י

י

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

פרידמן, קרוגמן, נובלמן, אקונומיקמן וחיות מוזרות אחרות - שבע שנים להסתלקותו של מילטון פרידמן



א.       
שבע שנים עברו מאז מותו של מילטון פרידמן, הכלכלן הדגול שזכה בין השאר לפרס נובל לכלכלה (1976), ושידוע כדמות המרכזית בהפצת הרעל הניאו-ליברלי על פני הגלובוס. הזמן טס נהוג לומר, ואכן הזמן טס. מצד אחד זו תחושה מייאשת או לפחות מטרידה, מצד שני טיסתו של הזמן היא מעין נחמה לאלו – כמוני – המתייסרים בין השאר על כך שלא הטריחו עצמם לומר מילה או שתיים על אחד האנשים המזיקים ביותר שפעלו בעולמנו בשליש האחרון של המאה ה-20. בקיצור, 'מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא'.



בכלל ובפרט שמסתבר שאנשים גדולים, בקיאים, מוכרים וחכמים ממני עשו את העבודה: שלושה חודשים לאחר לכתו מן העולם של פרידמן, פירסם הניו יורק טיימס מאמר ארוך מאד וביקורתי מאד מאת הכלכלן פול קרוגמן, גם הוא חתן פרס נובל לכלכלה (2008). קרוגמן כתב על פרידמן 6400 מלים, באנגלית כמובן, ומטרת מאמרי זה הוא לתמצת ולהביא בפני הקורא העברי המתעניין כמה מתובנותיו המרכזיות.

במילה אחת קרוגמן טוען במאמרו שמילטון פרידמן פשוט הונה את הציבור. נקודה. הוא אמנם כותב זאת תחת סימן שאלה –בכל זאת מדובר באנשים מכובדים – אבל תוכלו לשפוט בעצמכם: there were some serious questions about his intellectual honesty when he was speaking to the mass public. כלומר קרוגמן טוען לגבי פרידמן כי "יש לשאול כמה שאלות רציניות אודות יושרו האינטלקטואלי כאשר הוא דיבר בפני הציבור". החדשות הטובות (בשיטת 'הפוך על הפוך') הן שעצם פעולת ההונאה של פרידמן מלמדת שלפחות הוא – בניגוד ידוע לכמה כלכלני אצלנו – חושב שבמציאות של 'חברה פתוחה' כלומר דמוקרטית, יש חשיבות לדעת הקהל. במלים אחרות, עצם העובדה שמילטון פרידמן עסוק היה בעיקר ב"לעבוד" על הציבור ברחבי העולם כולו, היא סוג של הכרה באחד ממרכיבי הדמוקרטיה: השיח הציבורי הפתוח.

אכן כן, זוהי נחמה פורתא. שכן 'השיח הציבורי הפתוח' בא לעולמנו כתגובה לטרור המחשבתי שהשליטה הדת הממוסדת על כל מגזריה (היהודים, הנוצרים, המוסלמים וכן הלאה). 'השיח הציבורי הפתוח' שנולד בעיקבות הרנסאנס, הגילויים המדעיים ותנועת ההשכלה, הניח שהוא ראוי לשמו רק ואך ורק עם המשתתפים בו עושים את המאמץ לחתור אל האמת. אחרת אין שום מובן למפעל האדיר של 'האנציקלופדיסטים' בצרפת הטרום-מהפכנית של המאה ה-18, מפעל שממשיך להתגלגל היום בפורמט המוכר של 'ויקיפדיה'. הציניות הומצאה כידוע לא יאוחר מאשר הימים בהם נולדה השפה הלטינית, מקורה של המילה הזו. אלא שאחרי מלחמת העולם השנייה, על המשבר הרוחני שהיא חוללה, הפכה הציניות למשתתף קבוע (יהיו שיגידו 'דומיננטי') בשיח הציבור. המשבר הרוחני שנגרם כתוצאה ממלחמה שכללה את אושוויץ ואת הירושימה, קיבל חיזוק מארועים כמו הרציחות הפוליטיות המפורסמות בארה"ב של שנות ה-60' (קנדי, לותר, קנדי), כשלון 'דני האדום' בצרפת (שלאחר הפגנות המליונים באביב ההוא החזירה לשלטון את דה-גול), ההתנהלות הידועה של ברית-המועצות (בהונגריה ובצ'כיה), ועוד ועוד.

מנקודת המבט הזו, ניתוחו של קרוגמן את התופעה שנקראת 'מילטון פרידמן', משרה דיכאון פוליטי קל. שכן אם חתן פרס נובל לכלכלה נוקט בשיטות של הונאה שיטתית, מה יש לנו לצפות מ'סתם' פוליטיקאים או פובליציסטים? מצד שני, ניתוחו של קרוגמן עשוי לתרום תרומה נכבדה להבנה מדוייקת ואחראית יותר של המחשבה הכלכלית הדוחה את נפלאות הניאו-ליברליזם הפרידמניסטי ומסיקה מדחייה עקרונית ומנומקת זו, מחשבות מועילות על המדיניות הכלכלית הרצויה. כאמור לעיל, מטרת המאמר הזה היא בסך הכל להציג בעברית – ובקיצור יחסי – את התובנות המרכזיות שמביא קרוגמן במאמרו המקיף. למען הסדר הטוב, יביא מאמר זה את עיקרי הביקורת שנכתבה על קרוגמן, גם היא בניו יורק טיימס, כתגובה למאמרו הנדון, ואת תגובתו של קרוגמן לתגובה.

ב.

בפרק הראשון מארבעת פרקי מאמרו, עורך קרוגמן אנלוגיה היסטורית מבריקה ומשעשעת, לפיה ג'ון מיינרד קיינס היא לכנסיית הדוגמטיזם הכלכלי הליברלי שרווח מאז אדם סמית בערך, מה שמרטין לותר היה בזמנו לכנסייה הקתולית. קרוגמן לא מסתיר את מקור השראתו לאנלוגיה הזו: קיינס עצמו שב-1936 אמר כי "הכלכלה הקלאסית כבשה את אנגליה באופן מוחלט בדיוק כפי שהאינקויזיציה הקדושה כבשה את ספרד". עם זאת קרוגמן מטעים כי אין למתוח את האנלוגיה הזו יתר על המידה, באשר כלכלה היא סוג של מדע, ולא דת.

בפרק השני מתאר קרוגמן את "שלושת התפקידים" שמילא פרידמן "בחיים האינטלקטואליים במאה ה-20". התפקיד הראשון היה  "פרידמן הכלכלן של הכלכלנים", כלומר איש המקצוע המדבר בג'יבריש ובשפות דומות אחרות, לקבוצה קטנה של אנשי מקצוע. התפקיד השני היה "פרידמן יזם המדיניות" כפי שהגדיר זאת קרוגמן, כלומר פרידמן "שהשקיע עשרות שנים במאבק למען המדיניות הידועה בשם מונטריזם", מאבק שאכן הביא את אנגליה ואת ארה"ב לאמצה לפרק זמן קצר ומזיק. התפקיד השלישי היה "פרידמן האידיאולוג, הפופולריזטור הגדול של דוקטרינת השוק החופשי". בנקודה זו שואל קרוגמן "האם מדובר באותו אדם?", ותשובתו הצפויה – "כן ולא" – הזכירה לי את אחד המאמרים המבריקים שקראתי אי פעם, "ברוכוב, הברוכוביזם והברוכוביסטים" מאת פרופ' דני גוטווין (1989), או את הספר המבריק לא פחות 'התתכן מלכות החירות' מאת יצחק יוליוס לבנשטיין (1972) שכותרת המשנה שלו היא 'מארקס נגד המארקסיזם'. בשלושת המקרים מדובר על פער מרתק בין המשנה הסדורה של כל אחד מהאינטלקטואלים המזהירים הללו, לבין האופן בו היא נתפסת על ידי הציבור כפונקציה של הכרעת 'המתרגמים' להציגה כך ולא אחרת. הייחוד במקרה של פרידמן, הוא שהוא עצמו אחראי מרכזי לפעולת 'התרגום' הזו, כלומר לפער שבין פרידמן איש המדע הזהיר והשקול, לבין פרידמן הפוליטיקאי תומך המוניטריזם הכושל ופרידמן הפופולריזטור של הבלי 'השוק החופשי'.

במסגרת הפרק השני ראוי לדעתי להדגיש את האופן המשכנע בו דן קרוגמן במושג 'האדם הכלכלי', התופס מקום חשוב – אם לא מרכזי – במדע הכלכלה מאז הופעתו לפני כ-300 שנה. 'האדם הכלכלי' הוא אותו יצור רציונלי המכלכל את התנהלותו הכלכלית בשום שכל, ועל יסוד מידע משווה בין עלויות לתועלות ומקבל את החלטותיו בהתאם. 'אדם כלכלי' כזה הכרחי לתיאוריה של מחירים, שוק וכיו"ב. מחקרים חדשים כמו למשל אלו המכונסים בספר 'פריקונומיקס' או כמו אלו שהביאו פרס נובל לכלכלה לצמד טברסקי את כהנמן (2002) מלמדים ש'האדם הכלכלי' איננו קיים. מסתבר שגם קרוגמן סבור כך, אלא שבניגוד לבעלי עמדות שמרוב שהם סבורים שהמציאות החברתית נתונה לעיצוב אנושי פוסלים כל אמירה שמתחילה במלים 'טבע האדם', הוא סבור ש'האדם הכלכלי' הוא "הפשטה, או פישוט-אסטרטגי, היא הדרך היחידה להשליט מעט סדר אינטלקטואלי בחיים הכלכליים המורכבים". באנגלית זה נשמע יותר טוב: why not represent people the way they really are? The answer is that abstraction, strategic simplification, is the only way we can impose some intellectual order on the complexity of economic life. "התנהגות רציונלית" כותב קרוגמן – ואני אוסיף מושגים כמו 'הפרטה' או 'הלאמה' – "הינה הפשטה פורה". גם כאן האנגלית נשמעת יותר טוב: the assumption of rational behavior has been a particularly fruitful simplification.

ולא 'רק' קרוגמן מוצא שהמושג המופשט 'התנהגות רציונלית' בכלכלה מועיל ופורה, אלא גם פרידמן, בשיבתו ככלכלן מקצועי. קרוגמן מתאר את עבודותיו של פרידמן משנות ה-50', בהן הצליח להציע הסבר רציונלי להחלטות של יחידים בתחום החסכון לטווח ארוך, ביחס להתנהלותם בטווח הקצר. החלטות אלו חשובות מאד על פי כל תורה כלכלית, שכן מה שאני חוסך למחר אינני מוציא היום, ולהפך. ומכאן שאם יש דרך למצוא הסבר להחלטות האישיות הללו, ההשלכות 'המצרפיות' ברורות מאליהן. ובכן, הסבר כזה נמצא כאמור. אצל פרידמן האנטי-קיינסיאניסט הוא זכה לכותרת "ההיפותזה של ההכנסה הקבועה" (ותודה לטל וולפסון!). אצל פרנקו מודיליאני, "הקיינסיאניסט הגדול" כהגדרתו של קרוגמן, זכה ההסבר לכותרת "מודל מחזור החיים". פרידמן ומודיליאני, כל אחד בתורו ובאופן נפרד, הגיעו למסקנות דומות על יסוד שימוש זהיר ומדוייק יחסית בהפשטה "האדם הכלכלי".

היבט לא פחות ואולי יותר חשוב של האבסטרקציה הידועה בשם 'האדם הכלכלי' נוגעת לאינפלציה. לא זה המקום להכנס לעובי הקורה שממילא זכתה כבר לעיון מקיף פרי עטה של אסתר אלכסנדר, הן בתאור התפתחות הגישות לאינפלציה והן בהצגת התיאוריות הליברליות במערומיהן המגוחכים. נסתפק רק בדברי השבח שחלק קרוגמן לפרידמן, על כך שלא הלך יחד עם החסידים שוטים של 'האדם הכלכלי' שהציעו בשנות ה-70' – שנות 'הסטגפלציה' (מיתון+אינפלציה) הידועות לשימצה (המוזיקה הפופולארית באופן מפתיע דווקא הגיעה אז לשיא שלעולם לא ישוב) – את ההסבר הידוע בשם 'תיאוריית הציפיות הרציונליות'. "תיאוריה" זו מסבירה את האינפלציה כפועל יוצא של הנחות היסוד של בני האדם לאינפלציה, בבחינת 'נבואה שמגשימה את עצמה'. במו אזני שמעתי את נחמיה שטרסלר – פופולריזטור הפרידמניזם הבולט ביותר במזרח הים התיכון – חוזר על ההבלים הללו לפני שנים ספורות!! בגלי צה"ל כמובן או בערוץ 2. אם כבר בתיאוריות ובאינפלציה עסקינן, יש לומר שלמרבה הצער פול קרוגמן לא קורא עברית, שכן אחרת הוא אמור היה להתייחס לתיזה הנזכרת של אלכסנדר לפיה מקור האינפלציה הוא החלוקה הלא שוויונית של העושר.

בפרק השלישי של המאמר, דן קרוגמן ארוכות במושג הפרידמניסטי החשוב ביותר: המונטריזם. "על מנת להבין את מהות המושג" כתב קרוגמן, יש להבין כי כאשר כלכלנים מדברים על 'היצע כסף' (money supply) הם מדברים "רק על הכסף המאפשר לקנות חפצים". כך, "ניירות ירוקים עם תמונות של נשיאים מתים" הם 'כסף', וכך גם "פקדונות עובר ושב", אך לא "מניות, אגרות-חוב, ונדל"ן".

מכאן, ש'מונטריזם' הוא סך כל הפעולות שעושה המדינה על סוכניה השונים (הבנק המרכזי בעיקר) על מנת לשלוט בכמות הכסף במחזור. המונטריזם הנכון לשיטתו של פרידמן, היא הזרמה שנתית קבועה של ממון אל תוך השוק, ש'כוחותיו' יעשו מכאן והלאה את מה ש'השווקים יודעים לעשות טוב יותר מכל גורם אחר'. בפרק זה קרוגמן מוריד את הכפפות, ומראה בסידרה של טיעונים ודוגמאות – בראשן סיפורו של 'השפל הכלכלי הגדול' (1929) מזה, ומדיניותו הכלכלית של רונלד רייגן בשנתיים הראשונות לכהונתו (1981-1982) מזה – את חוסר השחר המזיק של המונטריזם. לעומת המונטריזם מעמיד קרוגמן את 'המדיניות הפיסקלית', שמשמעותה – קודם כל מעצם האטימולוגיה הלטינית שלה – 'כל מה ששייך לממלכה', קרי יכולתה לנקוט פעולות כלכליות מגוונות בתחומי המיסוי, ההשקעות והתקציב.

הסיפור של 'השפל הכלכלי' מרתק. כתבו על כך רבים אחרים. בין השאר ג'ון קנת גלבריית כבר לפני 60 שנה כמעט, (The Great Crash, 1955) וסלווין פרקר ממש לא מזמן (1929: איך לא למדנו דבר, 2009). השורה התחתונה הכלכלית דומה למדי: ראשית - השפל לא החל בנפילת הבורסה באוקטובר 1929 אלא אחר כך בשל מחדלי הממשלה שפעלה על פי עקרונות 'האינקויזיציה הספרדית' הנזכרת. שנית – השפל בא לידי ביטוי בכך שמצד אחד ישבו בבנקים מיליארדי דולרים שאף אחד לא רצה לגעת בהם מכיוון שבנקים הפכו למוסדות לא אמינים, ומצד שני מיליוני אמריקנים שאף אחד לא יכול היה להעסיקם בהעדרו של אשראי נזיל, זמין וזול. 'כוחות השוק' בשיא תפארתם ו"הוכחה" מוחצת לתיאוריה המונטרית... כסף כמו שאומרים, היה כמו זבל. כל מה שחסר היה "יד נעלמה" שתחבר את שני הכוחות הכלכליים המרכזיים – עבודה והון – ותתניע מחדש את הכלכלה.

לא פחות מרתק הוא יישום המונטריזם בסוף שנות ה-70'. ברשותכם אתרגם את הקטע הרלבנטי במלואו, גם אם באנגלית זה נשמע יותר טוב: "כאשר ארה"ב ובריטניה החלו ליישם את המונטריזם בסוף שנות ה-70', בשני המקרים התוצאות היו מדכאות: בשתי המדינות גידול קבוע בהיצע הכסף נכשל במניעת המיתון. הפדרל-ריזרב (הבנק האמריקני המרכזי) אימץ רשמית יעדים מונטריים פרידמניסטים ב-1979 אך נטש אותם למעשה ב-1982 כאשר האבטלה הגיעה למימדים דו-ספרתיים. ב-1984 הנטישה הזו הוכרזה רשמית". עם זאת אף אחד לא גילה מאז את אוזנו של שטרסלר, אם כי יכול להיות שהאיש פשוט לא שומע טוב. אבל האובססיה שלי לנעשה בישראל לא אמורה להעסיק אתכם, גם אם אתם קוראים עברית. ואם הנחה זו נכונה, זה הזמן לעבור לנושא האחרון בו טיפל קרוגמן בפרק זה של מאמרו: יפן.

לטענתו של קרוגמן, "במהלך שנות ה-90' חוותה יפן את 'השפל הגדול' במידה צנועה. שיעור האבטלה לא הגיע לרמות של 'השפל' הודות לעבודות ציבוריות בקנה מידה נחרב. כמות הבטון שיצקו היפנים כל שנה היתה גדולה יותר מזו שבארה"ב, למרות שביפן יש פחות ממחצית התושבים". אלא שהריבית בשנת 1998 היתה למעשה אפס אחוזים. ומה היתה מדיניות הבנק היפני המרכזי? מונטריזם שמרני, כלומר הגדלת היצע הכסף. אלא בדיוק כפי שחזה קיינס בשנות ה-30', "הינים העודפים נאגרו ולא הוצאו לצריכה". כלכלנים יפנים סיפרו לקרוגמן כי המוצר היחיד ששמר אותו זמן על רמה גבוהה של ביקושים היה כספות לשימוש ביתי. ההתאוששות היפנית החלה לפני שנים ספורות רק לאחר "תחיית ההשקעות העיסקיות וניצול יתרונות של הזדמנויות טכנולוגיות". שוב הוכח שתפיסת עולמו של קיינס מסבירה את המציאות טוב יותר מזו של פרידמן.

הפרק הרביעי והאחרון מביא את סיפורו של פרידמן כפופולריזטור. גם בלי הפרט המעניין שאת קריירת הפופולריזציה של 'כוחות השוק' הוא החל במאבק נגד הפיקוח על שכר הדירה כבר ב-1946, נדמה שאנחנו יודעים הכל או מספיק על הפרק הזה. שהרי אנו שומעים אותו השכם והערב ובעברית כבר 30 שנה ויותר. באנגלית זה נשמע יותר טוב: In the decades ahead, this single-mindedness would become Friedman’s trademark. Again and again, he called for market solutions to problems—education, health care, the illegal drug trade—that almost everyone else thought required extensive government intervention

"חד צדדיות" דוגמטית כ"סמל מסחרי", לא שנה ולא שנתיים אלא במשך שישה עשורים. המאמץ השתלם בכמה מקרים. קרוגמן מזכיר את 'שיטת הואוצ'רים' כתחליף לחינוך ציבורי או המסחר בזיהום אוויר כתחליף לפיקוח על זיהום אוויר. למזלם של אזרחי ארה"ב, רעיונות חולניים כמו ביטול התהליכים להשגת רישיון עיסוק ברפואה, או ביטול 'מנהל התרופות והמזון' (ה- FDA ) "לא התקבלו אפילו על ידי רוב הכלכלנים השמרנים" כפי שסיכם זאת קרוגמן. עם זאת, הטירוף הפרידמני הזה אומץ במדינות עולם שלישי כמו ארגנטינה, המאפשרת ליצרני תרופות לבצע למעשה ניסויים בבני אדם, בשם 'החופש' כמובן, ולאור הבשורה של 'מרד הנפילים'.

התוספת הקטנה הזו שלי על שוק התרופות הארגנטיני אינה מופיעה במאמרו של קרוגמן. אבל דרום אמריקה בהחלט כן. "ממקסיקו ועד ארגנטינה" כתב קרוגמן, הוכיחה המציאות את חוסר השחר במדיניות שמכר להם פרידמן: חופש מסחר, הפרטת תעשיות לאומיות ודה-רגולציה. בניגוד להבטחות, וגם אם כפי שכותב קרוגמן "היו גם גורמים נוספים" (ויש לשער שהוא מתכוון למקדמות היסטוריות ולמנטליות ציבורית וחברתית, זה בכל אופן מה שהייתי אומר אם היו שואלים אותי), הנה התוצאה היתה של המשך המיתון וגידול בפערים החברתיים. יחי השוק החופשי. הלאה הממשלות.

על פי תאורו של קרוגמן, עקרון הדה-רגולציה היה מבחינת פרידמן העניין החשוב והמרכזי. קרוגמן התייחס קודם כל להיסטוריה של הסרת הפיקוח, והזכיר שהמהלך "התחיל באופן חיובי עם הדה-רגולציה של תחבורת המשאיות ושל חברות התעופה. לא כולם היו מרוצים, אך התחרות גדלה והמחירים ירדו". תופעה דומה התרחשה בתחום הגז הטבעי. "אלא שהגל הבא של הדה-רגולציה – בענף החשמל – היה סיפור אחר לחלוטין" המשיך קרוגמן בהזכירו את משבר החשמל בקליפורניה בשנים 2001-2000. הסרת הפיקוח הביאה את חברות החשמל במדינה העשירה והחשובה ביותר מבחינה כלכלית בארה"ב ליצירת מחסור מדומה, דבר שהביא לעליית המחירים ולירידה ברמת השרות. החברות כמובן הראו רווחים יוצאים מהכלל. עוד סיפור אישי שקרוגמן לא הביא במאמרו: קרובי משפחה שלי בניו ג'רזי, המתינו בחורף האחרון שבוע עד שתוקנה רשת החשמל בשכונה שלהם. שבוע. למזלו של הדיון התיאורטי, ברחבי ארה"ב המשיכו לפעול כמה וכמה תחנות כוח ציבוריות, שלימדו על כוחה של הרגולציה ויתרונותיה.

"האם עלינו להסיק", שואל קרוגמן, ש"דה-רגולציה היא רעיון מוטעה בכל מקרה? לא – זה תלוי בפרטים. להסיק שדה-רגולציה היא תמיד ובכל מקום רעיון גרוע פירושו אימוץ אותו דפוס חשיבה אבסולוטיסטי המבטא את המגרעת הגדולה ביותר של פרידמן". ההדגשות שלי והמבין יבין. כך או כך, "האבסולוטיזם המחשבתי של פרידמן בעניין הלסה-פר" ממשיך קרוגמן, "יצר את האווירה של אמון בשווקים ורתיעה ובוז לממשלות, זאת למרות המלכודות שהציבו העובדות". כך "מיהרו מדינות מתפתחות לפתוח את שוקי ההון שלהם למרות אזהרות שצעד זה עלול לחשוף אותן למשברים פיננסיים. כשזה קרה מיהרו להאשים את תיפקוד הממשלות הללו ולא את חוסר היציבות של זרימת ההון הבינלאומי". בנקודה זו אינני יכול שלא לשלוח את הקורא החרוץ להפסקת-יוטיוב בת 17 דקות, ובה סיפור תרומתו של מילטון פרידמן להיווצרותו של חוסר היציבות הזה.

אך לא "רק" במדינות עולם שלישי הסובלות כידוע מממשלות בעייתיות ומחברה אזרחית רופפת. "מכל בחינה" כתב קרוגמן, "העולם הלך והתרחק מהכיוון שהציע לו פרידמן: פרוטקציוניזם ולא סחר חופשי; רגולציה ולא דה-רגולציה; מו"מ קיבוצי ולא שכר-מוכתב-שוק". והדבר עולה בקנה אחד גם עם ניתוח התוצאות הכלכליות של העבר האמריקני. "מ-1947 ועד 1976" כתב קרוגמן, "זעקותיו של פרידמן נענו באדישות מוחלטת. אך הכלכלה גילתה שיפור דרמטי ברמת חייהם של רוב האמריקנים, והשכר החציוני גדל בתקופה הזו פי שניים. מאז 1976 לעומת זאת חלה עלייה ברורה בקבלת רעיונותיו של פרידמן, גם אם הוא עצמו המשיך להתלומן על מעורבות יתר של הממשלות. והנה למרות זאת השכר החציוני על מ-1976 ועד 2005 ב-23% בלבד". יחפש הקורא בעצמו את הנתונים הרלבנטיים לגבי הגידול באי-השוויון באותו פרק זמן.

ג.        

מעט לפני סיכום. "מה שמוזר באבסולוטיזם של פרידמן" כתב קרוגמן בלשון-המעטה מנומס (לא לשכוח: 'אחרי מות קדושים אמור'), הוא שבתפקיד "הכלכלן של הכלכלנים הוא היה דוגמא לריסון עצמי...מדוע לא גילה את אותו סוג של ריסון עצמי בתפקידו כאינטלקטואל הפועל בספירה הציבורית?" תשובתו של קרוגמן פשוטה בתכלית ולמרבה הצער לא מיוחדת לפרידמן. "התשובה, אני מנחש" כתב קרוגמן, "היא שפרידמן מצא עצמו לכוד בתפקיד פוליטי". כלומר לא 'סתם' אינטלקטואל הפועל בספירה הציבורית, אלא כזה שלדבריו יש השפעה פוליטית מכרעת. כשם ש'האצילות מחייבת' כך גם האינטלקטואליזם הדוגמטי מחייב. "פרידמן הכלכלן יכול היה להרשות לעצמו לבטא ספקות. אבל מפרידמן, אלוף השווקים החופשיים, הציפייה היתה להטיף לאמונת האמת, ולא לאפשר קולות של ספק". במבט לאחור קרוגמן מזהה טרגדיה מרתקת: "מי שהחל את דרכו בניתוץ-אלילים מרענן, סיים אותה כמגן הגדול של אורתודוכסיה חדשה".
ד.        
כמה שבועות לאחר פרסום מאמרו של קרוגמן, קיבלה מערכת הניו יורק טיימס מכתב תגובה מאת אנה שוורץ, שותפתו של מילטון פרידמן לדרך (כתבה יחד עימו את הספר 'היסטוריה מונטרית של ארה"ב 1960-1867', שראה אור ב-1963), וכלכלנית בכירה בפני עצמה. מכתבה פורסם ואחריו תגובה של קרוגמן לשוורץ. שוורץ הספיקה בינתיים ללכת לעולמה (2012) בגיל מופלג למדי (97). במכתבה המאופק אך הזועם יש לומר, שוורץ מנסה להפריך את ביקורתו של קרוגמן תוך התייחסות לכמה נושאים: 'השפל הכלכלי' (1929); המדיניות המונטרית בשנות ה-70' ובימינו; ונושאים פעוטים כמו מי המציא את המושג 'סטגפלציה'. אך עלבונה צורב ובולט במיוחד לנוכח תהייתו הרטורית שהיא לא פחות מקביעה חד משמעית של קרוגמן אודות 'נוכלותו' למעשה של פרידמן.
לצערי אין לי לא את הזמן ולא את היכולת להכנס לדיון מעמיק בהיסטוריה של 'השפל הגדול'. מהלא-מעט שקראתי בנושא, אני נאלץ להמשיך ולדבוק בעמדתי שהסיפור הרווח הוא גם הסיפור המשכנע יותר: הלסה-פריזם של הממשל האמריקני ב-1929אחראי לשפל, בדיוק כפי שהקיינסיאניזם של הממשל האמריקני החדש שהחל לפעול אחרי ינואר 1933 אחראי ליציאה ממנו. באשר לטענותיה של שוורץ על דבריו של קרוגמן בעניין המונטריזם, כל שיש לי לומר הוא שאילו הייתי יועצו האקדמי של קרוגמן, הייתי אומר לו לנסח באופן מדוייק יותר את טיעוניו המשכנעים גם ככה. מי המציא את המושג 'סטגפלציה'? טוב, לא סמואלסון ב-1967 אלא מאן דהוא באנגליה שנתיים קודם לכן. זאל זיין. מה נשאר? הערכת דמותו של פרידמן.
כאן יש לשוב למשפט שצוטט מקרוגמן בתחילתו של מאמר זה: there were some serious questions about his intellectual honesty when he was speaking to the mass public. את המשפט הזה בחרתי לסכם במילה אחת: "הונאה". זו להבנתי טענתו המרכזית של קרוגמן כנגד פרידמן הפופולריזטור והאידיאולוג של 'השוק החופשי'. שוורץ כנראה הבינה כמוני, ולכן כתבה: Krugman doubletalks throughout his essay. How can he say Friedman was a great economist and a great man, if he believes Friedman to have been intellectually dishonest? Or argue that Friedman was a man of courage, if he misled people?
זוהי התחכמות כמובן. קרוגמן הסביר יפה כיצד מסתדרים ההפכים הללו כביכול. מארקס נגד המרקסיזם; ברוכוב והבורוכוביסטים; פרידמן והפרידמניזם. ובקיצור: מדע ותלמוד מזה – אידיאולוגיה ופוליטיקה מזה. שוורץ כאמור כבר הלכה לעולמה. אלא שגם אם הייתי מספיק לעיין בהתכתבות בינה לבין קרוגמן באביב שנת 2007, אני בספק אם היא היתה מוכנה לשמוע ממני הרצאה קצרה על מהותה של פוליטיקה בכלל, ושל פוליטיקה ימנית-שמרנית בפרט, ששקר במצח נחושה הוא חלק מהמסורת ארוכת השנים שלה (ובימינו השקר-במצח-נחושה אומץ כידוע גם על ידי הידוע בציבור כ'שמאל-רדיקלי', אבל זהו סיפור אחר).
ומה השיב קרוגמן לגברת הזקנה? כצפוי הוא שיבח אותה על היותה אחת מגדולי הכלכלנים המונטריסטים בימינו, שבח והלל שמצא את דרכו עד לויקיפדיה. לגופם של טיעונים, קרוגמן לא חידש הרבה. נסתפק בשורה התחתונה שלו, ובאנגלית, כי זה נשמע יותר טוב: If monetarism means anything at all, it means believing that a stable money growth rate is the key to a stable economy. And it isn’t.


3 תגובות:

  1. מעניין מאד. לא הצלחתי למצוא איך מדפיסים את המאמר.

    מסכימה מאד עם רוח הדברים. כמה מספריו של פרידמן תורגמו לעברית, והם, בחלקם הגדול, מעוררים את התגובה: מה הוא רציני?

    יש לי רק הערה אחת למה שנכתב. באיזשהו מקום הבנתי שקרוגמן וגם אתה מדברים על הפסקת המונטריזם מתישהו בשנות ה-70. יתכן שהוא נעצר לזמן-מה, אבל הוא בהחלט חי ובועט בשנות ה-90 וה-2000. ברוב המדינות המתועשות עכשיו מגדילים את כמות הכסף בלי חשבון, ונמנעים משימוש אפקטיבי בתקציב הממשלה.

    השבמחק
  2. תודה תמר. אני איך שאומרים 'לא צד בעניין'... אין לי את היכולת העיונית לומר משהו בנדון ואני כמובן מאמין לך. אבל לצורך העניין, בתפקיד זמני של הדובר של קרוגמן, כדאי לך מאד להציץ בתגובתו המלאה לתגובתה של אנה שוורץ, שם הוא אומר שלפי ההגדרה שהיא מציעה 'כולנו מונטריסטים'. אם אני מבין, הוא רוצה לומר שהמונטריזם עדיין קיים אבל לא באופן בלעדי ולא באופן אוטומטי כפי שהציע פרידמן.

    השבמחק
  3. סקירת עומק מרתקת, מעשירה ופוקחת עיניים. שמחתי לקרוא ובהזדמנות אחקור את כל הלינקים הנלווים.

    בעניין 'האדם הכלכלי', נדמה לי ששורש הבעיה טמון באופן בו מושג זה נרתם מחדש על ידי תועמלני הניאו-ליברליזם כדי להצדיק, הפעם אולי באופן גורף יותר מבעבר הליברלי, את ראיית הפעולה הציבורית כמיותרת באמצעות הנחה כוזבת לפיה האינדיבידואל מסוגל לעצב את מציאות חייו הכלכלית מבלי להזדקק להתארגנות קולקטיבית. ובעוד שעם מספיק אינטליגנציה מחד והשכלה ומודעות מאידך (אם כי האחרונות אף הן כמובן פונקציה של מדיניות חברתית כוללת ולא של הכרעה פרטית בלבד) היחיד מסוגל אולי לכלכל צעדיו בתבונה בכל הנוגע לרכישות, השקעות, חיסכון, הסכמה לעבוד בתמורה לשכר נקוב וכיו"ב, הרי שההשלכות המשוקללות של סך הצריכות, ההשקעות, הבחירה במקום עבודה וכו' בחברה נתונה הן שמעצבות את נסיבות חייו באופן הנותר מחוץ לשליטתו אלא אם יכיר בכך שמעבר להיותו אדם פרטי, הוא חלק מחברה אנושית שניחנה ביכולת להתארגן קולקטיבית ולעצב באופן מודע ומושכל את המרחב הציבורי שפרטיה חולקים ולקבוע באופן זה את גורלה.

    מבחינה זו ייתכן שתוקפו של המושג 'האדם הכלכלי' חל יותר על 'האדם' אם נראה גם בו הפשטה, קרי, 'האדם' כסך כל בני האדם או האנושות; ולאו דווקא רלוונטי לאינדיבידואל, לפחות לא באופן גורף. אבל אני גולש כאן לתחום בלתי כלכלי בעליל ומאד סביר שאני מחמיץ את הפואנטה של הדיון בהנחת הרציונליות או היעדרה של האדם כיצור כלכלי. בעקבות טברסקי וכהנמן, אגב, מעניין לקרוא את ספריו של דן אריאלי המוכיחים שהתנהלות כלכלית של היחיד רחוקה מלהיות רציונלית באופן שתיאוריות מסוימות מבקשות להניח. ועל אף היותו (חצי) אמריקאי הוא גוזר מכך, בזהירות, ובדומה לקרוגמן, צידוד בהגברת המעורבות הציבורית ואפילו, רחמנא לצלן, הממשלתית בויסות ועיצוב הכלכלה והחברה.

    השבמחק