י

י

יום שלישי, 14 ביולי 2015

עשרת הדיברות - לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית, האמא של הפוליטיקה החדשה

אז ככה ובקיצור. ושוב. כי כבר כתבתי את זה בכמה מקומות אבל אמרו לי שהפייסבוק זה כלי-עולם חזק וחשוב, אז שוב, מעין סיכום השקפת עולם לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית (שעדיין בעיצומה אם זה לא ברור):

א. האדם בימינו לא משנה מה הוא לובש וחושב, מתנהג על פי הקו האקזיסנציאליסטי. כן, יש הרבה גרסאות. מניהיליזם ועד פנדמנטליזם. ובכל זאת. שו מענא אקזיסטנציאליזם? הפוקוס הוא על הקטע הזה בציר הזמן בין הלידה למוות. כן, גם חרדים. כן, גם מתנחלים. כן, כולם. בוודאי שטרסלר.

ב. האדם בימינו ממלא לעצמו את החיים בעיסוקים שעד לפני בערך 226 שנים (כמשל, אל תתפסו אותי במספר) רובם היו מיותרים, רובם היו מותרות. גם כאן הספקטרום רחב: מלשטוף עיניים ביוטיוב ועד עריפת ראשים, הכל הולך, הכל קיים.

ג. האדם בימינו כמו האדם מאז שנוצר בפורמט הזה אי שם לפני שני מליוני שנה (אבל אם טעיתי בנתון הזה יסלחו לי האנתרופולוגים, ובכל אופן הרעיון ברור, שני מליון
200 אלף, נפסי שי לצורך הטיעון), הוא יצור מחפש משמעות. וגם כאן, המשמעותיזציה יכולה להיות בכיוון ההזוי ביותר (ערוצי הדוקו מלאים בדוגמאות) ויכולה ללבוש את הצורה של הביוגרפיה של מדרה-תרזה או גדעון לוי (אם לא ברור: דוגמאות לצדיקים שתרמו ובמקרה של לוי ממשיכים לתרום מנשגבותם העילאית לטובת האנושות).

ד. המשמעותיזציה הזו היא 'רוחנית' כלומר 'ערכית' או 'תרבותית' או במילה חזקה של פעם: אידיאולוגית כי היא נשענת על אידיאלים ולכן היא אידאליסטית. כלומר מלים מחפשות ויוצרות משמעות.

ה. אבל ברקע כאמור מתפרע לו האקזיסטנציאליזם המושך מעצם טיבו לחיפוש אחר הנוחות החומרית. לאו דווקא שעון ב-16,000 ש"ח (נשבע לכם אתמול ביציאה מתחנת הדלק בקילומטר ה-173 בכביש 6 צפון יש פרסומת ענקית לשעון "במחיר מיוחד", 16,000 ש"ח. טוב, נו, אני שוב משקר. רק 15,999, או אולי 15,990. מבטיח לבדוק בסיבוב הבא), ובכל זאת. אנשים - גם החברים הנכבדים של דעאש - רוצים מקלחת פעם בשבוע, ביוב שיפנה את המטבוליזם שלהם בצורה שתותיר אותם חפים מחיידקי כולירה (סליחה, מה לעשות, אבל בימים של המהפכה הצרפתית העניין המובן מאליו הזה לא היה מובן מאליו כלל).

ו. והנה לנו הפרדוקס שתארתי לא פעם באמצעות תרגיל החפץ הזכור לטוב: האקזיסטנציאליזם המשמעותיסטי הפרטי הזה מתקיים במציאות בה כולנו תלויים לקיומנו החומרי בזולת באופן מוחלט (זו לא דעה, זו עובדה אובייקטיבית ומוחלטת. וכן, יש דבר כזה עובדות מוחלטות ואובייקטיביות, ולא, תעשו לי טובה אם אתם ממש רוצים להגיב לפוסט הזה תחסכו ממני את ההבלים לפיהם 'הכל בראש' וכן הלאה, אני כבר זקן לשטויות האלו. בבקשה. ולא, לא אמרתי שכל העובדות הן אובייקטיביות, ולא, לא רמזתי שאני יודע הכל, וכן, כן אני שב ואומר שכל אחד מאיתנו - כולל תשובה - תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט ושזו לא דעה אלא עובדה אובייקטיבית).

ז. לא מדובר בפרדוקס מהסוג שהמציאו היוונים הקדמונים (היוונים של ימינו ממציאים לנו פרדוקסים אחרים כמו למשל לשם מה לעשות משאל עם אם בסוף הממשלה תעשה מה שרוצים הבנקאים בגרמניה), כלומר החץ של זנון או אכילס והצב או השקרנים של כרתים וכדומה. בימינו הפרדוקס הזה הוא מקור האנרגיה של הפוליטיקה. ובקיצור, סעיף ז' ממש בקיצור: מאז המהפכה הצרפתית תחום העיסוק האנושי הקריטי והאקוטי ביותר הוא הפוליטיקה. לא במקרה הוא המוזנח ביותר. המדד הוא לא כמה פעמים בשעה יגיד רזי ברקאי למרואיין שלו 'טוב, וזה הכל פוליטי, לא?' בזחיחות האופיינית לתחנת הרדיו לאנשים חושבים (כשכל כוונתו לרמוז את המובן מאליו: 'פוליטי' כלומר 'לא ענייני'). המדד הוא עד כמה אנשים מבינים את השאלות הפוליטיות לעומקן. ורובם לא. פשוט לא. לא כי מישהו מאיתנו חלילה טיפש אלא כי מלמדים אותנו אנגלית, או נהיגה, או עזרה ראשונה או להטיס מטוסים או לתכנת מחשבים, אבל לא מלמדים אותנו פוליטיקה. גם כי זה מסובך באמת (יותר מתכנות מחשבים) וגם כי מאחורי ההבנה מסתתרת שאלה קטנה - אוקיי, הבנתי, מה הלאה? מה עלי לעשות?

ח. אז הנה מבוא לחשיבה פוליטית101: מאז המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר טייק) הפוליטיקה היא אמנות האפשר המחפשת איזון בין שלושה קודקודים: האישי, הקבוצתי, הגלובלי. בפועל הנוסחה הסבירה ביותר שפועלת לא רע עד עצם היום הזה היא מדינת הלאום הדמוקרטית. הדמוקרטיה של מדינת הלאום מבטיחה זכויות אזרח וזכויות פרט (עניין שכל הזמן עובדים עליו להרחיבו: הזכות של להטבים להנשא היא ביטוי עכשווי לכך). מצד שני אין לכל מדינת לאום זכות לעשות מה שהיא רוצה במערכת הגלובלית (איראן והגרעין זו דוגמא טובה ואני יודע שאיראן היא לא דמוקרטיה במובן שאני ואתם חווים תודה לאל ובעיקר להרצל ולממשיכי דרכו הציונים, אבל אין לי זמן להכנס להסבר מדוע המודל שלי חל גם על מקומות כמו איראן, בלי קשר לאפשרות הסבירה שיום בהיר אחד גם בה תתחולל מהפכה צרפתית קומו-לה-חנטה), ומצד שלישי גם המערכת הגלובלית הבנויה באופן לא שוויוני (סין, רוסיה, ארה"ב ופלסטין הן מעצמות כידוע, שכן משקלן בזירה הבינלאומית גדול בהרבה מזה של יפן, אוקראינה, מקסיקו ודיס-ליטל-שיטי-קאונטרי, בהתאמה), איננה יכולה ואכן לא פועלת באופן שרירותי, אלא מתוך הסכמות כאלו ואחרות. ובקיצור סעיף ח': איזון איזון איזון. דרך המלך: ריסון עצמי ריסון עצמי ריסון עצמי. כמה שפחות אגואיזם אישי לאומי או מעצמתי, כמה שיותר נכונות לשיתוף פעולה. תפקידם של המדינאים לבנות הסכמיות שתבטיח זאת. תפקידם של סתם אזרחים כמוני וכמותכם הוא לטפח תודעה איזון-ריסון כזו.

ט. הפוליטיקה של הכלכלה היא דרך המלך של חיפוש ואולי מציאת האיזון המיוחל הזה. לא זה המקום להכנס לתולדות המחשבה והמעשה הכלכליים מאז ימי המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר גיב). אבל 'בגדול' הסיפור הוא כזה - ביוני 1789 נשא האב ז'וזף משהו סייס את הנאום המהולל 'מי הוא המעמד השלישי'. היתה זו שאלה רטורית והתשובה עליה: 'הכל'. כלומר כל מי שלא היה חלק מהשלטון הוא זה שייצר את היכולת של השלטון להיות שלטון. המזון והבטחון והתשתיות והמסחר והכל. הכל. ה כ ל. ולכן - כך סבר המהפכן סייס וכך הסכימו עימו שומעיו - אם צרפת שייכת לצרפתים הרי שקודם כל הכלכלה של צרפת שייכת לכל הצרפתים. והנה לנו לידת הרעיון של שוויון כלכלי או לפחות הגינות כלכלית יחד עם התביעה לשוויון או לפחות הגינות פוליטית. והנה לחובבי האיזמים עניין לענות בו: הנאום של סייס יכול ואמנם שימש גם את הסוציאליזם (שעדיין לא קיים היה בשמו ביוני 1789) וגם את הליברליזם (שהיה קיים בשמו ובמידה רבה גם במובן הכלכלי - ע"ע פיזיוקרטים ואדם סמית). ומאז איך שאומרים זרמו מים רבים אפילו בנחל אלכסנדר, ואכן תולדות הפוליטיקה של הכלכלה היא תולדות המאבקים בין סוציאליזם על הגדרותיו השונות והמנוגדות לא פעם (כי סוציאליזם הביא גם לקומוניזם וגם לאנארכיזם אבל גם לסינדיקליזם וגם ללייבור כלומר מפאי, הדבר הטוב ביותר שיצרו יהודים במאה השנים האחרונות בתחום הפוליטיקה), לבין הליברליזם (כנ"ל - כי גם קיינס וגם פרידמן הם 'ליברלים' והמרחק בין שניהם גדול בהרבה מאשר המרחק בין קיינס ליחימוביץ אם יורשה לי לרמוז משהו על נטיותי הפוליטיות-כלכליות).

י. סעיף אחרון, ברור. עשרת הדיברות ממש (סמיילי). ברוח סעיף ד' לעיל, אבל עם תיקון על פי מצוותו של סעיף ח' - הויכוח על הפוליטיקה של הכלכלה יכול להתחולל בשתי דרכים מנוגדות. האחת מזיקה ולכן מיותרת - דרך הסיסמאות. השניה - דרך הבחינה העניינית - היא המועילה והיא התקווה לעתיד טוב יותר. לדעתי הסובייקטיבית והלא מוחלטת והאולי מוטעית מיסודה, הגיע הזמן לאמץ את מה שאמר אבא לרנר, קיינסיאן אמריקני (ואפילו יהודי אבל זה לא קשור), לפני 60 שנה כבר, ולוותר סוף סוף על המושגים 'סוציאליזם וקפיטליזם'. בהנחה ששויון ערך האדם הוא ערך שכולם מדברים עליו ורובם מאמינים בו (וזה נחמד שגם מי שלא מאמין בו אין לו ברירה אלא להשתתף בדיון כאילו שהוא כן - אחסוך דוגמאות, הן מוכרות לכולנו), השאלה הכלכלית-פוליטית היא מה הכלים הנכונים לקדם את השוויון הזה. מותר וכדאי לדבר על מדינת רווחה. חשוב מאד לארגן עובדים. אין כמו תקציב מדינה כדי לחשוף מי רוצה מה ותמורת כמה. חשוב מאד להעלות שכר אבל גם פריון. לא רק ללכת לעבודה אלא ממש לעבוד. כדאי מאד שיהיו פחות תלמידים בכתה אבל כדאי מאד שזה שמקבל את התלמידים בכתה יבין דבר וחצי דבר על העולם בו הוא ותלמידיו חיים. אין כמו פנסיה טובה שהיא הבסיס לקיום הצוואה היהודית העתיקה: אל תעזבני לעת זקנה. וכן הלאה וכן הלאה. אבל בלי סיסמאות. לגופו של עניין. לא כי סיסמאות לא חשובות. אדרבא, 'שוויון חרות אחווה' חרותות לי עמוק בנשמה ואני מודה שוב לאב ז'וזף משהו סייס ולחבריו וחברותיו שאי אז לפני 226 שנה צעקו אותן בקול רם ועשו מה שעשו ופתחו דף חדש בתולדות האנושות, דף שלא היה נפתח ללא הסיסמאות האלו ואחרות שנולדו מתוכן (כמו 'פועלי כל הארצות התאחדו' או 'עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו'). אבל אחרי 226 שנה אין יותר מקום לסיסמאות מהסוג הזה. הן איתנו בלב. בראש. בנשמה. ב-226 השנים הבאות הדרך היא לעשות את הדברים נכון. איזון-ריסון, אקזיסטנציאליזם נאור. משמעותיזם קונסטרוקטיבי. גם וגם. חג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה