י

י

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

הוד והדר בהשקפה זו על החיים – 2263 מלים על ספר מופלא

     א. 

מעטים מן הסתם לא שמעו את שמו של צ'ארלס דארווין (1882-1809). אבל יש לשער שעוד פחות מכך קראו את ספרו 'מוצא המינים'. זוהי השערה בלבד כמובן ובמקרה של קוראי העברית יש להם סיבה מצויינת. התרגום העברי של ספרו האלמותי של דארווין שראה אור ב-1859 הוא ללא ספק התרגום הגרוע ביותר שנוצר כאן. המהדורה העברית ראתה אור בכוונת מכוון לכבוד מאה שנה להופעת החיבור הנזכר, שאמנם המהדורה הראשונה שלו נחטפה בן לילה, אך רצוי לזכור שמדובר היה בסך הכל ב-1200 עותקים. לא בדיוק יובל נח הררי.

התרגום העברי ראה אור תחת עינו המחמירה של לא אחר מאשר מרטין בובר, העורך הכללי של סדרת 'ספרי המופת' בהוצאת מוסד ביאליק, בשנת 1960. כאמור, ולמרות שברור שלא קראתי ולו רבע פרומיל מהספרים שתורגמו לעברית, אני לא יכול להעלות על דעתי תרגום גרוע יותר. הוא גרוע במיוחד לאור הקושי האובייקטיבי של הנושא. כפי שדארווין עצמו הגדיר זאת בשורה הראשונה של הפרק המסכם: "כל הספר הזה ויכוח ארוך אחד הוא" (345). ואמנם, אלפי הדוגמאות שמביא דארווין במהלך הספר – מעולם הצומח והחי, מהגיאולוגיה ומהחווה שלו ושל שכניו – נועדו כמעט בכל המקרים להתפלמס עם "משנותיהם" כהגדרתו של מבקריו הרבים והרציניים, מהלך עיוני הדורש מאמץ לא קטן בכלל.

התרגום המזעזע כולל מלים שמעולם לא שמעתי עליהם וגם לא אבן-שושן. מילת מפתח החוזרת על עצמה שוב ושוב מפאת חשיבותה היא 'מיור'. בתעתיק פונטי: miur. משמעותה: 'מודיפיקציה'. אם הבנתי נכון הקשר שלה לשפה העברית הוא דרך מלים כמו 'תמורה'. עוד מילה משונה המופיעה שם מדי פעם היא 'אול'. בתעתיק פונטי: ul. לא באמת הבנתי מה תפקידה. 'ברירה טבעית' היא 'בירור טבעי'. ויש גם "זוויגים". וסרטנים בפיו של המתרגם, פרופסור שלמה אדלר, הם 'סירטונים'. חרקים הם 'חרוקים'. ועוד ועוד. אבל האתגר המילולי הוא כאין וכאפס לעומת זה התחבירי. וכשכל זה נטוע בדיון מרקיע שחקים, ארצות, יצורים ('יצירים' בפי אדלר), דיסציפלינות שונות של מדעי כדור הארץ אבל גם אנקדוטות של איכרים, הקושי גדול פי כמה.

אז למה לי 'מוצא המינים'? כי למרות כל האמור לעיל, ולמרות שההבנה שלי בביולוגיה בסיסית בלשון המעטה, ולמרות שהדמיון שלי מוגבל ביכולתו לרדת לעומקן של תיאוריות בגיאולוגיה, ולמרות שאני בסופו של דבר מעדיף ספר עיון היסטורי על כל אוסף אחר של דפים מודפסים המוצמדים בין שתי כריכות, מדובר באמת ובתמים ביצירת מופת שאני גאה לומר לעצמי ועל עצמי: עשיתי זאת. בדילוגים פה ושם (כי כמה אפשר לרדת לעומק ההבדל בין הזיפרגל לבין סירטון כלומר סרטן דומה אבל שונה אחר?) צלחתי את הספר על תרגומו המעיק, ואני מרגיש מעט יותר ראוי לתואר 'איש ספר'.

ויש בונוס כמובן. בתור היסטוריון של העת החדשה, התבוננות אל חדר המכונות של המהפכה המדעית היא חובה. ובתור אזרח המאה ה-21 שחולניותה רק הולכת ומחמירה ואין שום סימנים לשיפור באופק, ההכרות עם צורת המחשבה מעוררת ההתפעלות וההשראה של מדעני המאה ה-19 היא יותר מאשר קורטוב של נחמה. היא ממש אוויר לנשימה.

ב.
   
ולמרות התרגום המתיש, ישנם קטעים שכתב דארווין שמסוגלים להתגבר על הכל. על מגבלות השפה הוא כתב (מאה שנה לפני הליצנים של הפוסט-מודרניזם שבניגוד אליו לא עסקו בשום מדע,  לא תרמו שום תרומה אמפירית וכל עיסוקם הוא בלעיסת שאריות הנבלות שצדו ואכלו אחרים): "כמה מחברים לא הבינו את המונח 'ברירה טבעית' או התנגדו לו. אחדים מהם אפילו שיערו בנפשם שהברירה הטבעית משרה השתנות, אבל באמת היא מכוונת רק לשמירת אלה השינויים שבאו, והם המועילים ליצור בתנאי חייו. [...] אין ספק שברירה טבעית היא מונח לא נכון אם נבוא לפרשו פשוטו כמשמעו; אבל כלום מחה אדם מעולם על דברי כימאים שמדברים על קשרים לפי זיקות היסודות השונים? [...] הוגד שאני מדבר על ברירה טבעית כאילו היה כוח פעיל בידי אלוהים. אבל מי מתנגד לסופר האומר על כוח המשיכה שהוא שליט של כוכבי הלכת? כל אחד יודע את פירושן ואת רמיזתן של מליצות שכיוצא בהן; והן כמעט צורך לשם הקיצור. וגם קשה להימנע מלאנש את השם טבע; ובמלה 'טבע' אני מתכוון לסך הכל של הפעולה והתוצאה של הרבה חוקים טבעיים, ובמלה 'חוקים' אני מתכוון לסדר הארועים, במידה שנתאשר על ידינו. קצת הרגל משכיח טענות שטחיות כאלה" (53).

דארווין כמובן לא שער את ההפך – שקצת הרגל יהפוך את השטחיות לבון-טון, או ל'הגמוניה' במונח החביב באימפרייה 'הביקרורסיבית' השולטת בימינו באקדמיה. אבל אין מה לבוא אליו בטענות. הוא היה איש קפדן שעסק ברצינות במה שהוא עושה ונקודת המוצא שלו היתה המציאות, אליה הגיע מתוך הנחה כזו: "כמה בורים אנחנו" (307) אבל לא כדי לשבת במזגן ולומר 'הכל נראטיבים' אלא כדי לצייד את עצמו ואת עמיתיו בנחישות של: "לא לדבר בלי ראיות נאמנות" (178). ראיות נאמנות מהמציאות המוחשית בהווה (האיש עשה את המסע המפורסם ההוא באניה 'ביגל' בין 1831 ל-1837) וממה שניתן להקיש ממנה על העבר.

על טבען של מהפכות מדעיות הוא כתב: "כשאמרו בראשונה שהשמש עומדת והארץ מהלכת סביבה, פסק השכל הישר של האדם, שדעה זו כוזבת היא; שהרי במדע, כידוע לכל הוגה דעות, אין לסמוך על הפתגם העתיק 'קול המון כקול שדי' " (123).

על תיאוריות רווחות שנשענו במידה ידועה על 'שכל ישר' ועוד יותר מכך על עקרון הבריאה הוא כתב: "מי שמאמין שאיזה טיפוס עתיק, נהפך פתאום על ידי כוח פנימי או נטייה פנימית לבעל חיים בעל כנפיים, יהיה כמעט אנוס להאמין בניגוד לכל אנאלוגיה, שהרבה יחידים נשתנו בבת אחת [...] ונדמה לי, שלהסכים לכל אלה, הרי זה להכנס לרשויות הניסים ולעזוב את רשויות המדע" (174)

      ג. 

ויש בספר פשטות גדולה, למרות הקושי המתואר. דארווין עצמו כותב שאת ההשקפה שהוא מציע העלו אחרים. שאול אדלר שהקדים מבוא מרתק (למרות השפה), תאר רעיונות דומים שעלו כבר בימי היוונים הקדמונים. אבל ההבדל הוא שאצל דארווין הרעיונות מבוססים על אינספור דוגמאות. רובן כמובן הגיעו אל שולחנו אי שם בחווה בה חי את רוב ימיו ממדענים אחרים.

והנה לנו עוד היבט חשוב מאין כמוהו של הספר הזה. המדע אמנם תלוי בגאונים אמיצים קפדנים ושיטתיים מסוגו של דארווין, אבל המדע הוא תוצר של מלאכה משותפת של אנשים שקודם כל מתבוננים במה שהם רואים. מתבוננים, מתארים, מתבוננים שוב, מתארים שוב, מסכמים ומעבירים הלאה את המידע לשימושם של אחרים. לא זכויות יוצרים ולא קוד-סגור ולא ITUNES וטימטומיות פוסט-מודרניות דומות אחרות. לפחות אצל דארווין ובני דורו או לפחות שותפיו לפרוייקט האדיר הזה של הבנת הטבע, זה עבד.

אבל לא בכך מתמצה הפשטות. היא מתחילה קודם כל בהבחנה הדקה של השונה בתוך הדומה. שני סוסים לא נראים אותו הדבר, וגם שתי יונים. אבל היא ממשיכה בהגיון הבריא ההולך מעולם האדם בחזרה אל עולם הטבע. כי האדם, ליתר דיוק האיכר, במשך אלפי שנים יצר שינויים בבעלי החיים שהוא הצליח לביית. סוסי מרוץ וסוסי עבודה. פרות לבשר ופרות לחלב. יונים לנוי ויוני דואר. חיטה כזו וחיטה אחרת. ומכאן למחשבה שמה שהאדם עושה מתוך ניסוי וטעייה לצרכים כלכליים, עושה הטבע בתהליך ארוך פי כמה וללא תכלית ברורה.

"ארוך פי כמה" כתבתי. פי כמה? שהרי עוד במאה ה-18 היתה הסכמה שהעולם נברא לפני בערך 6000 שנה. כך הרי כתוב בתנ"ך ולא רק "זכותנו על הארץ". אלא שמפה לשם החלה מחלחלת ההבנה שמדובר במעט יותר. אבל כמה? בימיו של דארווין כבר דיברו על מאות מליונים. בתחילת המאה ה-20 כבר עברו למיליארדים (שניים בסך הכל). היום מקובל לדבר על גיל כדור הארץ במונחים של 4.6 מיליארד. היקום? נדמה לי 19 אבל מי סופר.

כי מה שחשוב זה ההבנה שמדובר בפרקי זמן גיאולוגיים. ומסתבר שדארווין עצמו היה קודם כל גיאולוג. אך כמדען ראוי לשמו הוא נשען בעניין הגיאולוגיה על משנתו המפורטת של הגיאולוג הדגול בן זמנו צ'ארלס לייאל, עליו כתב דארווין "שההיסטוריונים לעתיד לבוא יכירוהו כגורם למהפכה במדעי הטבע", והוסיף כי מי "שאינו מודה באורכן העצום של תקופות שחלפו – מוטב לו שיסגור מיד את ספרי זה" (228). לדארווין היה ברור כי "הפרשה הגיאולוגית בלתי שלמה היא" (270) שבעברית ידידותית יותר הכוונה היא שעדיין איננו יודעים הכל או מספיק על תולדות כדור הארץ, אך שהזמן הגיאולוגי העצום הוא בכל זאת הבסיס למדעי החיים.

בנקודה זו אי אפשר שלא לציין שכבר בספר הזה כלומר באמצע המאה ה-19, עלתה ההיפותיזה לפיה כל היבשות היו בעבר הרחוק מחוברות. דארווין מדבר על החיבור בין אירופה לאמריקה כעל עניין מובן מאליו (277) ובאשר לחיבור של כל השאר הוא כותב: "אינני מאמין כי יבוא יום ויווכח, שבתקופה מאוחרת היו רוב הקונטיננטים, העומדים היום בדולים זה מזה, מחוברים ורצופים או כמעט רצופים, הם ואיי הים של ימינו" (278). ודוק! על פי טענה זו, לא סביר שהיבשות היו מחוברות "בתקופה מאוחרת"! ומכאן ניתן להבין שדארווין סבור שהן היו מחוברות ביניהן בתקופה מוקדמת מאד. ואמנם, ב-1912 החל אלפרד וגנר להציג את תיזת 'פנגיאה' שלו שזכתה לקיתונות של בוז ולעג. רק שלושים שנה לאחר שוגנר מת (1930), הפכה התיאורה שלו למוסכמה מדעית שאין עליה עוררין.

א-פרופו פשטות: עבור דארווין קירבה וניתוק גיאוגרפיים היו חשובים לא פחות מלוח זמנים גיאולוגי. אבל התיאוריה שלו עבדה גם בקנה מידה של גיאוגרפיה קטנה: איי הגלאפגוס למשל, שבתור מוצ'ילר זכיתי לבלות בהם שבוע קסום ובלתי נשכח (ויקר מאד) אי אז בחודש מאי 1984. עבור דארווין מדובר היה בגן עדן אמפירי לאישוש התיאוריה שלו: כך למשל באי אחד חיו פרושים (finch) בעלי מקור הדומה לפטיש. באי סמוך פרושים בעלי מקור הדומה לקשית. בין לבין שטו להנאתם פינגווינים קטנטנים ולעסו דגים לארוחת הבוקר, כשלצידם ציפורי קורמורן נטולות כושר תעופה. אלף קילומטר מזרחה משם, ביבשת דרום אמריקה, נאלצו ציפורים אלו לשכלל כל העת את כושר הטיסה שלהן, אחרת לא היו מצליחות להתפרנס.

ד. 
   
פשטות יחסית אם כן: מגוון צורות המשתנות כל הזמן אם על ידי התערבות אנושית קצרת זמן ותכליתית, ואם על ידי השפעות טבע ארוכות זמן ונטולות תכנית אלוקית. המגוון הזה הוא קודם כל אמפירי ולכן יש בספר גם אנקדוטות, חלקן משעשעות ממש. לא ידעתי למשל שבעבר הרחוק מאד היו סוסים בדרום אמריקה. שהרי כולנו יודעים שהספרדים הביאו עמם ליבשת הזו את החיה הנהדרת הזו, שהיא – בדומה לכל מוצ'ילרו מארץ הקודש – גילתה שאין כמו דרום-אמריקה סביבה נעימה. מדוע אם כך לא שרד הסוס העתיק בדרום אמריקה? כי אי אז לפני מליוני שנים נוצר שינוי סביבתי פחות ידידותי.

או מה דעתכם על הסיפור הבא, גם הוא קשור ביבשת המופלאה הזו (שהסתברה כידידותית מאד גם לכדורגל שחצה את האוקיינוס האטלנטי הדרומי לא יותר מארבעים שנה אחרי דארווין, התאקלם ואף יצר 'מיורים' מוצלחים בהרבה מהמקור): "אפילו היו בעולם פראי אדם ברבריים כל כך, שאינם חושבים על האופי שירשו צאצאי חיות המשק שלהם, היתה מזדמנת חיה אחת, שמסייעת במיוחד לאיזו תכלית מסויימת, נשמרת יפה בזמן רעב ואסונות אחרים, העלולים לפגוע בפראי-שבטים, ולכן חיות בחירות כאלה היו דרך כלל מעמידות יותר צאצאים מחיות פחותות ערך; וכך היה הולך ובא לעולם מין בירור שלא במתכוון".

ובעברית - דארווין מציין אפשרות לפיה האנשים הקדמונים עסקו במיון והשבחה גם באופן מסודר פחות משכניו בחוות המשוכללות של אנגליה המעטירה, ובכל זאת. עד כאן תיאוריה. ועכשיו אנא הדקו את חגורות הבטיחות לקראת עוד ממצא אמפירי-תומך-תיאוריה: "אנו רואים את הערך שמייחסים לבעלי חיים אפילו פראי אדמת האש (Tierra del Fuego), ההורגים ואוכלים את נשיהם הזקנות בימי מצוקה, לפי שהן נחשבות בעיניהם פחותות ערך מכלביהם". (21).

ה. 

ואי אפשר בלי כמה מלים נוספות מתבקשות – מעשי ידינו טובעים בים השנאה ואתה קורא ספרי מדע? ועוד בתרגום גרוע ובנושא שממילא אתה לא מבין בו כמעט כלום? כן. היא הנותנת. הקריאה ב'מוצא המינים' דווקא בימים של הטירוף הקרוב (והצנוע יחסית כדאי להזכיר) והרחוק (שכבר לא תופס כותרות כי מדובר בערבים הורגים ערבים), היתה עבורי מקור השראה בלי קשר לשאלה עד כמה הבנתי את הגיאולוגיה והביולוגיה של דארווין.

כי ההשראה היתה מדארווין. מהדרוויניזם היפה של המדע הצנוע והאמיץ בימי תפארתו השכוחים כמעט או לפחות קמעא. דארווין כמשל. והנמשל – אנושות שכל כולה דארווינים. בוודאי לא ביכולת. שהרי השליטה של האיש בסדרה אינסופית של דוגמאות, תיאוריות ופולמוסים היא פשוט בלתי נתפסת. אז לא ביכולת, אבל כן בגישה. דארווין כמופת להתבוננות צנועה במעשה בראשית. מופת להבנה אנושית פשוטה וכנה של סופיות . מופת לתובנה של היותנו חלק ממארג עצום ובלתי נתפס לא בתחילתו ולא באחריתו ועוד פחות מכך בתכליתו. מה שבהכרח אמור להוביל לייחוס קדושה לעניין אחד בלבד: החיים עצמם. או כפי שכתב זאת דארווין לפני יותר מ-150 שנה בפיסקת הסיום של הספר:

"מעניין להסתכל בגדה סבוכה ועטופה הרבה מיני צמחים, כשהציפורים מרננות בשיחים, חרוקים שונים מרחפים באוויר ותולעים זוחלים באדמה הלחה, ולהרהר שצורות חיים אלה המסובכות במבניהן, השונות כל כך זו מזו והתלויות זוז בזו בדרכים מאד מסובכות – כולן נוצרו בכוחם של חוקים, הפועלים בסביבתנו. חוקים אלה בכלל משמעותם הריהם גדילה ורבייה; תורשה, שהרבייה כמעט רומזת עליה; השתנות על ידי הפעולה הישירה והעקיפה של תנאי החיים ועל ידי שימוש ואי-שימוש; שיעור של ריבוי גדול, שיש בו כדי להביא למלחמת החיים; וכתוצאה מזה לברירה הטבעית, הכרוכה בסטיית התכונות  והכחדת צורות חיים שהם פחות משופרות. וכך נולד ויוצא מגופה של מלחמת הטבע, מרעב וממוות, העצם הנעלה ביותר, שאפשר להעלות על הדעת. כלומר: נוצרים בעלי החיים העילאים. יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים וכוחותיהם, שהופחו מתחילה על ידי הבורא בצורות מעטות או רק בצורה אחת; וכל זמן שכוכב הלכת היה סובב במסלולו לפי חוק המשיכה בל-יעבור, התפתחו מראשית פשוטה כל כך צורות חיים היפות והמופלאות ביותר, ועדיין בהתפתחותן הן עומדות" (365).

וצריך הייתי לסיים כאן, כלומר אחרי המספר (המקרי) 365. אבל בתחילת המאה ה-21 אנו חיים, כשהבון-טון או 'ההגמוניה' זה להוציא דברים מהקשרם ולחפש 'כותרת' וברייטינג-ניוז ונעבור לפרסומות. אבל לא רק במאה ה-21 היקרה שלנו. כידוע, גם מעט אחרי שדארווין סיים את עבודתו ידעו מעוותי שכל להוציא דברים מהקשרם ולהפוך את תורת דארווין לגיבוי מדעי לתורת גזע אלימה.


ולכן כשדארווין מדבר בפיסקה המסיימת הזו על "מלחמת החיים" הוא לא מתכוון ללאומנות אלימה או לפונדמנטליזם כזה או אחר; כשהוא מדבר על "סטיית התכונות" הוא איננו מתכוון לכך שיש איזה שהוא תקן של תכונות עליונות; כשהוא מדבר על "הכחדת צורות חיים" הוא מתכוון לתהליכים שהתרחשו בטבע במשך מאות מליוני שנים. כמו למשל הכחדת הדינוזאורים; כשהוא מדבר על "צורות חיים פחות משופרות" הוא איננו מתכוון לערבים בעיני כמה יהודים ולהפך, או לגליציינרים בעיני פולנים מורשה ולהפך, אלא לבעלי חיים שבמציאות טבעית מסויימת אינם מצליחים להתמודד עם השינוי בסביבה (למשל תקופת קרח); וכשהוא מדבר על "העצם הנעלה ביותר" הוא לא מתכוון לא לחברים של היטלר ואפילו לא - ולהבדיל - לחבורת הזבל של תג-מחיר; וכשהוא מדבר על "בעלי החיים העילאים" הוא לא מתכוון רק לאדם, אלא לכל היצורים המורכבים; וכשהוא כותב "הופחו מתחילה על ידי הבורא" הוא בוודאי לא מתכוון לאותו אחד שפרשניו עסוקים היום בשאלות הרות הגורל כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל.

אם לא נוציא דברים מהקשרם ונאמץ את הגישה של דארווין ושל דומיו, על כורחנו נשתכנע בקלות שאכן" יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים".

תגובה 1:

  1. הדברים האלה שכתבת, דוקטור אודי, מזכירים לי את מה שאני שוכח מאות פעמים ביום, בכל פעם שאני מתלונן/מבקר/מתנגד/ או עורך השוואות על מנת לחוש לכאורה טוב יותר- הם מזכירים שהעולם , עולם החיים, משתנה בלי הרף, ויוצר צרופים מרהיבים, ואיזה בזבוז זה להתעמת עם שכני, עם הבוס, או עם אשתי במקום ליהנות ולחיות ולהשפיע טוב, היכן שרק אוכל.

    השבמחק