י

י

יום שלישי, 14 במאי 2013

"מילשטיין ואני - תרגיל בהיסטוריוגרפיה" או: תגובה ארוכה, בינונית, קצרה וקצרה מאד לספר שערורייתי שראה אור לא מזמן

אורי מילשטיין פירסם לא מזמן (2013) ספר על קרב ניצנים וליתר דיוק על הפוליטיקה שלו. לדעתי זהו ספר איום ונורא, למרות שעל פי המקובל במקומותינו, הואיל ואני בן ניצנים, אני אמור להצטרף לשורת מוחאי הכפיים והמריעים לאומץ ליבו של ההיסטוריון החתרן אורי מילשטיין, ששוב שחט עוד פרה קדושה שגדלה ברפת של מפאי-מפם. בפועל אני סבור שמדובר לא רק בשערורייה היסטוריוגרפית, אלא בתקלה מוסרית חמורה.




המאמר הזה הוא הגירסא הארוכה והמקורית שכתבתי בתגובה לספר של מילשטיין (מעל ל-4000 מלים). גרסה קצרה בהרבה (1100 מלים) ראתה אור ב-10 במאי ב'ידיעות הקיבוץ'. גרסא שלישית ועוד יותר מקוצרת נועדה לעיתון 'הארץ' שפירסם בסופו של דבר גירסא מקוצצת, אמנם קיצוץ מדוייק ואמין, ובכל זאת... הגירסא המקורית ל'הארץ' (673) פורסמה בסופו של דבר על ידי נפתלי רז במגזין 'על צד שמאל'. הנה הגירסא המלאה.


"פוליטיקה מזוהמת"? – היסטוריוגרפיה מזוהמת!! כמה הערות על ספרו החדש של אורי מילשטיין אודות פרשת ניצנים, 'הופקרו למוות', הוצאת 'שרידות' 2013
א.      גילוי נאות
שמי אודי (אהוד) מנור. אני בן ניצנים. גדלתי בין השאר על סיפור הקרב האומלל ההוא. למדתי לכעוס על שמעון אבידן ובעיקר על אבא קובנר. דוד שלי, הלל פוך עליו השלום, לחם בניצנים והיה שבוי במצרים תשעה חודשים. הורי עלו ארצה ב-1957 במסגרת גרעין השלמה של 'הנוער הציוני' לניצנים. בתור 'חדשים' שבאו מ'סיר הבשר', הם לימדו אותי ואת בני דורי להתייחס בחרדת קודש לגיבורי ניצנים בכלל ולאלמנות בפרט.
טקס יום הזכרון שהתקיים בכל שנה בקיבוצי, השפיע על עיצוב השקפת עולמי הציונית באופן משמעותי, גם אם אין דרך למדוד את העניין. ואולי 'סתם' התקיימה בי מצוות 'שתלתם ניגונים' שהורי היקרים כמו גם שותפיהם בניצנים עשו כל שביכולתם לקיימה, על כל מישוריה: זהות, ערכים, עבודה, חריצות, צניעות, התמדה. כל אלו באו לידי ביטוי בסופו של דבר במקצוע בו אני עוסק באופן רשמי בערך משנת 2000: היסטוריון. אינני היסטוריון צבאי ותחום המחקר שלי איננו חופף את מלחמת העצמאות. עסקתי בעיתונות היידיש הסוציאליסטית בארה"ב בתחילת המאה ה-20, וגם כתבתי ביוגרפיה פוליטית על ברל לוקר, מפא"יניק שכוח. לאחרונה פרסמתי ספר העוסק בפרשייה שכוחה הקשורה במדיניות ישראל בגדה המערבית, אבל זו כבר אופרה אחרת.
ב.      עוד גילוי נאות
מאז 2006, בנסיבות שלא זה המקום לפרטן ושאין בהן דבר וחצי דבר לעניין אליו אני נדרש במאמר זה, אני חבר עין-השופט. עד היום חברים ותיקים מתלוצצים עימי, ספק בצחוק ספק במבוכה, על מוצאי מניצנים ועל העובדה שהיום אני חבר עין השופט, קיבוצו של אבידן, קיבוץ החבר בתנועתו של אבא קובנר. בכל המפגשים הללו אני חוזר ואומר שלמיטב הבנתי, אם יש  בכלל סיבה לכעוס על מישהו, הרי שזה על אבא קובנר שסרב להתנצל או להסביר. כך או אחרת, העבר, בדיוק כמו ההווה, מורכב מכדי לסכם אותו בשורת מחץ אחת.
ג.       גילוי נאות שלישי ואחרון
למיטב הבנתי, אכן 'הדף הקרבי' שפירסם קובנר לא הוסיף כבוד לא למי שניסח אותו, לא למי שחתם עליו ולא לצה"ל. גם אם מדובר היה ב'עידנא דריתחא', אחרי המלחמה ראוי היה להעמיד דברים על דיוקם. קל וחומר שחובה היה לעשות זאת עם הקמתה המחודשת של חטיבת גבעתי לפני כ-30 שנה. זאת ועוד: סיפור ניצנים ראוי שיעמוד בשורה הקדמית של סיפורי מורשת הקרב של מלחמת העצמאות, ולמיטב ידיעתי אכן אלו פני הדברים בימינו. אבל כל הדברים הללו לא עומדים בסתירה לטענה אותה ברצוני לנמק במאמר זה, שסיפרו של אורי מילשטיין על ניצנים, הוא חרפה היסטוריוגרפית, בושה ציבורית וכלימה מוסרית. ראוי לספר זה שלא יראה אור כלל. הואיל ואין דרך לחסום שור בדישו, ובמציאות של חופש הביטוי, חופש העיסוק והעלות הנמוכה יחסית של הפקת ספר, כל שנותר הוא להציג בפני הציבור המתעניין את העוול הגדול שעושה אורי מילשטיין גם למורשת ניצנים, גם למקימיה של המדינה הזו וגם לשיח הציבורי.
ד.      התיזה הגדולה של מילשטיין
במה דברים אמורים? בימים אלו רואה אור בהוצאת 'שרידות' ספר מאת ההיסטוריון, הד"ר אורי מילשטיין, "על הפוליטיקה של מח"ט גבעתי בתש"ח" כפי שקוראת כותרת המשנה. תהייה אינטרנטית על קנקנה של הוצאת ספרים בעלת שם כה משונה – 'שרידות' – מגלה כי למעשה מדובר בהוצאת ספרים של איש אחד, המוציאה ספרים של איש אחד: אורי מילשטיין. באתר של אורי מילשטיין כתוב כי "אורי מילשטיין עוסק מזה ארבעים וחמש שנים בחקר מלחמות ישראל, ובפיתוח פילוסופיה של הווית הצבא והמלחמה, המבוססת על אבני היסוד של התנהגות האדם. מושג המפתח בפילוסופיה שלו הוא 'שרידות', שמשמעותו – קיום בתנאים של איום מתמיד והשקעת כל אנרגיה זמינה לנטרול איומים". והנה לנו פשר שמה של הוצאת הספרים שלו, ולא רק שלה. כי ב'ויקיפדיה' יש הסבר מצמרר של הניאו-סוציו-דרוויניזם המילשטייני, לפיו "עקרון השרידות" הוא  "המניע לכל מופע, לא רק בחיי האדם אלא בכל המצוי ביקום...המורכב כולו ממאיימים וממאוימים". אם כן לא סתם 'homo homini lopus', אלא מלחמת הכל בכל: מחרקים ועד לאומים.
כך או אחרת, כותרת הספר המדובר, המקיף כ-200 עמודים הוא "הופקרו למוות", והכוונה היא שחברי ולוחמי ניצנים "הופקרו למוות" על ידי מח"ט גבעתי, שמעון אבידן. אדרבא, הכותרת בכריכה האחורית טוענת כי "שמעון אבידן מעל בתפקידו להגן על תל אביב". הכריכה האחורית חוזרת על עיקרי הסיפור: הקרב ש"נמשך 15 שעות רצופות"; מיעוט הלוחמים בניצנים (141 איש) ודלות נישקם; קוצר ידה של החטיבה להושיט סיוע; הסיום הטראגי של הקרב; הנפילה בשבי; הדף הקרבי ספוג "השקרים" עליו חתם שמעון אבידן; סירובה של "מערכת הבטחון" להעניק לניצנים את "אות מלחמת הקוממיות"; וההשפלות שסבלו "ילדי הקיבוץ" כאשר "התגייסו לצה"ל".
ה.      לא היסטוריה צבאית אלא מחקר תרבותי
ובין הכריכות - "הפקרתם למוות" של חברי ניצנים, והפקרת תל אביב, שני מהלכים עליהם חתום שמעון אבידן – מסביר מילשטיין הסבר 'אידיאולוגי' לכשלון הנדון. האידיאולוגיה של 'השומר הצעיר' כמו גם זו של מפא"י הביאה לזלזול באנשים כמו לוחמי ניצנים (ותושבי תל אביב) ולרמת מוכנות צבאית לקויה בלשון המעטה. "במחקר זה" כתב מילשטיין בתחילת הספר (עמ' 14), "ביררתי את מכלול הנסיבות של פרסום 'הדף הקרבי הראשון'. אין זה מחקר בהיסטוריה צבאית, אלא בתרבות בטחונית". חשוב לציין כי כותרת המשנה של הספר, היא "על הפוליטיקה של מח"ט גבעתי בתש"ח". במלים אחרות, את המושגים "תרבות בטחונית" יש להבין כנרדפים ל"פוליטיקה". באחת: ספרו של מילשטיין הוא חיבור פוליטי.
כבר בשלב זה אמור הקורא שרצה ללמוד משהו מסודר, מוסמך וממוסמך על מלחמת העצמאות להניח את הספר ולעבור הלאה. שכן כיצד יתכן דין וחשבון על שני ביטויים של הפקרות צבאית (ניצנים ותל אביב) ללא עיון רציני בהיסטוריה הצבאית של 1948? מילשטיין בכל אופן לא מתבלבל. באותו עמוד (14) הוא כותב כי מחקרו "חושף לא רק את פרשת ניצנים, אלא רבדים עמוקים בתרבות הביטחון של ישראל, שהשפיעו השפעה עמוקה על תרבותה בכלל, גם אחרי ששים וארבע שנה". במלים אחרות, פרשת ניצנים היא קרדום לחפור בו. דמם של הנופלים ביוני 1948 משמש לפרשן התרבות מילשטיין כחומר סיכה לטענותיו כלפי המדינה ב-2013.
בשלב זה, כאשר כבר ברור כי מי שרצה ללמוד מהיסטוריון צבאי את ההיסטוריה הצבאית של ארועי יוני 1948 מנגבה וניצנים, עבור בגבעה 69 וגשר עד-הלום בואכה תל-אביב לא יעלה מהספר הזה אפילו לא חרס, כל שנותר הוא להטות אוזן לאופן בו מילשטיין מתאר את האידיאולוגיה של אבידן. כולנו ביקורתיים, כולנו אמונים על חופש הביטוי והמצפון, כולנו יודעים שכלל גדול בתורת הדמוקרטיה היא להקשיב גם לדברים שלא נוח לנו לשמוע, בכלל ובפרט שמילשטיין כותב על מילשטיין שהוא "היסטוריון אמיץ שהממסד דחה". בנוסף, בכריכה האחורית הקפיד מילשטיין לכתוב על מילשטיין שמילשטיין הוא " פילוסוף והיסטוריון צבאי", ולא 'סתם' "היסטוריון צבאי". הבה ונשמע מה אומר הפילוסוף מילשטיין על האידיאולוגיה של אבידן ודומיו.
ובכן, אליבא דמילשטיין "עקרון היסוד" של 'השומר הצעיר', "היה ניהול מלחמת מעמדות חריפה נגד בעלי ההון הקפיטליסטים ונגד הבורגנות. מבחינה זו, ניצנים ותושביה היו אויב פנימי, שיש לנטרל לא פחות מאשר את מנחם בגין ואת ארגון האצ"ל... שהיו פאשיסטים בעיני שמעון אבידן ובעיני שאר חברי 'השומר הצעיר'. לא רק אבידן ותנועתו דגלו במלחמת מעמדות, אלא גם דוד בן גוריון...וצמרת מפאי...אף כי בפחות קיצוניות, וממילא, כך גם רוב מפקדי ארגון 'ההגנה' וצה"ל במלחמת העצמאות. את הדבקות במלחמת המעמדות הביאו איתם מנהיגי הציונות הסוציאליסטית מרוסיה, בעלייה השנייה ובעלייה שלישית, והוסיפו לה קורטוב משיחי של גיבוש 'אדם חדש' ויצירת 'חברה חדשה'. המפלגה, ולא האומה, היתה מוקד הנאמנות העיקרי, ומנהיגיה דרשו מסירות מוחלטת. מי שלא קיבלו תפיסה זו, ולא התגייסו ללחום למענה, נחשבו לאויבי המעמד"." (עמ' 18-19).
ו.        ניאו-רוויזיוניזם
לקרוא ולא להאמין. "קובלנותו של שטרנהל" במהופך יש לנו כאן. כשם ש'מדען מדינה חדש' גילה ומצא משמאל כי תנועת העבודה הציונית היתה כל דבר חוץ מתנועה מעמדית והקריבה את ערכי המעמד על מזבח הלאום (זאב שטרנהל, 'בניין אומה או תיקון חברה', 1995), כך 'היסטוריון ביקורתי' מימין וטוען כי תנועת העבודה הציונית הקריבה את ערכי הלאום על מזבח המעמד... אחדות הניגודים ממש. כי שטרנהל כזכור הזהיר מפני השתלטות הפשיזם על ישראל, ואילו עמיתו 'לחדשנות' מילשטיין מזהיר מפני השתלטות "הבולשביזם".
 זוהי לא רק עוד גרסא של "דלות הפילוסופיה", אלא גילוי מרהיב של בורות היסטורית. 'השומר הצעיר' ומפא"י בנו את הארץ הזו תוך שיתוף פעולה הדוק עם "הבורגנות" כמו גם עם "בעלי ההון הקפיטליסטים". הם עשו זאת כחלק ממה שרוויזיוניסט מסוגו של מילשטיין לא מסוגל להבין: קונסטרוקטיביזם של עוד דונם ועוד עז. תפיסת 'היש' שלהם, עליה היו אמונים גם חברי ניצנים ב-1943 והם ממשיכים להיות אמונים עליה עד היום הזה כמובן, הביאה את 'השומר הצעיר' כמו את מפא"י לדגול במתינות פוליטית מהסוג שרוויזיוניסט מסוגו של מילשטיין בז לה, בכלל, וכחלק מפילוסופיית הטבע המעוותת, הפשטנית והאכזרית שלו בפרט. הקונסטרוקטיביזם המתון הזה הוא שעמד בבסיס הקואליציה הפוליטית הגדולה שהתקיימה בין חיים וייצמן, ראש וראשון ל"בורגנים" של 'הציונות הכללית', לבין תנועת העבודה הציונית. כל אלו עובדות היסטוריות יסודיות, שגם מי שמכתיר עצמו כ"פילוסוף" ראוי שיכיר ויקח בחשבון.
אבל ממה נפשי. מדוע אני מודד את מילשטיין במידתי? ההגינות מחייבת להתייחס לדבריו של מילשטיין במונחיו של מילשטיין עצמו. ממה נפשו אם כך: שהרי אם היקום בנוי "ממאיימים וממאוימים"; ואם כל תולדות האנושות הן וריאציות על "שרידות"; ואם עבור שמעון אבידן ודוד בן-גוריון "בורגנים" כמו אנשי 'הנוער הציוני' שבנו את ניצנים הם "אויבי המעמד" – שלא לדבר על בגין, האצ"ל ושאר 'פאשיסטנים' – הרי שאבידן ובן-גוריון ראויים לכל דבר שבח והערכה על שהצליחו להפטר בכזו יעילות מרשימה מאנשי ניצנים, תוך שהם עושים לשם כך שימוש באוייב המצרי, שעל פי הגדרת מילשטיין את האידיאולוגיה המעמדית הוא אוייב פחות ערך בהשוואה לאויב המעמדי ! מכאן שלא "הפקרת" ניצנים יש כאן, אלא פרק מפואר בהילכות 'שרידות'!
זו הצרה עם רוויזיוניסטים מסוגו של מילשטיין. כשהפעם המונח 'רוויזיוניסט' איננו מתייחס כלל למושג ששימש את ז'בוטינסקי לאידיאולוגיה ולפוליטיקה שלו מ-1922, אלא למובן המקורי שלו המשמש בדור האחרון את מה שמוכר בציבור כ'היסטוריונים חדשים' למיניהם, ממכחישי שואה ועד מי שממשיך להפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון, מהאגדות על טנטורה ועד למיתוס 'הטיהור האתני', מפרשת התימנים בכנרת ועד ילדי תימן, ועוד ועוד. המשותף לכל אלו הוא נפילה בפח היקוש של הסתירה הפנימית המהותית, החייבת להיווצר כאשר מעמידים את העובדות (המעטות) שבכל זאת מוזמנות לקחת חלק ב'נראטיב', במבחן "הפילוסופיה הביקורתית הרוויזיוניסטית" שמציעים לנו "באומץ" אנשים כמו מילשטיין, רובר פוריסון, אילן פפה ועוד ועוד.
ז.       בחזרה ל-1948
כאמור, לצד ראיית אנשי ניצנים "הבורגנים" – שלא לדבר על כל תושבי 'הבורג' העברי הראשון תל-אביב – כ"אויבי המעמד", מה שמסביר על פי הפילוסוף מילשטיין את התנהגותו המופקרת של אבידן, עומדת שאלת המוכנות הצבאית של הישוב בהנהגתו של בן-גוריון. בתחום זה נזקק מילשטיין לכישוריו (המוכחים יש לומר) כהיסטוריון צבאי, ומפנה את תשומת הלב לסוגייה המרכזית שליוותה את הקמת מערכת הבטחון מראשיתה: כיצד יש לבצע את בניין הכוח היהודי, או ליתר דיוק כיצד יש לעבור מרמה של 'מיליציה' לרמה של 'צבא סדיר'.
על בסיס מעט ידע  והגינות בסיסיים דומה שלפחות עד הקמת המדינה לא עמדו בפני מנהיגי הישוב אפשרויות רבות מדי. בהנתן 'המונופול על האלימות' כהגדרתו השימושית של מכס וובר בידי השלטון הבריטי, כל שיכלו יהודים (וערבים) לעשות, הוא לאסוף נשק ולהתאמן במחתרת. אלא שכאן בדיוק אמורה לבוא תרומתו הייחודית של ההיסטוריון הצבאי. אחת משניים: אם הוא היסטוריון צבאי 'ממסדי', שרואה את תפקידו לשיר שיר הלל לתנועת העבודה, לבן-גוריון או ל"עסקן בטחוני" כפי שהגדיר מילשטיין את גלילי (עמ' 28), ניחא. או אז יציג 'היסטוריון ממסדי' כזה את צה"ל הלא-מצויד והלא-מספיק-מאומן של מאי 1948 כפועל יוצא של מגבלות ההנהגה להשיג נשק, לארגן יחידות צבאיות ולאמן אותן. אלא שאם הוא היסטוריון צבאי 'ביקורתי' כמו מילשטיין, חובה עליו להציג תמונה היסטורית מוסמכת וממוסכמת לפיה בפני הנהגת הישוב, דב"ג וחבורת עסקניו הביטחוניים עמדו חלופות של ממש.
אלא שמילשטיין הבטיח כבר בתחילת הספר שאין לו עניין במחקר צבאי. ולכן את השאלה הקריטית הזו, שאלת המוכנות למלחמת העצמאות סיכם הפילוסוף מילשטיין כך (עמ' 23): "הבורות הצבאית של האליטה הפוליטית והביטחונית נבעה מהאידיאולוגיה הפוליטית-משיחית שלהם שהייתה ספוגה ברעיונות פציפיסטיים. רובם לא ראו בערבים אויב, אלא שכן, שניתן להגיע עימו להבנה במשא ומתן. את הפיגועים הם ראו כמעשים פליליים, או כהסתה של גורמים קיצוניים מקרב הערבים; ולפיכך שומה על השלטונות התורכיים ואחר כך הבריטים לטפל בהם. השם שהם נתנו למיליציה הצבאית שהקימו עוד ב-1920, 'הגנה', מבטא היטב את השקפת עולמם".
בחוכמת 'הבדיעבד' הקטנה, עומד מילשטיין בשנת 2013 ומביט בזעם לאחור, וכפרשן תרבות מזהיר הוא מוצא במילה 'הגנה' את החוליה הראשונה בשרשרת שתוביל את צה"ל של ימינו להיות לא יותר מאשר "מיליציה חמושה היטב" כהגדרתו באתר הבית שלו. מילשטיין מקווה שהקורא ישכח שאת ארגון 'ההגנה' הקים לא פחות מאשר זאב ז'בוטינסקי. כך או אחרת, ז'בוטינסקי הלך לעולמו ב-1940. אדרבא, כעשור קודם לכן, על פי צו הרחקה בריטי, הוא כבר לא יכול היה לקחת חלק פעיל במעשה הבנייה הארצישראלי (ככל שהעריך בכלל את מעשה הבנייה הסיזיפי הזה המבוסס על 'יום-קטנות' שאיננו עולה בקנה אחד עם 'הדר' דקלמציה ודקלרציה, ובכל זאת). ולכן, מי שאמור היה להוביל את הישוב היהודי לקראת המערכה הצבאית והמדינית שעמדה בשער היה בן-גוריון, כנגדו קבל מילשטיין שהוא כלל "לא היה מעורבות בענייני בטחון" [עמ' 23]. לא פחות.
זאת ועוד. למרות "אי מעורבותו" בן-גוריון "העריך" כהגדרת מילשטיין "כי היישוב היהודי אינו מוכן למלחמה", ומשום כך הוא "נסע ללונדון אחרי קונגרס באזל וניסה לשכנע את ממשלת בריטניה לוותר על החלטתה  לסיים את המנדט ולהעביר את האחריות לאו"ם". לא סתם "ניסה לשכנע" אלא על פי דברי מילשטיין בן-גוריון "כמעט התחנן בפני בווין ואטלי להמשיך ולשלוט  על ארץ ישראל, אך לשווא.(עמ' 23-24). למי שקצת מכיר את הדרמה של הקונגרס הציוני הכ"ב (באזל, דצמבר 1946), שהיתה עוד פרק בדרמה המדינית שראשיתה ב-1945 ושיאה ב-1948, עולות התהיות מהיכן שאב מילשטיין את הסקופ ההיסטורי הזה? המקור הוא מילשטיין כמובן.
על הטכניקה ההיסטוריוגרפית הזו עמד כבר לפני כ-30 שנה פייר וידאל נאקה בספרו 'רוצחי הזכרון', בו הסביר כיצד רובר פוריסון מבסס על "200 קילוגרם של מסמכים" את התיזה שלו שהשמדת יהדות אירופה היא מיתוס חסר בסיס. בעוד הוא אוחז באלפי מסמכים משלו, הוא מתעלם כמובן מכל החוקרים שאינם תומכים בתיזה שלו, ופוסל על הסף כמובן את המסמכים המשמשים אותם. כן, מילשטיין לא מכחיש שואה כמובן, אבל הטכניקה זהה לחלוטין. אילו היה מטריח עצמו לברר את ההיסטוריה המורכבת של 'קונגרס באזל' הנזכר, מילשטיין לא יכול היה "לבסס" את התיזה שלו אודות תפיסת הבטחון של בן-גוריון.
ח.      עוד משהו על המיתודה
לא שמיצינו את סוגיית ההכנות של הנהגת הישוב לקראת המערכה הצבאית. א-פרופו בן-גוריון, ראוי להדגיש את מה שמילשטיין עצמו מזכיר בניגוד גמור לקביעותיו הפסקניות, שמנהיג היישוב עשה לעצמו 'סמינר' בטחוני שמטרתו היתה לבחון כיצד ניתן להקים בבוא העת צבא סדיר. אחת משתיים: או שכלל לא היה מעורב וכלל לא האמין בכוחו של היישוב עד כדי תחינה להותיר על כנו את המנדט הבריטי, או שבן-גוריון הבין היטב שהמנדט עומד לקראת סיום ושעצמאותה של ישראל לא תוכל להתקיים ללא שיעמוד לרשותה צבא ראוי לשמו.
כאמור, אינני היסטוריון צבאי. לא כתבתי זאת במפורש בפרקי 'הגילוי הנאות', אבל זה המקום אולי להדגיש כי כאשר נודע לי על כך שאורי מילשטיין מחבר ספר על קרב ניצנים, קיוויתי למצוא בין דברי הבלע הצפויים – שהרי שמו של מילשטיין הולך למרבה הצער לפניו: עכשיו תורו של אבידן, לפני זה הוא טיפל ברבין ולא מזמן באהוד ברק – ניתוח צבאי רציני של המהלכים הצבאיים הרלבנטיים. מילשטיין מזכיר כמה וכמה מהלכים כאלו – הקרב על ירושלים, ההגנה על ישובי הנגב והקרב על נגבה שעוד נשוב אליו – אך הכל ברמה של אנקדוטות ובכל אופן ללא שום מיסמוך ראוי לשמו.
כפי שלמדתי באוניברסיטה, כל מחקר ראוי לשמו נושא בחובו לפחות שני מימדים ברורים: המימד האמפירי והמימד הפרשני. במקרה המינימלי אמור הציבור הסקרן להכיר ממצא מחקרי חדש שלא הכיר, זאת בלי קשר לפרשנות כזו או אחרת. בעברית זה נשמע יותר טוב: ידע לפני דיעה. או דיעה המבוססת על מידע. ואם הדיעה של החוקר לא טובה בעיני הקורא, לפחות החוקר סיפק לו לקורא פריטי מידע שלא הכיר. ואם יש תחום בו המידע המדוייק קריטי להבנת התמונה ההיסטורית, הרי שזה תחום ההיסטוריה הצבאית.
כל חייל וקצין, במקרה הטוב יודעים מתי ואיך התחיל כל קרב. לעתים רחוקות קשה להם להבין איך התנהל וכיצד ובעיקר למה הסתיים כפי שהסתיים. וזהו שורש שורשי תפקידו של ההיסטוריון הצבאי, שבניגוד לחיילים ולקצינים, שבסערת הקרב לא פעם אינם מצליחים להבחין במדוייק אפילו לא במה שהם עצמם עושים, הוא יושב לו בנחת בארכיון הממוזג, אוסף מסמכים, משווה בין העובדות ומנסה לשחזר את תמונת הקרב. הספר 'צליחה' שפרסם לא מזמן עמירם אזוב הוא מופת לעבודה כזו של היסטוריון צבאי.
אבל מילשטיין בחר בעמדת "הפילוסוף". ולכן הקורא המתוסכל לא ימצא ולו שמץ של מידע חדש על קרב ניצנים. אמנם מילשטיין עשה שימוש בדו"ח ועדת החקירה על קרב ניצנים שנכתב ב-1949, אך המקור הראשי אשר שימש אותו הוא זכרונותיו של יצחק פונדק, מי שהיה אחד המג"דים בחטיבת 'גבעתי'. עם כל הכבוד לפונדק, והאיש בהחלט ראוי לכבוד, מדובר במקור ראשי. הבעייתיות של פונדק כמקור ראשי בולטת עוד יותר לא 'רק' על רקע הידיעה המוקדמת שפונדק לא מסתיר את עוינותו (הלגיטימית כמובן) לאבידן ולקובנר, אלא בעיקר על רקע דלות החומר המקביל, שמילשטיין, לו היה מקפיד למלא את שליחותו כהיסטוריון, אמור היה למצוא בארכיונים הצבאיים למיניהם.
ט.      מילשטיין על שמעון אבידן כאיש צבא
מעניין לעניין באותו עניין: גם אם כל מה שעומד לרשותי כקורא סקרן הוא מילשטיין ומילשטיין בלבד, הנה מסתבר שעל פי מילשטיין שמעון אבידן מתגלה כקצין שדווקא הבין דבר וחצי דבר בענייני צבא. בעמ' 125 בספר מביא מילשטיין עדות ישירה מפי מח"ט 'גבעתי' שמסתבר שבדיוק כמו הפילוסוף הצבאי יודע הכל, ד"ר אורי מילשטיין, הבין היטב כי "במעבר של החטיבה ממחתרת לצבא, מקופל המחיר  שכוחות מחתרת סדירים למחצה חייבים לשלם...". לגופה של מלחמה מסתבר, שבניגוד לטענות החוזרות של מילשטיין לפיהם הנהגת הישוב לא הכינה כלל שום תכניות, הנה 'תכנית ד' המהוללת נזכרת על ידו כמה פעמים, ללמדנו שהיו לפחות שלוש תכניות שקדמו לה.
אנקדוטה קטנה בעניין תכנית ד' הממחישה את הפסיבדו-היסטוריוגרפיה המילשטיינית הנדונה: מדי פעם טורח מילשטיין להסביר לקורא הסקרן מושגים למיניהם. כך הוא מסביר למשל מה טיבו של הנשק האנטי-טנקי 'פיא"ט',  מה ההבדל בין סגן-משנה לסגן, מה מקור השם 'פצצת שרפנל', מה הוא 'מוקש נעל' או מהו המקלע המכונה 'מגל"ד'. כאשר נדרש להסביר לקורא מה היא תכנית ד', הוא מפנה את הקורא לראיון שנתן יגאל ידין לעיתונות בשנת 1973 (עמ' 115). והרי המחקר אודות תכנית ד' מקיף למדי, והקורא הסקרן – אחרי שלמד להפעיל פיא"ט ומגל"ד – היה רוצה לשמוע כמה דברים מקיפים אודות התכנית אשר עד היום מהווה מוקד לפולמוס בין היסטוריונים ו"היסטוריונים".
כך או כך, אם לשוב לענייננו: בניגוד גמור לטענות שחוזרות שוב ושוב שמח"ט 'גבעתי' כמו הפיקוד הבכיר כולו, לא ייחסו שום חשיבות לציר החוף – טענה מפוקפקת שהוכחה לה אמורה להמצא באותם ארכיונים שמילשטיין הפילוסוף הצבאי לא טרח לפתוח -  הנה בעמ' 130 מזכיר מילשטיין ההיסטוריון הצבאי את העובדה שב-12 במאי 48' דאגו הכוחות היהודים (צה"ל עוד לא היה קיים אז) לפוצץ את 'גשר עד-הלום'.
בפרק התשיעי של ספרו מביא מילשטיין ההיסטוריון מידע חשוב לכשעצמו המערער את טענותיו של מילשטיין הפילוסוף. עדויותיהם של שמעון אנטין, נחמיה רפורט ואברהם טננבוים בפני ועדת החקירה שפעלה ב-1949 מלמדות על רשלנות, על שיקול דעת מוטעה וכיו"ב הסברים שקל לגנותם בדיעבד, אך שאינם עולים כלל בקנה אחד עם הטענה לפיה שמעון אבידן "הפקיר" את ניצנים או את תל אביב, זאת מסיבות של "בולשביזם" אידיאולוגי "מעמדי" ובשל היותו "איש מיליציה" שכמו בן-גוריון ו"עסקניו" איננו מבין דבר בצבאיות ראויה לשמה.
שוב ושוב: אינני היסטוריון צבאי. בדיוק משום כך אני ממתין בקוצר רוח לשיחזורי מלחמות עליהם אמונים עמיתי ההיסטוריונים הצבאיים. אבל מהמעט שהספקתי ללמוד על המלחמה ההיא אני יודע שהצבא המצרי פיצל את כוחותיו לשני ראשים. את האחד הוליך צפונה לכיוון תל אביב ואילו את השני צפון-מזרחה אל עבר ירושלים. הקשרה של אסטרטגיה זו כולל גם את מרכיב היחסים העכורים בין מצרים לירדן, וזו כמובן פרשייה הדורשת דיון של מומחים. אינני מומחה כאמור, אבל העובדה הזו אמורה להעמיד את שאלת העדפת הטלת משקל הכובד ההגנתי – ציר מג'דל-ירושלים או ציר מג'דל-תל אביב – באור מורכב מאד. מורכב בהרבה מהאופן הפלקטי והפאתטי שעושה זאת מילשטיין מסיבותיו המוצהרות: אין לו עניין במחקר צבאי, אלא במחקר של התרבות הבטחונית הקלוקלת מבית המדרש הפציפיסטי של מפא"י-השוה"צ.
זו ככל הנראה הסיבה, שמילשטיין מרשה לעצמו לקבוע  כי "עד הפלישה לא התקיים בחטיבה אף דיון" (עמ' 126). אי סבירותה של טענה זו יכולה היתה לשכנע רק על סמך עיון מדוקדק של מילשטיין בארכיוני צה"ל למיניהם. מה היה המקור ששימש את מילשטיין בקביעה משונה זו בלשון המעטה (שהרי מה עשו בחטיבה אם לא לדון באפשרות של הפלישה?? ניסחו 'דפי קרב' מן הסתם...)? יצחק פונדק.
י.        ניצנים לעומת נגבה
בדחילו ורחימו אני עומד לעשות השוואה בין קרב ניצנים לקרב נגבה, או ליתר דיוק השוואה בין סדרי הכוחות וכמויות הנשק שלקחו חלק בשני הקרבות הללו. אני מבסס את כל דברי רק ואך ורק על מידע שהביא מילשטיין ההיסטוריון הצבאי, לא לפני שאדגיש שוב כי גם כאן הוא עשה לכל היותר 'חצי-עבודה'. ההיסטוריה הצבאית של קרבות נגבה וניצנים עדיין ממתינה להיסטוריון צבאי שיעשה את העבודה שלו.
עד אז, וכפי שאנסה להראות להלן, עיון בלתי משוחד בנתונים שמביא מילשטיין שומט את הקרקע לחלוטין מהטיעון האידיאולוגי שלו, זאת מבלי להדרש שוב לפילוסופיית הטבע המעוותת שלו, לפיה עוד יסתבר שאבידן נכשל לא מכיוון שהעדיף את נגבה על ניצנים, אלא מכיוון שבזבז על "אויביו המעמדיים", אנשי 'הנוער הציוני' הלא-סוציאליסטים, 25 פצצות של פיא"ט. ובכן, אם נאסוף את הנתונים שמביא מילשטיין על הקרבות הנזכרים, התמונה העולה היא זו:

ניצנים
נגבה
כוחותינו
141 לוחמים (בעמ' 162 הנתון הוא 155 לוחמים)
150 לוחמים (הנתון לא מופיע בספר אלא לקוח מהרצאה של מאיר מינדל)
נשק
70-80 רובים
30 תמ"קים
4 מקלעים
1 מרגמה 2"
פיא"ט
80 רובים
20 תמ"קים
6 מקלעים
3 מרגמות 2"
פיא"ט
2 מקלעים בינוניים
2 מרגמות 3"
תחמושת
אין נתונים על נק"ל
25 פצצות לפיא"ט
200 כדורים לרובה
10 פצצות לפיא"ט
350 כדורים לתמ"ק
25 פצצות מרגמה 2"
50 פצצות מרגמה 3"
200 רימונים
500 בקבוקי מולוטוב
(מאיר מינדל טען בהרצאה כי בנגבה היו שישה סליקים שמולאו בתחמושת רבה מתוך הנחה שאין לסמוך על אף גורם)
כוחות מצריים
גדוד+פלוגה+כיתה
אין נתון
נשק מצרי
4 טנקים
13 משוריינים
16 קני ארטילריה
1 ברן
מרגמות 3"
סיוע אווירי
7 טנקים
12 משוריינים
בספר אין מידע על ארטילריה אך מאיר מינדל נקב במספר 12 קני ארטילריה של תותח 88 מ"מ
סיוע אווירי
פגזים מצריים שנורו על הנקודה
1500
6000
משך הקרב
15 שעות
8 שעות

קרב איננו רק סכום הכוחות, הנשק והתחמושת. קרב הוא גם 'הרוח' וגם – ואולי בעיקר – הטופוגרפיה, הטקטיקה, רמת הפיקוד, וכמובן לא מעט מזל, כמו גם תנאי הקרקע (מאיר מינדל הסביר בהרצאה הנזכרת שהתקיימה בנגבה ב-6 במאי 2013, כי אדמת נגבה, "בשונה מאדמת החול של ניצנים", היא אדמה שלאחר חפירת שוחות בעומק 90 סנטימטר בהחלט שימשה כמחסה שהציל חיים). על כל אלו אמון ההיסטוריון הצבאי. ועד שיקום אחד כזה ויערוך השוואה מקיפה, אחראית ורצינית בין הקרבות הנזכרים (ואחרים כמובן, ממשמר הירדן ועד דגניה, מגוש עציון ועד משמר העמק), כל שנותר להסיק בשלב זה – זאת על סמך הנתונים שמביא מילשטיין ההיסטוריון הצבאי – שהפילוסוף מילשטיין טוען טענות סרק.
יא.    הפוליטיקה המזוהמת וההיסטוריון הפוסל במומו
יסלחו לי הקוראים על החזרות ועל אורך הדברים. כבן ניצנים נוח היה לי מאד להתבשם במסקנותיו של מילשטיין ו'אפילו' בכותרות המופיעות על הכריכות. כחבר עין-השופט יכולתי למלא פי מים, 'ולזרום' כפי שאומרים. אלא שכבן ניצנים למדתי – זאת בניגוד למה ששמעתי מחברה אחת בעין השופט, שסיכמה את 'הציונות' שלה במלים "או עין השופט או ניו זילנד" – שאני קודם כל בן לעם היהודי. הודות להורי , למחנכי ולתלמודי, אימצתי עם השנים זהות ציונית-חילונית-מתונה וסוציאליסטית שאני עומד מאחוריה והיא עומדת מאחורי. קרוב לוודאי שהזהות היהודית-ציונית הזו הובילה אותי לעיסוקי הנוכחי: היסטוריון ומחנך. ולכן, כיהודי, כציוני, כהיסטוריון וכמחנך תהיה זו שערורייה מצפונית לשתוק לנוכח החיבור השערורייתי הנדון.
מילשטיין, כמו רבים ומתרבים מסוגו, מכחישי שואה, מכחישי לאומיות יהודית, מכחישי עבר למיניהם או 'רוצחי זכרון' כהגדרתו הקולעת של פייר וידאל-נאקה, מרשה לעצמו לשחרר את מעצורי המוסר והיושרה שלו, ולפרסם תמונה היסטורית מעוותת הבנויה על רבעי וחצאי אמיתות, זאת בשל העובדה שהשיח הציבורי בישראל לא פעם רדוד, שטחי וצמא סנסציות. קל למכור את המרכולת המילשטיינית הזו בכלל ובפרט כשעל הדברים חתום 'דוקטור' והספר נראה כמו מחקר של ממש: עם רשימה בבליוגרפית, הערות שוליים ואיורים.
כאמור, מדובר במחקר מגמתי, מעוות ושקרי. סיפור ניצנים מהווה עבור מילשטיין עוד תרוץ למסע הצלב המפוקפק שהוא מנהל זה שנים כנגד כל מה שקשור במפא"י וגורמים דומים אחרים. אין מדובר בפרשנות אלא בדברים מפורשים שהוא כותב גם במבוא וגם בסיכום. הם מקבלים גיבוי מתודולוגי מעצם הצהרת הכוונות שלו לפיה אין מדובר במחקר צבאי אלא במחקר על תרבות בטחונית. משום כך הוא פותר עצמו מעיון בארכיונים וממה שנדרש מכל מדען בכל תחום: זהירות ודיוק.
המילשטייניזם מתבסס על הנחת המבוקש וחזרה אליו ועליו: השמאל הציוני, המגולם בפרשת ניצנים על ידי הסיטרא אבידן והאחרא קובנר, אחראי כפי שכתב מילשטיין בסיום חיבורו, ל"חובבנות הצבאית ולתרבות הבטחון המיתולוגית" וכמובן ל"פוליטיקה המזוהמת" של המדינה הזו, "זיהום" ששורשיו לכל המאוחר ב-1936. על הצורף "פוליטיקה מזוהמת" שב מילשטיין לפחות שבע פעמים, ומכיוון שבפרק האחרון הוא שלח ידו גם אל עבר הפסיכולוגיה, ראוי למדוד לו במידה שמדד לאחרים: הזיהום ככל הנראה מצוי בנפשו שלו. ואם לא בנפש מזוהמת מדובר – ומי אני ומה לי ולפסיכולוגיה בגרוש או במיל – ללא כל ספק מדובר בהיסטוריוגרפיה מזוהמת. ליתר דיוק, בפסיבדו-היסטוריוגרפיה שכזו.

יב.    תם ולא נשלם
"אבל תחת אשר הבירור יקוים – הוחל לפי מיטב תורת ההסתה וההתקפה-שכנגד, פעולת השמצה בעל-פה ובכתב". דומה שדברים אלו שציטט בסופו של פרק 11 מילשטיין מביטאון 'הנוער הציוני' כפי שפורסמו ביולי 1948, טובים עוד יותר למקרה שלו. כי מבלי להצדיק את "ההסתה" או לפחות את  "ההתקפה-שכנגד", שבהחלט איפיינה את ישראל הצעירה של שנות החמישים, אפשר להבין את מי שהחזיקו אז בהגה השלטון, ולנוכח המשימות האדירות שניצבו בפניהם (ב-1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים!), שלא היה בהם את הכוח לעשות "בירור" ראוי לשמו.
כדאי גם לזכור, כי הפאתוס האידיאולוגי, הלהט הפוליטי וחוסר הסובלנות איפיינו לא רק את ישראל של שנות החמישים, ובוודאי שלא 'רק' את מפא"י או מפ"ם (ראוי להזכיר בכל הזדמנות את ההתנפלות של בגין על כנסת ישראל), אלא 'אפילו' את המעצמה הדמוקרטית האדירה ארה"ב שבאותו הזמן התמסרה ממש לציד המכשפות של הסנטור מקארתי, מה שמלמד על עוצמת האידיאולוגיות באותה תקופה ברחבי העולם כולו! אלא שמילשטיין כבר חי בתקופה אחרת. הוא זה שלקח על עצמו לקיים את "הבירור" הנחוץ. במקום זאת הוא הוציא תחת ידו את "מיטב תורת ההסתה וההתקפה-שכנגד, פעולת השמצה בעל-פה ובכתב".
מה תפקידו של החשבון ההיסטורי אם ככה? להעמיד דברים על דיוקם. לבחון מדוע אנשים מתנהגים כך ולא אחרת. מדוע – אם בכלל יש לכך תשובה מניחה את הדעת – המשיך קובנר בסרבנותו לחזור אל העבר ולהתמודד עם טעותו המרה. מדוע למשל סעיף ז' בפרק המסקנות של ועדת החקירה מ-1949 מדבר במפורש על "נוהג נפסד לפיו הוקצב וחולק באותה התקופה הנשק לנקודות הישוב", ואילו בסעיף ג' בפרק ההמלצות תובעת הועדה "לגנות את הנסיונות שנעשו להחשיד את הפיקוד החטיבתי בהפליית ניצנים מתוך נימוקים לא צבאיים". מדוע ננקטו פעולות מסויימות ולא ננקטו אחרות. במה שונה קרב ניצנים מקרבות דומים אחרים במלחמת העצמאות. אבל החשבון ההיסטורי נועד גם להשתחרר במידת האפשר מהעול ההיסטורי, שאני כבן ניצנים נדרשתי – יחד עם כל עמיתי כמובן – לשאת על עצמי גם במחיר של 'קרבנות' מסויימת וידועה, שהשפיעה על כמה וכמה מעגלי חיים, לצורך ושלא לצורך.
קולגה שלי הזהיר אותי שאורי מילשטיין "חי מעימותים". זה עולה בקנה אחד עם תיאור משנתו: "מילשטיין מסיק כי המודל האנתרופולוגי היסודי להבנת התנהגות האדם הוא הקרב, שבו כל צד מתאמץ לנטרל את הצד שכנגד עד כדי השמדתו. כך בתחום הכלכלי, ביחסים בין בני זוג, בקנאת סופרים ועוד". מי יגלה עפר מעיניו של ז'בוטינסקי. בהשוואה לאחד ממשיכי דרכו כביכול, הליברל השכוח ההוא, שכיבד את הלאומיות הערבית ודגל ב'חמש ממ"ין' של מדינת רווחה, הוא ממש בולשביק אדום.
כך או אחרת, ישצוף מילשטיין ככל שישצוף, ישמיץ ככל שישמיץ (זכור לי לרעה מפגש אחד עימו בסמינר בירושלים לפני כעשר שנים), חובת ההפרכה עליו. לא הייתי ממליץ לקוראים לעצור את נשימתם. מי שעסוק בפסיבדו-היסטוריוגרפיה מזוהמת, חזקה עליו שלא יטריח עצמו ליטול קורה. מי יתן ואתבדה. כי בסופו של חשבון, לא מילשטיין עיקר ובוודאי שגם אני לא. העיקר הוא מורשת ניצנים כחלק ממורשת הקמתה של מדינת ישראל בדם, אש ובעיקר זיעה ועבודה קשה. כל אלו החלו על אדמת ניצנים ב-8 בדצמבר 1943, בעין השופט שש שנים קודם לכן, בפתח תקווה ב-1878 והם ממשיכים עד עצם היום הזה. זר לא יבין זאת.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה