בכל
עונה בסתיו הטקס הקבוע. כתבלב תורן של גללי-צה"ל, איש חושב של השארץ או ציוני
חרוץ מ'פלסטין מחר' ניגש לבדוק האם מורי ישראל יודעים בעל פה את התקווה.
כן,
נכון, חשוב מאד שאזרחי ישראל ידעו בעל פה את המנון מדינתם. לא פחות חשוב שיבינו
אותו. אני תוהה כמה מתחקירנינו שמו לב למבנה התחבירי של 'התקווה', או כמה מהם
מבינים את אותו עניין לגבי רצף קושיות ה'מה נשתנה' שכולנו או רובנו שרים בפסח.
בקיצור
נמרץ – כן, חשוב מאד שמורי ישראל יעמדו כולם ללא יוצא מהכלל במבחן הטריוויה
הלאומי.
אבל
הגיע הזמן לומר בקול רם. אין לידיעת הטריוויה הזו שום חשיבות. לא כמייצגת יכולת
חשיבה; לא כמבטאת אזרחות טובה; לא כביטוי לחוכמה; וחשוב מכל בהקשרנו: לא כניבוי
ליכולת חינוך והוראה.
והנה
שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין גננת נהדרת שלא יודעת באיזו שנה התקבלה החלטת
הכ"ט בנובמבר או אפילו לא מי היה ראש הממשלה הראשון.
והנה
שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין מורה מזעזע היודע בעל פה את שמותיהם של כל מפקדי
הפלוגות של הפלמ"ח, כמה כדורים היו לכל חייל בפו"ש, מי המציא את
הדוד-שמש וכמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל.
והנה
שוב מס השפתיים: כן. בוודאי. חשוב מאד שכל גננת תדע שהחלטת עצרת האו"ם 181
התקבלה בלייק-סאקסס שבניו יורק ב-29 בנובמבר 1947, ושהיא למעשה אישרה את הצעת הרוב
של ועדת אונסקו"פ, שזה ראשי תיבות של 'יונייטד ניישנס ספיישל קומיטי און
פלסטיין' שזה בעברית 'ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לחקירת המצב הארץ-ישראל'.
והנה
שוב, בקיצור: חשוב מאד שכל מורה ידע כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל (אינסוף); שעם
הקמת צה"ל עמדו לרשות חייליו 10,000 רובים ו-3 מליון כדורים, וכי שטח רמת
הגולן הוא בערך 1000 קמ"ר.
אבל
לא זה המדד לחינוך. לא זה המדד להשכלה. והנה עוד משהו שהגיע הזמן לשוב ולומר ואולי
סוף סוף להסיק מסקנות: לא היה דור; עוד לא נולד דור; עוד לא היתה חברה אחת; עוד לא
קמה המדינה הראשונה בה אזרחיה ובעיקר מעצבי דעת הקהל שלה, בעיקר אנשים החפים מכל
אחריות, יקוננו בפה גדול ובראש חוצות ובקריאות שוד ושבר על "כשלון
החינוך" ו"ככה זה לא יכול להמשך" ו"הנוער של ימינו זה
בררה" ו"המורים זה חרא".
והנה זה, שוב, מזווית נוספת, עתיקה למדי: "על גבי לוח חימר
בבלי" כתבו החוקרים ואצלאוויק ויקלנד ופיש בספרם הידוע (ידוע??) שינוי
(1988), "שמעריכים את גילו לפחות בשלושת אלפים שנה, כתוב: 'הנוער של היום
הוא רקוב עד לשד עצמותיו, הוא רע, חסר אמונה ועצל. לעולם הוא לא יהיה מה שהיה פעם,
ולעולם לא יוכל לשמור על תרבותנו".
החינוך אשם בכל. תמיד, מאז ומעולם, לנצח נצחים. עליו הפערים והגזענות
והכיבוש והשוביניזם והפמיניזם והלהט ביזם והחור באוזון ורצח ארלוזורוב וקנדי ורבין
וזיהום האוויר בחיפה ופירוק הפלמח והאינפלציה ותכנית הייצוב וצ'יקגו.
ומה'זתומרת "החינוך אשם"?? המורים אשמים! עובדה. הם לא יודעים את
מילות התקווה בעל פה. חה חה חה איזה אידיוטים. בואו נייבא מורים מתאילנד. הם לפחות
לא יעשו לנו שביתות ובקייץ נשלח אותם חזרה לבנגקוק או לחלוב פרות בערבה.
מס שפתיים פעם שנייה ואחרונה: כן, חשוב מאד שכולנו נדע את מלות התקווה.
וכדאי גם שנבין מה הן אומרות.
ושוב השורה התחתונה, או החצי הראשון שלה: לא זה מה שיכריע איזה חינוך יהיה
כאן.
והנה החצי השני של השורה התחתונה. מה כן יכריע איזה חינוך יהיה כאן? לאף אחד אין תשובה טובה וחד משמעית. כי חינוך
זה לא מתכון לאורז (מי שרוצה מתכון מצליח לאורז – מצליח במאה אחוז מהמקרים תמיד
ולנצח, מוזמן לבקש).
אבל חינוך אמרו חכמים ממני, מתחיל בשאלה. וחינוך אמרו אחרים, בנוי
על דיאלוג. וחינוך אמורים להסכים כולם, בנוי על פירגון, על גיבוי, על בירכת הדרך,
על טוב לב, על מאור פנים, על מלים טובות, על אמון. על כל מה שלא קיים בעיתונות
הישראלית.
ביום שנפסיק לפסול במומם, נוכל להתחיל לברך על המותחל. כי חינוך בכל רגע
הוא התחלה חדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה