יו בעטער קול סול? – או: כשגודמן גילה את (מיסטר) אמריקה

 

גילוי נאות (תקף ל-99% מהקוראים מלים אלו וקרוב ל-100% מאלו שלא קוראים מלים אלו): לא קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו ואין לי כוונה לעשות את מה שרוב אוחזי הספר עושים בימינו – קריאת הכריכה האחורית.

אלו החיים בעולמנו, שבין השאר מתאפיין באינפלציה של ספרים מכל הסוגים. בפעם האחרונה ששמעתי, הנתון הוא שבישראל בלבד מוציאים לאור בכל שנה כ-7000 כותרים חדשים, וכל מלה נוספת מיותרת (אך לא מעט מהן תודפסנה בכל זאת).

ומכיוון שאלו החיים בעולמנו, אין לנו על מי לסמוך מלבד על נביאינו שעל הארץ, אלו הקוראים עבורנו את הספרים (כך יש לקוות, אין שום בטחון בכך ואף פעם לא נדע את האמת גם בעניין הזה), ואלו כאמור החיים.

מיכה גודמן קרא עבורנו את האוטוביוגרפיה של נתניהו והציג בפנינו את הגילויים המסעירים הבאים: נתניהו, בשונה מראשי ממשלה אחרים לפניו, בוודאי אלו שהקימו את המדינה וניהלו אותה עד 1977 (לקוראים נזכיר כי מדובר בבן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר. יצחק רבין לא ראוי לתואר 'שותף בהקמת המדינה' אבל כבודו הגדול מאד במקומו המעט מושכח מונח, ועוד נשוב אליו בדלת הראשית), הבין שני דברים לפחות:

האחד – שמדינה חזקה היא תנאי לקיומו של העם היהודי וכי כל תוספת למדינה (כמו זו שהציע הרב קוק מהכיוון הדתי או כמו זו שהציע רבם של ראשי הממשלה הנזכרים, הלא הוא ברל כצנלסון, מהכיוון החברתי-כלכלי-תרבותי-שמאלי) באה על חשבון קיומה של המדינה שהיא כאמור תנאי שבבלעדיותו החד-נסית הופכת למטרה בפני עצמה.

השני – שהדרך למדינה חזקה עוברת בשילוב של עוצמה כלכלית, עוצמה צבאית ועוצמה מדינית. ממש 'כלום שלובים' אם להזדקק למטבע לשון ששימש איש אחד, יגאל אלון שמו, זה שנקרא על שמו של רחוב ראשי וחשוב בתל אביב, וגם על שמן של כמה שכונות ומוסדות ברחבי הארץ.

זאת ועוד זאת: גודמן גילה את (מיסטר) אמריקה, שבניגוד לקודמיו, רובם ככולם הוזים הזויים ותלושים מהמציאות, הנה נתניהו הוא מנהיג שאמנם ראשו – כמו של גודמן אולי (לפחות בעיני אלפי מעריציו ללא ספק) נטוע בשמים, אך רגליו (של נתניהו) נעוצות חזק מאד בקרקע. במלה אחת: פיכחון.

נסכם אם כן את גילוייו של גודמן בנוגע לבנימין נתניהו כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שכתב נתניהו על עצמו וכפי שעלה מקריאתו של גודמן מאותה אוטוביוגרפיה: מעתה אמור – נתניהו הוא ראש וראשון למנהיגים שפיכחונם הציוני האמיתי הביא וממשיך להביא אותם למסקנה שרק אותם כלים שלובים (כלכלה-בטחון-מדינאות) יבטיחו את קיומו של העם היהודי, קיום חסר סיכוי ללא המדינה היהודית, שהיא מטרה בפני עצמה, ולא כלי-עזר למימוש פנטזיות הזויות מימין או משמאל.

שני אירועים היסטוריים קרובים יחסית מביא גודמן להדגמת נבואתו הגדולה, 'הבשורה על פי ביבי' בלשון שלהי בית שני: האחד – הצלחתו של נתניהו למנוע מבראק אובמה לממש או לפחות לקדם את 'פתרון שתי המדינות' ובכך למנוע הקמת מדינה פלסטינית ולהביא לסוף הסכסוך. השני - סירובו של נתניהו לקבל את תביעתם של שותפיו לממשלה לשלוח את צה"ל לכבוש את רצועת עזה, ולמוטט סוף סוף את שלטון חמאס.

אוי ההיסטוריה המקוללת. מדוע היא צריכה להידחף לכל סיפור טוב. עוד גילוי נאות: ככל הנראה, וכל זה על פי שמועה בלבד, כותב שורות אלו שייך למיעוט זעיר וכל כך לא חשוב שאין טעם לכנותו 'נרדף', כי אין צורך לרדוף תופעות זניחות וקיקיוניות, ובכל אופן, כותב שורות אלו שייך למיעוט זעיר של אנשים שעדיין משוכנעים שהיסטוריה היא מדע, ושתפקיד ההיסטוריון הוא לא לשעשע את הציבור בחידודים ובמשלים ובנבואות ובפעלולים רטוריים המאפיינים את כתיבתו המפוארת של גודמן ושל אחרים, אלא התפקיד הוא להתאמץ ולשחזר תמונות עבר רלבנטיות (לשיח הציבורי המשתנה תמיד כי זו דרכו של עולם ואין עם זה שום בעיה, פעם מתעניינים בקיבוץ, פעם אחרת במי-טו), פעולה מאומצת הנשענת על שילוב של שלושה עניינים שאין בלתם: שכל ישר, הקשר ומקורות.

אוי ההיסטוריה המקוללת מלמדת אותנו, אם רק מעיינים בה, שכל הבניין המפואר, כל כולו בנוי כאמור על פעלולים רטוריים מפוארים מהסוג שגודמן מצטיין בהם ושציבור הקוראים כה אוהב לקרוא אצלו, הוא ללא ספק מפואר, אבל חסר בסיס של ממש.

כי אם הבשורה על פי גודמן היא שהבשורה על פי נתניהו היא כלים שלובים לצורך קיום מדינה שתתבסס על מדיניות סטטוס-קוו, הנה כל החידוש הזה התקיים באופן מזהיר עד 1977 (וגם אחרי כמובן), בימים בהם אפילו נתניהו לא יצליח לשכנע את הציבור שגם אז הכל היה תלוי בו כי הוא הרי היה כידוע בכל מקום חשוב מאז הימים היפים בסיירת (ולמי שהחמיץ את מאמרו הנזכר של גודמן, יש בו לכל הפחות כמה תמונות מעולות, באחת מהן רואים את יוני וביבי יפי בלורית ותואר אי שם באזור כפר סירקין).

'כלים שלובים' כאמור היה מטבע לשון ששימש את יגאל אלון ככותרת לספרו האחרון שראה אור סמוך למותו אי אז ב-1980 (בימים בהם בנימין נתניהו היה לא יותר מאשר Ben Nitay, בחור חביב מאמריקה). 'כלים שלובים' היו מבחינת אלון – שלמד אותם מפי קודמיו, למשל ברל, למשל טבנקין, למשל יצחק שדה, רשימה חלקית מאד – מובן מאליו שהוא בסיס לעוצמה ולחוסן מדיני. 1980? את כל תפיסתו הוא סיכם כבר ב-1959 (למען הסר ספק נזכיר לציבור שב-1959 נתניהו היה בן 10), בספרו האלמותי (אפשר להחליף את ה-ת' ב-נ' והטיעון יוותר בעינו): 'מסך של חול'.

'מסך של חול' מסביר באופן אולי פחות אלוקוונטי מכפי שגודמן היה עושה זאת, ובכל זאת באופן צלול ובהיר, שעוצמה מדינית של ישראל חייבת להשען על מימד מדיני ועל מימד צבאי, וכי יתרונה היחיד של ישראל הוא במישור האנושי ושלכן על החברה בישראל להיות דמוקרטית מאד, וכי דמוקרטיה-מאד פירושה שילוב (עוד פעם שילוב!) של דמוקרטיה פוליטית (זכויות אזרח, אבל אצל אלון ובני דורו גם חובות), דמוקרטיה כלכלית (סוציאל-דמוקרטיה בפי העם) ודמוקרטיה תרבותית (נגישות של כל האזרחים לנכסי תרבות וחינוך שרק מתחיל בגיל 18 ובוודאי לא מסתיים בו).

הואיל ועל 'מסך של חול' חל על 99% מהאנשים מה שחל עלי בנוגע לאוטוביוגרפיה הלא-קרואה של נתניהו, והואיל ובמקרה של 'מסך של חול' חל עלי מה שחל על גודמן במקרה של האוטוביוגרפיה של נתניהו, מוטל עלי להוסיף את העניין החשוב ביותר במסך של חול, חוץ ממה שכבר הצבעתי עליו כעל הדבר החשוב ביותר – אותם כלים שלובים של שלוש עוצמות שכל אחת מהן נשענת מצידה על שלוש תת-עוצמות משלהן (יקצר המצע וכן הלאה, המתעניין מוזמן לעיין בביוגרפיה שכתבתי על אלון) – והוא שהביטוי 'מסך של חול' מתייחס למצב הדברים הזמני (לדעת אלון ולדעת רוב שותפיו וקודמיו ובכיריו להנהגה) ביחסים בין ישראל לערב.

מה שמביא אותנו לעניין הפיכחון המהולל, שהופך בעיני גודמן את נתניהו לחידוש חסר תקדים, ובכך את גודמן לנביא הדור, שאת דבריו יש לרוץ ולשתות ישירות ממעיינות עין פרת.

אוי ההיסטוריה המקוללת. מדוע את נדחפת באמצע כל סיפור טוב, אלגנטי ואלוקוואנטי. פיכחון. היה איש אחד בארץ הזו, שאת פיכחונו המדיני הוא הצליח לעשות עם עין אחת. משה דיין קראו לו. הוא ואלון באו כמעט מאותו הכפר, בערך אותה קומה, כמעט אותה בלורית שיער. כשם שדיין היה מפוכח כך גם אלון. אלא שמה לעשות ומהפיכחון הזה כל אחד מהשניים הסיק מסקנות הפוכות. משה דיין הסיק מפיכחונו העמוק סטטוס-קוו. לא שלום, לא מלחמה. לא חלוקה, לא כיבוש. נתניהו כבר אמרנו? אוי ההיסטוריה המקוללת. מסתבר שקדמו לנתניהו מנהיגים מפוכחים שפיכחונם גזר סטטוס-קוו. ואלון? בדיוק ההפך. מומנטום. תנופה מדינית, גם אם ברור – ואפילו בעיקר אם ברור, בוודאי לגבי הפלסטינים – שאין עם מי ועל מה לדבר. שוב, הרוצים להרחיב, שילכו ויציצו בהבדלים (התהומיים) בין הפיכחון של אלון שסוכם ב'תכנית אלון', לבין הפיכחון של דיין שסוכם ב'תכנית דיין'.

כי להיסטוריה יש רק תפקיד אחד – אחרי שעמדה בכללים הנזכרים, שחזור תמונת עבר על בסיס שכל ישר, הקשר ומקורות – והוא לנסות לתרום לחינוך הפוליטי של העם, בכלל ובפרט אם מדובר בעם הניגש פעם בכמה שנים (או כמה פעמים בשנה) לקלפי.

כי הציבור נדרש לבחון מסקנות שונות הנגזרות מעמדות מפוכחות, ועוד כאלו הנשענות על הסכמה שעוצמה צבאית חייבת עוצמה כלכלית וכי השניים תלויות מצד אחד ומצד שני מחזקות עוצמה מדינית. על כל הפסוק הזה חתמו אישים כמו בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה וכמובן יצחק רבין.

מלה על יצחק רבין, שהואיל והוא נרצח הוא מוכר יותר ממפקדו ומתווה דרכו – יגאל אלון – וגם מכיוון שליריבות בינו לבין תלמידו של דיין, שמעון פרס, יש מהלכים חזקים יותר בזכרון הקולקטיבי. אז הנה זה שוב, אתה מקשיב גודמן? רבין ופרס שניהם מפוכחים. פרס ורבין שניהם מסכימים על חשיבות שילוב הכלים הכלכליים, הצבאיים והמדיניים. אלא שמסקנתם המעשית הפוכה, לא שונה, לא וריאנטית, הפוכה ב-180 מעלות: פרס המשיך את הקו של דיין, סטטוס-קוו, רבין המשיך את המומנטום, הקו של אלון (ושל כל מנהיגי תנועת העבודה המשוקצת, מיד נגיע גם לכך, כי בלי שיקוץ תנועת העבודה אי אפשר לבשר את בשורת נתניהו וזה הרי הפרוייקט של גודמן).

אלא אם רבין ופרס התקוטטו כמו הזקנים בחבובות, או כמו אלו שרבים על מקום חנייה, כי הפוליטיקה היא כידוע (אצל אלו שלא יודעים כי הם לא רוצים או לא מסוגלים לדעת), ממלכת העימותים הלא-ענייניים, כי 'הכל אנשים' כפי שהציע פטפטן ידוע עליו השלום, וכי 'הכל כיסאולוגיה' כפי שממשיכים להציע אלו הידועים אצלנו בציבור כ'פרשנים'. ובכן, אם הולכים בנתיבה המעיק של ההיסטוריה, אותו מטרד בלתי נסבל התובע מאיתנו גם שכל ישר, גם הקשר וגם מקורות, המאבק ארוך השנים בין פרס ורבין היה מאבק ענייני, מהותי, לא על כיסאות ולא על חנייה ולא כי מדובר בשני סנילים ולא כי אחד היה מפוכח והשני לא ולהפך, אלא כי החיים הציבוריים – לך תסביר את זה בעין פרת, מקדשו של הרמ"ג (רבנו מיכה גודמן) – הם עניין של חלופות מהותיות שיש להבחין ביניהן ואי אפשר לעשות זאת אם האמצעים (הרטוריקה) באה על חשבון המטרה (המהות).

ואי אפשר בלי קצת שואה כמובן. פרקטיקה ידועה במחנה הפוליטי מתוכו צמח נתניהו הוא עיוות ההיסטוריה כך שתתאים לנבואות ולדימוי העצמי. די אם נזכיר את נאום התפוזים של הרי"ן, רבנו יאיר נתניהו, לאמור: 'עד שאבא שלי הגיע לכאן כל הכלכלה היתה תפוזים' או משהו בסגנון. שתנועת העבודה בנתה את המדינה, ולא רק היא, אלא 'כל אחד בונה' כפי שהתפייטו אנשי 'הנוער הציוני', תנועת נוער לא סוציאליסטית אלא כללית, אבל קונסטרוקטיבית כמו איכרי המושבות, כמו החקלאים מכל הסוגים, כמו הפועלים והיזמים ומי לא, 'אפילו' ערבים תרמו לבניית הארץ הזו, ותודה גם לבריטים, ובכל אופן, על פי ההיסטוריה הלא-קדושה של הרי"ן לא היה כאן כלום לפני שהגיע הרב"ן, רבנו בנימין נתניהו.

חזור על שקר שלוש ושלוש עשרה ושלושים פעם ואם יש צורך שלוש מאות, והוא לא יהפוך לאמת אלא אם יש אנשים שזקוקים לשקר שייצג את האמת ומבחינתם אין צורך אלא רק בפעם אחת. בדומה לשקר של הרי"ן בנוגע לכלכלה, הנה צומח לו בערוגות פורום-קפה-שפירא שקר חדש שגודמן מקפיד להדהד אותו, אולי כמדווח-תמים ואולי כעוד חסיד-שוטה: ערב השואה 'הציונות נכשלה בהצלת העם היהודי'. מי אשם? כמובן, לא היטלר ועוזריו באוקראינה, בפולין, בהולנד, בצרפת, בפלסטין וכן הלאה, אלא תנועת העבודה שבגדה בנתיב עליו הצביע הרצל – הצלת היהודים! ולא 'היהדות'! – והלכה בדרכה ההזוייה (על פי ההבחנה הנזכרת בין הוזים-הזויים למפוכחים). לאוגנדה היה להוליך את העם היהודי ובלבד שיזכו לחיים ארוכים ששת המליונים.

וכמובן, היחיד שניסה לעמוד בפרץ ולהזהיר את העם היהודי מפני העומד בפניו, היה ז'בוטינסקי. קו ישיר מושך – כך יספר לכם גודמן אם רק תקראו לו – מז'בוטינסקי דרך בנציון נתניהו לבנימין נתניהו. וכשם שז'בוטינסקי היחיד שראה את השואה המתרגשת על העם היהודי ולכן גינה את הדגל האדום שנופנף על ידי הזויינו בצמוד לדגל הלאום, וכשם שז'בוטינסקי הניף אל על את חד-הנס, הדגל האחד, דגל הלאום והסיק את מסקנת האווקואציה המפוכחת, זאת בניגוד למנהיגי תנועת העבודה שעסקו בהבלי הדונם והעז שלהם, כך גם היום – זו הבשורה על פי גודמן – נתניהו הוא היחיד המזהיר מפני השואה האיראנית, מזהיר ואף עושה כי רק הוא בפיכחונו היחודי מבין שבעולם הקיים ההשמדה עומדת מעבר לפינה וכי לא לעולם חוסן.

אכן תמונות קשות. בדיוק התמונות הללו נחזו בעיני אישים כמו וייצמן ובן גוריון, ובמקרה של בן גוריון התובנות הללו עמדו ביסוד מדיניותו המעשית עד פרישתו ב-1963, וגם יורשו אשכול, המשיך את דרכו של שותפו-יריבו בן גוריון, וכן הלאה. עד 1977 וגם לאחר מכן. אבל למה להתעכב על השוואות היסטוריות כשאפשר להמציא אחת אלגנטית ואלקוואנטית במקום?

ואם אנו עדיין עסוקים בהיסטוריה המעיקה, זו הנשענת על עובדות, הבה נזכר בכמה מהן, הקשורות באופן ישיר לנושא. מי כתב באפריל 1939 את הדברים הבאים? "אין צורך להיות נביא [...] לא תהיה מלחמה אירופית'? ומי כתב ביוני 1939 את הדברים הבאים האלה: "הזאב ישן אמנם: בחודשים האחרונים הוא התנפל לעתים רחוקות יותר על אנשינו. אבל הרי זה לא יתכן שמישהו יהיה חמור חמורותיים שכזה ויאמין ששנתו של הזאב תימשך ימים רבים. היא תהיה קצרה מאד, היא מיד תפסק". רמז: חלק מזהות הכותב, שמו הפרטי אם להיות עוד יותר נדיב, נזכר בחומר. ובהמשך לאותה חידה: מי שיגר לנשיא פולין מברק ב-2 בספטמבר 1939 ובו כתב שאין לו ספק שגרמניה הנאצית תובס בעיקבות "התקפת ההתאבדות" שלה כלשונו על פולין?

לא זה המקום לחזור ולדון בתכנית אוגנדה ועוד פחות מכך ברלבנטיות הקלושה שלה, אם בכלל, לעניין השואה. אין טיפשות גדולה יותר מחוכמה שבדיעבד, אבל עניין זה לא הפריע מעולם לרוויזיוניסטים מכל הסוגים, עם או בלי חולצה חומה וטקסים מגוחכים, לספר לעצמם קודם כל סיפורים מהודקים רטורית (כן, הרטוריקה היא מסימני הרוויזיוניזם המובהקים), ולקוות שעם הזמן הם יהפכו לכל הפחות ל'אפשרות', מתוך ידיעה שכשמשהו הופך ל'אפשרות' הוא מקבל לגיטימציה ואז בבוא הרגע המתאים הוא כובש בסערה (רק בסערה) את מרכז הבמה.

נתניהו עצמו לקח חלק פעיל בטקס הזכרון השנתי ל"נרצחי אלטלנה" אלו שנרצחו "על ידי קין". עד כדי כך השתרשה עלילת הדם המזוויעה הזו, עד שלא מזמן ניגש פובליציסט "אמיץ" ליתקון-מעוות ולהציל את דמותו של רבין (היה זה ממש לא מזמן סביב יום השנה להרצחו), ולהסביר שבפרשת אלטלנה לא הוא, כלומר רבין, אחראי, אלא דווקא בן גוריון. שעל כך נאמר ג'ימייל, כלומר הוטמייל, כלומר וואלה.

טיפשויות כאלו תיתכנה רק במקום בו עיוות ההיסטוריה – במקרה של אלטלנה אחריותו כביכול של רבין שהצדיקה לדעתו של הרא"ס, רבנו אראל סגל, את הכדורים שנורו לכיוון ראש הממשלה ז"ל מצידו של יהודי, שהרי כך התקיים בו הפסוק "על דאטפת אטיפוך" – הוא כל כך עמוק, כל כך רווח, כל כך מקובל, כל כך זוכה לרוח גב מצידם של נביאים כמו הרמ"ג, רבנו מיכה גודמן.

אז מה היה לנו, ולסיכום, כי בכל זאת משהו למדנו מדבריו של גודמן על דבריו של נתניהו על עצמו. הנה מה לנו: מנהיג מוכשר, מפוכח ללא ספק, אינטליגנט הרבה מעל לממוצע, בעל נסיון חיים עצום, פרטי וחשוב מכך ציבורי, איש שראה הרבה אם לא כמעט הכל, בילה כמה וכמה מנהיגי עולם וכמה וכמה יריבים מקומיים ראויים כשלעצמם (אהוד ברק אם להזכיר אחד), אבל שבשורה התחתונה הוא לא מציג שום חידוש, אלא אם משתפים פעולה עם ההיסטוריה המומצאת שהוא ונושאי-כליו מנסים למכור לנו.

נתניהו, כמו פרס ודיין לפניו, ניזון מאווירת סטטוס-קוו. אווירה כזו נחוצה קודם כל ביום הבוחר. הישראלי החרד, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, מעדיף 'איש חזק' שידע לתת תשובה ידועה לאויבינו הרבים, בין אם הם מדברים ערבית צרפתית רוסית גרמנית ואנגלית, ובין לבין יסבירו לנו שאין טעם לעסוק בענייני 'סידור הבית' כפי שהגדיר זאת ברל בנאום על קבר ביאליק ב-1934, כי 'הקיום קודם לכל' כפי שהסביר נתניהו באחת ממערכות הבחירות האחרונות, או בלשונו של שמעון פרס ב-1975: "יש להתחפר עד שנת 2000".

ובעניין זה יש להצביע על החמצה דרמטית נוספת של הבשורה של נתניהו על פי גודמן: טועה גודמן, טועה טעות חמורה. נתניהו, בדיוק כמו ברל והרב קוק, וממשיכיהם כמובן, עוסק בעיצוב חברה. ללא ספק, דמות החברה שברל ראה לנגד עיניו, וגם הרצל אם כבר מדברים על הציונות של הרצל, שונה בתכלית השינוי מדמות החברה אותה רואה לנגד עיניו נתניהו. אבל לומר על נתניהו שהואיל והוא רואה במדינה את חזות הכל והואיל והוא מפוכח וכן הלאה, והעוצמה המדינית וכן הלאה, הוא לא עוסק בעיצוב חברתי, זה לגלות אי הבנה מהותית בעניין הקטן הידוע בציבור בשם 'מציאות'.

על השאלה מדוע החמיץ גודמן את מה שהחמיץ אפשר להציע תשובה כזו: מדובר בהמשך ישיר לרוח עין-פרת שגודמן הוא מראשי מחולליה, רוח של "עיוורון מוחלט ומיסטיקה" כפי שכינה זאת אהרון דוד גורדון, או רוח של "סמלים תלושים" כפי שכינה זאת מאיר יערי בערך באותו הזמן, רוח העולה מעיסוק אינסופי במלים-סמלים-פרשנויות מבלי שום מחוייבות לשום מציאות קונקרטית.

במציאות הקונקרטית, מדיניות הסטטוס-קוו שהצליח להוביל נתניהו מאז שנכנס לחיינו הציבוריים בסערה (רק בסערה מצליח הרוויזיוניזם, כאן שם ובכל מקום, רק בסערה), היא העומדת בבסיס החברה הישראלית כפי שכולנו מכירים, חברה שעוצבה בצלם דמות תבניתו של הרוויזיוניזם כאן שם ובכל מקום: שטחיות קולנית, זלזול במרחב הציבורי, אפס משילות, ריקבון מוסדי

כי כשדיין ופרס שיחקו בסטטוס-קוו הם ידעו שלצידם, לפניהם ומאחוריהם יש מבוגרים מאד אחראים, עד כדי כך שהם מוכנים להקים את מפלגת העבודה למרות שברור לאשכול שדיין יקח בה חלק כדי לשתק אותה מבפנים, עד כדי כך שהם מוכנים לוותר על חקירה אמיתית של "מחדל" יום הכיפורים כדי שלא תהיה "עוד פרשה" כפי שאמרה גולדה, עד כדי כך שהם מוכנים לסבול ממשלת ישראל מקבילה במשרד הבטחון בראשותו של פרס, עד כדי כך שהם מוכנים כמו אלון להכריז ב-1980 על "אתיקה בפוליטיקה", במרכזה חובתו של כל איש ציבור להציג את משנתו ביחס להשלכותיה. כשיש לצידך מבוגרים אחראים, אין שום סכנה אמיתית למפעל הציוני אם תשחק באש המסוכנת של הסטטוס-קוו. היום לעומת זאת מי נמצא לצידו של נתניהו? סמוטריץ כשר הבטחון , בן גביר כשר לבטחון פנים ואריה דרעי כשר האוצר.

ווי בעטער קול סול.