י

י

יום שלישי, 7 ביולי 2015

פראפראזה על אריך פרום: המנוס מההיסטוריה ומהפוליטיקה. או: דה-מארקר בין 1985 ל- 2015

בגליון החדש של דה-מארקר סדרת כתבות על תכנית הייצוב. הגישה המהללת על ארועי 1985 נועדה להנגיד את יכולת ההכרעה של אז לאי-יכולת ההכרעה של היום, או ליתר דיוק, את ההכרעה האחראית הכלל-ציבורית של 1985 עם ההכרעה הצרה חסרת האחריות של היום.
נו טוף, בסדר. אם העבר מגוייס לטובת חיזוק מתנגדי מתווה הגז הנוכחי, שיהיה. דה-מארקר בפיקודו הישיר או העקיף של רולניק מנהל כבר כמה שנים מלחמת תודעה כנגד מונופולים מכל הסוגים (כולל אלו של ועדי עובדים חזקים מדי לטעמו), טייקונים, הון-שלטון ושאר ירקות.
בשיח הישראלי השטחי הדורש ממך להיות כאן או כאן, יהודי או דמוקרטי, לאומי או ליברלי, מבקר או מעריץ חמאס וכן הלאה, אתה נדרש לפחות בדקה הראשונה של הדיון לומר דברים ברורים. אתה בעד או נגד הטייקונים? נו, ברור שאני נגד.
אבל יש כאן שתי בעיות יסודיות. האחת קשורה לתמונת העבר. ברור שמבחינת דה-מארקר מה שחשוב הוא 'מבחן התוצאה' של תכנית הייצוב ב-1985, בכלל ובפרט כשמטרתה כאמור להנגידה עם תמונת ההווה.
אבל לעבר קיבינימט יש תכונה מעצבנת. יש לו עבר. ובעבר של העבר מסתתרת שאלה: מה גרם או מי גרם לאינפלציה הפראית שחייבה את 'תכנית הייצוב'? ושאלה חשובה בהרבה שעליה כמעט לא תמצאו תשובה בדה-מארקר: האם היו חלופות?
עיון בשתי השאלות הללו יהפוך את 'תכנית הייצוב' של 1985 לדבר מלהיב הרבה פחות, בלשון המעטה. עוד יתברר חס וחלילה שאותם אנשים שפתרו את הבעיה ב-1985, הכינו אותה כמה שנים קודם לכן. מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983 קדמה על פי חישוב מדוקדק שעשיתי באמצעות טלסקופ משוכלל וטבלאות אסטרונומיות מקצועיות לתכנית הייצוב של יולי 1985. וגם את מפולת המניות של אוקטובר 1983 מישהו הכין וקידם והבטיח.
בקיצור, מה שיהיה לכם קשה למצוא בסיפורי דה-מארקר זה את הפוליטיקה של הכלכלה שקדמה לפוליטיקה של הכלכלה של יולי 1985. ודיון שהוא א-היסטורי (כלומר מתחיל ככה סתם אאוט אוף דה-בלו ביולי 1985) הוא גם א-פוליטי. ואם יש משהו שלא עוזב ולא יעזוב אותנו כל עוד יש כלכלה כזו סביבנו (כלכלה מתועשת מבוססת מימון) הרי זה הפוליטיקה של הכלכלה או 'כלכלה פוליטית' כפי שזה מוכר בכמה מקומות.
והבעיה השנייה היא כמובן הדיון הלא נעים במוסכמות של הון-שלטון, מונופולים, תחרות ושאר סיסמאות שאין להרהר אחריהן, כמו יהדות, וקיבוש ואיטנכלויוט והקו הקדוש אם להזמין עדי אופי מתחומי דיון משיקים.
אז הנה, בקיצור. יש תחומים בהם לא תתכן תחרות. נקודה. יש תחומים בהם מונופול הוא מובן מאליו. אנרגיה למשל. ומים. וקרקע, וביטחון לאומי. אם תחשבו על זה לרגע מחוץ לסיסמאות הנבובות שמשמיעים לנו כולם, באוצר ואצל קרן נויבך, אצל שטייניץ ויחימוביץ, אצל שטרסלר ואצל רולניק, בדה-מארקר ובישראל היום, תגלו שמה שאני אומר מובן מאליו.
ולכן השאלה היחידה, ה י ח י ד ה, היא לא האם מונופול של משק הגז, אלא בידיים של מי הוא. מי שולט בו. לצורך אילו יעדים. נקודה.
האם אין מקום לשיתוף פעולה בין המשק הלאומי למגזר הפרטי? זוהי לא שאלה תיאורטית. אמנם ניתן לדמיין בקלות מדינה המנהלת משק גז כשם שהיא מנהלת חיל אויר, חיל מודיעין, מועצה להשכלה גבוהה וכן הלאה ובהצלחה לא רעה בכלל (סתם דוגמאות דמיוניות שלא קיימות בשום מקום כידוע).
אבל במציאות הנוכחית יש גורמים פרטיים, והם חזקים למדי. המחשבה שהם הולכים להעלם ככה סתם כי בא לנו לחשוב ככה נחמדה אבל לא מציאותית.
ולכן מה שיקרה זה אחת משתיים: או שהמגזר הפרטי ינהל את המדינה כך שהיא תנהל עבורו את המונופול (כן, מונופול, לא יכול להיות אחרת, וכל טענה אחרת היא או טימטום או זריית חול בעיניים) , או שהמדינה תנהל את המגזר הפרטי שינהל עבורה את המונופול של הגז (כן כאמור, מונופול, אני לא חייב לחזור על כל דבר פעמיים, רק אם אין ברירה).
המפתח הוא לא רק אבל קודם כל במחיר יחידת האנרגיה. אתמול חלבתי 250 פרות (יחד עם שותף). הפרות הללו לא יודעות את מה שאנחנו האזרחים בשיבתנו לא פעם כפרות אמורים לדעת, שמשק החלב מנוהל על ידי המדינה באמצעות מחיר מטרה.
ומה שנכון לגבי חלב, מים וקרקע, אין סיבה שלא יהיה נכון לגבי מחיר יחידת גז. אני לא מצליח לראות הבדל בין גז, חלב וליטר בנזין. פשוט לא מצליח. אל תנסו להסביר לי כי פשוט אין שום הבדל. ואתם יודעים את זה. רק תעקרו את שיח הסיסמאות הנבוב ותביטו למציאות בעיניים. די פשוט סך הכל.
אחרי קביעת מחיר המטרה ומנגנון מפוקח ציבורית לעידכונו, באות השאלות החשובות האחרות, לא לפי הסדר: כיצד מבטיחים המשך פיתוח תשתיות הגז; מה ההשלכות של זרם אדיר של מטבע חוץ על התעשייה הישראלית ועל שוק העבודה; מה החלוקה שאמורה להיות בין גז לתצרוכת מקומית לבין גז לייצוא; כיצד ניתן להעביר את המשק הישראלי כולו למבוסס-גז כולל צי התחבורה.
אם בארגנטינה חלק גדול מצי הרכב נוסע על גז טבעי כבר עשרות שנים - בארגנטינה!! - אין סיבה שבמעצמת ההייטק הישראלית, מלכת החקלאות והמים המושבים, קיסרית טכנולוגיית הרפואה והמדינה שיש בה עיר מרהיבה כמו תל אביב, המכוניות ימשיכו לנסוע באמצעות בנזין יקר, מזהם ומממן-אל קעידא ודעאש (כי אם שכחתם, זה מה שהסעודים עושים עם חלק מרווחי הנפט שלהם, כי כמה צ'לסי אפשר לקנות)
מן הסתם לא חשבתי על הכל. גם כי אני לא מספיק יודע, גם כי אין לי זמן, גם כי הארכתי בדברי וגם כי אני לא כזה חכם. מנסה לחשוב עם שכל ישר (מצרך החודש כבר כמה עשרות שנים), אבל יש גבול למה שאני מסוגל להפיק ממנו. אבל דבר אחד ברור: הפוליטיקה לא הולכת להעלם, ונהפוך הוא - היא תמשיך להיות הציר שיקבע מי ינהל את מי. תשובה אותנו או אנחנו את תשובה.
בהנחה שכמעט כל מי שקורא את הדברים בעד שתשובה ינוהל על ידי ישראל ולא להפך, הרי שהדרך ליעד עוברת דרך התחנות התודעתיות הנכונות. הראשונה בהם היא זו: מונופול כן. כן. לא יכול להיות אחרת. השאלה היא רק מי שולט בו.
מה שמחזיר אותנו ל-1985 ולדה-מארקר וגם לסיינט אקזופרי שלימד אותנו או הציע לנו להזהר מעצי הבאו-בב. אם העיתון של שטרסלר מדבר סוציאליזם כמעט, העניין אומר חשדני.
הצגת 1985 כמודל של החלטה נבונה והכרחית, החלטה שאין בלתה, פועל יוצא של הכרח היסטורי המבטא אומץ, נחישות ואחריות, היא מסר ל-2015 כמובן. הדגש של דה-מארקר על שבירת המונופול והבטחת התחרות הוא בלוף.
כי הוא מסיט את תשומת הלב מהשאלה האמיתית: לא האם מונופול אלא מי ישלוט בו, לצורך מה ובאילו כלים. או בקיצור: על ידי הצגה א-היסטורית של ארועי 1985 ניתן לחזק את הקו הא-פוליטי של 2015. מרמת השיח בנושא עושה רושם שזה עובד. חבל. אפשר אחרת ועוד לא מאוחר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה