בשבע שנים, 82 חוות, 700 אלף דונם, יהודה ושומרון בדרך חזרה לבעליהן (ואין צורך לומר שוב שיש מקום לכולם, ובלבד ש"כולם" מכבדים את זכות קיומם של "כולם" וזו עדיין בבחינת תקווה משיחית נטולת שורשים במציאות)

 כמעט כתבתי שב-2004 קמה החווה הראשונה בשומרון, על אדמות ייט"ב שננטשו בלחץ הפלישה הבידואית לאזור העוג'ה, שהתאפשרה כחלק מחרפת אוסלו ובהמשך למדיניות (המובנת מאליה כשלעצמה) של הפלסטינים לדחוק את רגלי היהודים מאדמתם (של היהודים).

וזו עובדה, כי אכן ב-2004 קמה החווה 'עינות קדם', שעם הזמן שימשה כמופת לעוד ועוד ועוד אנשים שעם הזמן הקימו עוד ועוד חוות, והיום, כפי שכתוב בכותרת, יש כבר 82.

ומה מתרחש שם? תפיסת אלפי דונמים באמצעות עדרים בעיקר, פעולה שמשמעותה היא קודם כל כשלעצמה (חקלאות חקלאות חקלאות), וגם הכרזת בעלות של יהודים, דבר המביא בידואים פולשים לחפש לעצמם מקום אחר. ובשתי מלים: ריבונות ובטחון.

ובנוסף, החוות מהוות אבן שואבת לצעירים המתנדבים בהן, וכך זוכות החוות לידים עובדות, ואילו המתנדבים - ושוב יש לומר: לבנות ולהיבנות - זוכים בחינוך לחיי עבודה בחקלאות על כל היבטיה (גידול צאן ובקר, סיקול, השבחת אדמה, השקייה, נגרות, מסגרות, מכונאות, ומעל לכל: אחריות). ומדובר באלפי צעירים, חלקם 'חסרי מנוח' שמצאו משמעות וכיוון של חיי יצירה. 

אנשי החוות אפילו הקימו ארגון, הנה הקישור דרכו אפשר ללמוד עוד על החוות הללו וחשוב יותר: לתמוך בהן, ובכך לממש את הקשר בינן לבין אזרחים ישראלים הגאים בזהותם היהודית ויודעים כי ארצם שייכת לעמם (וכאמור יש מקום לכולם, לא 'רק' בגליל - ע"ע מורשת וכפר מנדא או חיפה וחיפה או יפו ותל אביב, ובלבד ש"כולם" מכבדים את זכות הקיום של "כולם", וזו כאמור צפייה משיחית נטולת שורשים במציאות).

אבל למעשה החוות הללו ממשיכות את פתח-תקווה, ואת ראש פינה, ואת תל-חי ואת איילת השחר ולפני זה את סג'רה ואת כפר תבור ואין לי כוונה לפרט עכשיו את כל תולדות ההתיישבות הציונית כי הרעיון ברור.

מתחילתה סבלה הציונות מחוסר אמון ועוינות מבפנים ומבחוץ. מבחוץ - ברור: ערבים וערבים, וגם ערבים ובריטים ואמריקנים וצרפתים וכן הלאה, הדברים ידועים וגם כאן אין צורך לפרט. ומבפנים - פחות ברור ויותר מסובך: קודם כל יהודים שונאי-עצמם, או יהודים אוהבי-עצמם אבל רק את עצמם ולא את יתר האנשים שרואים עצמם יהודים אבל הם, נעבעך, לא עלינו טפו-טפו בעלי עמדות ודעות ואמונות וכובעים וזקנים וציציות וכן הלאה. 

אבל גם ציונים נאמנים חשדו בציונות האם יש לה את הכוחות להתיישב בארץ, ואם כן איך, ואם נצליח כאן האם זה מבטיח שנצליח שם, ואם נצליח עם תפוזים האם בהכרח נצליח עם חיטה, ואם בכל זאת נעשה חקלאות בעל האם נצליח בשלחין, ואם בכל זאת נתגבר על בעיות החקלאות האם נצליח בתעשייה, ומעל לכל, האם נוכל לכל אויבינו מבפנים ומבחוץ, ומעל לכל ממש: 'איך נהיה אנו ללא-אנו' כפי שניסח זאת ברנר בתחילת הדרך.

והנה התשובה - מפתח תקווה ועד אחרונת החוות שקמה לפני זמן קצר: חלוצים פורצי דרך סוללי נתיבים יוצרי מציאות כמעט יש מאין (כי בכל זאת הארץ קיימת: האדמה, הטבע, המים).

"מי היה מאמין" ב-1878 ואפילו ב-1900 שפתח תקווה תהפוך לעיר ואם? מעטים. והנה אנו כאן.

ואת 'הנס' הזה (שכל כולו מעשים של יום יום, ממש 'עוד דונם ועוד עז') ממשיכים לקיים היום מאות צעירים חרוצים, חלוצים, וחלוצות חרוצות, הן והם וילדיהם וילדיהן, ובשבע השנים האחרונות גדל המפעל ל-82, והחוות מחזיקות בכ-700 אלף דונם של יהודה ושומרון, שהם כ-12% מהשטח כולו, וזוהי ריבונות, וזוהי עצמאות, וזוהי חקלאות, וזהו בטחון, וזוהי ציונות.

זכיתי אתמול לבקר בארבע חוות כאלו, ולחושך עליבות ההתקוטטות המכוערת בין ביביסטים לרלביסטים, דיפסטייטיסטים לקפלניסטים, שורפי-אסמיסטים ומזהי-תהליכיסטים, האור שחוויתי היה אדיר.

וכן, לחרדי 'המדינה הדו-לאומית', ולאלו שמשוכנעים ששלום פירושו נסיגת יהודים לרצועת גדרה-חדרה, ולאלו שמניחים כמובן מאליו שההתנחלויות הן מכשול לשלום, הנה זה שוב, הגם שזה כבר כתוב בכותרת:

* התיישבות יוצרת איננה מכשול לשלום. מי שרואה באנשים יוצרים מכשול לשלום הוא הוא מכשול לשלום, או שהוא לא מבין שלום מה הוא.

* ביהודה ושומרון יש מקום לכולם. לערבים יש לפחות 600 אלף דונם קרקע מופשרת לבנייה. כל מה שעליהם לעשות הוא לעשות לביתם, לקהילתם, לרווחתם. אכן, יש לא מעט ערבים המעדיפים לרצוח יהודים כי המעשה הזה גם מביא להם יותר כבוד בשכונה וגם מהווה פרנסה יוצאת מהכלל. הדברים ידועים ואין טעם להכחישם.

* מה בדבר מענה מדיני לשאיפת הערבים להגדרה עצמית במקומות מושבם? לא בבית ספרנו יהודה, לא בארצנו השומרון, כי ירדן היא המשך של ארץ ישראל, גם לפי ההיסטוריה וגם לפי המשפט הבינלאומי: ארץ ישראל היא משתי גדות הירדן, ומהליטאני ועד מפרץ אילת, ומהמדבר העיראקי עד לאל-עריש. כן, אין שום קשר בין סיני לבין אפריקה, ולכן אין סיבה שבעתיד סיני - בוודאי לא כולה - תמשיך להיות חלק ממצרים (כמחווה של רצון טוב ניתן להכיר בחשיבות רצועה ברוחב של שלושה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ).

* בכל זאת 'מענה' לאתגר המדיני? - בארץ הזו שני עמים, או לפחות עם ברור אחד (העם היהודי) וציבור של ערבים נטולי מכנה משותף להוציא מחוייבות עזה לפעול כנגד חזרת היהודים לארצם. הסבורים שחובה להגיע לחלוקת הארץ כך שיהיו לה גבולות 'א-לה-וסטפאליה', כמו בין לוקסמבורג לצרפת או בין מקדוניה הצפונית ליוון או בין שוודיה לנורווגיה - ובכן הגיע הזמן שישנו את סדר הדברים: קודם כל הוכחה לנכונות ערבית להתנהג א-לה-וסטפאליה (בלוקסמבורג ובסן-מרינו הציבור לא עסוק בשאלת 'הבטחון היסודי', כפי שלא ברור למשל באיזה אופן יש להולנד 'מדיניות חוץ'), ורק אחר כך פתיחת מפות וחידודי עפרונות.

ועד אז להמשיך ולקיים את הפסוק 'ופרצת ופרצת ופרצת ופרצת'. כי 'פריצה' אצל יהודים - מפתח תקווה ועד חוות רוח הארץ, מיהודה ואסתר ראב ועד דרור ובת-חן גרנביץ' - היא יצירת חיים שכל כולה טוב הארץ והנפש והאדם. אולי יום אחד גם הערבים יבינו את הרעיון הפשוט הזה: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'.