י

י

יום חמישי, 8 בינואר 2015

לפעמים אין ברירה ויש לעבור על מצוות "אל תען" - תגובה אחרונה בהחלט לעוד ביקורת חוזרת על עצמה מאת הפילוסוף הפוליטי (כהגדרתו העצמית) ד"ר שמוליק לדרמן

א.
ושוב ניגש ד"ר לדרמן (כיוונים חדשים - גליון 31), המגדיר עצמו כ"פילוסוף פוליטי", לדוש בסוגייה הנושנה של 'אגודות הכפרים', כשכל מה שיש לו להציע הוא שתי אמיתות דרמטיות בחשיבותן, חידושים של ממש בדיון בנושא: האחד - שהסכסוך היהודי-פלסטיני הוא עניין רע מאד ומצער. השני – מקורותיו של הסכסוך הוא 'אקיבוש' ולכן פתרונו הוא נסיגה מיידית לגבולות הקודש של הידוע בציבור בשם 'מחנה השלום' ('הקו הירוק'). שעל זה כנראה אמרו "דלות הפילוסופיה" או אולי "דלות הפילוסוף", כי אם יש משהו שאין בביקורתו של לדרמן הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות על פי הגדרתו: פוליטיקה. מה יש? צורה. גם זה משהו. כי עושה רושם שלדרמן לפחות למד את כללי הביקורת האקדמית, והוא מציג במבוא של מאמרו שלוש טענות מוגדרות:
א. אי-הדיון של מושאי ביקורתו (מילסון, כרמון, מנור) במידת התמיכה ב'אגודות הכפרים';
ב. ההתעלמות של מילסון, כרמון ומנור מדברי "פלסטינים" או מהערכות של "חוקרים בקיאים";
ג. התעקשותם של השלושה על הנחת היסוד שאש"ף "לא היה ועדיין איננו שותף אפשרי לשלום עם ישראל".
ובכן, למרות שכבר כתבתי על כל אחת מטענות אלו תשובות מפורטות גם בספר וגם במאמרים וגם דיברתי על כך בדיונים הפומביים הנה שוב התייחסות ישירה לשלושה טיעונים אלו, לפי הסדר:
א. גם בספר וגם בדיונים שהוא גרר טענתי ואני מוכן לטעון זאת שוב: אין דרך לדעת מה היתה מידת התמיכה ב'אגודות הכפרים'. מוסטפה דודין עצמו אמר שכל מה שהוא רוצה בשלב ראשון הוא ש'אגודות הכפרים' יוכלו לעמוד למבחן הציבור הפלסטיני. במציאות בה הגורם הדומיננטי בשטח היה אש"ף ובריוניו – כשהם מקבלים רוח גב כמובן מהאידיוטים השימושיים התורניים של אותה תקופה ('כתבי השטחים' וליצני חצר אחר באקדמיה ומחוצה לה) – כל טענה על ייצוגיות של גורם כלשהוא איננה רלבנטית. אבל חשוב מכך. באחד ממאמרי טענתי ואני שב וטוען, שגם אם היה מסתבר ש99% מהפלסטינים תומכים באש"ף, גם אז אין לדבר כל חשיבות מנקודת המבט המטרידה את האנשים המודאגים מהמשך הסכסוך, כי אש"ף פירושו הנצחת הסכסוך, ואת זה אמר ואומר אש"ף מיום הקמתו עד לרגעים אלו ממש. כל מה שרצו כאמור מתנגדי אש"ף בקרב הפלסטינים – והבולטים ביניהם היא אנשי 'האגודות' כי הם היו מפוזרים בכל הגדה – היה ליצור מצב בו הציבור הפלסטיני יכול לקיים דיון חופשי מאיום הטרור של אש"ף. את זה אמרו להשיג מילסון וכרמון. על כך כתבתי.
ב. מי שקרא את ספרי יכול להתרשם בקלות מחוסר השחר בטענתו של לדרמן. גישות מנוגדות לאלו של תומכי רעיון 'אגודות הכפרים' מוצגות שם באופן מקיף למדי, בין אם מדובר ב'כתבי השטחים' ובין אם מדובר ביועצים לענייני ערבים כמו דוד פרחי ואמנון כהן. אמת ויציב – ועניין זה קשור כמובן לסעיף ג' – את האופן בו הצגתי את עמדת שוללי רעיון 'האגודות', עשיתי באופן ביקורתי בלשון המעטה. מי שקרא את ספרי קיבל גם על כך הסבר מנומק. במבוא של ספרי הסברתי באיזה מובן אני סובייקטיבי, ומדוע כל גורם פלסטיני שעומד על עקרונות המנוגדים לדרכו של אש"ף ולאידיוטים השימושיים העומדים לרשותו כבר מעל ל-40 שנה, הוא נקלה בעיני. הסיבות אינן גזענות חלילה, אלא ההפך הגמור. העמדה הסובייקטיבית שלי נשענת על הנחת היסוד המוזרה, לפיה כשם שיש עם פלסטיני, יש עם יהודי, וכשם שלעם הפלסטיני יש זכויות בחבל הארץ הזה כך גם לעם היהודי. זוהי בסיס עמדתי היהודית-הציונית, והיא הבסיס הסובייקטיבי שלי לדיון האובייקטיבי שעשיתי בתולדות הפרק השכוח ההוא של הסכסוך.
ג. לא במקרה הסעיף הזה זכה כבר לכיסוי מלא בדיון הקצר בשני הסעיפים הקודמים. אש"ף הוא אש"ף הוא אש"ף. ניסיונות של לדרמנים למיניהם להכשירו היו, הווים ויהיו לנצח כנראה. האירוניה שיכולה היתה להיות משעשעת אילולא היתה טראגית, היא שקיומם של אידיוטים שימושיים מהסוג שלדרמן מייצג כיום, היא חלק אינטגרלי מהאסטרטגיה של אש"ף. אכן כן. מנהיגי אש"ף וקובעי דרכו, הבינו מהרגע הראשון שתנאי חשוב להצלחתם למנוע דמוקרטיזציה, אמנציפציה, מודרניזציה ושגשוג מעמם הוא גיבוי מדיני למעשיהם. מנהיגי אש"ף תפסו היטב את רוח הפוסט-קולוניאליזם שנשבה בעוז ברחבי המערב השבע והמבושם, העייף ממלחמה קרה וממלחמות בפרט, ושרבים מהאינטלקטואלים שלו מאסו כבר באותה little shity country שנתקעה שם 'בלב המרחב הערבי', וגורמת לכל כך הרבה צרות, בדמותם של ערבים עצבניים חוטפי מטוסים ('והרי משהו באמת מציק להם אם הם מפוצצים מטוס שלם מעל סקוטלנד'), ומחירי נפט מאמירים. איך אמרו אנשי 'המאות השחורות'? "הכה ביהודים והצל את הצר". וממשיכיהם הנאורים, 'הפילוסופים הפוליטיים': "הכר באש"ף והצל את העולם הנאור".  או משהו כזה. המופתי מחייך מגן העדן כשהוא מוקף ב-72 שחורות העין שלו; ערפאת מחייך מהקבר; אבו-מאזן צוחק כל הדרך להאג.
ב.
הנושא השלישי דורש הרחבה, כי הוא הרי שורש העניין. לשיטתו של לדרמן ושל אישים לא פחות חשובים בידוע בכינויו 'מחנה השלום', שורש הסכסוך הוא ההתנחלויות ו'אקיבוש', והפתרון הוא בנכונות של ישראל להכיר סוף סוף בקיומו של עם פלסטיני ובנציגו 'הלגיטימי היחיד' הלא הוא אש"ף. שעל כך כתב כבר יגאל אלון ב-1968 בספרו 'מסך של חול' (עמ' 425-424): "אין לתמוה על שארגוני הטרור הערבים, אשר קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה: א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית. ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים. ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...] ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים".
כפי שכתבתי בספרי (עמ' 17) ב-1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. כפתור ופרח, אלא שלא מיותר להזכיר כי ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר ממתינה למעידה של מישהו מהם (כך העיד אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). בספרי גם כתבתי (עמ' 21) כי ב'ועידת רבאט' התקבלו גם כמה החלטות סודיות, ביניהן ההחלטה "לנהל מדיניות שתביא לבידודה של ישראל מבחינה מדינית וכלכלית ולהפסקת הסיוע המדיני, הצבאי, הכלכלי וכוח האדם שהיא מקבלת מכל מקור בעולם". ההחלטות הסודיות הללו נחשפו ע"י "מקור בדמשק" לאחר ביקורו של סאדאת בישראל, כחלק ממאמצי 'חזית הסרוב' להוכיח כי ביקור סאדאת, בניגוד לדברי ההסברה המצרית, איננו עולה בקנה אחד עם החלטות רבאט. לדרמן יכול להיות גאה. הוא אמנם לא החל במאמצים להביא לבידודה של מדינת ישראל, אבל הוא ממשיך שושלת מפוארת של אידיוטים שימושיים. האסטרטגים של אש"ף בכל אופן מתגלים כאנשי מחשבה, תכנון וביצוע מזהירים. פילוסופים פוליטיים של ממש, גם אם מטרתם אינה עולה בקנה אחד לא עם הכרה בזכות קיומו והגדרתו העצמית של היהודי בן זמננו, וגם לא עם עתיד מוצלח יותר לעם הפלסטיני.
ביוני 1974, החליט אש"ף על 'תורת השלבים'. הרעיון היה שקודם כל על אש"ף להשיג בסיס טריטוריאלי בכל חלק של פלסטין – זאת מבלי ליפול במלכודת של מחוייבות מדינית ממשית. מהבסיס הזה ניתן יהיה להמשיך אל השלב הבא: חיסולה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל (כלומר פלסטין), זאת על סמך עקרונות אש"ף שלא שונו עד היום, לפיהם אין בנמצא 'עם יהודי' ובוודאי שלבני 'הדת היהודית' אין שום זכות לריבונות ב'מרחב הערבי' בכלל ובפלסטין בפרט. 'תורת השלבים' הזו היתה חלק מאסטרטגיה שהוכרה בשם "no peace" ושהופיעה בכתובים לכל המאוחר באוקטובר 74'. "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה  מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום". במונחי נאורי-ישראל מדובר ב"מדינת כל אזרחיה". במונחי אש"ף מדובר ב"מדינה חילונית-דמוקרטית".
עוד פרט שהזכרתי בספרי (עמ' 235-234): בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע של עמוס עוז 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר', וכפי שהיהודים בסוף המאה ה-19 גילו את לאומיותם הנה עכשיו תורם של הפלסטינים. ומה מיותר ועצוב הוא הסכסוך בין שתי תנועות לאומיות שאולי פשוט לא יודעות זו על קיומה של זו. והנה בדיוק בשביל זה המציאה האנושות סופרים מוכשרים ופילוסופים פוליטיים. עוד כתבתי בספרי שבהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. אין ספק שטענה זו נכונה, אך השאלה היא מי הכתובת בצד הפלסטיני. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': "שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית". פעם היה זה תורו של עוז, היום לוקח את התפקיד בגאווה לא מוסתרת הפילוסוף הפוליטי ד"ר לדרמן.
ג.
הקורא את מאמרו הרהוט של הפילוסוף הפוליטי, איננו יכול שלא להתרשם מנימת הביטול שהוא מבטא שם כלפי "האיזמים'' למיניהם. אלו מופיעים ככותרת בפרק המסיים של המאמר: "דייניזם", "אלוניזם" ו"רביניזם". המסר ברור וכפול: בעיני לדרמן עצם הרעיון לעשות הבחנות בין גישותיהם של דיין, אלון ומאוחר יותר רבין הוא חסר שחר ונקלה, ונקלית עוד יותר היא מחשבת העיוועים העולה מהבחנה חסרת שחר ושערורייתית כגון זו, לפיה מדובר באסכולות הראויות לסיומת 'איזם'. "יבוא יום" חוזה הפילוסוף הפוליטי שלנו, "והקורא הישראלי שיקרא את הדברים של מנור, מילסון וכרמון יתקשה שדיון כזה יכול היה בכלל להתקיים: אזרחי מדינה המנהלת כיבוש צבאי ברוטלי על אוכלוסייה אזרחית מזה 46 שנים – שלא לדבר על אקדמאים ואנשים שהיו נציגי כיבוש זה יותר מעשר שנים לאחר שהחל – מנהלים על דפי כתב עת מכובד דיון הנראה כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי".
הנה כי כן, מסתבר שאפשר לכתוב נח בשבע שגיאות, ולהשאר בחיים. ארנסט גלנר כבר כתב לפני עשרים שנה בערך, 'הכל הולך'. הכל הולך כנראה בפילוסופיה הפוליטית בימינו, או לפחות אצל כמה מהפילוסופים הפוליטיים. פילוסופיה כדאי להזכיר, היא 'אהבת החכמה'. לאהבה דרכים רבות, לא פעם כואבות, בכלל ובפרט כשהיא נדרשת לעמוד בכללי החוכמה. חוכמה פירושה היכולת לראות את הדברים כפי שהיו. חוכמת ההיסטוריה, או ההיסטוריוסופיה, מבוססת קודם כל על ההיסטוריה. כפי שהיתה. בזמן אמיתי. והואיל וההיסטוריה הנדונה כאן היא היסטוריה פוליטית, הרי שהגדרתו העצמית של ד"ר לדרמן כ"פילוסוף פוליטי" מחייבת אותו לבחון את ההיסטוריה הפוליטית של הנושא בו הוא החליט להציג בפני הקורא הישראלי בן ימינו, שבהחלט מתקשה להבין את הדברים, שהרי הפילוסוף הפוליטי לא עושה את מה שנגזר מעצם הגדרתו ככזה: לנסות ולעמוד על ההיסטוריוסופיה הפוליטית במונחיה ההיסטוריים והפוליטיים.
קולוניאליזם? בהקשר הציוני טענה זו הוצגה כחסרת שחר אינספור פעמים. כך או אחרת, הפילוסוף הפוליטי מוזמן לבדוק מה היו ההשפעות הצפויות של אקיבוש הישראלי בשטחים, שלא צריך להיות פילוסוף פוליטי על מנת לדעת שהם 'שטחים במחלוקת' ושהחלטת מועצת הבטחון 242 פותחת פתח לשינוי שרטוט גבולותיהם תוך התחשבות בשאלות של בטחון, עניין לא ראויים כל המדינות והעמים במזרח התיכון. 'קולוניאליזם' או לא, דבר אחד ברור: לאף אחד לא היה ברור אחרי יוני 67' שהמציאות הלא פשוטה המתקיימת בימינו תמשך 46 או 47 או 59 שנים. מותר להיות קצר רוח, אם כי קוצר רוח אינו יועץ אינטלקטואלי טוב. אלא אם הרצון הוא להשתייך למחנה הקתרזיס שכאותו שיכור בפאב נידח מערה אל גרונו פעם בכמה שעות כוסית של 'שלום עכשיו' כדי להרגיש טוב עם עצמו. תפקידו של הפילוסוף הפוליטי הראוי לשמו הוא לבחון מדוע נמשך המצב הקיים 46 שנים, כלומר 48 עוד מעט. בחינה כזו תוביל אותו בעל כורחו לממלכת האיזמים.
אכן, היה 'דייניזם' ולמיטב הבנתי הוא עדיין חי וקיים. את ה'דייניזם' סיכם דיין באותו משפט אלמותי שאמר לקצין חדש שהגיע לשטח ושאל אותו 'מה המדיניות?'. "המדיניות" אמר דיין, "היא שאין מדיניות. העיקר שיהיה שקט". שורשי 'הדייניזם' לכל המאוחר ב'נאום נחל עוז' ב1956, לאמור הערבים שנאו, שונאים,  וישנאו את היהודים לנצח. אין שום טעם לנסות לעשות מאמץ מדיני כלשהוא. מאלפת תגובת דיין להחלטות רבאט. בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן בסוף נובמבר 74' הוא אמר: "צדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני ארועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט ליפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו מו"מ על נסיגה מהגדה, כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של מו"מ עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל הענין. ישראל לא מנהלת מו"מ והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח, שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו". עד כאן 'דייניזם'. אולי לא מיותר לציין שהפילוסוף הפוליטי שלנו הוא 'דייניסט' מובהק, באשר בדיוק כמו דיין הוא סבור שאש"ף הוא הנציג היחיד של הפלסטינים.
כשם שהיה 'דייניזם', היה גם 'אלוניזם'. העוסק ברצינות בפוליטיקה של התקופה שבאה אחרי (אך גם לפני) 'ששת הימים' לא צריך היה להיות בעל ראייה או שמיעה חדה על מנת לעמוד על התהום שחצצה בין דרכו של דיין לבין זו של אלון. חובבי הפולקלור 'הכסאולוגי' אמנם צבעו את התהום הזה במונחי יריבות אישית, שכן דיין ואלון שניהם ראו עצמם כיורשי 'דור הנפילים' מקימי המדינה. אבל ממה נפשם של חובבי הכסא ולוגיה הפאתטית הזו. לשם מה לו לאדם כס ראש הממשלה? בדיוק. על מנת להנהיג 'איזם' כזה או אחר. ובכן, בניגוד גמור לדיין, אלון היה משוכנע מראשית דרכו הפוליטית שיש עם מי ועל מה לדבר, וכי שלום ראוי לשמו מבססים הן על שותף המכיר בעצם קיומך, והן על גבולות בני הגנה שאינם מעודדים תוקפנות, גבולות אותם אמר להשיג באמצעות התיישבות יהודית באזורים בהם לא היתה אלא נוכחות ערבית דלה. גם את קריית ארבע אמר אלון להקים עוד יותר מזרחה אל תוך מדבר יהודה מהמקום בו היא אכן קמה.
מאלפת תגובת אלון להחלטת ועידת רבאט. כמו יריבו גם אלון סבר שאש"ף זכה שם "בהישג גדול". אלא שהוא לא בירך לא את ההשגחה ולא את ההסברה ולא את עתידה של ישראל. "אין ספק" אמר אלון בפורום סגור בנובמבר 74', "שוועידת רבאט תקשה על כל גורם ערבי שירצה להתקרב לאיזה שהוא פתרון מדיני עם ישראל". להכרתו מדובר היה בהתפתחות שלילית גם "פסיכולוגית, [גם] פוליטית ואולי גם בעלת משמעות צבאית". אלון העריך כי קיימת אפשרות שאש"ף יצהיר כי "יש לנו אמנה חדשה, נכיר בישראל, אנו רוצים מו"מ עם ישראל". אז "נעמוד במצב שנצטרך להחליט. אבל עכשיו, מי שם אותם להיות מנהיגים? האם הם נבחרו בפורום כלשהו? להבדיל אלפי הבדלות – האם זהו ארגון 'ההגנה' של הסוכנות היהודית? – הרי מדובר בחבורה של הרפתקנים החיים חיי מותרות, מושחתים. ממה שאנו יודעים על דרכי השחיתות שלהם הם מושחתים אפילו מבחינה אישית". ב-6 בנובמבר 74' אמר שר החוץ אלון מעל במת הכנסת דברים בהירים לא פחות: "בדברנו בעצרת האו"ם טענו שהחלטותיה ותמיכתה באש"ף תעודד את הקיצוניים בעולם הערבי...אנו מצידנו פוסלים את ארגון הטרור לא מפני שהוא פלשתינאי ולא משום שהוא שולל לחלוטין את זכות קיומה של ישראל...ארגון זה אינו תנועה לשחרור לאומי של עם מדוכא ומיואש אלא ארגון טרוריסטי המבקש לאמץ לעצמו אידיאולוגיה. החלטת העצרת ורבאט להעניק ייצוג בלעדי לארגון זה, עלולים לגרום לפלשתינאים עצמם ביהודה ושומרון נזק בל ישוער". הוא שב על הפתרון האפשרי בו דגל – הירדני-פלסטיני – באומרו: "לגבי ירדן אחרי רבאט טעות היא לומר שאין לנו עניין להמשיך בדו-שיח" עם חוסיין. "החובה לנסות וחובה לבדוק. זה עניין מוסרי וחיוני עליון וכשם שאין לזרוע אשליות כך גם אסור לזרוע בהלה".
באשר לרבין, הוא הרי המשיך מבחינה זו את דרכו של אלון, כמובן בתנאים חדשים-ישנים, על רקע עולם שהמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, עולם ערבי שהצליח לעשות קואליציות פרוגרסיביות פרו-מערביות פעילות, וכן הלאה. כל זה דורש מאמץ נוסף של אהבת חוכמה היסטורית-פוליטית. אבל כזו הראוייה לשמה. מה לאגודות הכפרים ולכל זה? מעט מאד, אלא אם בכל זאת מוסכם כי לתובנות העומק ההיסטוריות יש תפקיד בהבנת המציאות. וכך כתבתי בפיסקת הסיום של ספרי: "ייתכן ומילסון טעה בתשובות שהציע. ייתכן והתשובות היו נכונות אך הסיכוי למימושן נמוך מאד. אך הדיון הציבורי בשאלה ובתשובות שהציע לה, לא עמד בתנאי הסף. במקום לדון לגופן של שאלות, לגופם של מצבים, לגופן של תשובות ולגופם של כלים, הובילו מעצבי דעת הקהל דיון לגופו של אדם". השורה האחרונה שלי היתה זו: "מבחינות רבות שבנו לנקודת ההתחלה. מבחינות אחרות למדנו לא מעט ודומה שיש כבר מספיק כלים לבחינת המצב באופן רציני, אחראי והגון. אף פעם לא מאוחר". אני עומד מאחורי הדברים כמובן. אבל ברור לי שתנאי לבחינת המצב באופן רציני, היא ויתור על העמדה המוסרנית, התלושה והמזיקה הנובעת מפילוסופיה פוליטית דלה, שאין בה לא פילוסופיה ובוודאי לא פוליטיקה.


2 comments:

  1. זה מדהים עד כמה כל מה שרשום בסעיף ב' נכון - עד כמה אלון הבין את התמונה ועד כמה תורת השלבים נחלה הצלחה אדירה בקרב דעת הקהל הישראלי, כל חזקה שמרוב שאנחנו כבר מאמינים לשקר של 67 עוד רגע נתחיל להאמין גם בשקר של 48.
    אודי, האם לדעתך, יש מקום לניסיון שיקום והחזרת אגודות הכפרים בימינו כמקור לפתרון הסכסוך על רקע שכנות וכבוד דתי הדדי? כמו מה שהרב פרומן ניסה לעשות לדוגמא.

    השבמחק
    תשובות
    1. אגודות הכפרים לא פעלו על בסיס דתי. כל הרעיון ששותפות דתית יכולה לתת את הפתרון הוא חסר שחר. אנו חיים בעולם פלורליסטי דה-פקטו (ואצל כמה מאיתנו אפילו דה-יורה). המשמעות היא שהסכמה דתית בין מוסלמי1 ליהודי1 שווה כקליפת השום בעיני יהודי-2 ומוסלמי-2. רק הסכמים פוליטיים מחייבים שיש להם השלכות מעשיות במערכת הבינלאומית יכולים לעבוד. השלום בין ישראל למצרים זו דוגמא קטנה אחת. כך או כך, החשוב באגודות הכפרים לא היו אגודות הכפרים לכשעצמן, אלא עצם החלופה לדרכו הסרבנית של אש"ף. סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי ומה שמשתמע מזה. בתקופה בה פעלו אגודות הכפרים היו פלסטינים אחרים - אליאס פרייג' (נוצרי... מה ששוב מלמד שגישתו של פורמן הירואית ונשגבת ככל שהיתה מנותקת מהמציאות ולכן מזיקה) - שגם הם התנגדו לסרבנות של אש"ף ותמכו במסגרת קמפ-דיוויד ובמהלכים של סאדאת (כן להכרה בישראל, כן למומ עם ישראל, כן לשלום עם ישראל). ולכן בין אם יוקמו ארגונים כאלו או אחרים בין אם לאו, שלום יהיה רק ואך ורק כשיתקיים התנאי הצנוע הזה: רוצים הכרה? תכירו ברצון. לא מכירים? לא מחזירים. כה פשוט.

      מחק