ילדים! היזהרו מעצי הבאובב!! חכמינו מזהים תהליכי דיקטטורה ואף נותנים בהם סימנים: ר"ב-שמ"צ-רש"פ-פא"נ-שעי"ד-עפ"ה-תק"א

חופש המקלדת וחיבורה המהיר למרחב הציבורי, מאפשר היום להפיק בקלות כל טקסט, כמו כמובן הטקסט הזה שאני מפיק עכשיו, שמטרתו להעמיד במבחן טקסט המוכיח שישראל היא כבר למעשה דיקטטורה, טקסט שנכתב על ידי פילוסוף דגול, ושראה אור במעוז האחרון של הנאורות בעולמנו (ואולי היחיד שהיה פה אי פעם, כך ללא ספק משוכנעים פרנסיו ומעריציו שממשיכים לתת לו לגיטימציה מעצם העובדה שהם קוראים או כותבים בו).

יתרונו הגדול והיחיד של הטקסט שאני מפיק כאן בקלות באמצעות חופש המקלדת וחיבורי המהיר למרחב הציבורי, הוא שאני לא פילוסוף דגול והבמה שאני מפרסם בה את הדברים היא בסך הכל בלוג בלי הרבה יומרות.

כך או אחרת, מבחן האזהרות הוא במימושן במציאות. כלומר אין צורך להיות לא פילוסוף ולא בעל קתדרה ולא שום תואר דומה אחר, גם אין צורך לנשום את אוויר הפסגות ברחוב שוקן, כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לקחת כל אחד מהמרכיבים המשמשים להוכחה שישראל היא כבר דיקטטורה או עומדת להיות דיקטטורה ממש בזמן הקרוב, ולבחון אותם אחד אחד וכמכלול.

או להפך: כדי להרגיש טוב עם עצמך שאתה שייך עדיין לאחרוני הנאורים, הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לבחון האם התיאור המדכא של הדיקטטורה הישראלית, אכן מחזיק מים. במקום זאת עליך לתחוב היטב את הגליון היומי של העיתון המהולל מתחת לבית השחי, ולמלמל בקפדנות ר"ב-שמ"צ-רש"פ-פא"נ-שעי"ד-עפ"ה-תק"א.

נראה לי כחומר מעולה לספוקן-וורד, ליצירת ראפ ואולי אפילו למחזמר. הנה זה בפונטיקה, ממש מתגלגל על הלשון, שלא לדבר על המשמעות הנסתרת של כל אחד מהצירופים (ר"ב - רק ביבי; שמ"צ - השמץ!; רש"פ - הפרטנר לשלום; פא"נ - מה זה פאן, פאנאן!!; שעי"ד - יחי השאהיד; עפ"ה - עפים על עצמנו; תק"א - מקווים שבפעם הבאה החץ יפגע).

rav-shamatz-rashaf and fun

sha-his afa taka kan

אבל אני שסובל ממחלה חשוכת מרפא, 'מציאותיטיס', לא מסוגל לכך. לא רק שניסיתי את התרופה הבדוקה - לתחוב גליון של העיתון המהולל תחת בית השחי, אפילו ישנתי שבוע שלם עטוף בגליונות העיתון ומילמלתי 'דיקטטורה דיקטטורה דיקטטורה' שוב ושוב שבעה לילות תמימים - אלא שטובי היועצים בפניהם הצגתי את המחלה, משכו בכתפיהם ואמרו לי משהו בסגנון של 'אכלת אותה, תסתדר'.

אז בהנתן מחלתי חשוכת המרפא, כל שנותר לי הוא להכנע לתסמיניה: בחינת הדברים לגופם במבחן המציאות (זה, אגב, מקור שמה של המחלה).

ובכן: 

1. ר"ב - האם מתקיים בישראל מימוש של רצון הבוחר כן או לא? שאלה רטורית, מביך לענות עליה אפילו. נעבור הלאה.

2. שמ"צ - האם בישראל מתקיימת פרקטיקה של שלילת המרחב הציבורי? אני עובר פעמיים בשבוע בכיכר החטופים ובדרך עובר מתחת לכמה עשרות גשרים. בנוסף, בזיפזופ היומי שאני מבצע בין ערוצי הטלוויזיה בדרכי לגאולת ערוץ הספורט, אני עובר על בערך חמישה ערוצי חדשות שונים. על פי שמועות - כי אני, כשאני רוצה ללמוד חדשות אני לומד היסטוריה ולעומת זאת אין שום דבר חדש בכותרות השוברות של ערוצי 'החדשות' - ובכן על פי שמועות בכל ערוץ אפשר ללמוד על ישראל אחרת. 14 פחות 11 שווה 13 כפול 12 חלקי 33.

3. רש"פ - האם בישראל מתקיימת מציאות של רידוד השפה? נו, ברור, ביחס לרמתם של דגולינו היושבים בבר-אילן או ברחוב שוקן, כל אחד מאיתנו הוא עילג. אלא אם לא לזה הכוונה, אבל כך או אחרת, אם השפה כל כך רדודה, על יסוד מה חושב הפילוסוף המזהיר אותנו מעצי הבאובב של הדיקטטורה, שנבין את מה שהוד רוממותו מקליד ומפרסם? בעיה. לוגיקה101, מודה בגאווה שלא למדתי אף פעם פילוסופיה באופן מסודר. תמיד איכשהוא נמשכתי למקצועות המציאות, היסטוריה למשל.

4. פא"נ - פרפקציוניזם אישיותי נדרש: הסמן הזה כל כך הזוי, שאין ברירה אלא לקחת עוד כמה מלים המנסות לפרש את עומקו, עומק שרק פילוסופים מסוגלים אליו. הנה זה שוב, מתגלגל יפה על הלשון, ממש פא"נ - פרפקציוניזם אישיותי נדרש, או "נאמנות לשלטון ולערכיו" ולא ל"ליברליזם פלורליסטי". לוגיקה101 כבר אמרנו? אז אמרנו. ביידיש זה נשמע כרגיל טוב יותר. האט ער געזאגט (כלומר האט מיר געזאגט). או עוד קידומת ביידיש: דו פארשטייסט? אתה מבין את זה ברוך? "פלורליזם ליברלי" מסתבר כאפשרות רק ואך ורק אם אינני מקבל את "ערכי השלטון", כי אחרת מדובר בדיקטטורה. כיצד זה מסתדר עם רצון הבוחר? זה לא. לוגיקה101 כבר אמרנו? אז הנה אמרנו שוב. ומכיוון שאני לא סומך על עצמי שאני מסביר את עצמי מספיק טוב, הנה זה שוב במלים אחרות: אם אני מזדהה עם ערכי הלאומיות הציונית וחושב שלהיות עם חופשי בארצנו זה ערך שדורש בין השאר סוג מסויים של פעולות שלטוניות, וגם השלטון במקרה מאמין באותם רעיונות, הרי שמדובר לא בליברליזם פלורליסטי אלא בדיקטטורה. פילוסופיה כבר אמרנו? אז הנה שוב: פילוסופיה.

5. שעי"ד - האם מתקיימת בישראל 'שלילת ערכי היסוד של הדמוקרטיה' כמו "פגיעה בחופש הביטוי" או "פגיעה בערך החיים"? נו, לגבי 'חופש הביטוי' הנה הוא מתקיים ממש בשנייה זו כפי שהוא מתקיים לצערם של כמה מאיתנו גם ברחוב שוקן (כי חופש ביטוי איננו ערובה לתוכן קל וחומר לאיכות ולרוח הביטוי, אבל שיהיה, ביידיש זה נשמע יותר טוב: זאל זיין). אבל מה עניין 'פגיעה בערך החיים'? הפילוסוף מסביר לנו שמטרות כמו 'חיסול חמאס' אינן מציאותיות וכי בשמן פוגעים בזכות לחיים של החטופים. אכן תמונות קשות. רק פילוסוף מדופלם מסוגל בקלות כזו גדולה לבלבל בין סיבות לתוצאות, ואם הוא יהודי מאמין אבל פילוסוף הוא יקפיד שלא לחפש את סיבת הסיבות לטרגדיית החטופים (רמז: עיסקת שליט).

6. עפ"ה - ומה בדבר עליונות הפוליטיקה על המשפט? נו, כאן בכלל הגענו לסבך ללא מוצא... כי על פי הפילוסוף שלנו מערכת המשפט אינה נגועה חלילה בפוליטיקה. יושבים שם אנשים צחורים וטהורים נטולי פניות. אבל חשוב מכך, היא המחטף התודעתי שמבצע כאן הפילוסוף, המשוכנע כמו רוב הפילוסופים מסוגו החיים במאה ה-21, שכולנו מטומטמים. במקרה שלי זה נכון ב90% מהמקרים, אבל גם 10% זה משהו (תשאלו את יאיר גולן, הוא ישמח לזכות ב-10% תמיכה בקלפי בבחירות הקרובות), 

והנה ה-10% שלי: השימוש במושג 'פוליטיקה' מתעתע כי הוא מקפל בתוכו כמה רמות של מציאות (מה לעשות, חולה במציאותיטיס כאמור): א. פוליטיקה במובן של 'פוליטיקאים' ערמומיים ונוכלים (לעומת שופטים צחורים וטהורים). ב. פוליטיקה במובן של מאבקי כוח בתוך ארגון מסויים (למשל מי יהיה יו"ר הכנסת או יעמוד בראש הוועדה למינוי שופטים או מי יעמוד בראש הפרקליטות או מי יהיה יו"ר ועד הבית בשכונה שלי). ג. פוליטיקה במובן של תחום עיסוק אנושי מאז המערות כנראה, אבל ללא ספק מאז שיש היסטוריה כתובה, כלומר לפחות 5000 שנה, במהלכו בני אדם עסוקים בלארגן כוח הנחוץ לניהול החברה (כי האדם הוא יצור חברתי) ובאופן בו מחולק הכוח הזה. 

על יסוד סעיף ג', דמוקרטיה היא שיטת ניהול פוליטיקה במסגרתה התשובות על השאלות הללו ניתנות על יסוד כללים מוסכמים, שכוללים כללים לשינוי הכללים. למה מתכוון פילוסופנו הדגול? אין לדעת. אבל בהנחה שהוא מספיק הגון (אין לדעת) ומספיק נבון (סביר להניח אחרת מילא לא היה פילוסוף, אזהרתו לא היתה מתפרסמת בעיתון המהולל), סביר שהוא יסכים שהגדרות א' ו-ב' כפופות ל-ג'. ואם כך הוא הדבר, הרי שהאזהרה שלו לפיה יש כאן דיקטטורה כי הפוליטיקה אצלנו עליונה על המשפט, איננה אלא תיאור מציאות אנושית כבר 5000 שנה לפחות, כנראה יותר. כי גם במערה, השאמאן שהוסכם שהוא זה שמכריע בין מחלוקות, הוסכם ככזה כחלק מקבלת כללי משחק בלתי כתובים (בעידן המערות), אבל כללי משחק בכל זאת.

אז אם כל מה שמפריע לפילוסופנו שיש מאבק על כללי משחק, באמת חבל נורא שלוקחים לו את הצעצוע, אבל מה לעשות שבאוטו האדום רוצה לשחק עכשיו יוכבד, והגם שהיא קטנה ביישנית וחלשלושית (ועכשיו כמובן יאשימו אותי שוב במיזוגניות, זה בסדר, אני רגיל), הרי שכללי המשחק הם אלו שלא רק מי שיש לו כוח נוסע על הבימבה האדומה, אלא גם מי שאין לו כוח.

על זה מתקוטטת המערכת הציבורית שלנו בשנתיים האחרונות, על ניסוח מחודש של כללי המשחק בין הרשויות השונות, וכל זה, מה לעשות, פוליטיקה, ולכן, מה לעשות, במובן של סעיף ג', גם מערכת המשפט כפופה לפוליטיקה. וכל זה עוד לפני שדנים בעמדות הפוליטיות במובן הצר יותר בהן אוחזים.זות חלק מהשופטים.טות שלנו שמעדיפים.פות את רווחתם של רוצחים ואנסים על פני זו של אלו שמשלמים להם את המשכורת.

7. תק"א - אכן מתקיימת בישראל תרבות של קונספירציה ואיום, וללא ספק יש ישראלים שממציאים "אויבים מדומיינים". לא זו כל המציאות. רוב הישראלים לא שותפים לתרבות של קונספירציה ואיום, ורוב הישראלים לא מחפשים אויבים מדומיינים, מהסיבה הפשוטה שרוב הישראלים אינם פילוסופים ולכן הם מזהים בקלות אמנם לא תהליכים אבל כן, ממש בקלות, אויבים אמיתיים היושבים ברצועת עזה, בתימן, בביירות, בדמשק, בבירות, בטהראן ובהרווארד ובשלוחותיה. 

ומה בנוגע לישראלים ששטופים בתרבות של קונספירציה ואיום? נו, אפשר למצוא כאלו מכל הסוגים. אלו שמאיימים למשל שכל עוד יושב מי שיושב במשרד ראש הממשלה הם יפסיקו לטוס, לייצר מודיעין ואולי לשלם מסים. או כאלו שמאיימים שאם יגייסו אותם הם ירדו מהארץ (למה הם מחכים??). או כאלו שמפיצים את טירלולי 'מדינת העומק'. 

ומה באשר ל'אויבים מדומיינים'? נו, גם כאן תודה לאל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, מכל הסוגים: לא מעט חרדים משוכנעים שהאויב הגדול שלהם הוא התל-אביבי הממוצע עם המשקפיים העגולים. המאיימים-שלא-לטוס ומזהי-התהליכים מדמיינים שהאויב הגדול שלנו יושב בקיסריה ומעשן שמפניות סגולות ושותה סיגרים או להפך. ושר המשפטים משוכנע שהאויב שלו יושב בבית המשפט העליון.

והנה לנו יופי של איזונים ובלמים: רוב ישראלי מוצק המצליח בקלות לזהות מי הוא אויב אמיתי ומי הוא אויב מדומיין, ולצידו מיעוט צעקני הכולל כך מסתבר גם פילוסופים דגולים, שמזהים תהליכים ומדמיינים דמיונות. הואיל והמדמיינים התלושים מאיינים זה את זה, אפשר לכתוב את ראשי התיבות האחרונים להיום: חזל"ש.

"בסוף מערב" – מה באמת הסיפור של מיליי וארגנטינה? (או לפחות חלק חשוב ונעלם מהעין הישראלית שטוחת המבט) - וגם: אינפלציה זה יופי

 נצחונו של חאבייר מיליי בבחירות בארגנטינה היכה בתדהמה לא 'רק' רבים מאזרחי ארגנטינה, כולל אלו שתמכו בו מהרגע שהופיע ברשימת המועמדים, אלא כמובן רבים בעולם כולו. בראייה לאחור קל לשבץ את מיליי ברצף של תופעות פוליטיות דומות, המוגדרות לא פעם בכותרת הסתמית 'פופוליזם'. בולטים בין אלו שנוח להשוות את מיליי אליהם, הם כמובן ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ. הסיפור הארגנטיני אבל, עוד לפני שמשמש כמקור השראה, ראוי למעט יותר רצינות.

א. מה זה בכלל פופוליזם

לא זה המקום לעמוד לעומקה על ההיסטוריה המרתקת של התנועה הפופוליסטית, בלעדיה בלתי אפשרי לעיין בשאלה החשובה באמת – כיצד הפך המושג 'פופוליזם' למשל ושנינה, כשלמעשה מדובר בתנועה פוליטית צודקת בביקורתה ומתונה בתביעותיה, תנועה שקמה ברבע האחרון של המאה ה-19 על ידי חקלאים מהפריפריה בארה"ב, שהתקוממו בין השאר כנגד מדיניות הנשך של 'הברונים השודדים', שדיברו רוממות בשבח 'השוק החופשי' תוך שהם אונסים את הממשל לתת בידיהם נכסי ציבור חינם אין כסף. התנועה הפופוליסטית נוסדה בעיצומה של ההגירה העצומה לאמריקה ששינתה לעד את היחסים בין העיר לכפר בארצו של ג'פרסון, נביא הדמוקרטיה האגררית, והציגה רשימת תביעות מתונות למדי, שרובן אומצו תוך זמן קצר על ידי שתי המפלגות הגדולות. העובדה ששמה הפך כאמור למשל ולשנינה, מלמד לא עליה אלא על רמת השטחיות, הסנסציה והרדידות של השיח בימינו, שהופך את הדמוקרטיה לקריקטורה.

חשוב מכך: הנטייה האנושית המובנת כשלעצמה, להכניס תופעות דומות (אך לא זהות, כי זו טיבה של האנושות) תחת כותרת נוחה אחת ("פופוליזם"), באה על חשבון הבנה עניינית של כל מקרה לגופו. התוצאה היא לכל היותר תחושה טובה של הבנה, בבחינת 'יש הגיון בשיגעון': בבריטניה, בארה"ב, בארגנטינה (ויהיו שיגידו גם בארץ הקודש), מצליחים פוליטיקאי 'פייק' למיניהם לכבוש את השלטון על יסוד מה שביידיש העסיסית של פעם כינו בשתי מלים "עויילם-גויילם" (כלומר 'הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם').  אבל מחירה של הבנה שטחית זו גבוה, ואין צורך לשלם אותו, אלא אם המטרה היא להמשיך ולעשות כל מאמץ על מנת לא להבין מה קורה שם בעולם הרחב. מטרת מאמר זה היא לנסות ולשבץ את תופעת מיליי לא ביחס ל'תופעה עולמית' כביכול, אלא ביחס להיסטוריה הספציפית של ארגנטינה.

 ב. בשבח מיליי (אבל עד גבול מסוים, נכון לעכשיו)

מיליי זוכה בדעת הקהל הישראלית לכמה נקודות זכות חשובות: ראשית, הוא לא 'רק' אוהד ישראל, עניין לחלוטין לא מובן מאליו בפוליטיקה הארגנטינית (עם כי פחות נדיר מכפי שמקובל לחשוב – כבר הנשיא חואן דומינגו פרון, בניגוד לדימויו כ"דיקטטור" וכיו"ב התנהל באופן חיובי כלפי ישראל). מיליי הוא מהמנהיגים היחידים בעולם האומר את האמת הצרופה לגבי מהותה של המלחמה שמנהלת ישראל מיום הקמתה, וביתר שאת ב-14 החודשים האחרונים. זאת ועוד – חיבתו ליהדות והקפדתו להציג חיבה זו חדשות לבקרים, נראית כאילו היא פרי חלום ולא מציאות. ולא מדובר 'רק' בהטמנת פתקים בכותל, אלא בשימוש תדיר ברעיונות יהודיים קלאסיים כדי לטעון טיעונים פוליטיים מקומיים וגלובליים.

אבל חשוב מכך: מיליי משמש כמופת לבעלי תפיסה כלכלית 'ימנית' בכלל וליברטריאנית בפרט. עבורם מיליי הוא לא האיש עם הכיפה והחברים המזוקנים של חב"ד, אלא האיש עם המסור, האיש שהבטיח לקצץ בנטיעות המדינה הארגנטינית המסואבת והמושחתת, מדינת הקליינטליזם שמאפשרת את קיומם הפיזי של 40% מהארגנטינים באמצעות שוחד-למעשה במשך שנים. מיליי הבטיח וקיים. ומילא קיצץ בנטיעות, חיסל משרדים מיותרים או לכאורה-מיותרים. כי החשוב באמת על פי מעריציו בישראל (ואולי, ומן הסתם, במקומות אחרים), הוא בהצלחת מדיניותו על פי נתוני מאקרו שאי אפשר להתווכח עמם, בראשם אינפלציה חד ספרתית.

 ג. בשבח האינפלציה (אבל עד גבול מסוים)

המושג 'אינפלציה' (כשהוא מודגש בדרמטיות), משמש כשוט חובלים תודעתי ופוליטי במקומותינו ובמקומות אחרים. בדומה לנוהג של הכנסיה הקתולית באיטליה של ימי הביניים לצוות על קהילת יהודי רומא לשלוח יהודי תורן שיעמוד סמוך לכנסייה כך שההורים הנוצרים יוכלו להצביע על המסכן ולהזהיר את ילדיהם מהצפוי למי שמתנהג שלא כראוי, כך נוהגים במקומותינו – עיתונאים, אקדמאים ומעל לכולם האפיפיורים של הכלכלה הישראלית: פקידי האוצר – להזהיר את הציבור הישראלי מפני "האינפלציה", תוך שהם יודעים (או מקווים) שהציבור הישראלי זוכר את ימי האימה של ההיפר-אינפלציה של 1984. "זיכרו ילדים" – כך ידגישו המצנאטים של התודעה הכלכלית בישראל – "אינפלציה זה רע".

ומכאן למיליי הדרך קצרה ונלהבת: מה האיש עם המסור הדביר אינפלציה תלת ספרתית והפך אותה תוך שנה לחד ספרתית? כך עלינו לנהוג. כי אחרת, לא עלינו חמסה חמסה, תהיה כאן אינפלציה ואז חלילה נהפוך לרפובליקת ויימאר (הדוגמא האולטימטיבית למוראות ההיפר-אינפלציה).

ככה אבל רק בונים חומת הפרדה בין סיסמאות מפחידות לבין אמת היסטורית. הדרך אליה עוברת דרך שני עניינים חשובים, שכל אחד יכול להבחין בהם, כל עוד הוא מקפיד שלא להבהל מסיסמאות מפחידות ובמקום כך הוא מתבונן על הדברים כפי שהם:

האחד – יש הבדל תהומי בין היפר-אינפלציה לאינפלציה, ואין שום הכרח שאינפלציה תהפוך להיפר-אינפלציה. בפועל בכל הכלכלות המתועשות, היציבות והמשגשגות, מהולנד ועד אוסטרליה, מתקיימת אינפלציה מתונה, מהסיבה הפשוטה שאחד מסימני הכלכלה המשגשגת היא גידולה הכמותי הבא לידי ביטוי נמדד במושג האינפלציה. במלים אחרות, אינפלציה של כמה אחוזים היא ברכה לכלכלה, לכל כלכלה, בוודאי לכלכלה מתועשת ומודרנית. כן, אינפלציה זה יופי.

השני – מדד האינפלציה הוא רק אחד מכמה מדדים אחרים, וכל המדדים תפקידם אחד ואחד בלבד: לאפשר לכלכלנים ולמקבלי החלטות וגם לציבור הרחב, לענות ביתר דיוק על השאלה החשובה באמת, והיא מה מצבה של הכלכלה כתחום עיסוק אנושי שמטרתו לספק לבני האדם צרכים באופן יעיל והגון גם יחד. במלים אחרות, כלכלה ניתנת למדידה גם על ידי אינפלציה, אבל לא אינפלציה ולא שום מדד אחר הם הם הכלכלה. הם מדדים ומדדים בלבד.

ובכן, באיזה אופן אינפלציה זה יופי? מספיק להקשיב למלה הזו מבלי להוסיף לה את כל הג'ז שנהוג להוסיף לה מהסיבות הנזכרות וביחס לארועים הדרמטיים המפורסמים יותר ופחות (גרמניה 1923, ישראל 1984, ארגנטינה אינספור פעמים, ועוד). אינפלציה זה ניפוח, כלומר גידול, כלומר צמיחה. מדינה כמו ישראל בה הריבוי הטבעי הוא בערך 2% וניתן לומר על אזרחיה שהם כולם היו רוצים להנות מהחיים, כלומר לצרוך יותר, בסדר גודל של לכל הפחות 1% בשנה, הרי שכל יעד אינפלציה של פחות מ-3% משמעותו מדיניות של דיכוי חברתי  (באמצעות הכלכלה). לא זה המקום להכנס לשורת הגורמים המשפיעים על האינפלציה, כמו גם לא לויכוח על השאלה כיצד מודדים אינפלציה ואילו מניפולציות ניתן לעשות באמצעות נתוני האינפלציה. כל מה שיש להבין כרגע הוא שהיפר-אינפלציה לא רק שהיא איננה המשך לאינפלציה אלא היא היפוכה הגמור.

 ד. המבחן האמיתי של מיליי – לא מדדי הכלכלה אלא הכלכלה עצמה

מכל האמור עד כאן עולה כי מבחנו של מיליי שונה בתכלית השינוי ממבחנה של הכלכלה הישראלית, האמריקנית, ההודית ועוד. מבחנו הוא מבחן מקומי, ארגנטיני, שאוהדי המדינה החביבה הזו, מקומיים וחיצוניים גם יחד, חייבים פעם אחת ולתמיד לעמוד על טיבו. תקציר מנהלים: אין שום דמיון בין הכלכלה בארגנטינה לכלכלה בישראל. אם יש סיבה טובה להודות למיליי על פועלו בשנה הראשונה לתיפקודו כנשיא, הרי שהיא קשורה לתמיכתו הנלהבת והמנומקת נכון מבחינה מוסרית בישראל. לישראל אין מה ללמוד ממנו בתחום הכלכלי כי מדובר בסיפור אחר לגמרי.

מבחנו של מיליי הוא מבחנה של ארגנטינה מהיום בו עמדו מנסחי החוקה הראשונה שלה על דעתם (1853): כיצד לממש את הפוטנציאל האדיר שיש לארץ הזו, המשתרעת על פני 2.8 מיליון קמ"ר, 'רק' פי 140 מישראל.

ההבדל בין ישראל לארגנטינה הוא לא 'רק' בשטח, אלא במה שיש (או אין, במקרה של ישראל) בשטח הזה: כל סוגי המחצבים, כל סוגי הקרקע התומכים בכל סוג של חקלאות, כמות אינסופית של מים, ומעל לכל – כי מה לעשות ומשאבים כלכליים אינם הופכים למציאות כלכלית ללא הגורם הזה – מיליוני אזרחים שכבר מהרבע האחרון של המאה ה19 עשו את הדרך לפינה הרחוקה הזו של העולם (אבל רחוקה פחות מאוסטרליה), כשבליבם ובפיהם יעד אחד: 'לעשות אמריקה', כלומר להתפרנס בכבוד (ולשלוח משהו גם למשפחות בסיציליה, בגנואה, בחבל הבאסקים ובעוד מקומות ביבשת הישנה).

לא רק חוקת ארגנטינה דמתה ב-1853 לזו של האחות הגדולה בצפון, אלא גם הפוטנציאל הכלכלי. ההיסטוריה במקרה הזה היתה וממשיכה להיות אקטואליה – מדוע לא הצליחה ארגנטינה במקום בו הצליחה ארה"ב, שעם כל ההסתייגויות הנדרשות, בוודאי בדור האחרון בו התמסרו יותר מדי אמריקנים למולך הגלובליזציה והפקירו את התעשייה שלהם לאויביהם הגדולים ביותר במרכז אסיה, אין ויכוח שהפוטנציאל הכלכלי שלה מומש ועוד איך.

ומנקודת המבט הזו עומד ההישג הנערץ של מיליי – הדברת האינפלציה – באור חיוור למדי, שלא לומר בחושך מוחלט. כי את המהלך שלו אפשר להמשיל להצלחת הטיפול בחולה הסובל מלחץ דם לא סדיר, פעם גבוה מדי ופעם נמוך מדי, והרופא חסר האונים מנסה ומיישם טיפול רדיקלי: הוא ממית את החולה והנה הפלא ופלא כבר אין בעיות של לחץ דם. 

ה. מיליי בהקשרה של ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ארגנטינה

הצלחתו של מיליי להדביר את האינפלציה התבצעה על ידי אי-מימוש-נמרץ עוד יותר של הפוטנציאל הכלכלי של ארגנטינה. קודמיו – ומדובר על רוב הנשיאים ורוב שרי הכלכלה (המקבילה שלנו לשר הבטחון) ב-70 השנים האחרונות – גם הם לא עשו מספיק על מנת לממש את הפוטנציאל. מדוע? כי הם המשיכו ברובם את הגישה הנוחה שפותחה בסוף המאה ה-19, על יסוד פרשנות אורווליאנית לעקרון 'חלוקת העבודה' של אדם סמית, לפיה לכל מדינה תפקיד כלכלי מוגדר, בדיוק כפי שלכל פועל בתהליך ייצור הסיכות יש תפקיד כלכלי מוגדר.

משל הסיכות שימש כזכור את הכלכלן-הפוליטי הסקוטי המהולל איש המאה ה-18, כדי להשיב על שאלת מקור 'עושר העמים' ככותרת המוכרת של ספרו, שאלו שמתיימרים להציג עצמם בימינו כיורשיו, מקפידים כמובן להסתיר מהציבור את עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות דה-פקטו, ללמדנו שפייק-ניוז ופייק-היסטוריה ופייק-מורשת חיים בצוותא באושר ובלי יושר.

התיאורטיקנים בסוף המאה ה-19, כולל אלו שישבו בארגנטינה, הסיקו מעקרון זה את המסקנה לפיה תפקידה הכלכלי של ארגנטינה הוא לספק לעולם המתועש חומרי גלם חקלאיים בעיקר (ובימינו גם נפט, ולאחרונה ליתיום), ותמורת התוצרת הזו היא תוכל לספק את צרכיה התעשייתיים. 'אפילו' הסוציאליסטים שהחלו לפעול בארגנטינה ב-1896 הסכימו עם עקרון חלוקת העבודה העולמי, וכל תביעתם היתה שאת העושר הזורם תמורת החיטה יש לחלק באופן שוויוני יותר. חואן באוטיסטה חוסטו, מייסד המפלגה, שלמרבה האירוניה פירוש שמו הוא 'צודק', הסביר כי אפילו שקים לחיטה אין סיבה לייצר בארגנטינה, כי הטבע חנן את גרגר החיטה בכיסוי הטבעי שלו (קליפתו) ומכאן שכל תפקידה של הכלכלה בארגנטינה הוא למכור לאנגלים חיטה ולקנות מהם את תוצרתם התעשייתית, כי זה מה שהאנגלים יודעים לעשות.

על פי גישה מופלאה זו היינו אמורים לראות את מתיישבי ניו-אינגלנד ממשיכים לשלוח לאנגליה קורות עץ וקונים ממנה מסמרים. מי שהציל את ארגנטינה מגישה מעוותת זו היו אנשי מרכז ליברלים-פרגמטיסטים, שהתנהלו במידה רבה באופן 'פופוליסטי' לא עלינו, ועל ידי שיצרו קואליציה של פועלים-מהגרים שכבר התיישבו בערים הגדולות, הצליחו לשנות את המגמה ולהעלות את ארגנטינה על פסים של פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות, מבלי שהדבר בא חלילה על חשבון המשך מימוש יתרונה של ארגנטינה בתחום החקלאי, אך מבלי שיתרון זה בא בהכרח על חשבון פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות המבוססות על היתרונות החקלאות בארגנטינה.

ב-1930 נבלם התהליך בהפיכה הצבאית הראשונה (ולא האחרונה) ומאז מתנהלת הכלכלה בארגנטינה על פי עקרון המטוטלת: פיתוח מקומי לטובת רוב האזרחים מול מכירת נכסי ארגנטינה לכל המרבה במחיר (כולל מחיר האשראי), על חשבון רוב הציבור. התוצאה היא עשרות שנים של כלכלה ארגנטינית שבפועל איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלה.

 ו. בחזרה לעתיד – קוו ואדיס מיליי, קוו ואדיס ארגנטינה

מיליי לא המציא את מדיניות אי-מימוש-הפוטנציאל, אבל בשונה מקודמיו שניסו לשמור על הקיים, מיליי, נכון לעכשיו, מגדיל, כלומר מקטין לעשות. מה שאצל קודמיו התארגן בצורה מעוותת ללא ספק (אחרת אין להסביר את עובדת נצחונו של מיליי בבחירות, שכן הוא ייצג את המיאוס ממצב דברים שנמשך עשרות שנים), הופך אצלו – נכון לעכשיו – למדיניות חיסול כללית. החולה עומד למות, אבל קרוביו הרחוקים בישראל מרוצים מזה שלחץ הדם שלו יציב.

אין לדעת כיצד תסתיים הקדנציה הראשונה (ואולי האחרונה) של מיליי. לצד ההתקוטטות הפוליטית מול קונגרס 'לעומתי', ועל רקע משבר חמור באיוש השופטים בבית המשפט העליון (למען הספק: מדובר בארגנטינה), וכשרוב אזרחי המדינה יורדים אל מתחת לקו העוני, השאלה ההיסטורית הגדולה נותרת בעינה: כיצד מממשים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של מדינה.

גם הארגנטינים ברובם תוהים לאן כל זה הולך, גם אם חלקם מרוצים מחיסול שיטת הקליינטליזם המושחתת. על פי פרשנות אחת, אפשרות סבירה היא שהפירוק הכללי הזה יביא להתפרקותה של הפדרציה, שכן יש לפחות שלוש פרובינציות מתוך ה-23 שפוטנציאל הכלכלה שלהן סביר יותר. פרשנות אחרת אומרת שהמהלכים של מיליי יביאו סוף סוף את ארגנטינה למקומה 'הטבעי' כעוד אחת ממדינות יבשת אדירת פוטנציאל, בה מתקיימות בפועל, בניגוד מוחלט להבטחות הפוטנציאל, חברות חולות מבחינה אזרחית, בהן 5% של הציבור נהנה מרמת חיים הוליוודית, ואילו היתר מתפרנסים מספיק רק כדי להחזיק את הראש מעל למים: ללא אופק אישי ומשפחתי. ככה זה כבר שנים בפרו, בבוליביה, באקוודור, בהונדורס, במקסיקו, בגוואטמלה. ארגנטינה התכוונה להיות אחרת. המהגרים שהגיעו אליה בהמוניהם רצו 'לעשות אמריקה'. מיליי, כך עושה רושם, מוביל אותם לדרום-אמריקה. 

"השגעון הדרוזי של אלון" - מאמר מלומד בן עשר כמעט ובו דיון ועיון היסטורי (פרי עטי) בנושא האקטואלי פתאום כלומר "פתאום" (כי מוטת כנפי השיח הציבורי בישראל הוא בערך גלי צה"ל בגימטריא בחזקת מינוס ערוץ 12)

 

ואין צורך לומר כי מוטת כנפי השיח היא קודם כל פונקציה של רוחב עומק והיקף ההבנה של האקדמיה, ובמקרה של אלון הרי מדובר על ההפך הגמור: לא רוחב, לא עומק ולא היקף הבנה, עד כדי כך שהאוחזים בעליבות התודעתית והעיונית הזו בכל הנוגע לאלון ולמורשתו, לא "רק" זכו בפרס ישראל, אלא זכו לגדל ממשיכי אובדן-דרך שבחלקם משמשים כבעלי טורים בנפוצים בעיתונינו.

והנה עכשיו, כלומר מאז אוקטובר 2023, מהלומות המציאות כה חזקות, שאפילו הנביבות הרדודה של האקדמיה לא מצליחה לעמוד בפניה, וכל מי שרוצה סוף סוף להתמודד עם המציאות על שורשיה ההיסטוריים, מרגיש חופשי לעשות זאת, ובלבד שהוא מעז לשלב את השכל בהילוך ראשון.

שמח וגאה להיות בין הבודדים שבכל הנוגע למורשת אלון - עליה חל העקרון אמור לי מה אתה אומר עליה ואומר לך מה אתה שווה כחוקר, כהיסטוריון וכחתן (או כלת) פרס ישראל - ידעתי להביט על המציאות עוד לפני שהיא הכתה בנו מכה כמעט אנושה.

והרי אילו היו מממשים בישובי הדרום קמצוץ מהדברים שכתב אלון ב'מסך של חול' ב-1959 אודות חשיבותה של ההגנה המרחבית ועל תפקידו של כל ישוב ושל כל מתיישב בהגנה על עצמו ועל ישובו ומכאן על אזורו ועל מדינתו, ככל הנראה לא היינו ממשיכים למנות כך וכך ימים לאסון החטופים הנמקים היכן שהם נמקים.

ובחזרה לכותרת הרשומה הזו: רעיון המדינה הדרוזית וחשיבותה כשלעצמה וכחלק מיישום תפיסת עולם מתקדמת באמת (שערכה עומד ביחס הפוך ל'קידמה' של שלום-עכשיו, הנכדה עקומת המוח של 'חרב היונה' והבלים דומים אחרים מבית החרושת של הפסיבדו-היסטוריוגרפיה ששלטה כאן ללא מיצרים עד לא מזמן), הנה הדברים, עמ' 89-107

מכתב לעמית ימני 'מידתי' - השם שמור במערכת, את טיעוניו עליהם השבתי ניתן לחלץ לאחור. ואם לא, אז לא נורא. ואם ממש סקרנים, אני תמיד כאן udimanor@gmail.com

 המחשבה שכלכלת ישראל חייבת להשתלב בכלכלה העולמית עמדה לנגד עיניהם של כלכלני מפאי עוד לפני הקמת המדינה, קל וחומר אחריה. כבר בשנות ה50 אשכול כשר אוצר החל להתניע את התהליך ההכרחי לפי תפיסה זו - השתלבות כזו או אחרת בשוק האירופי. זה היסוד לשינויים הכלכליים הדרמטיים שהוביל אשכול כראש ממשלה מ1963 ואילך, במרכזו הארוע המוכר בשם 'המיתון היזום' (המשמש להיסטוריונים מטעם, מוכי אג'נדה, כדי לטעון טענות הפוכות משל אנשי 'מידה' וכיו"ב ובכך הוא פוסל עצמו במומם ולהפך). 

את מה שהחל אשכול בשנות ה50 השלים ב1975 שר החוץ אלון, שעד 1969 אחז בתפקידים בעלי היבט כלכלי מובהק (שר עבודה ושר קליטה): כניסת ישראל לשוק המשותף למרות התנגדויות על בסיס מדיני. 1985 סימנה את הרס המשק היצרני בארץ, שאמנם התאושש, וההצלה הכלכלית הגדולה של ישראל היא העלייה הרוסית הגדולה בתחילת שנות ה90. 

אין צורך לומר מה תרמו אנשי 8200 למנוע הצמיחה הישראלי הידוע, הייטק, שנוח להציג אותו כמופת לכלכלת שוק ליברטריאנית כשלמעשה ההפך הגמור הוא המציאות: ללא מעורבות ציבורית למיניה, 8200, אקדמיה, קליטת עלייה, תעשיות בטחוניות, פיתוח תשתיות על אפו וחמתו של האוצר שאין לו ברירה אלא להתמודד עם המציאות הממשית המרוחקת שנות אור מאידיאולוגיית הסרק הליברטריאנית שלו ("כוחות השוק" בלה בלה), הכלכלה הישראלית לא היתה זוכה להצלחות שלה. 

וכמובן כל זה לא סותר את חשיבות תרומתן של תכונות חיוניות, כמו החוצפה הישראלית, את החשיבה מחוץ לקופסה, את האופטימיות הנהנתנית וכיו"ב תכונות שיהודי יכול להיות גאה בהן, ואנטישמי לראות בהן את יסוד היסודות של השחיתות היהודית שמביאה אותו להיות אנטישמי. 

אבל כך או כך מדובר בתכונות יהודיות שקדמו 'אפילו' לציונות, וששיחקו תפקיד מרכזי בהקמת הפלמח, צהל וכמובן מחתרות זוטרות וקיקיוניות יחסית, עם כל הכבוד, שגם בהן התקיימה היצירתיות שבלעדיה אי אפשר להסביר את ההצלחה הישראלית היחסית. אבל יצירתיות בלי תשתיות ציבוריות היא לא היתה מגיעה לשום מקום. 

כי גם בארגנטינה שאני מכיר היטב יש תכונות 'יהודיות' כאלו מלא החופן, כולל יצירתיות, אבל זו מדינה שכבר 40 שנה או יותר עסוקים הפרנסים בלהרוס את תשתיותיה הציבוריות בלעדיהן כאמור אין לשום כלכלה שום סיכוי לפרוח. את זה מבין 'אפילו' טראמפ, שעל הנייר הוא ימינה אפילו ממסיבת התה. 

ביטוי מהופך לכל מה שאני אומר הוא ההפקרה השערורייתית של הריבונות הישראלית בפועל על שטחי המדינה בימי שלוט 'המחנה הלאומי', תחי האירוניה, שבתחום הזה מפקיר את ניהול שטחי המדינה לפקידי האוצר, שמנהלים בפועל מדיניות אנטי-ציונית הרסנית פרועה ומזיקה יותר מזו של הנוחבה. 

במדינת ישראל של פקידי האוצר ובגיבוי 'המחנה הלאומי', לערבי קל בערך פי 100 (נומינלית, לא כשגרת לשון, נומינלית) לבנות בית בגליל או בנגב מאשר ליהודי. וזה בשם 'הכלכלה הנכונה' של 'כוחות השוק' בלה בלה. 

אותה גישה שערורייתית מכל בחינה שהיא, בוודאי מנקודת המבט של 'המחנה הלאומי', הובילה את ישראל להזנחת המוכנות לרעידות אדמה, שוב, באמצעות הטימטום הליברטריאני הידוע בציבור בשמו האורווליאני 'תמא 38' (כי זו תכנית מתאר אנטי-ארצית, ולא ארצית, כי משמעותה היחידה מבחינה מעשית זה עידוד בפועל של מדינת ישראל של 'כוחות השוק' בלה בלה, את קבלני מרכז הארץ, תל אביב ובנותיה, מקומות שמראש לא רגישים במיוחד לרעידת האדמה שתבוא ועוד איך תבוא כי זה מה שמלמדת ההיסטוריה הגיאולוגית באזור, להתעשר עוד יותר, תוך שהישובים בבקעה - טבריה ובית שאן למשל, כמה משעשע, מעוז מצביעי ליכוד ויתר מרכיבי 'המחנה הלאומי' - מוזנחים, שוב, בשם 'הכלכלה הנכונה' של 'מידה' ענד קומפני). 

מה שהאוצר מרשה לעצמו לעשות בתחומים זניחים כמו ריבונות ישראלית ממשית בנגב ובגליל, ריבונות קודם כל בשמירת החוק והסדר (כלומר הפקרת החוק והבטחת אי-הסדר), אבל בתחום החשוב פי כמה של התיישבות יהודית בפריפריה, ומה שהוא יכול להרשות לעצמו לעשות ביחס למוכנות (כלומר אי המוכנות) לרעידות אדמה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות בתחום המים, וראה זה פלא, ישראל פתרה באופן ציבורי, לא על ידי מיליארדרים פילנטרופיים א-לה-מאסק, אלא באופן ציבורי, את בעיית המים שלה. 

משהו דומה נאלץ האוצר לעשות גם בתחום התחבורה הציבורית ורשת הכבישים, אחרת יקח אפילו לפקיד אוצר שלוש שעות להגיע מביתו במודיעין למשרד שלו בגבעת ר"ם. 

והנה את כל הנסים והנפלאות הללו עשו מפאי כנגד כל הסיכויים, תוך קליטת מליוני עולים, תוך הבטחת שלומם של אזרחי ישראל בנסיבות מדיניות בלתי אפשריות, כש"אפילו" ארה"ב מנהלת מדיניות עויינת כנגד ישראל לפחות עד 1965. 

זו בערך ההיסטוריה, אפשר כמובן להתעלם ממנה, אפשר כמובן לעוות אותה, זה מה שעושים כמעט כל יצרני הדעות והרעיונות של המחנה שלך, וחבל, כי להזנחת האמת יש מחירים. 

כל מה שצריך זה להתבונן לצד השני, למה שפעם היה שמאל, תנועה שיצאה לדרכה במאה ה19 מתוך מאמץ לחשוף את האמת מתוך ידיעה שיריביהם הליברלים מסתירים אותה מפני הציבור, והנה מאמצע המאה ה20 והיום ביתר שאת, האמת ממנה והלאה, ושקריה-אמנותה.

תבהלת הדיקקטורה חצתה את האוקיינוס

 עד לדרום אמריקה הרחוקה הגיעה בשורת "הדיקטטורה" שמכין לנו – על פי גרסת הרלב"יסטים – ראש הממשלה נתניהו. עד כדי כך התבהלה עמוקה, שבשורת האיוב הזו הגיע לתיבת הדוא"ל שלי בצירוף צילום מסך של מאמר בטמקא, המודיע על כוונתו של ראש הממשלה לדאוג לחוק על פי ייקבע חלילה שתקום ועדת חקירה 'פוליטית', שהוא כמובן יקבע – כמו במערכון המפורסם של הגשש – מי ישב ביציע, מי ישחק בכל קבוצה, מי יהיה השופט וכמובן מה יהיה מקצועה של אמו. באחת – צעד נוסף של נתניהו אל עבר ה"דיקטטורה" שהוא כה חפץ בה.

ורגע לפני שייפול המסך על מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית, זו שלפחות מאז 2016 יש המצליחים לזהות בה את התהליכים שהביאונו עד הלום, ביקשה ממני בעלת המייל הנזכר, לשמוע את דעתי, האמנם, האמנם הגיע היום והנה הנה ממש מול עינינו נתניהו מצליח סוף סוף לעשות את מה שזיהו מזהי התהליכים ולייסד כאן דמוקרטיה.

מודה ומתוודה. אני שייך לאלו שמוכנים לראות את כל 90 הדקות – ואפילו את ההארכה – של כל משחק כדורגל בטורנירים חשובים (אירו, מונדיאל). חברים טובים שלי מסתפקים בלשאול אחרי חודש 'מי לקחה את האליפות'. אבל אני מהצד השני שייך לאלו שמיישמים את גישת 'מי ניצח' בכל הנוגע לפוליטיקה הקטנה, שכל כולה ספינים, כותרות, קליקבייטס וכל כיו"ב. במלים אחרות, על הצעת החוק המדוברת למדתי מאותה שאילתא שהגיעה אלי לא לפני שחצתה את אוקיינוס אחד ועוד ים תיכון.

ניגשתי לראות האם 'כצעקתה', וכמובן להכין את בגדי הדיקטטורה הנחוצים, שהרי אני ושכמותי ('פרצוך מערך' על פי תאורו הקולע של עמוס פה ושם בארץ ישראל עוז), מועמדים לשבת במחנות הריכוז, בין אם זיהינו או לא זיהינו תהליכים. ובכן, ממצאי גילו שלמרבה צערם של מזהי התהליכים, נתניהו – לפחות על פי הדיווחים על הצעת החוק המדוברת – זוחל לאחור במעלה הדיקטטורה, כי החוק שכתוב בעיתון שהוא מציע כדי לחסום חקירה של מחדלי ה-7 באוקטובר, הוא כל דבר חוץ מדיקטטורה, והקללה הכי נמרצת שניתן להפנות כנגדו, הוא שמדובר בעוד מהלך פוליטי.

פוליטיקה?? שפוליטיקאים יעסקו בפוליטיקה??? איפה נשמע כדבר הזה? ובכן, ההיסטוריה הפוליטית מלאה בדוגמאות אינספור לעיסוק של פוליטיקאים בפוליטיקה. יש המבחינים אפילו בזיקה שבין המלה 'פוליטיקאי' למלה 'פוליטיקה'. לכו תבינו.

לפוליטיקה שני מובנים לפחות, או לפחות שניים שהם מנוגדים מספיק כדי להבחין ביניהם: האחד משמש לכינוי של סוג הפעולה שמבצעים בני אדם על מנת לעצב את מציאות חייהם. במקרה שלנו, הפוליטיקה של טהראן חמאס ושות' הוא לפעול על מנת מזרח תיכון נטול יהודים. לעומת זאת הפוליטיקה של כל המנהיגים הציונים היתה לפעול על מנת שיהודים ישבו בארצם במתכונת הקרובה ביותר האפשרית לציווי 'להיות עם חופשי בארצנו'.

על פי המובן השני, פוליטיקה היא כינוי לסך כל הפעולות שעושים פוליטיקאים על מנת להשיג את מטרת העל של כל פוליטיקאי, והוא לדאוג לכסאו, לאינטרס האישי שלו, יעד שעבורו הוא מוכן לשקר, לעשות מניפולציות, ואפילו להציע הצעות חוק מהסוג הנזכר.

במציאות שני המובנים מתערבבים זה בזה, אבל קשה להבחין מה בא בגבולות מה, ובמקרה של רלביסט"ים, עבורם לא יעלה על הדעת שנתניהו פועל פעולה פוליטית כלשהיא מהסוג הראשון, שהרי כל פעולותיו נועדו כידוע "להנציח את שלטונו" ויהי מה, והדברים ידועים.

או שלא. עבורי, כהיסטוריון המתעניין בעיקר בפוליטיקה של העם היהודי בעת החדשה בכלל, ובפוליטיקה הציונית (וממנה בפוליטיקה הישראלית) בפרט, הדברים רחוקים מלהיות כה פשוטים. במלים אחרות, אני מאד מתקשה לזהות תהליכים. לכל היותר אני מצליח להביט על העבר ולקבל ממנו השראה לטובת מאמצי להבין איך הגענו עד הלום.

וממש לגופו של עניין, לפני 51 שנה בדיוק, החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה לבדיקת המחדל של 'יום כיפור'. היא מנתה את השופט אגרנט לעמוד בראשה ומאז היא מוכרת הועדה הזו בשמו, 'ועדת אגרנט'. לפני 51 שנה רוב הציבור עדיין נתן אמון רב למערכת המשפט, ולכן רוב הציבור, לא אז ואפילו לא אחרי 51 שנה, לא שם לב לדבר החשוב באמת בכל הנוגע לועדת אגרנט: גבולות גזרת החקירה שלה.

כי השאלה היא לא האם חברי ועדת חקירה בדמוקרטיה יציבה ואיתנה וחיונית כמו הדמוקרטיה הישראלית (עם כל הכבוד לתהליכים המזוהים על ידי מזהי התהליכים, זה מצב של הדמוקרטיה הישראלית עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון), יעשו הכל לטובת מיצוי האמת, אלא השאלה היא מה מבקשים מהועדה לחקור.

ועדת אגרנט, מילא  רוב חבריה היו חברים של דיין כפי שעמד על כך יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות', מילא, כי מותר לכל אחד שיהיו לו חברים, הדבר החשוב הוא שהועדה קיבלה הוראה שלא לחקור את הדרג הפוליטי, שבמונחי 1973 משמעות הדבר היתה לא לחקור את משה דיין.

ולכן ועדת אגרנט נתנה תשובות מעולות על רק חלק מהתשובות. כפי שתארה זאת הביוגרפית של אגרנט, הועדה מצאה שבכל הקשור לתיפקודו של שר הבטחון, הרי שהוא פעל בקנה מידה של "שר סביר". לא פחות. כשנשאלה גולדה מאיר על ידי מזכיר הממשלה מדוע היא איננה אומרת את האמת על המימד הפוליטי – לא הצבאי, לא המודיעיני, הפוליטי – של 1973, היא ענתה לו ברטינה אופיינית: 'נו יונגרמן, אתה רוצה עוד פרשה?' (כוונתה היתה כמובן לפרשת לבון שפירקה את מפא"י והכניסה את ישראל לסחרור פוליטי מיותר).

והנה לנו דוגמא נפלאה לעירוב של הפוליטיקה על שני מובניה, ומדובר כאמור בימים בהם רוב הציבור נתן אמון במערכת המשפט.

ובחזרה לעתיד: היום הציבור לא נותן אמון באף גורם ממלכתי כמעט, והדברים ידועים. את חוסר האמון שנתניהו זוכה לו מחלקים נרחבים מהציבור, הוא רכש באי-יושר ידוע. קשה לומר מלה טובה על התנהלותו של נתניהו כגורם שאמור היה ולו לעשות את עצמו פועל כנגד השסע בישראל.

אבל את אותם דברים בדיוק יש לומר על האופוזיציה חסרת האחריות בכלל ועל זו הרלביסט"ית בפרט. וגם כאן הדברים ידועים. ובהנתן המציאות הזו, אין שום הפתעה בעובדה שראש הממשלה, או 'הליכוד' בשמו של ראש הממשלה או בהנחייתו, מניחה הצעת חוק בנושא חקירת ארועי ה-7 באוקטובר, שיש בו ריח לא טוב, ריח של חשדנות ושל אי-ענייניות.

האם יתכן אחרת? בוודאי שכן. האם יש אנשים שבידיהם הכוח לקבל החלטות או להשפיע עליהן שמתכוונים לנהוג אחרת? עושה רושם שלא. אלו החיים. זוהי הפוליטיקה. דיקטטורה זה לא.

וכמובן, והכי חשוב, לגופו של עניין: חשבון הנפש הנחוץ כדי לעמוד לעומקו של מחדל ה-7 באוקטובר, איננו בהישג ידה של אף ועדת חקירה, כזו (של הליכוד) או אחרת (של מזהי התהליכים).

אדרבא, העיסוק בהצעת חוק בנושא, כמו עיסוק בנושא ועדת חקירה בכללותו, הוא עוד צעד של בריחה מהעיקר, ועוד ביטוי לאשלייה לפיה ועדת חקירה משפטית כזו או אחרת היא זו שתכריע בשאלה מה לכל הרוחות קרה לנו. על השאלה הזו חובתו של כל אחד מאיתנו לענות קודם כל לעצמו. ואחרי שכל אחד יענה לעצמו, יבחון אותה עם שותפיו לעשייה האישית, הכלכלית, החברתית, הציבורית – וכמובן הפוליטית.

כפי שניסח זאת נשיא אחד בארה"ב בשעתה הפנימית הקשה ביותר: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה". במקרה שלנו, בהקשר של המלחמה הארורה וסיבותיה העמוקות, לא העקומות, העמוקות, ועדת חקירה היא לכל היותר קריקטורה שלה.