י

י

יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

1897 מלים על המצב

א.

מתנצל שהמחשבות שלי על 'המצב' לא יכולות להסתפק במסגרת של טוקבק או טוויטר. "הלאה הכיבוש" או "כן לשלום-לא לגזענות" או "תנו לצה"ל לנצח" או "אם אין ערבים אין פיגועים' או "זה לא יגמר עד שלא נדבר" וכן הלאה זה נחמד. זה בעיקר מבוא לקתרזיס אבל לא הרבה יותר מזה. מסקנה ראשונה: "חדל סיסמאות". שזו גם סיסמא כמובן אבל מכיוון שאינני מסתפק בה, אני מרשה לעצמי אחת.

דברי מיועדים לשני העמים היושבים כאן, שני עמים שז'בוטינסקי מימין ואלון משמאל הניחו את עצם ישיבתם המשותפת באותו חבל ארץ כעניין מובן מאליו. גם בן-גוריון חשב ככה, ובוודאי שרת ובלי ספק וייצמן ו'אפילו' הרצל.
ליהודים אני רוצה לומר שני דברים מרכזיים: האחד – פרופורציות. השני – הגיע הזמן לצאת ממילכוד הפיטפוט הימני-שמאלי.

לערבים אני רוצה לומר רק דבר אחד – חשבון נפש, חברים. זה הזמן. חשבון נפש. היסטורי. לא היסטרי, היסטורי.

ב. 

יהודים יקרים - פרופורציות. האלימות הערבית האנטי-ציונית כבר בת 137 שנים בערך. שום דבר חדש. הערבים אינם גזענים. האסלאם מבטיח מקום של כבוד ליהודים (ולנוצרים) ובלבד שהיהודים ( והנוצרים וגם קבוצות מוסלמיות לא תקניות כמו הדרוזים) יזכרו את מקומם. והציונות היא בדיוק ההפך: הרצון לשנות את מקום היהודים בעולם בכלל ובארץ הזו בפרט, מן הקצה אל הקצה. ולכן האלימות הערבית האנטי-ציונית היא בת 137 שנים בערך, יש האומרים מעט יותר, אבל זה לא משנה.

פרופורציות. באינתיפאדה של 1921 (אז קראו לזה 'מאורעות') נהרגו ביומיים ביפו בלבד בערך 20 יהודים. ביפו חיו אז 16,000. אם נעשה חשבון קטן, תחשבו שבסופ"ש האחרון נרצחו בערך 500. נרצחו. לא נפצעו קל, לא נמצאים בהלם, לא שום דבר דומה. 500 ביומיים, רק בתל אביב-יפו. ברחבי הארץ נרצחו אז 47 יהודים. מספר היהודים בארץ ישראל עמד אז על לכל היותר על 100,000. במונחי 1921, בחמישה ימים אמורים היו להרצח היום כ- 3000 יהודים.

שנתיים קודם, ב-1919, נרצחו באוקראינה בגרזנים וקלשונים לפחות 60,000 יהודים. לפחות. פרופורציות. ובמאמר הזה לא תמצאו את המילה ההיא המתחילה ב'שו' ונגמרה ב'אה'.

פרופורציות. במאה ה-21 מצבו של העם היהודי טוב לאין שיעור מאשר מצבו במאה ה-20 ובמאה ה-19. אין טעם ללכת עוד אחורה בזמן. האם מצבו במאה ה-21 – בניו יורק, ירושלים, פריז או ברלין – מושלם? נו, מי שעדיין מחפש שלמות בעולמנו האנושי והחצוי, שיהיה בריא.

באשר למילכוד האמור: ראשית, הפיטפוט הימני-שמאלי נשען על התעלמות דו-צדדית מהפרופורציות. כשנדע לחשוב ולדבר פרופורציות, רוב הסיכויים שהפטפוט הזה יעלם או ישאר נחלתם של מעט אנשים שקשה להם להפרד מתחושת הקתרזיס המתלווה לאמירה נוקבת של 'אמירות ברורות ונוקבות', רצוי עם אש בעיניים (בשמאל) וגלגול עיניים (בימין).

ומה הוא אותו פיטפוט? נתחיל ברשותכם במאסטר הגדול של הפטפוט הישראלי: בנימין נתניהו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי אותו נכנס לאולפן הטלוויזיה עם אותה ארשת המלווה אותו מאז שהפך להיות אישיות ציבורית: חשיבות עצמית נפוחה. היה זה נדמה לי ב-1988 או משהו כזה. הנושא היה – איך לא – הטרור, ונתניהו חמור הסבר החזיק בידו ספר המבטיח לתת תשובה על השאלה 'כיצד יוכל המערב לנצח' (את הטרור). על כריכת הספר התמונה המפורסמת מהטבח במעלות (א-פרופו פרופורציות). אינני זוכר מה בדיוק אמר נתניהו למראיין, וזה לא העניין. העניין הוא גם לא הנטייה המוזרה שלי לרצות לקרוא מה כתוב בספרים ולא להסתפק כמו רוב ידידי האזרחים בתמונה, בכותרת ולכל היותר בכריכה האחורית. ובכן, בספר שנתניהו בסך הכל ערך, היו כל מיני מאמרים, חלקם חכמים למדי, ובאף לא אחד מהם תשובה רצינית על השאלה היומרנית.

הימין כבר אז היה הגורם הפוליטי המרכזי במדינה. אם להוציא שלוש שנים קצרות מדי של רבין ועוד שנה וחצי קצרות עוד יותר של ברק, הימין שולט במדינה הזו כבר מ-1977. והנה גם ב-1987 (שנת יציאתו לאור של הספר הנזכר) דוברי הימין (אז היה זה נתניהו) תקפו את ממשלת ישראל על כך שהיא איננה מחסלת 'אחת ולתמיד' את הטרור. זהו הפטפוט הימני שמי שרוצה לשמוע אותו שוב מוזמן לפתוח את הרדיו ומי שרוצה לקרוא אותו שוב מוזמן להציץ בטוקבקים.

הפטפוט הימני הזה על 'חיסול הטרור' הוא כמובן מבוא לפטפוט שמאלי מהסוג של 'הכיבוש משחית בלה בלה' ו'המחסומים' וכן הלאה וכמובן 'ההתנחלויות' וכו' וכו'.

אבל לא הפטפוט השמאלי הזה מטריד אותי – לא כי אין בו נזק – אלא כי הוא נחלת אנשים ששום דבר כבר לא יעזור להם. במונח שהציע אלחנן יקירה, מדובר בעוד מוטציה של פרוורסיה אידיאולוגית. לאנשים האלו – חלקם יושבים בעיתון הידוע, חלקם מסתובבים ברחבי העולם ושוברים שתיקה, חלקם נהנה מתנאים מכובדים באקדמיה (על חשבון משלם המסים) – אין מה לומר. עובדות לא יבלבלו אותם ועוד פחות מכך הקריאה לשימוש מורכב במתנה הגדולה ביותר שהעניק להם אלוהים (או הטבע): השכל הישר.

הפטפוט השמאלי המטריד והמיותר הוא זה הבא מאישים מרכזיים בשמאל הישראלי, שעכשיו מודדים לימין כפי שהימין מדד לשמאל. "נו?" הם אומרים, "קדימה! הבטחתם בטחון!! ואין בטחון!! נכשלתם!!"

לא עת נקמה מילולית היא, אלא זמן לחישוב מסלול מחדש. אין טעם להשיב לנתניהו בשיבתו כראש ממשלה בהבלי נתניהו בשיבתו כטוקבקיסט באולפן של הטלוויזיה הישראלית האחת והיחידה. כשם שהמערב לא יכול היה 'לנצח את הטרור', וגם שמיר ואולמרט לא יכלו 'לנצח', כך גם נתניהו לא יכול.

מה כן אפשר לעשות? לייבש את הביצות המצמיחות אנשים שמוכנים להסתכן בטיפשות הזו שאיננה מהווה איום-קיומי על ישראל ולפעול מדינית על יסוד הבחנה בין הנהגות ראויות להנהגות פסולות. בתרגום חופשי: אם הימין בישראל חושב שירושלים השלמה כוללת גם את אבו-דיס, אז על הימין לפעול להשוואת רמת החיים והשרותים בין אבו-דיס לרחביה. זה במישור הכלכלי. ובמישור המדיני: אבו-מאזן למרות הכל עדיף על חמאס; כשם שאחמד טיבי עדיף על ראאד סאלח. כן, חברים, בפוליטיקה בוחרים בין דרגות של רוע. אלא עם המטרה היא קתרזיס.

אז איך מחשבים מסלול מחדש? איך מפסיקים את הפטפוט הימני-שמאלי? קודם כל מפסיקים לחזור על סיסמאות. שנית, מפסיקים לעשות חשבונות-עבר: תחת איזו ממשלה נהרגו יותר וכן הלאה. שלישית – וזה הכי חשוב – מחפשים את המכנים המשותפים. בחינה לא מאד מעמיקה תגלה שרמת הקונצנזוס בארץ בשאלות הביטחוניות-מדיניות גבוהה מאד. היא מן הסתם מתקרבת לאחוז הישראלים-היהודים שכבר עשרות שנים, סקר אחר סקר, מביעים תמיכה בפשרה עם הפלסטינים אבל באותה נשימה מביעים חוסר אמון בתהליך המדיני.

מדובר בלפחות 65% לאורך השנים. אין כאן שום פרדוקס ושום סתירה. רוב הישראלים-היהודים מבינים היטב גם בלי לקרוא ספרים עם כותרות מפוצצות שהסכם מדיני חייב להתבסס על הדדיות. והם מבינים שכל זמן שאין הדדיות כזו, אין לעשות צעדים נמהרים. והם גם מבינים שסיסמאות זה נחמד להפגנות אבל שהפגנות הן הפגנות: קתרזיס של צדקנות ותו לאו.

על השאלה מדוע הסטטיסטיקה המתמשכת הזו איננה הופכת למציאות פוליטית אין תשובה משכנעת. ניתן היה לחשוב שהסיבה היא הויכוח העמוק במישור המדיניות הכלכלית, אבל קשה לי להשתכנע שזהו ההסבר. ככל הנראה הסיבה לכך היא כוחו של ההרגל. לפני הבחירות 'רק לא ביבי' או 'לעולם לא אשב עם המחנה האנטי-ציוני בממשלה', ואחריהן מסתבר שאין הרבה הבדלים ושבמקום לחשוב על מה עושים עכשיו, שני הצדדים מתכוננים לרעה החולה של הפוליטיקה העכשווית: הפריימריז המתועבים והאנטי-דמוקרטיים.

אינני יודע איך נצא מהפלונטר הזה. אבל לפחות את שלי אני מתכוון להמשיך לעשות: לדבר לגופם של עניינים. כמו שניסיתי לעשות כאן. ניסיתי להסביר מדוע אין לי שום כוונה להבהל מ'גל הטרור' הנוכחי ולהפוך אותו לקרדום-לחפור בו נגד הממשלה ומדוע הגיע הזמן שהרוב היהודי-ישראלי הדומם-יחסית יפסיק לחשוב במונחי ימין-שמאל חבוטים ויסיק מסקנות פוליטיות מתבקשות.

      ג.       

ערבים יקרים – זמן לחשבון נפש. אתם לא צריכים לא אותי ולא אף 'חוצן' אחר. לא שאכפת לי שתעשו שימוש בדברים שכתבתי ושכתבו אחרים. לא אתנגד להשתתף בחשבון נפש כזה אם אתבקש, אבל זו לא אחריותי. זו אחריות ישירה ובלבדית שלכם.

נכון שלשיטתי ועל פי הצהרתי הייתי אמור לעצור בנקודה הזו. כי אם זה עניינכם למה זה ענייני? אבל חשוב לי להסביר מה אני מנסה לומר, גם לכשעצמו וגם כמסקנה מעשית לגבי סוג מסויים של פרקטיקה שלמיטב הבנתי יש לחדול ממנה לפחות לעשר השנים הקרובות.

נתחיל מהסוף – בעשור הקרוב טוב יהיה אם נמנע לחלוטין מכל סוג של 'מפגשי דו-קיום', של הפגנות משותפות תחת סיסמאות נבובות כמו 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים', או 'די לאלימות ולגזענות' ושאר ירקות רקובים מהסוג הזה.

כי 'הדו-קיום' מתרחש בפועל. הוא עקום, הוא מלא חשדנות, וכן, בוודאי, יש שנאה ואף גזענות, הכל נכון. אבל בכל רגע נתון חולפים זה על פני זה מאות אלפי ערבים ויהודים, בכבישים, במדרכות, בחנויות ובמוסדות ציבוריים שונים. 99.99% מהם לא שונאים ולא פוגעים ולא עולבים ולא מאיימים ונכון, אולי גם לא מחייכים ולא מלטפים וכן הלאה. אז מה? יהודים וערבים, שוב ושוב מסתבר, הם בני אדם. ובני אדם חיים את חייהם בתערובת של מכוונות-משימה (להביא את הילד למרפאה; ללכת לחתום על מסמך בבנק; לתדלק את המכונית, וכן הלאה) ושל מחשבות על 'המצב' (מה יהיה; מתי זה יגמר; שיחנקו היהודים\הערבים האלו, וכן הלאה).

ומכאן שמופעי סטייטינג-די-אובוויוס לא רק שמיותרים בשלב זה של הסכסוך, הם לא רק פאתטיים ומביכים, אלא הם מזיקים לדבר החשוב באמת: חשבון הנפש שהגיע הזמן שהערבים ישבו ויעשו, עם עצמם, בינם לבין עצמם, אך ורק עם עצמם, בלי שאיזה יהודי-אכול-רגשות-אשם-ממתין-לישועת-תיקונולם כהרף עין ישב ויגלגל איתם אמרות שפר של גורדון בובר או סולובייצ'יק ועמוס עוז על שלום ובלה ובלה וכן הלאה.

חשבון הנפש יכול להתחיל מכל נקודה בזמן. מהאסלאם הקדום או מהטרילוגיה הקאהירית של נגיב מחפוז. מי שמעדיף מאמרים אקדמיים, יכול להתחיל מהמחקרים של עפרה בנג'ו.

כך או כך, נקודת המוצא היא העמדה האנטי-סובלנית של העולם הערבי כלפי זולתו. רוב הערבים במזה"ת הם מוסלמים ורוב המוסלמים הם כידוע סונים. העמדה היסודית של האסלאם הסוני כלפי סביבתו היא של חוסר סובלנות. זוהי עובדה. עובדה הפיכה כמו כל עובדה אנושית, אבל עובדה.

טענת אי-הסובלנות ההיסטורית הזו נכונה קודם כל כלפי כל מוסלמי שאיננו סוני. ואחר כך כלפי כל ערבי שאיננו מוסלמי. ואחר כך כלפי כל מי שאיננו מוסלמי או ערבי. כמו היהודים למשל.

העמדה הזו היא התשתית לשלילת הציונות. לא ההתנחלויות ולא הכיבוש ולא מזימותיהם של יהודים טובים כאלו ואחרים להשתלט על הר הבית ושאר סיפורי מעשיות חלקם אפילו נכונים במידה מספקת.

אי-הסובלנות היא עניין הפיך כאמור. ההיסטוריה הנוצרית מלמדת על כך, וגם היסטוריה של תרבויות אחרות. אי אפשר לבוא בטענות אל 'העולם' על 'הגזענות הציונית' כביכול, ולהתעלם באופן שיטתי מהתהליכים שעבר וממשיך לעבור 'העולם' הזה. אי אפשר למכור ל'עולם' נפט ולקנות ממנו נשק, ולהתעלם באופן שיטתי ועיקבי מעקרונות הצדק והשלום והסובלנות שלו (שאכן אינם מיושמים באופן משביע רצון, בלשון המעטה, ובכל זאת).

כלומר אפשר. עובדה. הערבים עושים זאת כבר עשרות שנים. כשבאה לכאן ועדת חקירה בקיץ 1947 לבחון את המצב ב'פלשתינה', הרי שיש להחרים אותה כי מי הוא ומה הוא האו"ם; מי הוא ומה הוא 'העולם' שיקבע לנו שליטי 'המרחב הערבי' מה הוא צדק ומה היא ריבונות? אבל דקה אחרי שהסרבנות הזו להכיר ב'עולם' מקבלת צורה של טרגדיית הנכבה, ישר רצים אל 'העולם' שיסדר גם את אונר"א וגם את החלטה 194. אבל דיר-בלאכ. לא את כל החלטה 194  המדברת על פיוס ועל הכרה, אלא רק את סעיף 'השיבה'.

אפשר, אבל זוהי צביעות חברים יקרים. צביעות המזינה שקר המזין הונאה עצמית המייצר חינוך לאי-סובלנות ולפסיחה על שתי הסעיפים: כולו מכתוב מזה, אללה הוא אכבר מזה. ככה לא בונים עתיד אנושי ראוי לשמו. לא מפטליזם ולא מזעם קדוש. חומרי הבנייה של עתיד טוב יותר הם הוגנות והדדיות. חומרי הבנייה הללו ניתן לחצוב אותם רק במכרות הסובלנות.

סובלנות רבותי. לא יותר, לא פחות. מדובר בתמורה תרבותית. מדובר באימוץ תפיסת עולם הדוחה על הסף את האגדה על "התהום" שיש לכאורה בין תרבויות למיניהן, במקרה הזה בין התרבות 'הערבית' לזו 'המערבית'. לא אכפת לי שביניכם לבין עצמכם תקראו להסכם מדיני בשם תאקייה, תהדייה או דג מלוח. התוכן הוא הקובע. נו מור וור, נו מור בלאדשד. כמו סאדאת שלא במקרה ביקורו בכנסת ישראל ב-20 בנובמבר 1977, הוגדר על ידי אבו-איאד , סגנו של ערפאת, כיום גרוע לערבים עוד יותר מהיום הנמהר בו פורסמה ששים שנים קודם לכן הצהרת בלפור.

אז הנה חשבון הנפש. הצהרת בלפור וביקור סאדאת בכנסת – צעדים דרמטיים בדרך לעולם טוב יותר, עולם של הכרה הדדית, של הוגנות, של הדדיות ושל סובלנות, או אסון ל'מרחב הערבי'? כנ"ל לגבי החלטת החלוקה של 1947 והחלטה 194. כנ"ל לגבי הנכבה. לא מספיק להצביע על תוצאותיה. חשבון נפש מחייב התבוננות אמיצה על סיבותיה.

בהצלחה חברים. נפגש שוב בכנס דביק של דו-קיום בעוד עשר שנים. עד אז אני לפחות מבטיח להמשיך ולחייך בשבילים, לומר סבאח אל ח'יר; כל עם ואנתו בח'יר; אללה יחפזכ וגם, כמובן, שלום.

2 comments:

  1. על השאלה מדוע הסטטיסטיקה המתמשכת (של 65% מהציבור התומכים בפשרה עם הפלסטינים) אינה מתרגמת למציאות פוליטית (קרי מנדטים לשמאל) יש בהחלט תשובה משכנעת:
    הציבור (וסליחה שאני מדבר בשם כל הציבור) חש שמנהיגי השמאל, ולפחות מה שמוביל את השמאל, הוא לא טובתם שלהם (של העם) אלא רעיונות זרים, טובת אידיאלים חיצוניים וכדומה. זאת הסיבה שהתמיכה בפשרה לא מתרגמת למנדטים. ואת התחושה הזאת מבין הכי טוב נתניהו (כמו אצל הרב כדורי - "השמאל שכח מה זה להיות יהודים") והוא מצליח לתרגם את התחושה הזאת למנדטים (לליכוד ולשאר הימין/דתיים). מן העבר השני, בין היחידים שמבין זאת בשמאל הוא חיים רמון וזה בדיוק המהלך שהובילה קדימה בראשות שרון.

    רק מנהיגות שתתפס אותנטית ושמטרתה טובת העם ולא תמריצים זרים אחרים - רק היא תוכל לקבל אמון פוליטי. דבר שלא נראה בכלל באופק. הניסיונות הפתטים להביא גנרל במדים לא יצלחו. השמאל מצליח להתחבר לעם בשוליים בעזרת דמויות בטחוניות מצה"ל/שב"כ שמדברות לציבור הבוגר בעזרת ניסיונן הצבאי/בטחוני. השמאל מצליח להתחבר לצעירים בעזרת דמויות כמו סתיו שפיר. אבל השמאל לא מצליח להפוך את החיבור הזה לתחושה כולית וכוללת, של "מפלגת העם", של "אנחנו חלק מכם". הוא פשוט לא מצליח.

    השבמחק
  2. תתפלא אבל אני מסכים ודברים ברוח זו כתבתי גם בבלוג הזה
    http://udimanor.blogspot.co.il/2014/07/blog-post_25.html

    השבמחק