י

י

יום שני, 18 באפריל 2016

לקראת פסח והאחד במאי - אף פעם לא מיותר לחזור לחלק השכוח של המניפסט

חירות היא יציאה מעבדות
זה מה שכולנו יודעים על חג הפסח
ומכיוון שאף אחד לא באמת יודע מה היא בדיוק החירות, הרי שאין ברירה אלא לספר ביציאת מצרים.
ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כלומר מבית עבדים.
יצא ממצרים אבל עדיין לא הגיע לארץ המובטחת של החירות.

מייקל וולצר כתב פעם ספר נפלא המתאר חלק מהתנועות הפוליטיות שנעו באופן פוליטי בדיוק על הדרך הזו שלעולם לא מסתיימת ולא יכולה להסתיים: הדרך מעבדות לחירות.
כי עבדות בכל דור נראית מעט אחרת, קל וחומר החירות.
מה שהופך את כל העניין הזה ליחסי למדי.
כי מבחינה חומרית גרידא, ברור שגדול הפרעונים שחי לפני אלפי שנים, היה שמח להנות ממזגן קטן אחד בחדר העבודה המהביל שלו.
ואף אחד מאלו המתלוננים בימינו שהם עובדים קשה, לא היה מחזיק מעמד יותר מעשר דקות באתר הבנייה של הפירמידות.

היחסיות הזו עשויה לשמש כבסיס לפוליטיקה א-פוליטית של ניהיליזם, אסקייפיזם ושאר צורות של פוסט-מודרניזם. משורה משחרר הנראטיב המשחרר, וממילא הכל בראש והדברים ידועים.
אבל אותה יחסיות יכולה לשמש כבסיס לפוליטיקה פרוגרסיבית. כמו זו למשל ששימשה את קארל מארקס ואת ידידו פרידריך אנגלס לפני 168 שנה בערך.
מאז לנין ועוד יותר מאז סטאלין קשה לדמיין שבראשית דרכה של הפוליטיקה הסוציאליסטית, מארקס המפורסם לא היה מארקסיסט... מילא הוא לא היה 'מארקסיסט' במונחי הפוליטיקה הטוטליטרית והאלימה שהנהיגו הבולשביקים. מארקס - כך מסתבר דווקא מעיון מוקפד במניפסט הקומוניסטי - לא היה אפילו מארקסיסט במונחי אותו מניפסט מפורסם.

היום אולי שמעו של המניפסט קלוש משהיה עד לפני 30 שנה בערך, אבל אפילו היום יהיו מספיק אנשים שידעו לדקלם מיניה וביה את הסיסמא בהא הידיעה של המניפסט, לאמור: 'פועלי כל העולם התאחדו'. הם אפילו ידעו לומר שבסוף אותו משפט אלמותי מופיע סימן קריאה שמטרתו להטיל ספק ב'שורה התחתונה' של המסמך הצנום הזה, צנום יחסית לתקופה בה נכתב יש לומר, שכן מדובר בכל זאת בחוברת בת כמה עשרות עמודים...

מסתבר שכבר עם צאתו אנשים נטו להקדיש את יחידת הזמן המינימלית לקריאה בטקסט פוליטי. זו הסיבה כנראה שמאז שיצא המניפסט לדרכו, לפני 168 שנה כאמור, בינואר 1848, מעטים שמו לב למרכיב המעשי שיש בו, אותו חלק בו מארקס ואנגלס מסבירים מה על הפועלים שזה עתה סיימו להתאחד, לעשות.

החלק הזה מוכר בשם 'תוכנית עשר הנקודות'. מדובר בתכנית פוליטית קונקרטית שיחסית לזמנה היתה מתקדמת למדי, אך בשום אופן לא מהפכנית. חשוב מכך, ב-168 השנים שעברו מאז פורסמה, מסתבר שלפחות ברוב העולם היא עדיין ממתינה ליישומה. הגיע הזמן לעיין ב-10 הנקודות, המופיעות, אגב, כמה טוב, בויקיפדיה:

  1. הפקעת הקרקעות לטובת המדינה ושימוש בהכנסות הרנטה שלהן לכיסוי הוצאות המדינה.
  2. כינון מס פרוגרסיבי גבוה.
  3. ביטול זכות הירושה.
  4. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים (היינו, הלאמת רכוש בהתאם לשיקוליה של המדינה).
  5. הלאמת הבנקים הפרטיים וכינון בנק לאומי שיהיה לו מונופול מוחלט.
  6. ריכוז עסקי התחבורה בידי המדינה.
  7. העצמת בתי חרושת וייצור ממשלתי, תוכנית כפויה לעיבוד אדמה.
  8. חובת עבודה שווה לכל, הקמת גדודי עבודה.
  9. איחוד החקלאות והתעשייה בשאיפה לבטל את ההבדל בין עיר לכפר.
  10. חינוך חינם לכל הילדים, ביטול עבודת ילדים, איחוד חינוך עם הייצור החומרי

בחינה עניינית של התכנית הזו מובילה למסקנה מפתיעה לכאורה. סעיף 1 מיושם בישראל באמצעות הרעיון הציוני הישן והטוב - בעלות העם על קרקעות המדינה (שורש הרעיון בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ג, א-פרופו יציאת מצרים). סעיף 2 מיושם ברחבי העולם המפותח כולו. על סעיף 3 מתקיים ויכוח מעניין אבל שולי. סעיף 4 איננו רלבנטי. על סעיף 5 היה חתום לא אחר מאשר יהודי מעניין לא פחות ממשה רבנו ומקארל מארקס: בנימין זאב הרצל. ואולי לא מיותר להזכיר שאחרי מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983 מדינת ישראל שנשלטה על ידי הימין הליברלי הלאימה את הבנקים. סעיף 6 נשמע כאילו ישראל כ"ץ ניסח אותו וגם אם ללא ספק יש בישראל תחבורה ציבורית המופעלת באופן פרטי, מדינת ישראל היא רגולטור חזק למדי בתחום זה, לא 'רק' בפיקוח על איכות 'המוצר' אלא בקידומן של תשתיות. סעיף 7 עלול ליצור אנטגוניזם בשל הרעיון 'לכפות' עיבוד אדמה, אבל ברור לחלוטין לכל בר דעת שללא מעורבות עמוקה של המדינה ולפניה של המוסדות הציוניים בפיתוח אדמות הארץ הארורה ומוכת הביצות הזו, החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגיה. באשר למחצית הראשונה של סעיף 7, גם כאן אין צורך להכביר מלים. אמנם בפועל מתחילת ההתיישבות הציונית פעלו זה לצד זה מגזר יזמים פרטי ומגזר ציבורי (הסתדרותי ואחר כך גם מדינתי) אבל את מדיניות הפיתוח הובילה המדינה בתהליך שהיטיב להגדירו מדען המדינה דוד לוי-פאור כשדיבר על 'היד הלא נעלמה' שניהלה את פיתוח התעשייה בישראל בעשוריה הראשונים. סעיף 8 גם הוא סובל מפיצול אישיות. נתניהו בכל אופן, בשיבתו לפני כעשור במשרד האוצר לא רק היה חותם על חציו הראשון (חובת עבודה לכל) אלא התבטא ברוח זו ללא הרף. סעיף 9 הוא מובן מאליו, לא רק בישראל. החקלאות מתועשת והתעשייה יושבת גם במגזר הכפרי, וטוב שכך. סעיף 10 מובן מאליו אף יותר.

'אז מה היה לנו' היו שואלים הגששים? חמישה סעיפים במניפסט הקומוניסטי מיושמים במלואם בעולם הקפיטליסטי. עוד שניים לא רלבנטיים. עוד שלושה חצי בחצי. סך הכל ציון לא רע: 65 או אולי אפילו 81 (אם מתעלמים מסעיפים 3-4).

אבל זה לא הכל. בעוד חלק שכוח של המניפסט, מארקס ואנגלס ממפים את מערך הכוחות ב-1848, וממיינים אותו על פי השאלה עם איזה כוחות כדאי ל'קומוניסטים' לפעול על מנת לקדם את מטרותיהם. במלים אחרות בני ימינו: מארקס ואנגלס - בניגוד גמור לאלו שעיוותו את דרכם ושמם אם בשם 'הסוציאליזם הטהור' ואם בשם 'הקפיטליזם הטהור' - קיבלו את הפלורליזם הפוליטי כמובן מאליו ואת מה שנגזר ממנו: החובה לייצר קואליציות של כוחות פרוגרסיביים.

היציאה מעבדות לחירות עוברת כנראה קודם כל ביכולת של השיח הציבורי להשתחרר מהשבלונות והדוגמות של מה שמכונה 'ימין' ו'שמאל'. המשימה היא להשתחרר מ'ימין' שעל מנת להתחמק מדיון רציני בשאלות של מדיניות כלכלית ראוייה ונכונה צובע באדום כהה ומצחין כל רעיון של ניהול משתף ודמוקרטי ושל מדיניות ציבורית; ומ'שמאל' שעל מנת להתחמק מאחריות ציבורית מעדיף להסתגר במגדל השן של הטהרנות התלושה הדוחה על הסף כל שיתוף פעולה פוליטי-מעשי עם מי שאיננו עומד בכללי הטקס של המלים הנכונות.

ומארקס כתב כמה דברים מעניינים, מפתיעים ומהפכי בטן בעניין הקולוניאליזם (במילה אחת - הוא שיבח את תרומתו הצפויה לקידומה של החברה מעבדות לחירות....) אבל כדאי להשאיר משהו לפעם הבאה. ממילא הדרך מעבדות לחירות לא מסתיימת לעולם. הטובים והרעים אף פעם לא מתים. הם רק מתחלפים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה