על הספר האוחז כ-230 עמודים חתומים שני מלומדים ערבים ישראלים צעירים, יוסרי חיזראן ומחמד חלאילה.
הספר, כנגזר מכותרת המשנה שלו, מתאר באופן בהיר ומועיל את ארועי 'האביב הערבי', תוך התמקדות (הנגזרת מכותרת הספר) בתגובות המקומיות בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל.
עוד על כותרת הספר יש לומר בנוסף על מה שעולה ממנה ללא צורך בפרשנות, שלדעת המחברים ערביי ישראל 'נטושים' משני הצדדים: מצידה של המדינה היהודית כמובן (ובכך אין שום חידוש) ומצידה של 'האומה הערבית' אליה חשו והם ממשיכים לחוש שייכות.
הספר כתוב היטב, ערוך מצוין, ויש בו מידע רב שבדרך כלל לא נגיש לישראלי שאיננו בקיא בשיח הערבי, קודם כל כתוצאה ממגבלות השפה, אך עוד יותר בהנתן המגוון הרב של ארגונים, גורמים, תנועות, אישים וכן הלאה, המשתתפים בשיח הערבי-ישראלי ויוצרים אותו.
אמנם החברה הערבית מגוונת לא פחות - ומבחינות רבות ומשמעותיות הרבה יותר - מאשר החברה היהודית, אבל למרבה הצער על פי הספר עולה מכנה משותף ברור צלול וותיק אחד: שלילתה העקרונית של המדינה היהודית.
אכן כן, כמו בימים רחוקים יותר, לפני ואחרי הקמת המדינה, ההתנגדות הערבית לציונות ולתוצר הישיר והמוצהר שלה (מדינת ישראל), לבשה צורות שונות, ובימינו, עוד יותר מאשר בתקופת ההתיישבות הציונית, וכהמשך ישיר לגישה הפרגמטית שאיפיינה את ערביי ישראל מאז 1949, בדרך כלל ההתנגדות הזו היא לא אלימה.
אבל התבדה מי שכמוני למשל חשב שארועי האביב הערבי יביאו לשינוי של ממש בגישה הערבית כלפי המדינה היהודית. המחברים מביאים בעניין זה לא 'רק' סקרים המלמדים על כך במפורש, אלא גם את פרשנותם לאמירות בנושא.
השניים לא מסתירים את הערצתם ממשנתו הפילוסופית של עזמי בשארה זצוק"ל, הלא הוא 'מר נאורות' הישראלי-באזרחותו-לשעבר, שלימים החליט לעבור לעיסקי ריגול לטובת חיזבאללה, כידוע אחד מהארגונים הבולטים ביותר בעולם בתחומי זכויות הפרט, חופש הביטוי, השוויון, הפלורליזם, ובקיצור, כל אותם ערכים "הומניסטיים" העומדים לדעת עזמי בשארה מעל לכל מערכת רעיונית אחרת ושביחס אליהם יש למדוד התנהגותה של כל מערכת ציבורית כמו מדינה, מפלגה וכדומה.
אדרבא, מבחינתו של בשארה - וחיזראן וחלאילה מצטטים אותו בעניין זה ללא שמץ של ביקורת - 'ההומניזם' הנשגב הזה איננו אידיאולוגיה חלילה, אלא עניין מובן מאליו שאין להרהר אחריו, כלומר משהו כמו הרכב האטמוספירה, דבר שלא חל עליו לא דיון היסטורי ולא דיון פוליטי.
(אני לפחות רוצה לקוות שבשארה יודע שעל אותם ערכים 'מובנים מאליהם' נשפכו נהרות של דם בתהליך שהוא גם היסטורי ולכן בהכרח פוליטי ומכאן שהאידיאולוגיה לפיה 'הומניזם' איננו אידיאולוגיה הוא אידיאולוגיה-בגרוש הגרועה מכל אידיאולוגיה).
הבשאריזם הזה משמש לחיזראן ולחלאילה לבטא גם את תמיכתם העקיפה הניתנת להכחשה מפאת אי-בהירותה במקרה הזה (זאת בניגוד לבהירות המאפיינת את רוב הספר), ברעיון עליו חוזרים כמה וכמה וכמה אישי ציבור ערבים התומכים (עדיין!!) במשטר הסורי, זאת מכיוון (אתם יושבים?) שהוא הגורם הערבי היחיד שעדיין מקיים את 'ההתנגדות' לישות הציונית.
אני לפחות קיוויתי למצוא בספר סוג של חשבון נפש שבסופו עמדה חדשה-ישנה פרו-ציונית, מהסוג שביטא למשל חסן שוכרי, ראש העיר החמישי של חיפה, שהלך לעולמו ב-1940 אחרי שנים ארוכות ופוריות של הנהגה ציבורית אמיצה בעיר שעורבה לה יחדיו במרץ רב כחלק מהפיתוח הכלכלי הבריטי (בין 1922 ל-1947 גדלה אוכלוסייה חיפה פי 6.5! ערב סיום המנדט מנתה האוכלוסייה כ-150 אלף נפש, מעט יותר ממחציתם יהודים. אלו ואלו - ערבים ויהודים - התיישבו בעיר מסיבות חברתיות-כלכליות דומות, כשלהתיישבות היהודית בעיר יש גם מימד לאומי כמובן, מה שאולי ניתן לומר על הערבים, אבל באופן זהיר יותר אם בכלל).
לתקווה שלי שני מקורות לפחות: הראשון הוא השכל הישר וההדדיות המוסרית. כתבתי על כך וכתבו רבים וטובים ממני אבל הנה זה שוב - כיצד יתכן לכתוב לאורך ספר עיוני שלם על חשיבותה של הזהות הערבית עבור ערביי ישראל (או פלסטין לצורך העניין), הרואים עצמם כחלק מ'האומה הערבית', מבלי לכתוב ולו מלה אחת על זכותם של יהודים למשל, להעניק חשיבות דומה לזהותם היהודית ולראות עצמם כחלק מאומה יהודית. לשווא תחפש ביטויים במגמה כזו. המקור השני הוא אותם יוצאים מהכלל בודדים, שגם הם נזכרים בספר, לאו דווקא בהערכה מרובה, שהסיקו את המסקנות ומעדיפים לראות עצמם כאזרחים ישראלים ממוצא לא-ערבי (אשורים למשל).
חיזראן וחלאילה אמנם לא עושים שימוש מפורש במושג משת"פ (הוא בחזקתו של הלל כהן כידוע), אבל מהאופן בו הם מתארים את שינוי המגמה המהותי שמוביל גבריאל נדאף למשל, ברור שהם סבורים שמדובר בסטייה מהותית מהקו הערבי הנכון. על סמך מה אני מרשה לעצמי לכתוב זאת? בין השאר מהאופן בו מתוארת מדיניות ישראל בנושא הדרוזים למשל. לשיטתם של חיזראן וחלאילה, הדרוזים הם כמעט המצאה של בן-גוריון, שכחלק ממדיניותו הבטחונית שהתבססה על חשד מהותי כלפי ערביי ישראל וערבים בכלל, ביקש להקים 'ברית מיעוטים' הן במישור המזרח-תיכוני הרחב (עם הכורדים למשל) והן במישור הפנים-ישראלי (עם הדרוזים בעבר והיום עם האשורים).
פרק שלם בספר מתאר את מדיניותה של ישראל כלפי אזרחיה הערבים מראשית ימי המדינה. הפרק כולל את המרכיבים כולם: הממשל הצבאי, הפקעת האדמות, הדור השפוף, מפלגות הלווין וכמובן ציטוט מפי בן גוריון ממנו ניתן ללמוד על חשדנותו המגונה שכן היא נשענת על ההנחה לפיה "הערבים מתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל" (הציטוט מהזכרון אבל הוא נאמן לרוח הדברים). מיותר לציין שברשימת המקורות אשר שימשו את חיזראן וחלאילה בפרק זה ניתן למצוא את כל המי ומי של מכחישי המציאות, מכחישי ההיסטוריה כמדע, או בקיצור הפוסט והאנטי-ציונים למיניהם: מיאיר בוימל שהוא יחסית המתון ביותר בקרב החבורה, עבור באורן יפתחאל (מלומד ששופט במחוזי אמר עליו באופן די בהיר כי עדותו בעניין הבדואים בנגב היא ש.ק.ר), בני מוריס (הישן), שלמה זנד ואיך לא, אילן פפה האחד והיחיד כנגד כולם.
למרבה הצער חיזראן וחלאילה לא קראו כנראה בעצמם את מה שהם בעצמם כתבו... כי מה שעולה במפורש מהעיון המלומד, האמין והמקיף שלהם, הוא בדיוק, אבל בדיוק מה שבן גוריון אמר בימיה הראשונים של המדינה. אכן כן, גם אחרי אביב ערבי עקוב מדם, שחשף את פרצופה החולני והלא-סובלני והאלים של הערביות כלפי מיעוטים מכל הסוגים (קופטים, יאזידים, דרוזים, כורדים, עלאווים וסתם להטב"ים, עיתונאיות, יהודים וציונים), אין שום שינוי מהותי בגישה של יוצרי דעת הקהל הערבים בישראל: חברי כנסת, עיתונאים, משוררים, סוציולוגים ומדעני מדינה. אדרבא, כל אלו לא הסיקו אף מסקנה מהותית מעצם העובדה ש'האומה הערבית' (וואט עבר דאט מינז למשל בסוריה שקברה או איידה או צלתה או גיזזה חצי מליון מאזרחיה) "נטשה" ככותרת הספר את סניף המשפחה בפלסטין הכבושה.
ונסיים בחדשות טובות. כל מה שנכתב לעיל מתייחס למישור החשוב של התודעה והמחשבות והגישות והתפיסות. למרבה המזל החוויה האנושית כוללת עוד מישור, זה של המעשים וההתנהלות והאינטרסים והחומר. ובתחום הזה חדשות טובות מאד. יותר ויותר ערבים - וגם זה עולה במפורש ממידע אמין המוצג בספר החשוב הזה - מצביעים ברגליים ותומכים במדינה המשוקצת הזו. לא 'רק' נוצרים שיודעים כבר מזמן שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון בה האוכלוסייה הנוצרית גם בטוחה, גם גדלה וגם משגשגת, אלא גם הרוב הסוני לסוגיו ולמגזריו.
על השאלה מתי יתורגם מישור המעשים החברתי-כלכלי לתרבות של תמיכה פוליטית במפלגות המשרתות את חיזוקו של המימד הזה (ומבחינה זו גם תמיכה בסמוטריץ' עדיפה על תמיכה ברשימה הלא מרשימה והבוודאי לא משותפת), אין לי תשובה. למרבה הצער חיזראן וחלאילה לא מתייחסים אליה כלל.
הספר, כנגזר מכותרת המשנה שלו, מתאר באופן בהיר ומועיל את ארועי 'האביב הערבי', תוך התמקדות (הנגזרת מכותרת הספר) בתגובות המקומיות בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל.
עוד על כותרת הספר יש לומר בנוסף על מה שעולה ממנה ללא צורך בפרשנות, שלדעת המחברים ערביי ישראל 'נטושים' משני הצדדים: מצידה של המדינה היהודית כמובן (ובכך אין שום חידוש) ומצידה של 'האומה הערבית' אליה חשו והם ממשיכים לחוש שייכות.
הספר כתוב היטב, ערוך מצוין, ויש בו מידע רב שבדרך כלל לא נגיש לישראלי שאיננו בקיא בשיח הערבי, קודם כל כתוצאה ממגבלות השפה, אך עוד יותר בהנתן המגוון הרב של ארגונים, גורמים, תנועות, אישים וכן הלאה, המשתתפים בשיח הערבי-ישראלי ויוצרים אותו.
אמנם החברה הערבית מגוונת לא פחות - ומבחינות רבות ומשמעותיות הרבה יותר - מאשר החברה היהודית, אבל למרבה הצער על פי הספר עולה מכנה משותף ברור צלול וותיק אחד: שלילתה העקרונית של המדינה היהודית.
אכן כן, כמו בימים רחוקים יותר, לפני ואחרי הקמת המדינה, ההתנגדות הערבית לציונות ולתוצר הישיר והמוצהר שלה (מדינת ישראל), לבשה צורות שונות, ובימינו, עוד יותר מאשר בתקופת ההתיישבות הציונית, וכהמשך ישיר לגישה הפרגמטית שאיפיינה את ערביי ישראל מאז 1949, בדרך כלל ההתנגדות הזו היא לא אלימה.
אבל התבדה מי שכמוני למשל חשב שארועי האביב הערבי יביאו לשינוי של ממש בגישה הערבית כלפי המדינה היהודית. המחברים מביאים בעניין זה לא 'רק' סקרים המלמדים על כך במפורש, אלא גם את פרשנותם לאמירות בנושא.
השניים לא מסתירים את הערצתם ממשנתו הפילוסופית של עזמי בשארה זצוק"ל, הלא הוא 'מר נאורות' הישראלי-באזרחותו-לשעבר, שלימים החליט לעבור לעיסקי ריגול לטובת חיזבאללה, כידוע אחד מהארגונים הבולטים ביותר בעולם בתחומי זכויות הפרט, חופש הביטוי, השוויון, הפלורליזם, ובקיצור, כל אותם ערכים "הומניסטיים" העומדים לדעת עזמי בשארה מעל לכל מערכת רעיונית אחרת ושביחס אליהם יש למדוד התנהגותה של כל מערכת ציבורית כמו מדינה, מפלגה וכדומה.
אדרבא, מבחינתו של בשארה - וחיזראן וחלאילה מצטטים אותו בעניין זה ללא שמץ של ביקורת - 'ההומניזם' הנשגב הזה איננו אידיאולוגיה חלילה, אלא עניין מובן מאליו שאין להרהר אחריו, כלומר משהו כמו הרכב האטמוספירה, דבר שלא חל עליו לא דיון היסטורי ולא דיון פוליטי.
(אני לפחות רוצה לקוות שבשארה יודע שעל אותם ערכים 'מובנים מאליהם' נשפכו נהרות של דם בתהליך שהוא גם היסטורי ולכן בהכרח פוליטי ומכאן שהאידיאולוגיה לפיה 'הומניזם' איננו אידיאולוגיה הוא אידיאולוגיה-בגרוש הגרועה מכל אידיאולוגיה).
הבשאריזם הזה משמש לחיזראן ולחלאילה לבטא גם את תמיכתם העקיפה הניתנת להכחשה מפאת אי-בהירותה במקרה הזה (זאת בניגוד לבהירות המאפיינת את רוב הספר), ברעיון עליו חוזרים כמה וכמה וכמה אישי ציבור ערבים התומכים (עדיין!!) במשטר הסורי, זאת מכיוון (אתם יושבים?) שהוא הגורם הערבי היחיד שעדיין מקיים את 'ההתנגדות' לישות הציונית.
אני לפחות קיוויתי למצוא בספר סוג של חשבון נפש שבסופו עמדה חדשה-ישנה פרו-ציונית, מהסוג שביטא למשל חסן שוכרי, ראש העיר החמישי של חיפה, שהלך לעולמו ב-1940 אחרי שנים ארוכות ופוריות של הנהגה ציבורית אמיצה בעיר שעורבה לה יחדיו במרץ רב כחלק מהפיתוח הכלכלי הבריטי (בין 1922 ל-1947 גדלה אוכלוסייה חיפה פי 6.5! ערב סיום המנדט מנתה האוכלוסייה כ-150 אלף נפש, מעט יותר ממחציתם יהודים. אלו ואלו - ערבים ויהודים - התיישבו בעיר מסיבות חברתיות-כלכליות דומות, כשלהתיישבות היהודית בעיר יש גם מימד לאומי כמובן, מה שאולי ניתן לומר על הערבים, אבל באופן זהיר יותר אם בכלל).
לתקווה שלי שני מקורות לפחות: הראשון הוא השכל הישר וההדדיות המוסרית. כתבתי על כך וכתבו רבים וטובים ממני אבל הנה זה שוב - כיצד יתכן לכתוב לאורך ספר עיוני שלם על חשיבותה של הזהות הערבית עבור ערביי ישראל (או פלסטין לצורך העניין), הרואים עצמם כחלק מ'האומה הערבית', מבלי לכתוב ולו מלה אחת על זכותם של יהודים למשל, להעניק חשיבות דומה לזהותם היהודית ולראות עצמם כחלק מאומה יהודית. לשווא תחפש ביטויים במגמה כזו. המקור השני הוא אותם יוצאים מהכלל בודדים, שגם הם נזכרים בספר, לאו דווקא בהערכה מרובה, שהסיקו את המסקנות ומעדיפים לראות עצמם כאזרחים ישראלים ממוצא לא-ערבי (אשורים למשל).
חיזראן וחלאילה אמנם לא עושים שימוש מפורש במושג משת"פ (הוא בחזקתו של הלל כהן כידוע), אבל מהאופן בו הם מתארים את שינוי המגמה המהותי שמוביל גבריאל נדאף למשל, ברור שהם סבורים שמדובר בסטייה מהותית מהקו הערבי הנכון. על סמך מה אני מרשה לעצמי לכתוב זאת? בין השאר מהאופן בו מתוארת מדיניות ישראל בנושא הדרוזים למשל. לשיטתם של חיזראן וחלאילה, הדרוזים הם כמעט המצאה של בן-גוריון, שכחלק ממדיניותו הבטחונית שהתבססה על חשד מהותי כלפי ערביי ישראל וערבים בכלל, ביקש להקים 'ברית מיעוטים' הן במישור המזרח-תיכוני הרחב (עם הכורדים למשל) והן במישור הפנים-ישראלי (עם הדרוזים בעבר והיום עם האשורים).
פרק שלם בספר מתאר את מדיניותה של ישראל כלפי אזרחיה הערבים מראשית ימי המדינה. הפרק כולל את המרכיבים כולם: הממשל הצבאי, הפקעת האדמות, הדור השפוף, מפלגות הלווין וכמובן ציטוט מפי בן גוריון ממנו ניתן ללמוד על חשדנותו המגונה שכן היא נשענת על ההנחה לפיה "הערבים מתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל" (הציטוט מהזכרון אבל הוא נאמן לרוח הדברים). מיותר לציין שברשימת המקורות אשר שימשו את חיזראן וחלאילה בפרק זה ניתן למצוא את כל המי ומי של מכחישי המציאות, מכחישי ההיסטוריה כמדע, או בקיצור הפוסט והאנטי-ציונים למיניהם: מיאיר בוימל שהוא יחסית המתון ביותר בקרב החבורה, עבור באורן יפתחאל (מלומד ששופט במחוזי אמר עליו באופן די בהיר כי עדותו בעניין הבדואים בנגב היא ש.ק.ר), בני מוריס (הישן), שלמה זנד ואיך לא, אילן פפה האחד והיחיד כנגד כולם.
למרבה הצער חיזראן וחלאילה לא קראו כנראה בעצמם את מה שהם בעצמם כתבו... כי מה שעולה במפורש מהעיון המלומד, האמין והמקיף שלהם, הוא בדיוק, אבל בדיוק מה שבן גוריון אמר בימיה הראשונים של המדינה. אכן כן, גם אחרי אביב ערבי עקוב מדם, שחשף את פרצופה החולני והלא-סובלני והאלים של הערביות כלפי מיעוטים מכל הסוגים (קופטים, יאזידים, דרוזים, כורדים, עלאווים וסתם להטב"ים, עיתונאיות, יהודים וציונים), אין שום שינוי מהותי בגישה של יוצרי דעת הקהל הערבים בישראל: חברי כנסת, עיתונאים, משוררים, סוציולוגים ומדעני מדינה. אדרבא, כל אלו לא הסיקו אף מסקנה מהותית מעצם העובדה ש'האומה הערבית' (וואט עבר דאט מינז למשל בסוריה שקברה או איידה או צלתה או גיזזה חצי מליון מאזרחיה) "נטשה" ככותרת הספר את סניף המשפחה בפלסטין הכבושה.
ונסיים בחדשות טובות. כל מה שנכתב לעיל מתייחס למישור החשוב של התודעה והמחשבות והגישות והתפיסות. למרבה המזל החוויה האנושית כוללת עוד מישור, זה של המעשים וההתנהלות והאינטרסים והחומר. ובתחום הזה חדשות טובות מאד. יותר ויותר ערבים - וגם זה עולה במפורש ממידע אמין המוצג בספר החשוב הזה - מצביעים ברגליים ותומכים במדינה המשוקצת הזו. לא 'רק' נוצרים שיודעים כבר מזמן שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון בה האוכלוסייה הנוצרית גם בטוחה, גם גדלה וגם משגשגת, אלא גם הרוב הסוני לסוגיו ולמגזריו.
על השאלה מתי יתורגם מישור המעשים החברתי-כלכלי לתרבות של תמיכה פוליטית במפלגות המשרתות את חיזוקו של המימד הזה (ומבחינה זו גם תמיכה בסמוטריץ' עדיפה על תמיכה ברשימה הלא מרשימה והבוודאי לא משותפת), אין לי תשובה. למרבה הצער חיזראן וחלאילה לא מתייחסים אליה כלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה