על מה אני חושב כשאני מדבר על ריצה - רשומת עידוד למתלבטים וגם כמה סודות מעולם הריצה במישור החוף ביולי

 

מזמן לא כתבתי יומן קריאה. ולא כי הפסקתי לקרוא חלילה. ההלכה שכפיתי על עצמי הר כגיגית (אני נהנה מכל רגע אז אל תגלו!) היא של קריאת ארבעה ספרים בחודש, כל חודש, ובדרך כלל זה יותר, הממוצע הוא 5.5, אבל מי חוץ מהחתם סופר.

אבל חשבתי דווקא לשתף את הציבור בעניין אחר, חשוב לא פחות, ויש האומרים יותר, מקריאה: פעילות גופנית. טוב, לא לי להכריע בענייני גוף ונפש, אסתפק בלומר שאני אדם של גם-וגם (כמו כולנו, אלא שיותר ויותר אנשים לא מודים בזה כי זה, גם-וגם, נשמע לא רציני, לא מספיק חד, לא מספיק מחוייב).

אעשה חיבור קטן בין ספרים לפעילות גופנית, ומשם אשתף אתכם במשהו שאולי יכול להתגלות כמועיל, ואולי לא, ואולי יהיה סתם מעניין ואולי לא. אחד הספרים הזכורים לי מאד הוא ספרו של הריקו מוריקמי אותו סופר יפני שבדרך כלל מוציא לנו את השלווה מהקרביים, אבל שספרו 'על מה אני חושב כשאני מדבר על ריצה' הוא תענוג צרוף, בלי גופות, בלי התעללויות, בלי פתולוגיות ובלי עינויי נפש.

כי גם אני חושב לא מעט כשאני רץ. כי כבר שנים רבות - ויסלח לי גיל על שאינני עושה שימוש במתנת השוט-גאן שאמורה היתה לחבר בין השעון החכם לחוכמתם של פודקאסטים - אני רץ בלי כלום. לא שומע, לא מאזין, לא מוזיקה, לא רדיו, לא פודקאסט לא כלום. רק אני והריצה שלי. בום בום בום בום 9000 ו10,000 צעדים, כמעט תמיד 60 דקות, לפעמים 70 ולעתים נדירות 90 וממש ממש לעתים לגמרי רחוקות, 100 ואפילו 110. כמה ק"מ? תלוי בכמה מטרים לגובה, וכמה - וזה הנושא שלנו היום - הטמפרטורה.

התשובה למי שממש סקרן, בממוצע פחות מ-9 ק"מ. כי אני מחפש עליות. כי זה טוב ללב ולריאות ולמצב הרוח.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שהעניין הזה, כמו הספרים, מתממש 12 חודשים בשנה כבר יותר מ-20 שנה (הספרים הרבה יותר כמובן, ותודה לאמא ולאבא שהובילו אותי בנתיב הזה, וגם לקיבוץ ולבית הספר שהקפידו להנחיל לנו את התרבות הזו, העילאית מכולן, להוציא את המוזיקה כמובן, שזה לא כוחות כי מה מתחרה במוזיקה. כלום).

12 חודשים בשנה, בממוצע יום כן יום לא, תלוי באורך החודש. ביולי למשל יש 31 ימים, ולכן היעד הוא 16 ריצות. בפברואר נחמד להגיע ל14 אבל לא חובה כי יש חורף וגשם ובעיקר רוחות.

12 חודשים בשנה, זה כולל את כל התקופה שמאמצע יוני עד סוף ספטמבר. תנו לי לכמת לכם את זה, ומי שחי כמוני במישור החוף, לא צריך הסברים. אתמול אחרי הריצה עשיתי מעשה. אספתי בשקית ניילון את הכובע, החולצה (מנדפת!), המכנסיים, התחתונים והגרביים. שקלתי. 1020 גרם.

אחר כך כיבסתי, תליתי לייבוש בשמש הקופחת, ואחרי שהכל התייבש, שמתי בשקית ושוב שקלתי, 550 גרם. מה שאתם שומעים. רק על הבדים שעל הגוף שלי אני סוחב בערך חצי קילו של זיעה.

זו המשמעות של לרוץ גם מאמצע יוני עד סוף ספטמבר, בממוצע יום כן יום לא, ולמה ב'ממוצע'? כי אם מגיע גל חום כמו זה של תחילת יולי, אין ריצות ואז צריך להשלים. כן, זו משמעותם של חיים על פי ההלכה. הפה שאסר הוא הפה שיתיר, ומה שקבעתי לעצמי רק עצמי יקבע אחרת, אבל כמו חוקי יסוד, זה דורש התארגנות בקנה מידה אחר לגמרי.

חדשות טובות: אחרי שנים, שנים רבות, שבכל בוקר הייתי מנהל את שיחת הצלזיוס VS טונוס, אולי כי חציתי את ה60, ההשכמה המוקדמת כבר לא מלווה בטקס המתיש הזה, טקס הצלזיוס מול הטונוס.

למה הכוונה? נו ברור. ככל שמשכימים קום, כך הצלזיוס נמוך יותר. לרוץ בחושך אני לא מוכן, זה טפשי ומסוכן. כך או אחרת, השעות הכי פחות חמות ביממה בתקופת יוני-ספטמבר הן בדיוק השעות הכי קרות בתקופת דצמבר-מרץ: בין 4 ל-6 בערך.

בדצמבר-מרץ אפשר ורצוי לרוץ בצהריים. כמה פשוט. אבל בין יוני לספטמבר הסיפור הפוך. מי רוצה לקום בארבע לפנות בוקר? נכון, הזריחה הרבה אחרי זה, אבל זו בדיוק הנקודה: ההשכמה המוקדמת, המתנהלת בדיוק על פי תורתו של הרא"א (רבנו אריק איינשטיין) - כלומר 'את אותם הדברים אבל לאט' - היא הפתרון לדילמת הטונוס.

מה זה 'טונוס'? קיצור של 'טונוס-שרירים', כלומר אותה תחושה גופנית הנחוצה להתנעת הארוע הלא פשוט הזה, ויסלח לי מורקמי שרץ עשרות קילומטר, ויסלחו לי חברים כמו אייזיק שגם הם מייצרים בריצה לגובה בערך מה שאני מייצר לאורך, שנקרא ריצה.

חדשות טובות. לפחות בקיץ הזה, נכון לאמצע יולי, ומדובר כבר בלפחות 20 ריצות, אין דיון. ההשכמה בארבע לפנות בוקר טבעית לחלוטין. פעם נהגתי לומר שהציפורים מעירות אותי. לא, אין לי כוונה לומר שאני זה שמעיר את הציפורים, אבל כן, אני עושה זאת לפניהן.

אם יש לי שכל וסבלנות אני מחפש מקום גבוה. לא מזמן ביקרתי חבר בעמק, ונזכרתי ששם האוויר יבש ושאולי גם זה כיוון. אבל כך או כך, היתרון הגדול של הארוע הזה שנקרא ריצה הוא בדיוק זה: הזמינות. קום, לבש בגדי ספורט, כנס לזוג נעלי סאוקוני (בדרך כלל, גם נייק הולך טוב ואין לי שום כוונות להתווכח על זה), שתה קפה (או לא), שתה מים (אבל לא בכמות כזו שתרגיש צורך להשתין בדרך), וצא לדרך, ושלום על ישראל.

מה זה עניינכם אתם שואלים. ואולי בצדק. כי כמו במקרה של השלטים 'אסור לדרוך על הדשא' או 'יש להשליך אשפה לפח', מי שדורך על הדשא ממילא לא מתחשב בשלטים האוסרים זאת ומי שלא דורך על הדשא לא צריך שלטים שאוסרים זאת ותשלימו לבד לעניין החשוב עוד יותר של האשפה, גם כאן, או שאתה עושה או שאתה לא עושה ספורט.

אז זהו. כמו שבתחומים אחרים השפעתי על אנשים אחרים וכפי שאני הושפעתי מאחרים, גם בתחום הזה רשומות על שמי לפחות שתי הצלחות כבירות. איש אחד, השם והכתובת שמורים במערכת, עבר מעישון של קופסה ליום תוך שהוא מטפח כרס-בירה חביבה, לאצן שטח בריא מאד. בזכותי לגמרי. כך הוא הבטיח לי.

תחשבו על זה. לא צריך להיות נטור-קרתא כמוני. כפי שאני לא עושה מאות קילומטרים ועולה אלפי מטרים בכל חודש כמו ידידי אייזיק וידידיו, כך גם אתם לא חייבים להקפיד על 15-16 ריצות של שעה בכל חודש, 12 חודשים בשנה, כבר יותר מ-20 שנה.

אבל כפי שלימד אותי עמיקם אוסם הזכור לטוב, שסיפר לי על המורה שלו לפילוסופיה שקראו לו אברהם יצחק יעקב פוזננסקי, אמנם שק חיטה הוא 10,000 גרעינים וגם 9999 וגם 9998 גם 9997 וגם 9996, אבל שק גרעינים הוא בשום פנים ואופן לא שק-ריק.

וכשתנוח עלי הרוח שוב, אשתף את הציבור בחוויותי מהצד הנשי כביכול של הסיפור הזה: פילאטיס, יוגה, באדי-באלנס. אסתפק בלומר שאילו היה יוצא חוק המגביל אדם לעסוק רק בענף ספורט אחד, ללא היסוס הייתי בוחר בפילאטיס על חשבון הריצה, ולא כי לא מזיעים בפילאטיס. ועוד איך מזיעים.