כבר שנים שאני לא מסוגל לשמוע את הביטוי הרווח 'הוא חזר בתשובה' או את האח התאום הלא פחות עקום שלו, 'הוא חזר בשאלה'.
גם כי אני אולי מייחס למלים חשיבות רבה מכפי שמגיע להן – אולי לא בקנה המידה שפול אוסטר למשל עושה זאת באופן אובססיבי ומעט מנותק מכל הקשר – אבל לזכותי יאמר שבחשיבות שאני מייחס למלים אני מנסה לאזן את ההזניה שלהן, כלומר את הנטייה לעשות בהן שימוש באופן שאינו מעיד על מחשבה יתרה, או על גרוע מכך: על קבעון מחשבתי.
כשאומרים לי "חזרה בתשובה" אני ישר חושב – לא תמיד אומר כי בכל זאת אני חי בחברה אנושית וצריך לא פעם לשמור על כבודו של הזולת או להבדיל לא להשחית זמן על הבלים או על אהבלים – "מה היתה השאלה". כלומר אני לוקח את המלה הזו – "תשובה" – ברצינות.
כן, אני יודע את מה שחלק קטן מהאנשים שחושבים על המושג הזה יודעים. שהמלה "תשובה" בהקשר של "החזרה בתשובה" אין הוראתה answer אלא הוראתה return. אבל בשל העובדה שלתהליך הזה של "התחזקות" – ואני מבטיח בהמשך לומר גם עליו מלה או שתיים – מנגידים לתהליך של "חזרה בשאלה", הרי אין מנוס מלהניח שברוב המקרים, אם לא בכולם, הביטוי "חזרה בתשובה" מחייב את התגובה הציונית ההולמת: "מה היתה השאלה".
ובכן, כשבן משפחה קרוב – ולכל אחד יש אחד כזה או חבר שיש לו אחד כזה או חבר של חבר שיש לו אחד כזה – מתחיל "לשמור שבת" או לבלבל את המוח בעניני כוסות חרס לעומת כוסות זכוכית, נוצות בפסח וביעורי חמץ, גלאט כושר או גלאט-גלאט-גלאט כושר, אני מתחיל להזיע. מבפנים קודם כל וברוב המקרים – ע"ע האדם כיצור חברתי, סובלימציה, כבוד ושאר ירקות – ההזעה החמורה נותרת בתוכי.
אבל לצורך זה בדיוק המציאו לפני המון שנים את 'יומני היקר', ואנו אנשי המילניום השני, מתנאים בבלוג. איזה כף. אז הנה אני סוף סוף אומר לכל מי שרוצה – וכמעט אף אחד לא רוצה – לשמוע, מה דעתי על חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, התחזקות ושאר הבלים פסיבדו-יהודיים אופנתיים המסוגלים להוציא מטבח (את זה שלי, הפנימי) מכליו. בסוף אני מבטיח לומר משהו חיובי על יהדות, לא רק כי זו הכותרת של הרשומה הזו, ולא רק כי הבלוג הזה נועד לכתיבה לא-מגיבה אלא יוזמת (והרשומה הזו כבר לא עומדת בכלל הזה) אלא כי אני יהודי ששמח בחלקי שנפל לי להיות יהודי, לפעמים אני ממש יהודי גאה, בעיקר במוצאי יום העצמאות כשאני יושב ולא פעם דומע כשאני רואה את אחי ואחיותי גיבורי וגיבורות תהילת פרס ישראל לזה ולזה ולזה ולזה. אולי אומר כבר עכשיו: להיות יהודי בימינו זה להיות יהודי באופן היסטורי. יהדות אמיתית בימינו חייבת להשען על מימד עומק היסטורי. יהודי, אם רוצה להעמיק את זהותו ולהכיר את היהודי שבו, חייב להתבונן על עצמו ועל זולתו בני זמנו מתוך עומק ההיסטוריה היהודית. לא "בכלל" ההיסטוריה היהודית – אם כי לא מזיק ואף מועיל להכיר תנ"ך ולעיין במשנה (כתובה בעברית למי ששכח או נבהל מהארמית המאפיינת את התלמוד דווקא) ולהתיידד עם הרמב"ם הנפלא – אלא ההיסטוריה היהודית של 250 השנים האחרונות, גג גרוש ספרד (1492, קולגה סיפרה לי שסטודנטים במכללה אחת בצפון לא ידעו לנקוב בתאריך הזה שבמקרה או לא הוא גם זה של גילוי אמריקה, מה שנקרא 'שניים במחיר אחד', ואין קונים).
אבל עוד נחזור לשם. עד אז תנו לי סוף סוף לומר את דעתי על "החזרה בתשובה".
במלה אחת, הבל.
בשתי מלים: הבל הבלים.
בשלוש מלים: ממש לא חשוב.
בכמה משפטים: תהליך "החזרה בתשובה" אמור היה להיות ענין ציבורי בדיוק כמו ההחלטה של קרוב משפחה שלי להפסיק לאכול שוקולד, או ההחלטה שלי להעלות את מינון עליות המתח ושכיבות הסמיכה בהדרגה, מתוך הבנה ששרירי כתף תומכים בגב והגב שלי, מה לעשות - לא גילו את זה בזמן וככה חיל האויר הפסיד את הטייס הטוב בין ההיסטוריונים ואת ההיסטוריון הטוב בין הטייסים – עקום מאד. במלים אחרות, החלטתו של מישהו להרכיב על פדחתו כיפה שחורה או סרוגה או שחוגה או סחורה או כל דבר דומה אחר בקוטר של 3, 5 או 12 אינצ'; והחלטתו של מישהו להתחיל לקנות בסופרמרקט מזון שכתוב עליו בג"צ או ברד"צ או שכפ"צ או כל דבר דומה אחר; והחלטתו של מישהו לשבת בבית בשבת ולא לנסוע לים; והחלטתו של מישהו להתחיל להטריד את קרוביו וחבריו בשאלות של איזה כוס מותר להחזיק באיזה יד כשרוצים לשתות מים או קולה או תה בשבת (זה המקום לספר שאחת מפסיקותיו של גדול הדור, מרנהרבובדיהזצוקל, שהוא גם חתן פרס ישראל – 1969 – וגם מנהיגה של תנועה פוליטית חשוסה, עוסקת בשאלה הקרדינלית האם מותר להשתמש בתיון. פסיקה אחרת עוסקת בשאלה הסופר-דרמטית: האם מותר להשתמש בסיפולוקס בשבת. בהזדמנות אסביר לכם מה זה סיפולוקס. לא, זה לא עוד סוג של מחלת מין)>> בקיצור, בעולם מתוקן ושפוי, כל ההחלטות הללו (אי אכילת שוקולד, חיזוק הגב, חבישת כיפה וכל כיוצא באלו) אמורות היו להשאר נחלתו של הפרט ושל הפרט בלבד ולכל היותר של בני משפחתו הקרובים.
אבל הואיל ועניני השוקולד או הגב אכן נותרו ענין פרטי בין אדם לאלוהיו (אלוהי הבריאות במקרה הזה) ולעומת זאת בלבול המוח הקשור לביטוי "חזרה בתשובה" הוא ענין לאומי, אין אלא לומר לגביו דברים לאומיים. לרובנו ברור שאנו חיים במדינת היהודים. חלק גדול מאיתנו לא מבין מה יהודי במדינה, ועוד חלק סבור שיהדותה של המדינה סותרת את הדמוקרטיות שלה. כמו שמגדיר זאת מתבונן מן החוץ, ח"כ אחמד טיבי: ישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. לא נדון בענין זה כרגע, גם אם יש לשוב ולומר כי היותה של ישראל מדינה יהודית-דמוקרטית איננה אנומליה מדינית-פוליטית אלא חלק אינטגרלי מהמשפט הבינלאומי כפי שהתפתח מאז קונגרס וינה (1815). אם לשוב לענין יהודיותה של המדינה: את "החוזרים בתשובה" יש להבין על הרקע הזה. בדרך כלל הם מוטרדים מזהותם הלא-מספיק-יהודית, שהרי יהדות היא אחת, ואחת בלבד: תרי"ג מצוות. ומי מקיים את התרי"ג בלי פשרות, כמו שצריך, עד קוץ-קוצו של בד"צו של יוד? נכון, היהודים האמיתיים, החרדים.
כמה חברים או חברים של חברים או חברים של חברים של חברים או נשיאי מדינה שמעתם אומרים בדיוק את הדבר הזה, ש"טוב שיש חרדים כי יש מי ששומר את היהדות האמיתית"? ככל שנסיוני בחיים שווה משהו – ואני עוסק בשאלות הללו כבר מגיל 17, כלומר יותר, הרבה יותר מ30 שנה – האמת הזו, שהיא כמובן שקר גמור, עומדת בבסיסה של ההוויה היהודית-ישראלית. פגשתי בימי חלדי מעט מאד יהודים-ישראלים (בענין זה אינני מצפה מיהודי התפוצות לכלום, ממש לכלום) שמסוגלים להסביר לעצמם קודם כל מה היא חרדיות, מהיכן באה, לאן הולכת ובפני מי עתידה היא ליתן דין וחשבון. כל מי שיודע דבר וחצי דבר על השאלות הללו, על כורחו יגיע לאחת משתי המסקנות: במקרה הטוב מדובר בתופעה שהיא עיוות מזעזע של היהדות. במקרה הרע הוא היה נדרש לדבריו של הרב ש"ך על תנועת חב"ד: החרדים זו הכת הכי קרובה ליהדות. במחשבה שניה, אפילו זה לא. זו מוטציה חברתית-תרבותית שאילולא מדיניות הקצבאות ואילולא הכלכלה הפוליטית בישראל היא היתה הופכת לעוד ביטוי קיקיוני של איים פנדנטליסטים באוקיינוס הקדמה, הנאורות, החילוניות, הלאומיות, המודרניזציה והשפיות.
על הפיסקה האחרונה אני יודע מה יאמרו. "אנטישמיות". יודעים מה? אם זה מה שיש לכם לומר על ניתוח תופעה שאני חוזר ומעיז ומעריך שאין לכם שום מושג היסטורי עליה, so be it. אנטישמיות. כי אם זו היהדות האמיתית שביחס אליה יש למדוד "חזרה בתשובה", אז אני גאה להיות יהודי אנטישמי.
אלא שיש אפשרות נוספת. האפשרות הנוספת היא שיש בסיס אחר לחלוטין לחיים היהודיים בימינו. לא, בוודאי שלא ההלכה היהודית. ההלכה היהודית לא רק שאיננה מהווה בסיס משותף לכל היהודים. אדרבא, היא נחלתם של משהו בין 10 ל-20 אחוז מיהודי העולם. מיעוט. אלא שלא זה הדבר החשוב. ההלכה משמשת כבסיס לפירוד בין היהודים. קודם כל בין אלו האוחזים בה לאלו הרואים בה שריד של עולם שאיננו ומקור להשראה לכל היותר (ואלו, יש להודות, בודדים, כי מי שיקרא את מה שכתוב בשולחן ערוך על יחסי מין למשל, חזקה שעליו שלא יראה בקורפוס הזה מקור השראה. אם בכלל, אז לשלילה). אבל חשוב יותר, וזו הנקודה המרכזית שהיא עובדה מהסוג שאו שמכירים בה או מעידים על עיוורון, בורות, טיפשות או סתם רשעות: שההלכה היא בסיס להפרדה בין אלו שאוחזים בה. ולא רק בשאלות דרמטיות כמו איסור או היתר שימוש בסיפולוקס, אלא גם בשאלות חשובות באמת: שלום, בטחון, מדינה, אשה, זרמים יהודיים אחרים, גויים, דמוקרטיה, ערבים, כלכלה, תכנית ליבה.
ובכן, אם לסכם את הבל "החזרה בתשובה": אנשים דנים בתופעה, או מנפנפים בה ("אני מתחזק") כשלמעשה מהבחינה הציבורית\לאומית מדובר בענין שבמקרה הטוב הוא לא חשוב (כי הוא אישי ואין בו שום בשורה גדולה יותר, בדרך כלל קטנה בהרבה, מאי-אכילת שוקולד או מחיזוק שרירי הגב) ובמקרה הרע הוא מקבע דפוס מחשבתי מוטעה מיסודו, לפיו יהדות=הלכה>>יהודי אמיתי=יהודי חרדי.
ולכן, בפעם הבאה שאומרים לכם על מישהו – או מישהו אומר לכם – "חזרה בתשובה", תציבו כמו יהודים טובים את השאלה: "מה היתה השאלה".
כי זו – "השאלה" – הענין החשוב. או ליתר דיוק, השאלות. במלים אחרות, אם המוטיבציה הבסיסית של "החוזרים בתשובה" היא לתקן את העולם, את העם, את החברה, כלומר אם בפעולה הזו הם רואים משהו שאמור לשנות את המציאות שמחוצה להם – ואחרת הם לא היו מכריזים על כך בדיוק כפי שאני לא סיפרתי בשום מקום שהחלטתי לחזק את שרירי הגב שלי כי הם לא ענין לאומי וגם לא היסטורי – אזי צריך בפשטות לשאול את השאלה: לאיזה ענין אי אכילת כריך המכיל נקניק וגבינה מתייחס? איזו מבעיות חיינו מקבלת משתיית מים בכוס זכוכית ולא במאג מזור כלשהוא?
ואם התשובה על השאלות הללו היא התשובה האמיתית – "זהו ענין אישי ביני לבין אלוהי" או משהו כזה (בדרך כלל זה אפילו לא זה, תחשבו על טרנד הצום ביום כיפור ותבינו למה אני רומז, ואם אני טועה זה לא משנה שום דבר) – נו, שוין, אז על מה כל המהומה??? רק אל תגידו לי ש"חזרה בתשובה" מגבירה את המוסר האישי והחברתי. אתם רשאים לגחך לבד מבלי שאצטרך להוסיף על הטענה הזו ולו מלה נוספת אחת.
עד כאן פרק א, על "החזרה בתשובה".
פרק ב יהיה קצר בהרבה. כי "החוזרים בשאלה" הם בדרך כלל אנשים שהבינו באופן מומשג כזה או אחר, שמשהו מעוות – אולי ממש לא מוסרי - בחיים הללו על פי ההלכה המנותקת מכל הוויית החיים היהודיים ההיסטוריים, המדיניים, הלאומיים, הפוליטיים, כן, יש בזה מידה של נהנתנות. האוכל טעים מדי. הנשים יפות מדי. הנופים קוסמים מדי. אלהים בטובו ברא עולם מלא מכל טוב. שנאמר, בפרפרזה על דברי חנניה בן עקשיא, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם הנאות וחוויות. ושתבינו, אין בכל כל רע. איך אומרים אצלנו בעדה? "חיים רק פעם אחת". אבל לא זה – מידת הנהנתנות בתהליך "החזרה בשאלה" – הוא הענין אלא ההשתלבות מהכרה והכרעה (דה-יורה: מלכתחילה) או מתוך אינרציה (דה-פקטו: בדיעבד) בעולם העבודה, היצירה, החברה, הציבור, התרבות וכן הלאה. אבל אם זה הענין, למה לא לקרוא לו פשוט בשמו, "השתלבות"? מה חשיבותה של העובדה שהאיש הוריד כיפה, גילח את הזקן ושותה בירה? במלים אחרות, גם כאן השאלה לגבי "החזרה בשאלה" היא מה השאלה שהביאה אותו "לחזור בשאלה"..
פרק ג ואחרון, או: אז מה השאלה.
השאלה היא השאלה היהודית בעת החדשה. שהיא שאלה של זהות אישית, אבל בעיקר של זהות קיבוצית. והיא שאלה של זהות במובן הרחב והעמוק והמתרחב והמעמיק. היא שאלה המקיפה היבטים של תרבות רוח אמונה ואמון. ביהודים אחרים, בלא-יהודים (שזה שונה לחלוטין מ"גויים"). היא שאלה המקיפה היבטים של כלכלה ועבודה וכספים וניצול ושיתוף וקואופרציה וקיבוץ ומושב וקהילה ופילנטרופיה וסוציאל-דמוקרטיה. היא שאלה המקיפה היבטים של חברה ויחיד וציבור וסולידריות וניכור ושיתוף פעולה ופירוד. היא שאלה המקיפה היבטים של מדינה ופוליטיקה וריבונות ומדינה ואזרחות ודמוקרטיה וחוק וסדר וכיבוד תורים ועקיפה מימין ותרומת איברים.
רשימה חלקית למדי. ולרשימה הזו, ככל שיש לה קשר להלכה, הקשר לא הכרחי ולא בהכרח מועיל ובכל מקרה הוא לא קשר של תנאי אלא במקרה הטוב, ובשולי השוליים, קשר של השראה. ולכן לכל הרשימה הזו אין קשר כלשהוא ל"חזרה בתשובה". ולכן "החזרה בתשובה" היא לא תשובה על כלום, כי תשובה טובה מצריכה התייחסות לשאלה טובה. ואלו מרכיביה של השאלה היהודית הטובה, זו המוכרת במאתיים השנים האחרונות כ"שאלה היהודית".
וזה המקום לעבור לפרק האחרון באמת, שהוא אולי היחיד שיעמוד בקריטריון הגישה של הבלוג הזה. "השאלה היהודית" כאמור היא כותרת כללית לרשימה ארוכה מאד של כותרות המשנה שצויינו לעיל, שהן עצמן כידוע כותרות כלליות לרשימות ארוכות מאד, כמעט אינסופיות, של מרכיבי מעשה-המרכבה האנושי בכלל והיהודי בתוך כך. ומכאן שמבחנו של כל יחיד פשוט בתכלית: באיזו מידה הוא שותף למעשה המרכבה הזה. והתשובה לשאלה הזו לא קשורה לא בכיפה, ולא בזקן, ולא בקפוטה ולא בשטריימל ולא במילמול פסוקים ולא בגלגול עיניים. וגם לא בג'ינס כמובן ולא בחליפה ולא בהחלטה להפסיק לאכול שוקולד או לרדת ל-50 שכיבות סמיכה. כל אלו ענינים אישיים ואישיים בלבד. המבחן הוא בזירה הציבורית ובזירה הציבורית הכוללת בלבד. במלים אחרות, מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית באים לידי ביטוי ומחפשית תשובות ומעשים במישור הכלל-יהודי ובמישור הכלל-יהודי בלבד (כחלק מתהליכים דומים העוברים על קבוצות אנוש אחרות, רחוקות וקרובות, גיאוגרפית ופילוסופית).
ובין כל הדרכים שהוצעו במאתיים השנים האחרונות להתמודדות עם מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית, אני מוצא כי התשובה הלאומית בכלל, והתשובה הלאומית-הציונית בפרט, והתשובה הציונית-סוציאליסטית בפרט-בפרט, היא הדרך הפחות גרועה – או היותר טובה – מכל הדרכים האחרות שהוצעו: יהדות כפולחן כזה או אחר (רפורמה, קונסרבטיבה, ניאו-אורתודוכסיה וכל כיו"ב); יהדות כ"עמיות" אמורפית מיופיפת ותלושה, או פנדמנטליזם יהודי שקולו קול של בדלנות וידיו חומדות מכל הבא ליד.
והדרך הלאומית-ציונית-סוציאליסטית הזו (ואני רואה כשותפי את כל מי שרואה עצמו כציוני בלבד, בלי תוספת סוציאליסטית, גם אם אני בויכוח – לעתים מר וחריף ותמיד נוקב – עימו) היא זהותי היהודית. ואין דרך לחיות אותה על פני כל רוחב האפשרויות שבין האישי-אינטימי לבין האישי-ציבורי ואף הפוליטי, מחוץ להקשר של זמן ומקום, או במלה אחת: ההיסטוריה. זהותי היהודית הציונית-סוציאליסטית היא היסטורית קודם כל, ולכן איננה פולחנית, ולכן איננה אמונית, ולכן איננה ולא תהיה אף פעם רליגיוזית. כי חיים בתוך התודעה ההיסטורית של מאתיים השנים האחרונות פירושה קודם כל עיניים פקוחות. ואחר כך שתי ידיים מושטות אל עבר המציאות. יד אחת אוחזת בתביעה לאמת מורכבת ככל שתהיה – והיא, המציאות, תודה לאל, מורכבת עד בלי די – ויד שניה אוחזת בתביעה לתיקון עולם. אבל תיקון פוליטי שלו. תיקון פוליטי שפירושו המעשה הקטן, המצטבר, היום-יומי, במישורי החברה, התרבות והכלכלה.
זה אמנם לא מסתכם במיתוס "תרי"ג מצוות", אבל קשה לי לראות מה יכול להיות מרתק, מלהיב ומלא אתגרים מהתשובה היהודית הלאומית-הציונית-הסוציאליסטית-ההיסטורית לשאלה היהודית בת זמננו. כדי להתמודד עם כל מה שזה דורש, אכן יש "להתחזק". הולך לרדת לעוד 50 שכיבות סמיכה. גם אני מתחזק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה