י

י

יום שבת, 19 ביוני 2010

בשבח הניכור?


עיריית טבעון מכריזה באופן המנוכר והברור ביותר, באמצעות שלטים קטנים המוצבים ברחבי הרשות המקומית, כי קנס בן 660 ₪ יוטל על מי שכלבו יטיל את צואתו ברשות הרבים.



משטרת ישראל פועלת נמרצות על מנת להעמיד נהגים עבריינים לדין, תוך שהיא מסמנת סדרי עדיפויות ברורים, כגון נהיגה במהירות מופרזת ונסיעה ללא חגורות. העונשים על עברות אלו כבדים למדי, במקרים מסויימים האזרח יכול לאבד לפרק זמן מסוים את חופש התנועה שלו, כלומר ממש לשבת בבית סוהר.
השוויון בפני החוק, אותה המצאה כל כך קשה ליישום שבאה לעולם לפני כמאתיים שנה בסך הכל, ועדיין לרבים, רבים מדי – בישראל אלו חרדים, מקורבים מיניהם, סתם מאפיונרים וכו' – קשה כל כך להבין, קל וחומר לממש, הוא עקרון שיש בו דבר והיפוכו. מחד גיסא הוא הביטוי החזק והמובהק ביותר לרעיון החדש והקשה למימוש לא פחות: שוויון ערך האדם. לא סתם 'מותר האדם מהבהמה', אלא שוויון עקרוני בערכו של כל אדם, כל הזמן. מאידך גיסא, השוויון הזה מחמיץ את ההבדלים בין בני האדם. אם לעשות שימוש בדוגמאות בהן פתחנו, הרי ברור שלכל אדם בר דעת והגון, ברור ההבדל בין מי נוהג במהירות מופרזת כשבמכוניתו אשה נוטה ללדת למשל, לבין מי שנוהג בדיוק באותה מהירות סתם כך כי מתחשק לו. השוויון בפני החוק עיוור להבדלים הללו, והעיוורון הזה הוא חלק מנשמת אפה של המערכת הליברלית שהחליפה בהצלחה כל כך מרובה את זו שקדמה לה: הפיאודלית. זו כידוע היתה בנויה על אי-שוויון ערך האדם, ועל 'פריבילגיות', כלומר על 'חוקים-פרטיים' (שזה משמעות המושג 'פריבי-לגיה', כלומר בתרגום חופשי: 'חוק-פרטי').
ואז הגיע הסוציאליזם. מארקס כידוע, ניסח את המטרה האוטופית הרחוקה ביותר, זו שיש לשאוף אליה ואף פעם לא מגיעים אליה, גם אם מתאמצים. העקרון המפורסם שלו, 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו', הוא התשובה העמוקה והרצינית והאנושית ביותר לאתגר של השוויון הליברלי. מחד גיסא יש בעקרון הזה את השוויון הליברלי: "כל אחד" מופיע שם פעמיים, פעם כצרכן, פעם כיצרן, ועל פי ההגיון של 'שוויון ערך האדם' ברור כי לכל אחד יש זכות שווה להיות מיוחד הן כצרכן והן כיצרן. אבל מאידך גיסא, מארקס חורג אל מעבר לעיוורון הליברלי ומנסה לנסח את הפיכחון האנושי שאיננו בא במקום השוויון אלא נשען עליו בחפשו את הצעד האנושי הבא. החלופה לצורת הסתכלות זו, כך סברו הסוציאליסטים למיניהם, הוא שוויון מבורך לכשעצמו, אך שוויון המבוסס על ניכור. ניכור הנובע מעיוורון כלפי המורכבות האנושית.
ואז הגיע הקבוץ. לא זה המקום לדון בכל תולדות השתלשלותו, ולו מהסיבה הפשוטה שמאמר קצר צריך להיות מאמר קצר. אך גם כי עברו של הקבוץ, כמו עברה של כל תופעה חברתית, היא לא תעודת ביטוח בפני העתיד. גם אם אבות אכלו פרי הילולים, יש סכנה כי בנים יאכלו בוסר. ובתחום הזה, של האחריות האישית על רשות הרבים, הסכנה הזו מתממשת בחצרו של קבוץ, יום יום, שעה שעה. נוצרה מציאות היסטורית ללא תקדים. סוג של 'כשלון למופת'. אמנם בקנה מידה קטן, אבל בכל מה שקשור לתופעות אנושיות וחברתיות, הגודל כמעט אף פעם לא קובע. ולכן הנסיון של הקבוץ השיתופי ליישם הן את הליברליזם המודרני (עקרון השוויון) והן את התיקון הסוציאליסטי שלו (עקרון המיוחדות) חשוב מאין כמוהו.
כי כשברשות מקומית כמו טבעון, הפרט לוקח את החוק לידיו, ודוהר במהירות כשבנו בן השנה יושב על ברכיו, לא חגור כמובן, או כאשר הפרט 'עושה שבת לעצמו' ומרשה לכלב שלו לחרבן על השדא של השכן, הניכור האזרחי, הליברלי, עומד לרשותו של השכן ומאפשר לו בלי שמץ של היסוס לקרוא לרשויות אשר באמתחתן כל הכלים להחזיר את הסדר הציבורי על כנו. היפוכו של דבר מתקיים בחצרו של קבוץ, והדברים ידועים, עצובים, מטרידים ומותירים את מי שמאמין בתיקון האדם והחברה חסר אונים. וסימן השאלה שבכותרת הוא כי כדברי המשורר, 'אני מאמין'. אלא שאמונה באדם לא תספיק כאן. גם לא חינוך. גם זו שאלה פוליטית, במובן הישן והטוב של המלה, המתייחסת לסך כל פעולותיו של האדם בבואו לארגן את חייו באופן כזה או אחר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה