י

י

יום רביעי, 24 ביולי 2013

זו לא השיטה, טמבל

כן, אצל מומחי הפולקלור הקשור בשמי, אין ספק שהכותרת של הרשומה הזו היא עוד ביטוי לפה הגדול שלי. "טמבל". מי בכלל עושה שימוש במילה כזו, בפרט ובכלל.

אבל זה לא אני. לא הפעם. הפעם זה גם לא 'סתם' בלוג. אלא ממש ספר. מכובד ורציני (מאד). וכאמור זה לא אני. אלא חברת הכנסת לשעבר (לצערי) ד"ר למדע המדינה לשהווה עינת וילף, שיחד עם ידיד מפעם, עתידן חכם ושנון בשם צבי ביסק, חתומה על ספר שראה אור ממש לא מזמן (לכל היותר חצי שנה יען כי הוא נושא את הספרות '2013' בדף הראשון שלו).



מה אומר ומה אגיד? רוצו לקנות. 'רוצו', כלומר אם אתם בעניין של פוליטיקה ישראלית (ובכלל) ויש לכם זמן (שלוש שעות לכל היותר) לקרוא 168 עמודים קריאים, חכמים, שנונים, רציניים, מקיפים, חדים ומשכנעים.

על מה הספר אתם שואלים? על שיח 'שינוי שיטת הבחירות' שמדי פעם תופס במקומותינו תאוצה, לא 'רק' אצל פוליטיקאים מסוגו של לפיד, אלא אצל אנשים מכובדים ורציניים, פרופסורים ומכוני מחקר וכמובן עיתונאים ומי לא.

בשורה התחתונה מדובר בפטפטת. עוד תוצר של תעשיית הדימויים המאפיינת את השיח הפוליטי בישראל. לא, לא הספר של וילף כמובן, אלא הקישקוש האופנתי (והישן יש לומר) על הצורך - מה צורך? חובה!!! - 'לשנות את השיטה' ("ולכתוב חוקה סוף סוף" כמובן. כמובן. מסימניו של אדם נאור - אחרי שאמר פעמיים קיבוש קיבוש ואפרטה אפרטה - זה לומר , מה לומר, לצעוק!! בלהט!! "חוקה לישראל!!! חוקה לישראל!!!").

הספר בנוי משלושה חלקים שווים פחות או יותר באורכם ובסיכום קצר.

בחלק הראשון  מביאים וילף את ביסק את "הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל" (בסך הכל שישה טיעונים: אין יציבות, אין משילות, אין הגינות, יש שחיתות, אין אחריותיות, יש בינוניות). השורה התחתונה של החלק הראשון, המנומק להפליא, שמדובר באוסף של סיסמאות ריקות.

בחלק השני מביאים השניים את "הפתרונות". כותרת המשנה היא (אמרתי שנונים??) "או מדוע כולם חושבים שהם יכולים לתקן את השיטה". בחלק זה ארבעה פרקים המייצגים כל אחד את פתרון פתרוני הפתרונות של חכמי (חלם) המקומיים: משטר נשיאותי; בחירות אזוריות; העלאת אחוז החסימה או שינויים 'קטנים' אחרים; ו'לכתוב חוקה' (כמובן. כמובן. אלא מה). השורה התחתונה של החלק השני, המנומק להפליא, שמדובר באוסף של סיסמאות ריקות.

בחלק השלישי עושים השניים (ויש לי הרגשה שזה בעיקר וילף) את הלא יאומן: דיון ב"בעיות האמיתיות של הפוליטיקה הישראלית". מי שכמוני ממשיך לחשוב כבר 15 שנה בערך שבלתי אפשרי להבין את הדמוקרטיה בכלל ואת זו הישראלית בלי מימד עומק היסטורי, הפרק הזה הוא יותר משמן בעצמות. זו ממש אמבטיית שמן זיית (סיפרו לי שזה היה הכיף הגדול ביותר בתקופת הבית השני). בחלק השלישי שלושה פרקים: אתגר הדמוקרטיה; אתגר הגלובליזציה; והציונות והרעיונות המכוננים של מדינת ישראל. השורה התחתונה של החלק השלישי, המנומק להפליא, היא שללא הבנת עומק של ההיסטוריה ושל האקטואליה הישראלית (חברת מהגרים הבנוייה על אנשים שברובם באו מחברות לא-דמוקרטיות ושלא סגורה על זהותה התרבותית-אמונית, חברת מהגרים המוקפת אוהדים נלהבים) כל דיבור על שינוי שיטת בחירות הוא פטפוט מקושקש חסר שחר.

ולא, הספר לא מושלם. אף אחד לא. וילף הטוענת באומץ רב שההתנחלויות הן לא מכשול לשלום (והן אכן לא מכשול לשלום), הולכת מעט רחוק מדי כשהיא קובעת בפסקנות ששורשי תנועת ההתנחלות ב'קיבוץ המאוחד' ולא בציונות הדתית, כלומר היא לא טורחת להבחין בין 'תכנית אלון' (וגלילי) לבין דרכו של משה דיין (את פרס). באופן דומה היא מדברת בהתלהבות גדולה מדי על ממשלת האחדות שקמה אחרי בחירות 1984, כממשלה יעילה שהזיזה דברים: הנסיגה מלבנון והשינויים המבניים במשק. אכן "שינויים מבניים" ללא ספק, אבל בבחינת בכייה לדורות. אמנם במקומות אחרים בספר היא מדברת בגנות המשך ההפרטה ובשבח מגזר ציבורי (משופר כמובן, בשלושה תחומים מרכזיים: בריאות, חינוך וקרקעות), אבל שני טיעונים היסטוריים חשובים אלו (ההתנחלויות ותכנית הייצוב) הם סוג של 'כתם'. אבל יש לה נסיבות מקלות: היא צברה המון שעות פרס.

אבל הדיון ההיסטורי הזה פחות חשוב, ובכל אופן הוא לא מקלקל את השורה. והנה קטעים מהסיכום:

"בין אם זה בפרסומים של מכוני מחקר או בשיח הפוליטי והציבורי, הבעיות של שיטת הממשל הישראלי מוצגות כדבר העומד בין אזרחיה של המדינה ובין שלמות חברתית ופוליטית".

"חינוך ובגרות אזרחיים מתאפיינים ביכולת לעמוד בפיתוי לבקש שלמות. כל עוד החברה הישראלית תמשיך לחפש פתרונות הנראים פשוטים לבעיות מורכבות, היא לא תשקיע את המשאבים האינטלקטואלים והמנהיגותיים הנדרשים כדי לפתור או לכל הפחות למתן במשהו את בעיות היסוד של ישראל. הפיתוי הנמשך לפתור את שלל בעיותיה של ישראל באמצעות שיקוי הקסם של שינוי שיטת הממשל, מסיט משאבים קריטיים ממטרות חשובות...בהקשר לסיפור הבלתי נגמר של שינוי שיטת הממשל אפשר לומר על משקל אמרתו של צ'רצ'יל: מעולם לא עסקו אנשים רבים כל כך ובעלי אינטליגנציה רבה כל כך בנושא קטן כל כך ועם תוצאה פעוטה כל כך".

"בהקשר זה ראוי לבחון את דבריו של חיים וייצמן: 'מדינת ישראל לא הפכה למציאות הודות למלים יפות, או בקיצורי דרך, או לפתע פתאום. עבודת ההתחדשות דרשה דאגה ותשומת לב מתמדת ותקומת היהודים בישראל דרשה סבלנות".

"עיקרון היסוד של חוקתיות - תפיסה הדוחה את עצם האפשרות של שלמות אך שואפת כל העת לשפר את מה שניתן, לא במהפכות, אלא צעד אחר צעד".

רוצו לקנות. קיראו וספרו לחבר'ה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה