50 שנה לרצח קנדי - על ספר חדש שראה אור בנושא (ליתר דיוק על ראיון רדיו שנערך לכבוד הספר)

ממש השבוע, ב-4 בחודש, ראה עוד ספר על רצח קנדי. 'עוד ספר' כי כבר נכתבו כמה אלפים ובעוד שבועיים ימלאו 50 שנה לרצח הפוליטי החשוב ביותר במאה ה-20. הספר עליו אכתוב משהו להלן, נכתב על ידי רוג'ר סטון, וכותרתו בתרגום חופשי: "האיש שרצח את קנדי – ה'קייס' נגד לינדון ג'ונסון". כן, אין זו טעות. לטענתו של סטון מי שעמד מאחורי הקשר ('קונספירציה' בלע"ז) לרצוח את הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

מתי הספקתי לקרוא ספר באנגלית שראה אור רק לפני כמה ימים? לא הספקתי. כל מה שאכתוב להלן מבוסס על ראיון שנתן רוג'ר סטון לפרשן הפוליטי הידוע דיק מוריס. מדובר בראיון קצר יחסית, 20 דקות ברוטו, לא יותר מ-16 נטו, ובהן נותן מוריס לסטון 'לזרום' עם עיקרי הטיעונים שלו, שבמידה רבה ממשיכים טיעונים שהפכו בדור האחרון למוסכמים למדי. לפחות בארה"ב, ולפחות אצל אנשים שמבינים שבפוליטיקה יש בעיקר פוליטיקה, כלומר שהואיל ופוליטיקאים בכלל – נשיאי מעצמות מרכזיות בפרט – עסוקים בלעצב את המציאות על פי שיטתם ודרכם והבנתם, הרי שפוליטיקאים אחרים המעוניינים במציאות אחרת, יעשו הרבה על מנת להפריע להם. בדרך כלל – כך בדמוקרטיה בכל אופן – 'ההפרעה' תתבצע באמצעים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים הרגילים. אבל מסתבר שמדי פעם – ובארה"ב בכל אופן זה קרה שלוש פעמים (לינקולן, מקינלי, קנדי) – מי שרוצה לעצור את המהלכים הדרמטיים שהנשיא המסויים מוביל, מבין שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל זה בארה"ב. כלומר בארה"ב אנשים מבינים שפוליטיקה עוסקת בפוליטיקה, ולא בפולקלור, דימויים, מאבקי כוח לשמם ושאר ירקות. ועד שספרו של סטון יתורגם (והוא לא יתורגם) לעברית; ועד שעוד ועוד סטודנטים ומומחים אחרים להיסטוריה יקראו בו (ורובם לא יקראו בו), כל שנותר לי הוא לעשות שרות קטן לקהל הזעיר של אלו שמוכנים למדוד את הפוליטיקה במונחים של פוליטיקה, ולספר על מה ששמעתי בראיון. את השורה התחתונה כבר כתבתי, היא מופיעה בכותרת המשנה של ספרו של סטון, והנה אני שב וכותב אותה שוב, ל(אי)נוחות הקוראים: מי שעמד מאחורי רצח הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

במהלך הראיון חוזרים מוריס וסטון על מה שמוסכם על רוב החוקרים והעוסקים בנושא. בשלב ראשון, כלומר מיידית לאחר הרצח, ליתר דיוק שנה אחריו, ראה אור 'דו"ח וורן'  - דו"ח ועדת החקירה הרשמית שהקים הנשיא ג'ונסון שבוע לאחר הרצח – ובו המסקנה שהפכה למוסכמה לכמה שנים: קנדי נרצח על ידי לי אוסוולד, מטורף בעל רקע קומוניסטי, באמצעות רובה שהזמין בדואר, רובה שירה שלוש יריות ממחסן בעל כמה קומות, ממנו יכול היה אוסוולד הצלף איש המארינס לשעבר, לתצפת על שיירת המכוניות של קנדי.

בשלב השני שהחל למעשה מהרגע הראשון מצד אנשים שלא קנו את האפשרות האלגנטית כל כך: מטורף מונע ממניעים אידיאולוגיים וכן הלאה. הבולט בהם היה התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גריסון שהחל חקירה בכיוון הנכון ב-1967. גם הנשיא פורד הקים ועדה ב-1975, אך היתה זו 'הועדה של בית הנבחרים לחקירת רציחות' (למה "רציחות"? כי בשלב זה כבר נוספו שניים: מרטין תותר קינג ובובי קנדי) שקבעה ב-1979 חד משמעית שלי אוסוולד לא פעל לבד, שכן ללא כל צל של ספק (כך קבעו חברי הועדה) אל עבר מכוניתו של הנשיא נורו יריות מ"תלולית הדשא" המפורסמת. לרצח בו שותפים לפחות שני שותפים – ובלבד שהאחד לא עסוק בלהזיז זבובים מפניו של חברו העסוק לכוון רובה פרימיטיבי אל עבר מטרה הנעה במכונית נוסעת – קוראים בעברית 'קשר' ובלע"ז: קונספירציה.

במלים אחרות, מאז קביעת 'תת הועדה של בית הנבחרים לענייני רציחות' מה שקבעה ב-1979, האגדות על 'המטורף הבודד' הפכו לבדיחה. לא שלא נמצאו ליצנים שהמשיכו להגן על הבדיחה, אבל כולנו יודעים שבארה"ב פועלת גם אגודה להפצת הידע לפי הארץ שטוחה. 'התיקון הראשון' לחוקה מבטיח חופש מצפון ובמסגרתו ניתן להעלות כל טענה. האנשים הרציניים בכל אופן, המנסים לבסס דיעה על ידיעה, הבינו אחרי 1979 שרצח קנדי הוא תוצר של קונספירציה. כאן מתחיל השלב השלישי של המאמצים לבסס תמונה היסטורית ברורה לגבי מבצעי הרצח ומניעיהם.

השלב השלישי שם את המוקד על המאפיה. התיזה הרווחת היתה שהיה זה אבא של קנדי שהביא לנצחונו באמצעות הבטחות למאפיה שקנדי הנשיא ימנע מאחיו בובי שנהיה התובע הכללי להמשיך ולרדוף אחריהם אם יתמכו בבנו. בין אם היתה הבטחה כזו או לא, היא לא מומשה. ממשל קנדי המשיך לרדוף אחר המאפיה והיא בתמורה רצחה את הנשיא. בין לבין היו תוספות לתיזות של השלב השלישי, שליד המאפיה שמו גורמים אחרים שכעסו על הנשיא קנדי, כמו למשל גורמים ב-CIA שלא סלחו לו על כך שהוא לא שלח את כל הצבא האמריקני להציל את כשלונם ב'מפרץ החזירים'. גורם אחר קשור לסיפור הזה היו הגולים הקובניים, שברור היה להם שעל ארה"ב לפלוש לקובה ולהחזיר עטרתם ליושנה. כך או כך, קונספירציה, סליחה, קשר בין גורמים שונים לרצוח את הנשיא.

בשלב הרביעי עלו קומה, והתחילו לדבר על לינדון ג'ונסון כעל המרוויח הגדול של רצח קנדי. ככל שהתקדם קנדי ועשה לו שם של מנהיג דגול שסיכוייו להבחר שנית ב-1964 נראו טובים מרגע לרגע, הלכה השוקת של ג'ונסון ונשברה. לא רק שקנדי התכוון להחליפו בבחירות המתקרבות ב-1964 בסגן נשיא אחר, אלא שבובי קנדי, התובע הכללי הבלתי נלאה, ערך כנגדו חקירות שמיצוין קרוב לוודאי שהיה שם את ג'ונסון מאחורי סורג ובריח. שעל כך אמרו חז"ל: 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. במלים אחרות, וכמיטב סרטי וספרי הבלשות והפשע, לג'ונסון היה מניע חזק מאד להיפטר מהקנדים. האלמנט הנחוץ השני גם הוא ניתן לו בשפע: החלטתו של קנדי לפתוח למעשה את הקמפיין שלו לבחירות לנשיאות בנובמבר 1964, דווקא בטקסס העויינת שנה קודם לכן. וקנדי כמו קנדי: לא ברכב סגור ומוגן, אלא ברכב פתוח עם החזה מתוח, כדי שהטקסנים (והטקסניות) יראו ויריעו. מניע –צ'ק. הזדמנות – צ'ק. כלי נשק. כלי נשק בטקסס? בערך כמו שלג בקילימינג'רו ובתי קפה בפאריז. מה נותר? חוק וסדר. כאן אנו עוברים סוף סוף לספרו של סטון.

על השלב החמישי אחראי כרגע רוג'ר סטון. על פי הראיון האמור עם דיק מוריס הלך סטון בעיקבות התיזה הפוליטית על רווחיו הצפויים של ג'ונסון מרצח קנדי, שעמדו בניגוד מוחלט להפסדיו לנוכח ניצחונו הצפוי של קנדי, והוסיף לתיזה את המימד הראייתי ('פורנזי' – זיהוי פלילי). הטענה המרכזית בראיון בכל אופן היתה, שבאותו הזמן רצח הוגדר במדינת טקסס כפשע מדינתי ולא כפשע פדרלי. במלים אחרות, מי שאמור היה לחקור את הארוע היו הטקסנים. ג'ונסון היה איש טקסס. הוא ואנשיו שלטו בכל זרועות אכיפת החוק (שממילא במדינות הדרום באותה תקופה היה בגדר המלצה בלבד). הבית ממנו נורו לכאורה היריות היה בבעלות אחד מתומכיו. כל מילה נוספת מיותרת.

בראיון מתייחסים מוריס וסטון לשאלה המובנת מאליה: כיצד יתכן שהשופט העליון ארל וורן חתם על דו"ח כל כך חסר שחר? תשובתם היא שוורן ככל הנראה רצה למנוע מהומות בארה"ב, אם ייודע שמי שעמד מאחורי רצח הנשיא היו לא פחות ולא יותר גורמים בכירים בממשל (סגן הנשיא, גורמים ב-CIA, גורמים ב-FBI, ורשויות אכיפת חוק בטקסס). במלים אחרות, על מנת למנוע "מהפכה" כלשונם, הוא העדיף להסכין עם 'הפיכה' (coup de etat כלשונם). את המצע למסקנות ועדת וורן נתן תוך שבועות ספורים אדגר הובר, ראש ה-FBI, שגם הוא פעל בקונפליקט מתמיד עם האחים קנדי, זאת באמצעות דו"ח שהכין בחופזה. בדיקת רשימת העדים שהוזמנו להופיע בפני 'ועדת וורן' עולה בקנה אחד עם טענתם של היסטוריונים שאמרו מאוחר יותר על דו"ח ועדת החקירה שמדובר במופת של "טיוח". ואמנם, כולנו יודעים שאת האמת אפשר להסתיר על ידי שתיקה, אך אפשר להסתירה טוב יותר באמצעות הר של עובדות בלתי רלבנטיות.

עוד כמה פרטים מעניינים עולים בראיון הרדיו המדובר. ג'קי קנדי פנתה אל המודיעין הצרפתי בבקשה שיחקור את הרצח עצמאית. מסקנת הצרפתים היתה: לינדון ג'ונסון עמד מאחורי הרצח. גם ה-KGB ניהל חקירה עצמאית, אך מסיבות אחרות לחלוטין (החשש שברה"מ תואשם כעומדת מאחורי הרצח, טענה סבירה באווירה של 'מלחמה קרה' ועל רקע העבר 'הקומוניסטי' של אוסוולד). מסקנת חקירת ה-KGB  היתה: לינדון ג'ונסון עמד מאחורי הרצח. מפתיע? מקומם? מעורר שאלות היסטוריוסופיות? יתכן. אבל מי שמרגיל עצמו לחשוב על פוליטיקה (הכוללת למרבה הצער רציחות פוליטיות) במונחים של פוליטיקה, על כרחו ימצא את טיעוניו של רוג'ר סטון סבירים, אם לא למעלה מזה.

תוספת קטנה. גולדה הבינה את כל זה בזמן אמיתי.