י

י

יום חמישי, 1 באפריל 2010

כיצד אני מבין 'ציונות שמאלית'


הבחירות, הסקרים, החדשות, האוירה. מכל כיוון מתחזק הרושם שהימין בעליה. ולא מדובר 'רק' בימין 'קלאסי' – ככל שיש דבר כזה. כלומר בימין המגובש 'מאז ומתמיד' בקרב חובשי הכיפות למיניהם, בקרב העולים החדשים של שנות החמישים, ובקרב אלו של שנות התשעים. נניח לרגע בצד את השאלה החשובה, באיזו מידה 'טבעי' שעולים חדשים מהפריפריה ינטו ימינה, בין אם הם באו מ'המזרח' המוסלמי ובין אם ממזרח אירופה. והרי כבר למדנו כי שום דבר כמעט בפוליטיקה אינו 'טבעי' וכי מדובר בתהליכים של עיצוב ושל חינוך ושל תפיסות והלכי רוח.

אבל על כל אלו נדון בפעם אחרת. כי הנטיה 'ימינה' כביכול הפכה להיות המגמה המרכזית גם אצל מי שעד לא מזמן נתפס כ'שמאל'. זו בכל אופן טענה המושמעת מיזמים פוליטיים חדשים וישנים, חלקם בתוך המערכת – ברק מדבר על 'העבודה' כעל 'מפלגת מרכז' – וחלקם מחוצה לה. אלו ואלו מוקיעים את 'השמאל הרדיקלי' או את 'השמאל ההזוי' או כל תוית אחרת הבאה להבחין בין מי שממשיך להחזיק בדעות אנטי-ציוניות לבין מי שלפתע גילה את הציונות.

'לפתע', כי כזכור, לפני כ-20 שנה, הטרנד 'הפוסט-ציוני' לא היה נחלתם של מי לפני זה ועד היום פשוט רואה בציונות תנועה קולוניאלית, שלא לומר גזענית, הרסנית, כובשת וכן הלאה. בלב ליבו של המחנה הציוני הרחב הלכה והעמיקה תודעת 'סוף עידן הציונות', לאו דווקא מתוך ביטול או שלילה, אלא במובן הפשוט של 'הכושי עשה את שלו'. היטיב להגדיר זאת מי שעד היום לא מוצא את עצמו בסבך הזהויות הזה. פעם הוא מתמודד על אחד התפקידים החשובים במערכת הפוליטית, פעם 'עושה לביתו' כדירקטור בחברה מסחרית, פעם מציע לכולנו להצטייד בדרכונים אירופיים ולאחרונה שוב שולח ידו בפעילות למען הקהילה. היה זה אברום בורג שלפני כ-20 שנה דיבר על הציונות כעל אותו 'פיגום' שמיצה עצמו עכשיו כשהבית מוכן, ואת הפיגום, כמו כל פיגום, יש לפרק. זה לא הפריע לו לכהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ועובדה זו, יותר משהיא מעידה על נפש-יהודית-חצויה הדורשת אולי טיפול מקצועי, היא מעידה על אותה מבוכה 'פוסט-ציונית' שרווחה במקומותינו לאורך שנות ה90' כולן.

והנה עבר עוד עשור, וכוווווולם – חוץ מ'השמאל הסהרורי' – חוזרים לציונות. ולא במובן שניתן לה בשנות ה90' באמצעות קמפיין תעמולה סוכנותי מביך, שטען כי 'ציונות זה לעשות. כאן, עכשיו, לעשות'. סתם ולא פרש. מה לעשות? איך? לשם מה? מדוע? עם מי? על חשבון מה? ??? !!! "לעשות". אז לא במובן הזה כולם נהיים לפתע ציונים, אלא במובן הפוליטי-תרבותי כמעט-היסטורי של המושג. במובן של ההבנה הבסיסית שיש עם יהודי; שהעם הזה קשור בארץ ישראל; שהעם הזה ראוי לריבונות; שהריבונות הזו חייבת להיות דמוקרטית, אם לא ממש סוציאל-דמוקרטית; שהעם הזה פיתח תרבות עברית מפוארת והצמיח מתוכו יחידים מעולים שתרמו וממשיכים לתרום לאנושות נכסים בשורה ארוכה של תחומים: מים, חקלאות, רפואה, אלקטרוניקה, בטחון, תקשורת, מדע, ספרות, מחול, וכן הלאה וכן הלאה.

בשנים האחרונות, מתי שהוא בין 'חומת מגן' ל'מלחמת לבנון השניה', החלו עוד ועוד ישראלים לזקוף ראש, ולהפסיק להתבייש. הם לא הפסיקו להכין רשימת קובלנות נגד כל מה שזז. ראש העיר, וראש הכפר, וראש המועצה, וראש הרשות, וראש ענף צנזורה וראש הממשלה. ובדין הם הכינו וממשיכים להכין רשימות של פגמים וליקויים ושחיתויות ועיוותים ומעשים 'שלא יעלו על הדעת' ורעיונות איך לשפר וניירות עבודה וכן הלאה. אבל לרגע אחד הם לא עירבבו בין ביקורת אזרחית לבין גאווה לאומית.

וטוב שכך. נניח בצד את הביקורת האזרחית ונגיד כמה מלים על הגאווה הלאומית. ונסביר אותה לא מנקודת המבט 'הממלכתית' או 'הכלל-ציונית', אלא מנקודת מבט שמאלית דווקא. ננסה להסביר או להגדיר מה היא ציונות שמאלית, באיזה אופן היא חלק ממחנה ציוני רחב, ובאיזה אופן היא שמאל-ציוני מובחן. וברור שאם ההגדרות תהיינה בהירות מספיק, גם לביקורת האזרחית יהיה בסיס מוצק יותר.

ציונות שמאלית אם כן, מנקודת מבט יהודית קודם כל, היא אותה תפיסה המניחה כי היצירה היהודית לאורך הדורות, היא יצירה אנושית. היא יצירה אנושית שאמנם חלק גדול ממנה ספוג במה שמכנים מאז המאה ה19 במלה הספוגית 'דת', אך בכל מקרה היא יצירה אנושית. וככזו, לא רק שיש בה מאוחר ומוקדם, עיקר ותפל, פסול ונעלה, אלא שהיא נתונה לביקורת וחשופה לפרשנות מחודשת, ומדובר בתהליך בלתי פוסק.

ציונות שמאלית, מנקודת מבט כלכלית היא אותה תפיסה האומרת שעל יסוד ההנחה המקופלת במלות השיר 'יהיה הכל שייך לכל', העם היהודי הוא הבעלים של כל מה שיש בארץ, מנקודת מבט כלכלית. או ליתר דיוק, העם היהודי היושב בציון. וליתר דיוקו של הדיוק: האזרחים היושבים בציון, מרביתם יהודים, מיעוטם לא-יהודים, או ליתר דיוק ערבים-פלסטינים. אבל עד שמגיעים לשלב הצדק החלוקתי ולשלב החשוב ממנו בהרבה – שלב הצדק היצירתי והיצרני (שהרי אם אין יצור לא יכולה להיות חלוקה) – העמדה הציונית השמאלית אוחזת בתפיסת היסוד לפיה נכסי הארץ שייכים לעם הארץ. דרך השלילה כאן מיותרת, ולו מהסיבה שהיא תופסת מקום של כבוד ברשימת הקובלנות האזרחיות הנזכרת לעיל, תחת תת-הכותרת 'הון-שלטון' או 'הפרטה' וכיו"ב מושגים כורכים. נכסי הארץ: אדמה, מים, אנרגיה, דרכים וכן הלאה.

ציונות שמאלית, מנקודת מבט חברתית, היא התפיסה המסתכמת בקיצור בסיסמאות הידועות, 'רווחה ולא רווח, צדק ולא צדקה'. ולא בקיצור, ולא בסיסמאות, היא התפיסה המניחה שוויון ערך האדם, כל אדם, המניחה כי צורת הארגון החברתית הנעלה היא הצורה השיתופית-שוויונית, גם אם היא מבינה כי אין למקם את האוטופיה הזו על אי, כי אם על הר. כי אל עבר האי רק מעטים יעזו לשחות. אל ההר לעומת זאת, רבים ירצו לטפס, מתוך ידיעה שכל מקום בו יתקעו יתד, גבוה מהמקום ממנו יצאו. וגם מי שלא יצא יוכל תמיד לראות את ההר ולקבל ממנו השראה, גם אם הוא יתנגד למהותו.

לבסוף, ציונות שמאלית מנקודת מבט פוליטית היא אותה תפיסה הרואה במעשה הפוליטי תפל, ובמעשה הכלכלי הכרח, ובחברה ובתרבות עיקר. אבל מכיוון שהיא יודעת שהעולם הוא פוליטי, היא מתייחסת למעשה הפוליטי שברמה העקרונית הוא תפל, כאל עיקר. סתירה פנימית? בוודאי. לא רק כי לחיות פירושו להתנהל בתוך סתירה. לא רק כי לחיות פירושו להחליף בעיה בבעיה אחרת. אלא כי במהותה של הפוליטיקה המודרנית קבורה סתירה בלתי ניתנת לפיתרון: ככל שהמציאות המודרנית מורכבת יותר, כך קטן מספר האנשים שמסוגלים להבינה ועוד פחות מכך לנהלה. אלא שמספר האנשים ההולך וקטן הזה – 'הפוליטיקאים' המתחלפים והמקצועיים גם יחד (ויש ביניהם הבדל חשוב מאד!) – מעונין לצבור עוד ועוד כוח באמצעות שכנועם של ההמונים לתמוך בדרכם. אלא שכפי שנאמר קודם לכן, להמונים יש פחות ופחות כלים להבין מה מתרחש במציאות. פוליטיקה שמאלית, ובמקרה של ישראל, פוליטיקה ציונית שמאלית, היא זו שקודם כל מכירה בפרדוקס הבלתי פתיר הזה, מלמדת אותו, פועלת בתוכו, ובו זמנית יוצרת כלים שיכהו את פוטנציאל ההרס שלו. כלים כמו פוליטיקה הגונה ושקופה ומבוזרת במקומות הנכונים, וכלים כמו התארגנויות חברתיות חוץ-פוליטיות אך בעלות אוריינטציה חינוכית ותודעתית על הפוליטיקה.

מתוך כל זה אמור להתבהר ההבדל בין הציונות השמאלית לבין השמאל האנטי-ציוני והציונות האנטי-שמאלית. מה שאצל יריבותיה הוא רדיקליזם פוליטי מנותק לא פעם מהמציאות הקונקרטית, אצלה הוא ענין לענות בו באופן הדרגתי, תהליכי, מתון. מה שאצל השמאל האנטי-ציוני למשל הוא 'מדינת אזרחיה כהרף עין', בהבל פה של הפגנה או 'מאמר ביקורת', או מה שאצל הציונות האנטי-שמאלית הוא 'ישועת השם כהרף עין', בדמותה של מדינה יהודית כשרה למהדרין מהירדן לים בלי ערבי אחד באופק, אצל הציונות השמאלית הוא נושא מורכב של 'בנין אומה' שאף פעם לא די לו. צעדים בוני אמון עם העולים החדשים מאפריקה, מהקווקז ומפריז; צעדים בוני אמון בין פקידי אוצר חשדניים לבין הצרכים החברתיים של חברת מהגרים בבניה בלתי פוסקת; צעדים בוני אמון בין רוב ישראלי-יהודי למיעוט ישראלי-ערבי; צעדים בוני אמון בין מיעוט ישראלי לרוב של מדינות ערביות, מוסלמיות ואחרות. ואמון לא בונים בהבל פה, ולא כהרף עין. וכאן טמון שורש ההבדל בין הציונות השמאלית לבין שאר זרמים. ולכן היא יכולה להיות בת ברית של כל אוהדי המתינות, ההדרגתיות ובניית האמון. ולכן היא אוייבת של כל המשיחיים על כל סוגיהם. יש כאן לא 'רק' שרטוט גבולות החברה והתרבות שאמורה להמשיך ולהיווצר כאן, אלא כמעט גבולות הפוליטיקה שלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה