שוויון ערך האדם בישראל - ששה פרקי מבוא וסיכומון קצר אחד

פרק ראשון: נקודות מוצא

נקודת מוצא ראשונה - שוויון ערך האדם.

נקודת מוצא שנייה - לעובדות יש חשיבות גדולה מאד.

נקודת מוצא שלישית - יש דבר כזה 'מציאות חברתית'

נקודת מוצא רביעית – שלושת נקודות המוצא הללו סובלות ממגבלות.

פרק שני: מגבלות

המגבלה היסודית של רעיון השוויון – אי אפשר ליישם שוויון מוחלט.

המגבלה היסודית של איסוף העובדות -  רוב העובדות לא רלבנטיות.

המגבלה היסודית של הכרת המציאות – חובה לעשות הבחנה לפיה כל חברה מסויימת מתנהלת בין יחסי 'פנים' ויחסי 'חוץ'.

פרק שלישי: דוגמאות למגבלות ודיון קצר על פילטרים חיוניים

על אי היתכנותו של השוויון המוחלט אין טעם לבזבז זמן. הוא מובן מאליו ולו מהעובדה שכולנו יודעים שאין שוויון בטבע. השוויון הוא אפשרות מוסרית קודם כל.

עובדה לא רלבנטית: בשנייה זו אנו טסים סביב השמש במהירות של 30 קילומטר לשניה. אז מה? אז כלום. אלא אם אני אסטרונום.

עוד עובדה לא רלבנטית: בשנייה זו ראיתי נמלה על הריצפה. היא נכנסה לחור ברצפה. אם ארים את הבית אגלה שמתחתי יש יקום שלם של נמלים. אז מה? אז כלום. אלא אם אני חוקר נמלים.

מה מביא אותי להתעלם משתי עובדות אובייקטיביות כאלו? הרלבנטיות שלהן כאמור. אינני עוסק באסטרונומיה או בנמלימולוגיה אלא בשוויון ערך האדם וסיכויי הגשמתו והדרך לבחון את מצבו בישראל.

האם יש אפשרות להסכים מראש על מסנני הרלבנטיות? בוודאי שלא.

האם העובדה שאי אפשר להגיע להסכמה מעידה על כך שהם לא קיימים? בוודאי שלא.

מה עושים? עושים. מתווכחים על הפילטרים ותוך כדי כך מפעילים מחסומים, דלתות, חלונות ומחילות דרכן מאפשרים לעובדות הרלבנטיות להכנס לדיון.

פרק רביעי: מצבנו בחוץ

מנקודת המבט החיצונית, שוויון ערך האדם מביא אותי למסקנה שאם לקבוצת אנשים 'פנימית' מסויימת מותר להתקיים כפי שהיא מתחת לשמש, גם לקבוצת האנשים השכנה שלה מותר. מה עושים כשיש בין שתי הקבוצות מחלוקת? מנסים לפתור אותה. איך? לפעמים במלים, לפעמים בכוח, אבל ברור לגמרי שהפתרון חייב להתבסס על הכרה הדדית, על חינוך שבמרכזו כיבוד זכויות השכנים ובטחונם, ועל פשרה שתבטיח מקסימום הישגים על יסוד מינימום של ויתורים.

כן, דיברתי על הפלסטינים ועל היהודים. וכן, מנקודת מבט של שוויון ערך האדם ברור לגמרי שפתרון הסכסוך תלוי רק ואך ורק בנכונות זהה ומקבילה בשני הצדדים לסיום הסכסוך על יסוד הכרה הדדית, חינוך לשלום ופשרות.

העובדות מספרות למרבה הצער שהתנאי הזה לא התקיים כמעט באף רגע בצד הפלסטיני בעוד שהוא מתקיים באופן מקיף למדי בצד היהודי.

אין זה המקום להכנס לפרוט של כל העובדות הרלבנטיות. אבל על פילטר אחד כדאי להצביע: פילטר ההקשר. ובכן, כל מעשה הומניסטי שאולי יעשה לוחם חמאס, כל צעד של דיאלוג שיעשה מנהיג חמאס, חוסה בצל עובדות היסוד באמצעותן נכון להגדיר את חמאס כארגון השולל את שוויון ערך האדם. הפלא ופלא: זה מה שכתוב במצע שלו. ומן הצד השני – כל מעשה אלים חסר פרופורצייה שיעשה חייל או מנהיג ישראל, חוסה בצל עובדות היסוד באמצעותן ניתן להגדיר את ישראל כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הפלא ופלא: זה מה שכתוב בכל מסמכי היסוד שלה.

פרק חמישי: מצבנו בפנים

מנקודת המבט הפנימית, שוויון ערך האדם מביא אותי למסקנה שהבסיס המשותף שעליו מתקיימת קבוצת האנשים הוא ערכי וסמלי בעיקרו. אין דרך להכיר את כל קבוצת הישראלים למשל. תחושת השותפות היא כשמה – תחושה. מכאן, ש'התחושה' הזו חייבת לכלול מרכיבים חומריים ולא רק רוחניים. לא מספיק להתרגש מדגל, המנון, ארוע דרמטי כמו מלחמה וכדומה, אלא תחושת השותפות חייבת לקבל מימד של הוגנות בשדה הכלכלי.

מה עושים כשיש בין שכבות חברתיות, או מעמדות, מחלוקת על חלוקת המשאב הרוחני והחומרי? מנסים לפתור אותה. איך? לפעמים במלים, לפעמים בכוח, אבל ברור לגמרי שהפתרון חייב להתבסס על הכרה הדדית, על חינוך שבמרכזו כיבוד זכותם של כל השותפים למעגל 'הפנימי' לנגישות למשאבים הרוחניים והחומריים.

כן, דיברתי על עשירים ועניים, וגם על מונופוליסטיים תרבותיים מול פלורליסטים-תרבותיים.
מנקודת מבט של שוויון ערך האדם ברור לגמרי שהדרך לחיזוק תחושת ההוגנות עוברת בנכונות  של בעלי הכוח הכלכלי ובעלי המונופול-התרבותי לקדם מדיניות של חלוקה הוגנת.

העובדות מספרות למרבה הצער שלא זה המצב. העובדות מספרות למשל שההשקעה הציבורית בישובים ביהודה ושומרון גדולה בעשרות מונים מזו של ישובים בעוטף עזה. העובדות גם מספרות שחלוקת הנטל הכלכלי עם או בלי קשר למלחמה ול'מצב', היא תמיד לטובת הרבביון העליון ותמיד לרעת שמונה העשירונים התחתונים.

אין זה המקום להכנס לפרוט של כל העובדות הרלבנטיות. אבל על פילטר אחד כדאי להצביע: פילטר ההקשר. ובכן, כל אמירה סולידרית מצד אלו שבאופן שיטתי מקבלים יותר, חוסה בצל עובדות היסוד המבטאות למעשה את המחשבה שלהם שהם מקבלים יותר כי הם שווים יותר. ומן הצד השני – כל מעשה אגואיסטי-לכאורה הננקט מצד סקטור כזה או אחר בשמונה העשירונים התחתונים, חוסה בדרך כלל בצל עובדות היסוד באמצעותן ניתן להגדיר את עמדתם כחתירה מתמדת לצדק חברתי-כולל (הויכוח מתקיים על הדרכים והכלים והשיטות).

פרק שישי: החוץ והפנים יחדיו

לא. אין בכוונתי לרמוז שללא מדיניות שלום לא תתכן סוציאל-דמוקרטיה ולהפך. האדם כבר הוכיח שהוא מסוגל לכל דבר, בכלל ובמאתיים השנים האחרונות בפרט.
ישנן מדינות החיות בשלום עם שכנותיהן והן מקיימות במשך שנים ארוכות  מדיניות של הגדלת הפערים הכלכליים. ארגנטינה למשל בין 1989 ל-2002.
ישנן מדינות החיות במציאות של סכסוך מתמשך עם השכנים אבל לפרק זמן משמעותי הן הצליחו לקיים מדיניות הרחבה קיינסיאנית סוציאל-דמוקרטית למדי. ישראל למשל בין 1949 ל-1977.
ויש מדינות שחיות בשלום ונוקטות מדיניות סוציאל-דמוקרטית לאורך דורות. פינלנד למשל. וכן הלאה.

אבל אם הנקודה היא שוויון ערך האדם, הרי שהמסקנות העולות ממנה – הן בשלב איסוף העובדות והויכוח על הפילטרים והן בשלב הסיכומים – מצביעות על מדיניות שלום כלפי חוץ, וסוציאל-דמוקרטיה כלפי פנים.

פרק שביעי: ובישראל של ימינו?
ובישראל של ימינו? נראה שלא אמור להיות ויכוח על כך שכלפי חוץ עדיין לא נשחקה לחלוטין הנכונות לשלום. הבעיה היא בעיקרה בצד השני. האם זה אומר שעל ממשלת ישראל לשבת באפס מעשה? ממש לא. עליה לחפש דרכים לקידום מציאות של הפסקת אש, ועליה לבנות קומה נוספת שתבטיח המשך רגיעה, שתהווה בסיס לקומה נוספת של הסדרי ביניים שאולי יום אחד גם יביאו שלום.

כלפי פנים, תחושת הסולידריות שבהחלט מקיפה את רוב אזרחי המדינה נשענת בעיקר על גאוות יחידה, על עבר משותף, על סמלים, גם על תחושת מצור מסויימת, גם על שותפות בסגנון ובאופי וגם על מציאות כלכלית סבירה ברוב המקרים.
אבל זה המינימום.
כבר יותר מעשור שזה במינימום. כל ממשלות ישראל מאז שנת 2000 לפחות, נקטו מדיניות כלכלית משתפת רק בלית ברירה. במקומות בהם היא חייבת. כמו כבישים ותשתיות ותקשורת ובטחון.
אבל כל הזמן התחושה היא של 'אמנה חברתית' פגומה, של יחסי כלכלה ומשק הבנויים על חשדנות וחוסר אמון, על שיסוי שיטתי של מגזר כנגד מגזר, על בריחה לא מובנת מצד רוב הציבור מהחובה להביט על התמונה הרחבה.

סיכום: קטע מספר שכתבתי

"מי שמאמין בשוויון ערך האדם ומקבל את מציאותן של תרבויות וחברות מרובות, אמור לשאול את עצמו מה הם ההסדרים והכללים אשר יבטיחו לכל קבוצה כזו מקום תחת השמש, כלומר מהי השיטה הפוליטית שתבטיח זאת. בעל כורחו יבוא לידי מסקנה שלאומיות לא רק שאיננה מנוגדת להומניזם, אלא שהיא אולי תנאי הכרחי לו". שעל כך ברצוני להוסיף עוד פילטר אחד: לאומיות-סוציאל-דמוקרטית.