המפלים.
12. כשלון ועדת הפיוס ופרוטוקול-לוזאן. כנסו לויקיפדיה ובידקו מה היתה כוונת 'ועדת הפיוס'. בשורה התחתונה הרעיון היה להביא ב-1949 את שני הצדדים להסכם שלום כולל, שיקיף את כל הבעיות כולן. הכוונה לא עלתה יפה כפי שכולנו יודעים. מדוע? קאטאן טוען שישראל היא האשמה מכיוון שהיא לא הסכימה לקלוט חזרה את הפליטים הפלסטינים. פיינברג מראה את המובן מאליו למי שקורא את החלטה 194 עליה מבסס קאטאן (ויורשיו תומכי 'זכות השיבה' ב""שמאל"" הישראלי בימינו) את קובלנתו. החלטה 194 היא זו שעמדה בבסיס ועדת הפיוס, וכאמור ועדת הפיוס כיוונה לפתרון כולל ששאלת הפליטים הפלסטינים לא 'רק' חלק מסויים ממנו אלא שהיא אמורה לעמוד ביחס לעובדה שישראל קלטה אותה תקופה מאות אלפי פליטים יהודים, חלק גדול מהם מארצות ערב, שמיום הקמת הליגה הערבית (1945) יצרה זיקה ישירה בין גורלם - והם הרי היו לכאורה 'אזרחים שווי זכויות' ב"גן העדן הערבי"! - לבין המשך המפעל הציוני. כרגיל בלוגיקה הערבית, הטיעונים מגיעים עד למחצית הדרך.
13. בעיית הפליטים. לצד מה שכבר כולנו אמורים לדעת, הן מהספרות המוריסית והן מזו הפוסט-מוריסית, הנה מוסיף לנו פיינברג מידע חשוב ומפתיע. כך למשל אמר הנציג הסובייטי במועצת הבטחון בישיבתה בנושא מה-4 במארס 1949: "מדוע מאשימים את ישראל ביצירת בעיית הפליטים הערבית?" לשאלה הרטורית הזו הוא מוסיף דברים שאמר בהזדמנות אחרת, לפיהם ברור שישנם "גורמים חיצוניים" שגרמו לבעייה, כשכוונתו למדינות ערב שפלשו לישראל יום לאחר הכרזת העצמאות, עובדה שפיינברג טורח להזכיר שקאטאן טורח להתעלם ממנה. לא מפתיע שתת הפרק הזה מקיף שישה עמודים באנגלית. אני בהחלט מציע לשלושת קוראי ללמוד אותם לעומק. מסתבר, כמה מפתיע, שמוריס לא המציא ולא גילה שום דבר שלא ידענו. חוץ מזה שלא ידענו וחמור מכך: לא ידענו שאנחנו לא יודעים.
14. ישראל - "מדינה תוקפנית". נו, באמת.
ז.
הצלחנו להגיע בשלום לחוף מבטחים. כל מה שכתוב כאן יכול ואולי אף צריך להיות בסיס לתכנית הלימודים הבסיסית של כל אזרח ישראלי, יהודי (וחרדי) וערבי. יכול, צריך, כן, כמו עוד 99 דברים מהסוג הזה. כל העולם הזה מלא בדברים שיכולים וצריכים ואפילו חייבים. עד שיתחולל הנס הזה, וכוווולם ילמדו את יסודות הסיפור הפשוט הזה, באמת פשוט, של הסכסוך היהודי-ערבי (ולא 'ישראלי-ערבי', יהודי-ערבי), יהיה נחמד אם הרשומה הזו תעבור הלאה, לפחות אל אלו שמגלים עניין גם בלי אימת הציון או גזר השכר.
מדוע מדובר בסיפור 'פשוט'? כי בהשוואה לסכסוך הנוצרי-אירי-פרוטסטנטי-בריטי-אנגלי, העניין כאן באמת פשוט להפליא. כואב הלב לומר זאת, הלב והבטן, אבל מה לעשות, שורש הסכסוך פשוט מאין כמותו: העמדה הערבית נגד ריבונות יהודית בארץ ישראל. נקודה. כל טיעון נוסף הוא או הערת שוליים חשובה או לא חשובה, או מקרה פרטי המוכיח את הכלל, וכל נסיון למצוא סימטריה בסגנון של 'יש גם יהודים קיצוניים' (ויש יהודים קיצוניים ובמלה 'קיצוני' כוונתי לשונאי ערבים ולגזענים ולפשיסטים ולפרובוקטורים, כי המלה 'קיצוני' לא אומרת לכשעצמה כלום), הוא נסיון פאתטי.
אין סימטריה. אך סימטריה תתכן. אבל רק ביום - שככל הנראה רחוק למדי ובכל מקרה הוא יגיע בהדרגה, אולי מבלי שנרגיש - בו הלבנונים למשל ישתחררו משלטון הטרור של חיזבאללה, ולמרות שמדובר במדינה קטנה של 11,000 קמ"ר בערך, אזרחיה ירגישו בטוחים וחופשיים כמו 300 אלף תושבי איסלנד, או המליונים הבודדים שמאכלסים את סלובניה, או האיצטדיון ורבע של תושבי גיברלטר. בעניין זה מצטט פיינברג את לא פחות מאשר אוגוסטינוס הקדוש, שאמר, בלטינית, ששלום הוא 'סדר שקט' (בלטינית זה נשמע הרבה יותר טוב: tranquillitas ordinis). או את שפינוזה שאמר: "שלום איננו רק העדר מלחמה, אלא כוח חי הנולד מהשקט הנפשי'". כל עוד אפילו מדינות ערביות שחתמו על שלום עם ישראל, ממשיכות לחנך את עמיהן לחשדנות אנטי-יהודית, כל עוד נמכרים 'הפרוטוקולים של זקני ציון' (והם נמכרים) בחנויות ספרים בקהיר, כל עוד הירדנים מקפידים על חוקה לפיה אין מקום ליהודי אחד על אדמתם, לא מדובר יותר מאשר בשלום-הסדרי שהוא כמובן טוב בהרבה ממצב של שביתת נשק או מצב לוחמה בכוח, אבל הוא לא שלום גרמני-הולנדי, מקסיקני-גואטמאלאני, שוודי-נורבגי.
הסיפור של הנרי קאטאן אמור ללמד אותנו 'פעם אחת ולתמיד' כפי שנהוג לומר על דברים שהם לא פעם אחת ובוודאי לא לתמיד, שאם אינטלקטואל של ממש (הנרי קאטאן אם זה לא ברור), ניגש לדון בסכסוך מתוך נקודת מבט של המוסר, החוק, המשפט הבינלאומי והצדק, ובסופו של חשבון מגיע לאותה מסקנה מעשית המנחה את אש"ף ואת חמאס ואת ג'יהאד, ואת התנועה האסלאמית ועוד כמה גורמים שאין צורך אולי להזכירם, והוא עשה זאת כבר לפני 50 שנה, אז באמת הגיע הזמן שנלמד את הלקח.
ולא, הלקח הוא לא שאין מקום לתקווה ושאין סיכוי לשלום. ממש לא. גם על זה כותב פיינברג כמה דברים נפלאים בסוף הספר החשוב הזה שלו. "מדיניותה הרשמית של ישראל היא חתירה לשלום עם כל הערבים, במסגרתו יזכו למענה כל הבעיות". אפשר להיות ציניים, אפשר לדבר ולכתוב על הבדלים בתוך הצמרת הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. אפילו אני כתבתי על כך לפחות שני ספרים. עברו מאז כמה וכמה שנים, למדתי לא מעט, אני לא מפסיק ללמוד. כאן המקום להודות שגם אני זייפתי לצרכים אידיאולוגיים חלק מהפרשנות. משכתי לכיוון הסימטריה שלא קיימת כאמור. אבל אני ממשיך לחשוב שיש, תמיד יש, אפשרויות.
קאטאן קובע בספרו שהשלום במזרח התיכון אינו תלוי בערבים, אלא ביהודים. מתוך האופן בו מציג קאטאן את הנושא, ברור לחלוטין ששלום ישכון במזרח התיכון רק כשישראל תפסיק להיות ישראל. אכן פתרון רדיקלי ומשכנע מבחינה לוגית. איך מחסלים חובות? שורפים את הבנקים. איך מונעים בעיות תחבורה? שורפים את כל המכוניות ומפוררים את כל הכבישים. איך נמנעים מבעיות זוגיות? שורפים את כל הגברים (או את כל הנשים). איך מחסלים את בעיית החינוך? תמשיכו בעצמכם.
האבסורד שבגישתו של קאטאן מוביל אותו בדרך המלך מהצהרות על שלום, צדק ומוסר, דרך תביעות אבסורדיות מהאו"ם, דרך ציפיות חסרות שחר מבורר מוסכם כלשהוא (פיינברג תוהה מה יגידו הקאטאנים אם חלילה הבורר המוסכם יקבע שהצד הבעייתי בסכסוך הוא הצד הערבי?? כמו במקרה של חולי הרוח האוחזים באגדת 'חטיפת ילדי תימן', המשוכנעים שרק גוף חוקר שיקבע מראש שהשטויות שהם מדברים הם האמת ראוי למעמדו כגוף חוקר, כך גם קאטאן לא ינום ולא ישן עד שימצא גוף בורר שיקבל מראש את עמדתו), ומשם למסקנה הנזכרת, הנה היא שוב, באנגלית:
ובצד היהודי מה? שממה ושממון.... מי יודע מי זה פיינברג? מי יודע עשירית או מאית מהמעט שכתבתי כאן. איך אמר ברנר? "העט עוד לא נפל מהיד". ואיך אמר רבי נחמן? "אין מקום ליאוש". ואיך אמרו היהודים לאורך הדורות? תמיד יש מקום לתיקון. ולא אלמן ישראל. וטוב ציפור אחת ביד מסתם לאכול סלט לבד. בעוד כמה ימים הספר המלא של פיינברג.
בויקיפדיה כתבו עליו מעט מאד, ורק בעברית. הוא נולד ממש מזמן, ב-1895, וכבר בגיל 23 הוכתר בתואר דוקטור, ועד מותו ב-1988 הספיק לכתוב (כך ניתן ללמוד מהקטלוג המאוחד) למעלה מ-100 ספרים בלפחות ארבע שפות שהצלחתי לאתר: עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. הוא לא קיבל פרס ישראל ולא ידוע לי אם זכה בפרס אחר כלשהוא. ומדוע אני מטריח עצמי ואת שלושת (או 1300, תלוי מתי ולמה) קוראי? קודם כל, למה לא. אבל חשובה מתשובה סתמית זו היא טיעוניו המבריקים בכל הקשור לסכסוך, טיעונים שנכתבו לכל המאוחר באנגלית ב-1971, ובעברית שנה לאחר מכן. בעוד כשבוע אסרוק את שתי הגרסאות, וכל מלה בעניין זה מיותרת. להלן אעמוד על כמה מטיעוניו המרכזיים כפי שמופיעים במהדורה האנגלית, ושלושת הקוראים מתבקשים להניע ראשם בהתפעלות ובתסכול ולמלמל משהו בסגנון של 'יא-אללה, כבר ב-1971 ידענו את כל זה. ואיפה אנחנו ואיפה החינוך בישראל, גם האקדמי, ומה חידשו הפוסט-ציונים ואיך זה כבר לפני חמישים שנה כמעט פיינברג הזה אמר למעשה הכל וכמה זמן ובעיקר תקווה-ריקה בזבזנו על אשליות במקום להבין את הדברים כפי שהם". או משהו כזה.
ב.
שם הספר של פיינברג בעברית הוא תרגום אפשרי של שם הספר באנגלית: On An Arab Jurists Approach to Zionism and The State of Israel. או בעברית: הציונות ומדינת ישראל בהארתו של משפטן ערבי.
כן, המלה 'הארתו' קצת צורמת באוזן, ולכן הקדמתי את הכותרת האנגלית, שהיא ברורה ומדוייקת. מי הוא אותו משפטן ערבי ולמה הוא נבחר לצליבה, כתישה, ריסוק ונינפוף על ידי פיינברג? המשפטן הוא הנרי קאטאן, יליד ירושלים, צעיר מפיינברג בכ-11 שנים, גם הוא כמו פיינברג האריך ימים, מה שמביא אולי למסקנה שכדאי מבחינה זו לעסוק במשפטים.
ומדוע פיינברג החליט להפריך את טיעוניו של קאטאן ולא של רבים ורעים אחרים? מכיוון שקאטאן מציג עצמו - בשונה מהוגי דעות פרו-ערבים אחרים, כאיש שלום, כאדם החותר לצדק (את המרכאות אוסיף בהמשך, לא לדאוג), כאישיות ציבורית המאמינה שאין מקום לאלימות בפתרון הסכסוך בין ישראל לערבים. נופת צופים זו עולה מכותרת ספרו של קאטאן, אליו מתייחס (קורע לגזרים) פיינברג, ספר שראה אור בלונדון (אלא איפה) ב-1969 (לא במקרה, שכן 'ששת הימים' עדיין היו טריים בראשם של כל אלו שהתעניינו בעתיד המזה"ת): Henry Cattan, Palestine, The Arabs and Israel, The Search for Justice
המלה 'צדק' על שלל נגזרותיה ונרדפותיה מופיעה בספרו של קאטאן עשרות פעמים, כך מעיד פיינברג. נופת הצופים של 'איש השלום' הזה יכולה היתה להרטיט לבבות אבל מה לעשות ומסקנתו של קאטאן פשוטה להפליא: על מנת להגיע לשלום צודק, על ישראל לחדול מלהיות ישראל. לקאטאן "לא ברורה" המסגרת הפוליטית של "הפתרון" הזה, ולכן הוא מציע אפשרויות חדשניות שלא חשבו עליהן אף פעם (רק ב-1928, 1937, 1947 אבל מי סופר) לקנטוניזציה, דו-לאומיות, פדרציה וכמובן, איך לא, 'מדינה חילונית-דמוקרטית'. מילא פתרונותיו החדשניים, לא פחות חשובה היא הדרך עליה מצביע 'איש השלום': על האו"ם - "הסיבה המרכזית להקמת מדינת ישראל" - לכפות פתרון 'מדיני' ברוח הזו, ואם לא, אז 'גורם בינלאומי אחר', ואם לא, אז "ארצות הברית", ואם לא, אז אין מנוס אלא להבין שהדרך היחידה היא "ההתנגדות הפלסטינית". הנה זה באנגלית:
"[The Palestinians] have now come to realize that even in our era of civilization what is lost by force can be regained only by force"
ג.
אבל המסקנה העצובה של קאטאן אודות נחיצות האלימות ובלעדיותה, היא רק תחנה בדרך ארוכה של טיעונים משפטיים, ופיינברג עוסק כמעט אך ורק בהם, וטיעוניו מאירי עיניים, ועם כל הזהירות הנדרשת, נדמה לי שהטיעונים של פיינברג משכנעים ובנוסף הם מלווים בגופי ידע שאני לפחות לא ידעתי שאינני יודע אותם. ואם אני לא, אולי גם שלושת קוראי לא.
ספרו של פיינברג מתחלק לא כמו כל דבר בצה"ל לשני חלקים בלבד. בחלק הראשון הוא מפריך את שני טיעוניו היסודיים ביותר של קאטאן: הראשון - שלמרות כל ההחלטות וההתפחויות בנוגע לפלסטין, לפלסטינים שמורה בכל מקרה הריבונות המלאה על הארץ הזו, וזאת על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. השני - שהואיל והאו"ם הוא כאמור האחראי הראשי להקמתה של מדינת ישראל, בידיו החובה לתקן את העוול ההיסטורי ולבטל את מדינת ישראל ככזו.
בחלק השני של הספר, חלק שרובו נקרא כספר מתח לכ דבר ועניין (להוציא מרדפי מכוניות ויריות בחשיכה כמובן), פיינברג מצביע על שורה ארוכה מאד של 'שגיאות' או בעברית עממית יותר - שקרים או חצאי אמיתות הגרועות כידוע משקרים - הממלאים את ספרו של קאטאן לעייפה. פיינברג מקפיד להבהיר לפחות פעמיים, שמפאת קוצר היריעה כפי שנהוג לומר, הוא לא עמד על כל השגיאות, הפירכות והעיוותים, ושלכן אין להבין מכך שכל מה שהוא לא התייחס אליו בספרו של קאטאן, עומד במבחן הביקורת. הפרק העוסק בשגיאות ובשקרים וכן הלאה, מכיל 14 תת-פרקים, ולהלן הכותרות שלהם:
1. פלסטין - ליבו של העולם הערבי
2. גן עדן טורקי
3. המטרה הסופית של הצהרת בלפור
4. המעמד של האמיר פייסל
5. 'ההדרה' של הערבים מכתב המנדט
6. המועצה המחוקקת
7. הסוכנות היהודית
8. מבחן 'כושר הקליטה הכלכלי'
9. הגירה יהודית בלתי-חוקית
10. "המחאה האזרחית" של הערבים
11. הספר הלבן של 1939
12. כשלון ועדת הפיוס ופרוטוקול-לוזאן
13. בעיית הפליטים
14. ישראל - "מדינה תוקפנית"
אני סומך לפחות על ארבעה משלושת קוראי שלפחות סעיפים 1, 2, 5, 10, ו-14 ברורים מאליהם. בכל מקרה אתאר בקצרה (סוג של) את דבריו של פיינברג לגבי כל אחד מהם וכמובן לגבי האחרים. כן, זה הולך להיות יום ארוך.
ד.
לשאלת הריבונות על PALESTINE (כיהודי, אני מודה, קשה לי לעשות שימוש במושג הגיאוגרפי הזה, ובעניין הזה אני די פנדמנטליסט.... לכולנו ידוע השימוש במלה 'פלשתינה' בפי אבות ואמהות הציונות לפני 120 ו-100 ואפילו לפני 60 ו-30 ואפילו לפני שנתיים במו אזני שמעתי.... ובכל זאת, מפאת רגישות העניין, ובדומה לבעייתיות שיש לדעתי ולא רק לדעתי בתרגום HOLOCAUST למלה 'שואה', כך גם כאן, וב-6 מליון הבדלים, נדמה לי שהגיע הזמו להפסיק לומר אפילו בשפות זרות את המלה PALESTINE אן בספרדית PALESTINA אלא להתאמץ ולומר ERETS ISRAEL בדיוק כפי שוייצמן ואנשי דורו אמרו בלי להתבלבל EMEK ולא JEZREEL VALLEY. כן, ככה זה מופיע אפילו במסמכים: EMEK. כמלה המתייחסת לעמק יזרעאל. בקיצור, SHOA ולא HOLOCAUST; ובאופם דומה: ERETS ISRAEL ובשום אופן לא PALESTINA ובוודאי לא FALASTIN, אלא אם השימוש במלה הזו הוא מנקודת מבט ערבית).
ובכן לשאלת הריבונות על הארץ הזו, פיינברג דוחה את כל טיעוניו של קאטאן הן על בסוס עובדתי והן על בסיס משפטי. למשל, קאטאן מרשה לעצמו לספר לקוראיו כי לכשהחליטו הטורקים לבטל את האימפריה ולהסתפק במדינת הלאום הטורקית, הם הודיעו במפורש שאת הריבונות על האימפריה הם מעבירים לערבים.
קאטאן מבסס את טיעונו על פירוש מעוות או ליתר דיוק שקרי של מלים המוזכרות בהסכם לוזאן ששם קץ לריבונות הטורקית על האימפריה העות'מנית,, לפיהן הריבונות הזו מועברת to the parties concerned, כלומר ל'גורמים המעורבים'. בעוד קאטאן כותב שמדובר בערבים, פיינברג מוכיח בקלות כי מדובר ב'גורמים המעורבים' במלחמה, כלומר צרפת, איטליה, יוון, אנגליה וכדומה.
חשוב מכך, קאטאן טוען שיש להבחין בין 'ריבונות פוליטית' לבין 'ריבונות חיקית'. לדעתו השנייה חזקה מהראשונה, ומשמעותה של טענה זו היא שגם אם המעצמות למיניהן, ואחר כך חבר הלאומים, ואחר כך האו"ם ואחר כך מדינת ישראל השתלטו, חילקו וכבשו אדמות פלסטיניות, ובכל יצרו 'ריבונות פוליטית,' הנה 'הריבונות החוקית' עומדת מעל לריבונות הפוליטית ולכן הריבון החוקי של פלסטין, בכל מקרה ולנצח, הם הפלסטינים.
פיינברג טוען כי להבחנה הזו אין שום מעמד בחוק ובמשפט הבינלאומי. הוא מוסיף ואומר שהזיקה בין 'ריבונות חוקית' לבין 'הזכות להגדרה עצמית' גם היא לא מחזיקה מים משפטיים מהסיבה ש'זכות ההגדרה העצמית' איננה 'זכות' במובן המשפטי אלא רעיון שניתן ליישמו אם בכלל במגבלות המציאות ההיסטורית הקונקרטית.
אכן כן, חדשות רעות גם לאותם יהודים , והם לא מעטים, מנחם בגין היה אחד מהם, שנהגו לומר וממשיכים לדבר על 'זכות היסטורית' כעל הבסיס המשפטי לריבונות יהודית בארץ ישראל. פיינברג מסביר כי לא במקרה דיברה המערכת הבינלאומית בהקשר הזה על 'קשר היסטורי' בין יהודים לארצם ולא על 'זכות היסטורית'. כך גם באשר ל'זכות ההגדרה העצמית'. מדובר כאמור ברעיון בלבד, רעיון חשוב, רעיון משפיע, אבל לא על יסוד משפטי וחוקי.
ה.
קאטאן טוען שישראל שונה מכל מדינה אחרת מכיוון שישראל "היא יצירה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות". ככזו, ישראל מחוייבת לשיטתו של קאטאן לעמוד בכל העקרונות המוזכרים במגילת האו"ם, דבר שנציגיה הצהירו במפורש במגילת העצמאות ובהזדמנויות אחרות (כמו בימי הדיון באו"ם האם לקבל את ישראל כחברה מלאה).
ההגיון של קאטאן פשוט ומבריק: הואיל וישראל היא יצירה של האו"ם, והואיל וישראל התחייבה לציית לאמא או"ם, והואיל וישראל לא עושה זאת (היא לא ממלאת את הוראות החלטת החלוקה ולא את הוראות החלטה 194 המוכרת גם כ'החלטת זכות השיבה' וכן הלאה וכן הלאה, היא מדינה גזענית ותוקפנית ובאשמתה החור באוזון ודיכוי הנשים והרעב באפריקה ומה לא), הרי שחובתו של האו"ם לעשות מעשה ולהכריח את הבת הסוררת להתנהג יפה.
כפתור ופרח. בערך כמו לכתוב נח בשבע שגיאות. אין טעם להכנס להיסטוריה של תקופת היישוב, ודי ברור שגם קאטאן יודע שמדינות לא מקימים בהרמת אצבע, והוא בוודאי יודע שלעצרת האו"ם אין זכות אלא להמליץ בלבד, ואת כל השאר הוא גם יודע - שאת כל רשימת החטאים הישראלית (פליטים, ירושלים, כיבוש [של 1948-9 אם זה לא ברור]) יש להסביר כתהליך היסטורי שהשורש שלו פשוט וידוע ומוכר והוא עצמו חוזר עליו תחת הכיסוי של 'איש מחנה השלום': התנגדות לעצם קיומה של ריבונות יהודית בפלסטין, ושלילת קיומה של מדינת ישראל בכל פורמט ובכל טריטוריה. כפי שהוא עצמו כותב בספרו: "ליהודים אין זכות ולו על אינטש מרובע אחד מאדמת פלסטין".
מיותר לחזור על כל זה כי מה שחשוב כאן הם הטיעונים המשפטיים שמציע פיינברג. בעוד כמה ימים הספר שלו יהיה נגיש כאן במלואו בפורמט PDF, אז עד אז אסתפק ואומר שאותו או"ם שקאטאן מייחל שיפתור לו ולעמו האומלל את כל הבעיות, בדיוק אותו או"ם, קיבל את ישראל כחברה מלאה במאי 1949 (כמעט בדיוק ביום ההולדת הראשון שלה), ללא כל תנאים וללא כל הסתייגויות ובלי קשר לעובדה שהיא לכאורה יושבת על שטחים לא-לה (כי קוי שביתת הנשק של 1949 גדולים בכ-50% מקוי החלוקה של הכ"ט בנובמבר: במקום 55% משטח ארץ ישראל המנדטורית שהוקצו למדינה היהודית בהחלטה 181, ממשלת ישראל שלטה מיולי 1949 על 78% מהשטח; בנוסף, בעיית הפליטים עדיין לא זכתה למענה, וגם לא שאלת ירושלים שכעבור כמה חודשים סופחה בהחלטה חד צדדית של בן גוריון דבר שלא הביא לגירושה של ישראל מהאו"ם).
פיינברג מספר לנו על הדרך שיש עוד לפחות שני מקרים של הכרה בריבונות מלאה וקבלה לאו"ם למרות ששאלות כבדות משקל - כמו שאלת הגבול - עומדת ותלויה. האחד באפריקה, השני לא זכור לי כרגע אבל מי שיפתח בויקיפדיה את הערך העוסק בסכסוכי גבולות יגלה שמספר המקרים עומד על עשרות.
בעיות בלתי פתורות הן עניין אחד, ריבונות מלאה, עניין אחר. מבחינה משפטית ומבחינת החוק הבינלאומי ישראל היא מדינה ריבונית הנהנית מריבונות מלאה. נקודה. וכבר עכשיו כדאי לומר במפורש, שחשיבות העניין הזה היא לא 'רק' לטובת ההיסטוריה ולתפארתם של אנשים שכוחים, אלא גם או בעיקר כלפי יורשיו של קאטאן בארץ הקודש, ישראלים לכל דבר ועניין, שבניגוד לקאטאן רואים עצמם כפטריוטים, ושמתוך מה שהם תופסים כסכנה לקיומה של המדינה, מציעים רעיון העולה בקנה אחד עם עקרונות המחשב של קאטאן, גם אם באופן חלקי: למסור חלק מהריבונות הישראלית לגורמים זרים - האו"ם, הקהיליה האירופית, כוח רב לאומי או כל קישקוש דומה אחר - וכך 'להציל את ישראל מעצמה'.
ו.
הגענו לחלק המשעשע. כאמור, הספר כולו יופיע בקרוב במהדורת PDF, ממש כאן. עד אז נסתפק בהערות בודדות המתייחסות לכל אחת מ-14 תת הפרקים הנזכרים.
2. גן עדן טורקי. אחרי קריאת ספרו של פיינברג, הבנתי מהיכן לקח יאסר ערפאת את הרעיונות הללו אותם הציג בנאומו המפורסם בעצרת האו"ם, אי אז ב-13 בנובמבר 1974. קאטאן מתאר את החיים באימפריה העות'מנית, קודם הגעת "האימפריאליזם" בכלל והציונות "הגזענית" בפרט כגן עדן של שגשוג כלכלי, שוויון חברתי ואזרחי, ויופי טופי וסבבה וצחוקים. הלאה. בעצם המטרה כאן ללמוד אז בואו נשמע מה מצטט בעניין זה פיינברג מפיו של מי שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים הערבים, ג'ורג' אנטוניוס. מילא היסטוריון, אנטוניוס שימש גם בתפקיד ציבורי בשם העם הפלסטיני, לא לפני שהתיישב בפלסטין (הוא נולד במצרים, עוד ביטוי לנצחיותו של העם הערבי הפלסטיני בפלסטין, שעל פי המופתי האל-קודסי בן זמננו מציין בתקופה זו 9500 שנים לקיומו. הטענה הזו מוקלטת בוידאו והתמליל כאן בעמוד 8). וכה כתב אנטוניוס על השלטון "המודרני" (כך מציגים את האימפריה מלומדים ישראלים ""ביקורתיים"" בני זמננו) של העות'מנים: מדובר בשלטון "טיראני ודספוטי" (בעברית: עריץ ועריץ) ש"מעטים כמותו היו בהיסטוריה". "מודרני" כבר אמרנו ב"""ביקורתיות""" נאצלת? אז אמרנו. הלאה. ממשיך אנטוניוס: "שלטון הטורקים הצעירים [שיא המודרניזם! כך יטענו """"הביקורתיים""""] היה לא פחות דספוטי, וככל שהדבר נגע לערבים, מתועב יותר". באנגלית זה נשמע יותר טוב: DETESTED. ממשיך ומתאר אנטוניוס את "גן העדן הטורקי" במלים אלו: הטורקים הצעירים "שלטו באימפריה על בסיס של עליונות גזעית". איך אומרים פרדייז בשקרניקית? "גן עדן טורקי".
3. המטרה הסופית של הצהרת בלפור. על בסיס מאמר דיעה של בריטי אנטי-ישראלי משנת 1967, טוען קאטאן שהצהרת בלפור לא התכוונה כלל להקמת מדינה יהודית אלא רק ל"בית לאומי", מעין 'צריף של תמרי' עם חנוכיה, מזוזה ותמונה של משה רבנו. אכן וכידוע, נוסח הצהרת בלפור היה מינימליסטי במכוון, על אפם וחמתם של תומכי הציונית בקרב יהודי אנגליה ובממשלת הוד מלכותו. אכן, הציונים רצו שבהצהרה יהיה כתוב שארץ ישראל תהיה הבית הלאומי, ואילו בהצהרה כתוב את ההפך: שבארץ ישראל יקום בית לאומי, מה שסולל מראש את הדרך לפשרה טריטוריאלית. אבל בית לאומי פירושו ריבונות, והריבונות היתה נחוצה לטובת הבטחת האינטרס הציוני העליון שהיה האינטרס הערבי התחתון: עלייה יהודית חופשית (או הגירה אם הביקורתיזמוס לא סובל מלים כאלו, כמו עליה, לפחות מהצד היהודי, כי מלים בעלות רגש וסמליות הן לגיטימיות אצל כל מקרה אחר). כך או כך, על הדרך פיינברג מזכיר לנו שהצהרת בלפור היתה למסמך היסוד של כתב המנדט. ראוי להוסיף עוד שני עניינים חשובים: האחד - שהצהרת בלפור התקבלה בתאום עם כל מעצמות ההסכמה המרכזיות : רוסיה, צרפת, ארה"ב, איטליה. השני - כבר ב-4 ביוני 1917, תאריך משעשע בסמליותו, מהרבה בחינות, נתנה ממשלת צרפת לנחום סוקולוב 'הצהרת בלפור' משלה, שכמובן לא נקראה כך אך ביטאה את אותו התוכן. וזהו תוכן ההצהרה הצרפתית (באנגלית):
"The French Government, which entered this present war to defend people wrongly attacked, and which continues to struggle to assure the victory of right over might, can but feel sympathy for your cause ['the renaissance of the Jewish nationality in the land from which the people of Israel were exiled so many centuries ago'], the triumph of which is bound up with that of the Allies".
4. המעמד של האמיר פייסל. בעוד קאטאן טוען שהאמיר פייסל, הבן של חוסיין המפורסם ממכתבי חוסיין-מקמהון, ייצג רק את האינטרסים של חצי האי ערב ('חיג'אז'), פיינברג אומר את ההפך הגמור שהוא גם במקרה או לא במקרה האמת.... שוב פיינברג פונה לאנטוניוס, ששוב מוכיח שלפחות בשנות ה-30 וה-40 אפשר היה להיות גם היסטוריון וגם לומר אמת, ומגדיר את פייסל "כנציג המוכר של הלאומיות הערבית" ושאדרבא, מעמדו הכפול של האבא חוסיין כ"שליט הארץ הקדושה של האסלאם ודוברה של השאיפה הלאומית הערבית, נתנו בידו העדפה ויוקרה". ואם לא ברורה הנקודה הזו, פיינברג מזכיר לנו שעבור קאטאן חשוב מאד להפוך את פייסל לבעל קיוסק בצפון אלכסנדריה ולא שליחו של חוסיין, נציג הלאומיות הערבית, שכן פייסל - בשם חוסיין - הוציא במפורש את ארץ ישראל מכלל התביעות של הלאומיות הערבית. באסה. איך עובדות הורסות סיפור טוב.
5. 'ההדרה' של הערבים מכתב המנדט. טיעונו של קאטאן ברור וצפוי ומה לעשות, גם חסר שחר, גם לא נכון, וגם שקרי. איך אמר דני סנדרסון לא זוכר על מה: "שקר וכזב! חוץ מזה זה לא נכון". הלאומיות הערבית ייוצגה בורסאי גם על ידי פיסל מהפיסקה הקודמת וגם על ידי משלחת מסוריה. זה אלף. בית, עברו שנתיים מאז הועידה ועד ניסוח כתב המנדט ובזמן הזה התקבלו במערכת "613 מזכרים" שנכתבו על ידי ערבים למיניהם. תרי"ג ממורנדומים. למי שמאמין בסמליות נומרולוגית, שילך לחגוג. כך או כך, 613 מסמכים שהתייחסו למנדטים הצפויים בסוריה ובפלסטין. בין לבין התארגן בפלסטין 'הקונגרס הלאומי של הערבים בפלסטין' וכיאה לגוף מסוג זה שלח משלחות והביע דעתו. אם התלונה של קאטאן היא שחבר הלאומים לא קיבל את העמדה הערבית, הוא בלי ספק צודק. אבל "אקסקלוזיה" לא היתה כאן. וממש לגופו של עניין: אי אפשר להבין את חלוקת הארץ הראשונה, זו שנעשתה ביוני 1922, עת 80% מארץ ישראל המקורית הפכה לממלכת עבר הירדן, ואי אפשר להבין את סעיף 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', גם הוא מרכיב חשוב באותו ספר לבן של 1922, מחוץ ללחץ שהפעילו הערבים, בצדק מבחינתם, על מנסחי כתב המנדט. אז לא רק שלא היתה 'הדרה', אלא אפילו הישגים לא מבוטלים. נכון, מה לעשות, המטרה העליונה - מניעת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים - לא הושגה.
6. המועצה המחוקקת. בעניין הזה קאטאן פשוט משקר שקרים כל כך גדולים שניתן אולי להסיק שהוא קרא חומר לא אמין או שמישהו לחש לו באוזן דברים עקומים או שהוא אכל משהו לא טוב. כידוע, ובהמשך לאמור בסעיף הקודם, הבריטים נקטו כמעט מהרגע הראשון שלהם בארץ, מדיניות פרו-יהודית-מסוייגת, הסתייגות שהלכה ותפחה עד לנטישה הכמעט-סופית של הבריטים את מדיניות הבית הלאומי עם הספר הלבן המפורסם של 1939. בין לבין, הם עשו כל מה שאפשר ללכת לקראת הערבים, כולל טעויות רעות במיוחד (מסירת ההנהגה הערבית בידיו של הארכי-רוצח המופתי חאג' אמין אל חוסייני, האיש שבבוא היום יציע להכין משרפות בעמק דותן). 'המועצה המחוקקת' היה אחד הרעיונות הללו. ב-1922 הציעו הבריטים להקים מועצה מחוקקת שתורכב באופן שוויוני יחסית (עם יתרון קל לערבים, אבל בהחלט לא בהתאם ליחס המספרי של האוכלוסיות שעמד אותו זמן על בערך 1 ל-10 לטובת הערבים). הציונים תמכו ברעיון, הערבים דחו אותו. יש צורך לומר 'כרגיל'?
7. הסוכנות היהודית. מעניין לעניין באותו עניין. בכתב המנדט, בסעיף 4, כתוב שעל היהודים לארגן 'an apropriate Jewish agency'' , או במלה אחת: 'הסוכנות' או בשתיים 'הסוכנות היהודית'. קאטאן טוען לאי-שוויון: בעוד ליהודים איפשרו הבריטים להקים סוכנות שתייצג אותם, לערבים הם לא. עד כאן קאטאן, מכאן האמת: ב-1923 הבריטים הציעו לערבים לארגן לעצמם סוכנות ערבית, הם סירבו. יש צורך לומר 'כרגיל'?
8. מבחן 'כושר הקליטה הכלכלי'. תקציר הפרקים הקודמים: הואיל ועל פי הצהרת בלפור ועל פי כתב המנדט ובהמשך לDNA האנטישמי ולDNA הבכייני ובהמשך לשכל הישר וכן הלאה, היה ברור שהרנסנס היהודי-ציוני אסור שיבוא על חשבון התושבים המקומיים, הוכנס לספר הלבן של 1922 עקרון 'כושר הקליטה הכלכלי' של הארץ, כמכשיר לויסות "ההגירה" היהודית (אבל חלילה לא של ערבים מצרים כמו אנטוניוס או חוראנים או ירדנים או לבנונים, שלא לדבר על השינוי המודרני - הפעם באמת, ולא כמו באגדות של """"הביקורתיים""""" - שיצר 'הגירה פנימית' בצורה של גידול טבעי שנבע מירידה דרמטית בתמותת התינוקות ולהכפלת האוכלוסייה הערבית בפרק זמן של 25 שנה. את כל אלו הצדיקים לא לקחו בחשבון 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', העיקרון הזה נשמר באופן שוויוני רק עבור צד אחד, זה שתמיד נהגו להאשים אותו בהעדפת השיקול הכלכלי. משעשע). נו שוין, כל כלכלן סוג ד' יודע עד היום שבדרך כלל המהגר מביא עימו את כושר הקליטה הכלכלי, ולו מהסיבה שהוא הופך להיות צרכן של מוצרי יסוד (חלב, גבינה, מכנסיים, נעליים, דירה, חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת ועם הזמן גם שווארמה, תרבות, כדורגל וטבעות אירוסין). בכלל ובפרט במקרה היהודי, בו לא מדובר היה בתיאוריה אלא בפרקטיקה ציבורית (קרנות לאומיות) ופרטית (הון פרטי של בעלי הקיוסקים מהעליה הרביעית ובעלי המחרטות מהעלייה החמישית). כל ועדת חקירה שביקרה כן בארץ עמדה על האמת הפשוטה הזו, אבל אמת כפי שבבר נאמר קודם לכן, לא תמיד עולה בקנה אחד עם סיפור טוב. והסיפור שסיפר בהקשר זה החבר קאטאן הוא שעם עליית הנאצים לשלטון החלה להתגבר ההגירה היהודית ורק אז החליטו הבריטים להתחיל להגביל את ההגירה הזו, וגם את הצעד הזה הם עשו רק באמצעות עקרון כושר הקליטה. אז הנה שוב סדר הדברים: 1922 - ספר לבן ובו עקרון כושר הקליטה. 1930 - ספר לבן ובו הגבלה מדינית (ולא כלכלית!!) של העלייה היהודית. 1933 - אדולפיטו שורף את הרייכסטאג. 1939 - ספר לבן ובו חיסול ההגירה היהודית בעוד חמש שנים. האמת עם האמת, הקאטאן עם הקאטאן. נקסט.
9. הגירה יהודית בלתי-חוקית. על זו הערבית כתבתי בסוגריים בסעיף הקודם. אגב, אם יש ממש - ויש הרבה ממש - בטענה הערבית שבמקרה שלהם לא מדובר בהגירה כי לנוע ממזרח הירדן למערבו או מצפון הליטאני לדרומו או מסיני לנגב וכן הלאה זה לנוע באותו 'מרחב ערבי', הרי שממילא אין בסיס לטענת ייחודה של פלסטין, והטענה הזוז הופכת מיניה וביה לטענה אנטי-ציונית השונה במהותה מטענה פרו-פלסטינית. אחד מהשניים: אי שארץ ישראל\פלסטין היא ארץ מיוחדת ואז כל מה שקשור בה - כולל מדיניות הגירה - מחייב את כולם, או שאין בעיה של הגירה כי מדובר באותו מרחב ואז אם זה אוצו מרחב אז אין ייחוד ערבי לחבל הארץ הזה שהוא מיוחד רק ליהודים. כך לפחות חשב הפרופסור ההולנדי ואן-אסבק, חבר בכיר ומוערך מאד בועדת המנדטים, שאמר בתגובה לספר הלבן השערורייתי של 1939, כי הוא "איננו חושב שהגירה בלתי חוקית לכל ארץ אחרת דומה להגירה היהודית לארץ ישראל. המהגרים היהודים הבלתי חוקיים הם אנשים שהקשר ההיסטורי שלהם לארץ ישראל מוכר באופן נרחב". קשר היסטורי. לא זכות, קשר. מספיק טוב.
\
10. "המחאה האזרחית" של הערבים. כידוע לכולנו, אין מנהיג ערבי בימינו, כולל אבו מאזן ואיסמעיל האנייה, שאינם מגנים את הטרור. חברי הכנסת הערבים נוהגים לדבר "נגד כל סוג של אלימות". סביר להניח שלא קאטאן המציא את הרעיון אבל הוא ללא ספק מקדים אותם בעשרות שנים. טרור לשיטתו הפעילו היהודים בלבד. מה שערבים עשו ב-1920, 1921, 1929, 1936 וכן הלאה, הוא לא יותר מאשר "מחאה אזרחית". במקום אחר בספר קאטאן מודה בכך שהרטוריקה הערבית - אבל רק הרטוריקה הערבית - חריפה לא פעם, אבל שאין מקום להבין ביטויים כמו 'להשליך את היהודים לים' יותר מאשר ביטוי לכעס ולתיסכול על העוול ההיסטורי. פיינברג בכל אופן מפנה את תשומת ליבו של קאטאן לתאורים ולנתונים המופיעים בדו"ח הנקרא survey of palestine, מקור המקובל גם על קאטאן כמקור אמין. 'הסקר' הזה מביא כמובן את מה שכולנו - כולל אלו שקראו את ההתחכמות האחרונה של הלל כהן אודות 1929 יודעים. במונחי ימינו, "המחאה האזרחית" הזו שווה בערך 2300 יהודים הרוגים בשנה אחת. 2300.
11. הספר הלבן של 1939. כידוע, הספר הלבן הזה היווה גט כריתות מצד הממשלה הבריטית על מדיניות הבית הלאומי שלה. הספר קבע שבין 1940 ל-1944 (חמש שנים סך הכל) יורשו להכנס בכל שנה 15,000 יהודים בלבד (ולא באופן אוטומטי חלילה) ואחר כך, בעניין המשך העלייה, "תתייעץ הממשלה עם הערבים". וואלה. בנוסף קבע הספר הלבן שליהודים אסור לרכוש אדמות ברוב שטחה של הארץ וכי כל עיסקת מקרקעין מחייבת אישור ממשלתי. קל מאד להבין את ההגיון המדיני שלה: במציאות של מלחמה עולמית מעבר לפינה, סביר יותר להעדיף 30 מליון ערבים היושבים על אמבטיה ענקית של נפט ומחזיקים טריטוריה שלמה בין האוקיינוס למפרץ, כולל תעלת סואץ אחת, על פני 400 אלף יהודים שיושבים על כמה פרדסים ואוניברסיטה עברית אחת. אבל פיינברג המשפטן לא עוסק בשאלה הזו אלא במעמד המשפטי של הספר הלבן, שקאטאן כמובן עושה בו שימוש לצרכיו, מה שסביר בהחלט כמובן. מה לעשות וקאטאן לא שקל את השקל הציוני. אבל פיינברג מזכיר לנו נשכחות או ליתר דיוק בורויות, שהספר הלבן לא קיבל אישור של ועדת המנדטים, וכי סמוך לפרוץ המלחמה דן חבר הלאומים בתכניו במגמה של דחייתו. זאת ועוד: גם בבריטניה הוא לא התקבל בברכה, ואחרי המלחמה דחתה הועדה האנגלו-אמריקנית המפורסמת של 1946 את עקרונותיו המפלים.
12. כשלון ועדת הפיוס ופרוטוקול-לוזאן. כנסו לויקיפדיה ובידקו מה היתה כוונת 'ועדת הפיוס'. בשורה התחתונה הרעיון היה להביא ב-1949 את שני הצדדים להסכם שלום כולל, שיקיף את כל הבעיות כולן. הכוונה לא עלתה יפה כפי שכולנו יודעים. מדוע? קאטאן טוען שישראל היא האשמה מכיוון שהיא לא הסכימה לקלוט חזרה את הפליטים הפלסטינים. פיינברג מראה את המובן מאליו למי שקורא את החלטה 194 עליה מבסס קאטאן (ויורשיו תומכי 'זכות השיבה' ב""שמאל"" הישראלי בימינו) את קובלנתו. החלטה 194 היא זו שעמדה בבסיס ועדת הפיוס, וכאמור ועדת הפיוס כיוונה לפתרון כולל ששאלת הפליטים הפלסטינים לא 'רק' חלק מסויים ממנו אלא שהיא אמורה לעמוד ביחס לעובדה שישראל קלטה אותה תקופה מאות אלפי פליטים יהודים, חלק גדול מהם מארצות ערב, שמיום הקמת הליגה הערבית (1945) יצרה זיקה ישירה בין גורלם - והם הרי היו לכאורה 'אזרחים שווי זכויות' ב"גן העדן הערבי"! - לבין המשך המפעל הציוני. כרגיל בלוגיקה הערבית, הטיעונים מגיעים עד למחצית הדרך.
13. בעיית הפליטים. לצד מה שכבר כולנו אמורים לדעת, הן מהספרות המוריסית והן מזו הפוסט-מוריסית, הנה מוסיף לנו פיינברג מידע חשוב ומפתיע. כך למשל אמר הנציג הסובייטי במועצת הבטחון בישיבתה בנושא מה-4 במארס 1949: "מדוע מאשימים את ישראל ביצירת בעיית הפליטים הערבית?" לשאלה הרטורית הזו הוא מוסיף דברים שאמר בהזדמנות אחרת, לפיהם ברור שישנם "גורמים חיצוניים" שגרמו לבעייה, כשכוונתו למדינות ערב שפלשו לישראל יום לאחר הכרזת העצמאות, עובדה שפיינברג טורח להזכיר שקאטאן טורח להתעלם ממנה. לא מפתיע שתת הפרק הזה מקיף שישה עמודים באנגלית. אני בהחלט מציע לשלושת קוראי ללמוד אותם לעומק. מסתבר, כמה מפתיע, שמוריס לא המציא ולא גילה שום דבר שלא ידענו. חוץ מזה שלא ידענו וחמור מכך: לא ידענו שאנחנו לא יודעים.
14. ישראל - "מדינה תוקפנית". נו, באמת.
ז.
הצלחנו להגיע בשלום לחוף מבטחים. כל מה שכתוב כאן יכול ואולי אף צריך להיות בסיס לתכנית הלימודים הבסיסית של כל אזרח ישראלי, יהודי (וחרדי) וערבי. יכול, צריך, כן, כמו עוד 99 דברים מהסוג הזה. כל העולם הזה מלא בדברים שיכולים וצריכים ואפילו חייבים. עד שיתחולל הנס הזה, וכוווולם ילמדו את יסודות הסיפור הפשוט הזה, באמת פשוט, של הסכסוך היהודי-ערבי (ולא 'ישראלי-ערבי', יהודי-ערבי), יהיה נחמד אם הרשומה הזו תעבור הלאה, לפחות אל אלו שמגלים עניין גם בלי אימת הציון או גזר השכר.
מדוע מדובר בסיפור 'פשוט'? כי בהשוואה לסכסוך הנוצרי-אירי-פרוטסטנטי-בריטי-אנגלי, העניין כאן באמת פשוט להפליא. כואב הלב לומר זאת, הלב והבטן, אבל מה לעשות, שורש הסכסוך פשוט מאין כמותו: העמדה הערבית נגד ריבונות יהודית בארץ ישראל. נקודה. כל טיעון נוסף הוא או הערת שוליים חשובה או לא חשובה, או מקרה פרטי המוכיח את הכלל, וכל נסיון למצוא סימטריה בסגנון של 'יש גם יהודים קיצוניים' (ויש יהודים קיצוניים ובמלה 'קיצוני' כוונתי לשונאי ערבים ולגזענים ולפשיסטים ולפרובוקטורים, כי המלה 'קיצוני' לא אומרת לכשעצמה כלום), הוא נסיון פאתטי.
אין סימטריה. אך סימטריה תתכן. אבל רק ביום - שככל הנראה רחוק למדי ובכל מקרה הוא יגיע בהדרגה, אולי מבלי שנרגיש - בו הלבנונים למשל ישתחררו משלטון הטרור של חיזבאללה, ולמרות שמדובר במדינה קטנה של 11,000 קמ"ר בערך, אזרחיה ירגישו בטוחים וחופשיים כמו 300 אלף תושבי איסלנד, או המליונים הבודדים שמאכלסים את סלובניה, או האיצטדיון ורבע של תושבי גיברלטר. בעניין זה מצטט פיינברג את לא פחות מאשר אוגוסטינוס הקדוש, שאמר, בלטינית, ששלום הוא 'סדר שקט' (בלטינית זה נשמע הרבה יותר טוב: tranquillitas ordinis). או את שפינוזה שאמר: "שלום איננו רק העדר מלחמה, אלא כוח חי הנולד מהשקט הנפשי'". כל עוד אפילו מדינות ערביות שחתמו על שלום עם ישראל, ממשיכות לחנך את עמיהן לחשדנות אנטי-יהודית, כל עוד נמכרים 'הפרוטוקולים של זקני ציון' (והם נמכרים) בחנויות ספרים בקהיר, כל עוד הירדנים מקפידים על חוקה לפיה אין מקום ליהודי אחד על אדמתם, לא מדובר יותר מאשר בשלום-הסדרי שהוא כמובן טוב בהרבה ממצב של שביתת נשק או מצב לוחמה בכוח, אבל הוא לא שלום גרמני-הולנדי, מקסיקני-גואטמאלאני, שוודי-נורבגי.
הסיפור של הנרי קאטאן אמור ללמד אותנו 'פעם אחת ולתמיד' כפי שנהוג לומר על דברים שהם לא פעם אחת ובוודאי לא לתמיד, שאם אינטלקטואל של ממש (הנרי קאטאן אם זה לא ברור), ניגש לדון בסכסוך מתוך נקודת מבט של המוסר, החוק, המשפט הבינלאומי והצדק, ובסופו של חשבון מגיע לאותה מסקנה מעשית המנחה את אש"ף ואת חמאס ואת ג'יהאד, ואת התנועה האסלאמית ועוד כמה גורמים שאין צורך אולי להזכירם, והוא עשה זאת כבר לפני 50 שנה, אז באמת הגיע הזמן שנלמד את הלקח.
ולא, הלקח הוא לא שאין מקום לתקווה ושאין סיכוי לשלום. ממש לא. גם על זה כותב פיינברג כמה דברים נפלאים בסוף הספר החשוב הזה שלו. "מדיניותה הרשמית של ישראל היא חתירה לשלום עם כל הערבים, במסגרתו יזכו למענה כל הבעיות". אפשר להיות ציניים, אפשר לדבר ולכתוב על הבדלים בתוך הצמרת הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. אפילו אני כתבתי על כך לפחות שני ספרים. עברו מאז כמה וכמה שנים, למדתי לא מעט, אני לא מפסיק ללמוד. כאן המקום להודות שגם אני זייפתי לצרכים אידיאולוגיים חלק מהפרשנות. משכתי לכיוון הסימטריה שלא קיימת כאמור. אבל אני ממשיך לחשוב שיש, תמיד יש, אפשרויות.
קאטאן קובע בספרו שהשלום במזרח התיכון אינו תלוי בערבים, אלא ביהודים. מתוך האופן בו מציג קאטאן את הנושא, ברור לחלוטין ששלום ישכון במזרח התיכון רק כשישראל תפסיק להיות ישראל. אכן פתרון רדיקלי ומשכנע מבחינה לוגית. איך מחסלים חובות? שורפים את הבנקים. איך מונעים בעיות תחבורה? שורפים את כל המכוניות ומפוררים את כל הכבישים. איך נמנעים מבעיות זוגיות? שורפים את כל הגברים (או את כל הנשים). איך מחסלים את בעיית החינוך? תמשיכו בעצמכם.
האבסורד שבגישתו של קאטאן מוביל אותו בדרך המלך מהצהרות על שלום, צדק ומוסר, דרך תביעות אבסורדיות מהאו"ם, דרך ציפיות חסרות שחר מבורר מוסכם כלשהוא (פיינברג תוהה מה יגידו הקאטאנים אם חלילה הבורר המוסכם יקבע שהצד הבעייתי בסכסוך הוא הצד הערבי?? כמו במקרה של חולי הרוח האוחזים באגדת 'חטיפת ילדי תימן', המשוכנעים שרק גוף חוקר שיקבע מראש שהשטויות שהם מדברים הם האמת ראוי למעמדו כגוף חוקר, כך גם קאטאן לא ינום ולא ישן עד שימצא גוף בורר שיקבל מראש את עמדתו), ומשם למסקנה הנזכרת, הנה היא שוב, באנגלית:
"[The Palestinians] have now come to realize that even in our era of civilization what is lost by force can be regained only by force"
ובצד היהודי מה? שממה ושממון.... מי יודע מי זה פיינברג? מי יודע עשירית או מאית מהמעט שכתבתי כאן. איך אמר ברנר? "העט עוד לא נפל מהיד". ואיך אמר רבי נחמן? "אין מקום ליאוש". ואיך אמרו היהודים לאורך הדורות? תמיד יש מקום לתיקון. ולא אלמן ישראל. וטוב ציפור אחת ביד מסתם לאכול סלט לבד. בעוד כמה ימים הספר המלא של פיינברג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה