י

י

יום שישי, 16 בינואר 2015

שעת חברה - שיחת לילה קטנה, או: 2140 מליוני שקלים שנעלמו להם רק בשנת 2014

אתמול בדרכי מבארי חזרה הביתה, האזנתי ברוב קשב לתכנית 'שעת חברה' שכבר הפכה מזמן למוסד בפני עצמו. האמת שהיה לי קשה מאד לשמוע את ענת קלימי. לא בגללה חלילה אלא בגלל הסיפור שהביאה. כמה פעמים אפשר לשמוע על התוצאות האיומות של מדיניותו הכלכלית של משרד האוצר ב-37 השנים האחרונות. ענת הביאה את סיפורן של הסייעות. נשים שעושות עבודת קודש. לא פחות.
תרומתן לבטחון המדינה ולשגשוגה גדולה פי כמה משל 8200 ושל כל הפקולטות לכלכלה ביחד ובריבוע. למה? כי כל ילד שהן מצילות מחיים של עליבות נפשית וחומרית, יהיה אזרח משולב, עובד, יוצר, והכי חשוב מנקודת מבט של מדינת האוצר - משלם מסים. וכמה עולה לנו סייעת? שכר מינימום במקרה הטוב. ומי משלם את משכורתה? במקרה הטוב העירייה, במקרה הרווח חברת קבלן שמועסקת באופן לא ישיר על ידי העירייה.
ומה רע בזה? חוץ מעניינים פעוטים כמו זכויות עובדים ושמירת חוקי העבודה המתקדמים של ישראל, העניין הכלכלי המרכזי הוא הפלת התיקים החברתיים על מאות עיריות ורשויות מקומיות שבעצמן נתונות כל הזמן לטרור התקציבי של פקידי האוצר. ולכן ברור מדוע הגזבר האומלל של כל עירייה (להוציא את העיריות המנהלות ברוב שופי ונחת את הערים בהן בדרך כלל חיים פקידי האוצר) יחסוך ויקמץ ויעסיק באופן לא ישיר עד כמה שניתן את ענת קלימי וחברותיה המופלאות.
אז כמה אפשר לשמוע סיפורים כאלו, כמה שערות עוד אפשר למרוט מהראש. כמה תסכול וטימטום ורוע אפשר לבלוע-לוע, בכלל ובפרט כשברקע מפלגות מכינות את עצמן לבחירות שיתקיימו בעוד חודשיים, סיבוב חמישי ב-12 שנים, כשאתה יודע וכולם כמעט יודעים שהבחירות לכנסת זה דבר אחד, השלטון על המדינה הוא דבר אחר לגמרי. כי מה שמתקיים כאן בפועל זה ניאו-פיאודליזם של פקידי האוצר, שהמדינה בה הם שולטים באופן אנונימי, שולטת במדינת ישראל שנציגיה הנבחרים בדרך כלל חסרי אונים מול הטרור התקציבי של משרד האוצר.
וברקע ידיעה קטנה משלשום שכרגיל לא זכתה לשום תשומת לב, כי זה כלכלה, אז או שזה משעמם מוות (לעומת גביע המדינה, משבר הטוטו, האח הגדול או חוק הלאום) או שאם זה לא משעמם ממילא אין לנו שליטה על זה. מידיעה משלשום ששודרה באותה תחנת רדיו בה סיפרה ענת קלימי את סיפורה, למדנו שבשנת 2014 עמדה גרעון המדינה על 2.8% ולא על 3% כפי שנקבע מראש.
משמעות העניין היא בחישוב גס 2.14 מיליארד שקל. אלפיים מאה וארבעים מליוני שקלים שמשרד האוצר מנע מענת קלימי ומכל האזרחים שעסוקים בכל יום בלקיים את המדינה הזו, בלהגן על בטחונה, בלכבות את השרפות שלה, בלחנך את הדור הבא שלה, בלהכשיר את עובדיה, בלנקות את רחובותיה, בלחפור בורותיה ובלשאוב את מימיה.
רק בשנת 2014 2140 מליוני שקלים.
בחישוב גס, אם יש 10,000 ענת קלימיות במדינה הזו, ואנחנו רוצים שמשכורתן תעלה בעוד 1000 שקל בכל חודש, הרי שמדובר ב-120 מליון שקל לשנה, שזה 5.5% בלבד מה-0.2% של הפער בין יעד הגרעון לגרעון בפועל. כן, אמרתי שזה משעמם, אבל לא ממש. הדיון בכסף הוא משעמם כשמדובר ב2.14 מיליארד שקל. הוא ממש לא ישעמם את ענת קלימי אם יהיו לה בכל חודש עוד 1000 שקל.
ומה נעשה ב-94.5% הנותרים מה-0.2%? נו, הרשימה אינסופית. מיקי מירו משדר אותה כבר 30 שנה. נגיד שהוא עושה 40 תכניות בשנה ובכל תכנית הוא מעלה שני נושאים שב-100 מליון שקל אפשר לפתור אותם מן היסוד, הרי שמדובר בחישוב גם בלפחות 2400 נושאים. וכמה זה 2400 נושאים כפול 100 מליון שקל? 240 מיליארד. המון כסף נכון? תלוי איך סופרים, ומי סופר ואיפה.
כי רק הבנקים עשו בשנה האחרונה 10 מיליארד רק מעמלות. ובמדינה שהתלג של הוא 1000 מיליארד בשנה, 240 זה כמעט לא כסף, מה גם שלא מדובר בפתרון כל הבעיות בשנה אחת, אלא לאורך זמן. ובלבד שמבינים שמשאבי המדינה הם של אזרחי המדינה ושאת מדיניות חלוקתם קובעים נציגי אזרחי המדינה ולא שורה עלומה של פקידים אלמונים שעושים בקופת המדינה כפי שעולה על רוחם צרת האופק במרכזה התפיסה שהאזרחים הם מיטרד בלתי נסבל שהדבר הנכון ביותר לעשות לגביו הוא להפטר מכל אחריות כלפיהם. ההעסקה הבלתי-ישירה של ענת קלימי היא אחד הביטויים המובהקים של הגישה הזו.
את כל זה הייתי אומר ברדיו אילו היה לי זמן. אבל הסתפקתי בלומר הרבה פחות. הסתפקתי בלהדגיש את האבסורד שיש בעובדה שאנו נקראים לבחור את הרכב הכנסת בפעם החמישית תוך 12 שנה, בזמן שמי שמנהל כאן את החיים הכלכליים והחברתיים שלנו הם אנשים שלא נבחרו, ושהעובדה שרובם ככולם שייכים לעשירונים העליונים, משפיעה עמוקות על תודעתם לפיה המדינה צריכה להפטר ממחוייבות לאזרח בכל דרך אפשרית.
מה אני מציע? קודם כל להבין את העניין הזה. פקידים הם פקידים הם פקידים. תפקידם כנגזר מהגדרתם היא לבצע מדיניות. מותר להם להציע. אסור להם להכתיב. ההצעות שלהם חייבות להיות שקופות, מקצועיות ואמינות. כלומר כל דבר חוץ מפרקטיקת 'חוק ההסדרים' הידועה לשימצה. וכמובן כל דבר חוץ מניהול מדיניות תת-ביצוע שמשמעותה במונחי גרעון כאמור היא 2.14 מיליארד שקל רק בשנת 2014!
בהמשך, על הציבור להתרגל לחשוב במונחים של חלופות. אין צורך בסיסמאות וכותרות כמו ניאו-ליברליזם או סוציאלדמוקרטיה. יש בעיה? בואו נבדוק מה החלופות. מה המחיר שלהן לטווח הקצר, הבינוני והארוך. איך הן משתלבות עם מימדים אחרים של השיח והמציאות הציבורית (ערכים, סולידריות, הכלה, הדרה וכיו"ב). דיון כזה דורש גם אנשים שיודעים להפעיל גליון אקסל אבל גם אנשים שיודעים לפתוח דף תלמוד ולעיין בפרקים היסטוריים ולהבין דבר מתוך דבר בהשוואות היסטוריות עם תקופות אחרות בתולדות ישראל ועם מקומות אחרים כמו פינלנד, אירלנד והולנד. והעיקר לא לפחד כלל. המדינה הזו על משאביה היא של סבתא שלנו. גם של סבתא של פקידי האוצר. אבל גם שלנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה