יום שישי, 31 במרץ 2017

ישראל 2050 והדמוקרטיה - סיפור של אתגרים (חלקם אמיתיים ומדאיגים, חלקם פחות, חלקם ממש לא)

זה יכול היה להיות מאמר מלומד
זה יכול היה להיות - ואולי יום אחד עוד יהיה - ממש ספר
אבל אתמול זו היתה הרצאה לסטודנטים המשתתפים בתכנית 'ישראל 2050'
מה שאמור היה להיות 75 דקות ברצף הפך להיות כמעט 120 עם הפסקה קטנה באמצע ובדיחה על סוס ירוק.
בכל אופן, אלו היו עיקרי הדברים, ונדמה לי שהם מחזיקים מים.
אז ככה.
'בגדול' בישראל יש דמוקרטיה יציבה למדי.
נכון, היא מלאה בעיות וכן הלאה.
נכון, לשרת המשפטים שלה יש עניין להחליש את בית המשפט.
נכון, לא מעט מחברי מפלגת השלטון המרכזית סבורים ש'הרוב תמיד קובע' כלומר הם לא מספיק רגישים לצורך לשמור על איזון בין זכויות הרוב לזכויות המיעוט וכמובן על איזון בין זכויות הפרט המרכיב את הרוב ואת המיעוט גם יחד.
הכל נכון.
ועדיין, להערכתי הסובייקטיבית למדי - שאמנם מתבססת על ידע היסטורי הולך ומתרחב המאפשר לי לעשות השוואות הן על ציר הזמן והן על ציר המרחב - המצב הרבה פחות גרוע מכפי שהוא נשמע.
ומדוע הוא נשמע גרוע? כולם כבר יודעים, כולל הגיבורים עצמם: ישראל נתונה בידיהם של יצרני שיח הקצוות. רוגל אלפר מכאן, בצלאל סמוטריץ מכאן, חוק הרדיקלים השלובים, הכל כבר נכתב, הכל ידוע, אין צורך להוסיף מלה.
מה כן אפשר לעשות בכל זאת? לא לשתף פעולה עם שיח הקצוות.
לי זה כמובן קל יותר מאז נטשתי בטריקת דלת את הפייסוש. עבור חלק ממכרי זהו ביטוי לגבורה אבל אני חושב שהם טועים וכי מדובר בצעד לא אחראי. אין מקום להפקרתן של זירות מהסוג הזה, למרות שיח הקצוות המנהל אותן.
אז למה אני לא חוזר? מסיבות השמורות במערכת. הן לא סופניות ואולי בקרוב בלי נדר וכן הלאה.

סיכום ביניים: בישראל יש דמוקרטיה. נקודה. עד כמה היא יציבה או עומדת על פי תהום וכן הלאה, אין נקודות, אלא רק פסיקים, מעט סימני קריאה והמון סימני שאלה.

הלאה. כי על מנת בכל זאת לקחת חלק פעיל בעיצובה של הדמוקרטיה (בין אם היא על פי תהום ובין אם היא יציבה), כדאי לסמן את האזורים טעוני הטיפוח. או במלה שהופיעה בהרצאה וגם בכותרת של הרשומה הזו: האתגרים.

את האתגרים אני מציע לחלק לשני סוגים: שקריים ואמיתיים.

האתגר השקרי הוא זה המניח שעצם הצירוף 'יהודי-דמוקרטי' הוא שורש חולשת הדמוקרטיה הישראלית (ונוסיף כבר כאן שיש כמה וכמה אזרחים שרואים בעצם קיומה של דמוקרטיה בישראל איום על היהדות>>אלו ואלו, גדעון לוי ונטורי קרתא, הם די זעלבע דרעק). זהו אתגר שקרי כי הוא לא אמיתי והוא לא אמיתי כי הצירוף 'יהודי-דמוקרטי' הוא הביטוי המקומי של עקרון בינלאומי ישן בן 100 שנים בערך על בסיסו מבקשים למשל הארמנים האירים ואפילו הפלסטינים זכות להגדרה עצמית. כתבתי על כך וכתבו אחרים ולא שזה משכנע את אלו שלא רוצים להשתכנע כי זה סוד הטיעון - הוא משכנע רק אם יש נכונות מראש להשתכנע כלומר לבדוק את העמדות שלך ואם אין נכונות כזו לא יעזור שום טיעון.

האתגרים האמיתיים למיטב הבנתי מתחלקים לשלושה סוגים. שניים גדולים. אחד מהם לעוס לעייפה, השני פחות מוכר אם כי הוא מתחיל לקבל תשומת לב ראוייה והשלישי הוא קטן, אבל ככל שהוא קטן יש בו פוטנציאל עצום כי הוא לא דורש שום הכנות, אפשר להתמודד עימו ממש בשנייה הזו. תכף תבינו.

האתגר האמיתי הראשון מוכר בשם 'הון-שלטון'. אכן כן, מדובר באתגר כבד מאד לדמוקרטיה הישראלית, לכל דמוקרטיה. גיא רולניק ואחרים כותבים בנושא ללא הרף, ודומה שאין מה להוסיף כי מובן מאליו שאם דמוקרטיה זה שלטון העם באמצעות נציגים, ואם ברור שלאנשי ההון יש השפעה גדולה יותר על הנציגים אז ברור שלאנשי ההון יש השפעה גדולה יותר מזו שיש לעם. הכל ברור.

אלא שבעתיד הנראה לעין לא הולכים להעלם אנשי ההון, ולכן יש כלומר אין ברירה או ליתר דיוק מומלץ ואף כדאי להבחין בין סוגים של הון, כפי שכולנו או רובנו בכל אופן די בקלות מבחינים בין סוגים של שלטון. כלומר, כולם יודעים שהשליט רבין הנהיג דרך אחרת מהשליט שמיר וכי השליט אולמרט הנהיג דרך אחרת מהשליט נתניהו. באופן דומה כדאי להבחין בין האינטרסים המהותיים של אנשי הון שהונם בא להם מתעשייה לבין אנשי הון שכספם הוא מניפולציה על כספם של אחרים.

הניגוד ביניהם אמור להיות ברור וצלול: התעשיין למשל ירצה שהשלטון יגן על תוצרתו באמצעות ויסות שערי המטבע ואילו 'חברו' הספקולנט רוצה ששערי המטבע יהיו נתונים למה שהוא מכנה 'כוחות השוק', דבר שלא קיים, לא יכול להיות קיים לא יתקיים ולא יכול להתקיים כי 'כוחות השוק' זה בדיוק החברים שלו שמסוגלים לקנות ולמכור מטבע חוץ או מניות או כל מוצר פיננסי אחר בלי קשר למה שהם מייצגים בכלכלה הריאלית, אלא אם מישהו מפקח עליהם.

אז בקיצור, בפעם הבאה שמספרים לכם או שאתם מספרים לאחרים על הבעיה המהותית לדמוקרטיה הישראלית (או ההולנדית או הארגנטינית וכן הלאה) הנוצרת מיחסי הון-שלטון, תעשו מאמץ קטן להבחין בין סוגי ההון וסוגי השלטון.

אני למשל הייתי רוצה שהתאחדות התעשיינים תלחש על אוזנו של שלטון שיפעל על פי הקווים המשמשים את ממשלות דרום-קוריאה או פינלנד. או מפאי בשלושת העשורים הראשונים למדינה. אבל זה אני. אם מישהו חושב הפוך גם לו כדאי לעשות הבחנת משנה בין סוגי הון כדי שנוכל לפחות לנהל בינינו את הויכוח באופן סביר. כי הפיטפוט על 'עשירים נמאסתם' או 'עיצרו את העולם אני רוצה לרדת' הם עוד וריאציות מביכות של השיר ההוא של ג'ון לנון, בחור חביב אבל מדען מדינה חלש.

עד כאן אתגר אמיתי מספר אחד.

אתגר אמיתי מספר שתיים לדמוקרטיה הישראלית הוא היותה במצב של כפיפות פיאודלית למדינת האוצר. אמנם היו שאמרו ויש הממשיכים לומר שבמציאות של הבלגן הישראלי טוב שיש מבוגר אחראי השומר על קופת המדינה מפני 'חקיקה פופוליסטית' שכל מטרתה להרשים את חברי המרכז לקראת הפריימריז הבאים. אחרים מציעים הסבר משכנע מעט יותר, לפיו קצב ההתנהלות המודרנית יוצר פער בלתי ניתן לסגירה בין האיטיות של הזרוע המחוקקת שהיא היא הריבון האמיתי על פי עקרונות הדמוקרטיה, לבין הרשות המבצעת שרוצה כבר לבצע ולא נותנים לה בגלל פרוצדורות דמוקרטיות. במציאות כזו - והיא אמנם מאפיינת שורה ארוכה של דמוקרטיות יציבות ומשגשגות - אין ברירה אלא לנקוט בפטנטים כמו 'חוק ההסדרים' המקצר את הפער האמור או ממש מבטל אותו.

אלא שהוא מבטל את הדמוקרטיה באופן מסויים, עניין עליו ידעו לעמוד יושבי ראש כנסת משני צידי המתרס הפוליטי. דליה איציק למשל ורובי ריבלין ורבים אחרים.  אבל זה לא 'רק' חוק ההסדרים אלא המציאות של יחסי אדון-עבד בין הרפרנאטים של משרד האוצר היושבים בכל משרד ממשלתי ודואגים לממש באופן שיטתי ומתמשך מדיניות של תת-ביצוע. למה? ככה. כי הם יכולים. ההשלכות של המדיניות הזו אדירות. ממותם של פועלים בתאונות עבודה (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבי פיקוח), עבור במותם של אזרחים בתאונות דרכים (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקנים לחיזוק משטרת התנועה) עבור ביחסים עכורים בין פציינטים לרופאים (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבי בריאות) וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.

איפה שלא זורקים אבן פוגעים בדוגמא כזו, והתוצאה היא לא 'רק' ערעור סדרי שלטון דמוקרטיים (שהרי חוק התקציב הוא חוק כמו כל חוק אחר ויש האומרים ובצדק שחשוב בהרבה מכל חוק אחר ואי מילויו הוא עברה על החוק מה שהופך את פקידי האוצר לעבריינים סדרתיים ואת המדינה למשל למעסיק הגרוע ביותר העובר על חוקי העבודה המתקדמים שהיא חוקקה ושהיא - המדינה - מקפידה לא למלא כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבים). התוצאה החשובה לא פחות היא בשדה החברתי: ערעור האמנה החברתית, החלשת הפריפריה, החלשת אנשים שיכולתם לגשת למוסדות המדינה קטנה יותר אם בשל היותם עולים חדשים, בני מיעוטים, מבוגרים וכן הלאה. לבסוף, הנזק הגדול מנקודת מבט דמוקרטית הוא ביחסי האזרח והמדינה. האמון - ככל שהוא קיים עדיין - מתערער, וכל זה בשביל מה? כדי שפקידי האוצר בדרכם לעבוד בשוק הפרטי תמורת שכר של שש ספרות לחודש, יוכלו לספר למעסיק העתידי שלהם שיש להם יכולת להתמודד עם לחצים מצידם של סקיתים הונים ברברים וטאטארים המוכרים יותר במונחי הדמוקרטיה במושג 'אזרחים'.

כן, בקיצור, האתגר המהותי ביותר לעניות דעתי הקובעת ברשומה זו לפחות, היא שמנקודת מבטה של מדינת האוצר שלקחה בשבי את מדינת ישראל, האזרחים של המדינה הזו הם מטרד.

אזרח אידיאלי מבחינת מדינת האוצר הוא החבר החביב הכותב שורות אלו: הוא (כלומר אני) משלם מסים, הוא (כלומר אני) בריא ולכן לא מעמיס על מערכת הבריאות, הוא (כלומר אני) מטפח בעצמו את אזרחי העתיד (הילדים שלו, חלקם כבר לגמרי אזרחים) והוא (כלומר אני) היה עושה זאת גם אם לא היה שקל אחד מוזרם למשרד החינוך (את הבריאות הוא (כלומר אני) לא היה מסוגל לספק בעצמו) וכן הלאה. מבחינת האוצר ברור שהמצב האידיאלי יהיה שהוא (כלומר אני) ימות בדיוק באותה שנייה בה הוא (כלומר אני) יצא לפנסיה. מי יודע, אולי זה יצליח להם. הסטטיסטיקה - באסה - מלמדת שככל הנראה זה לא יעבוד, כי רוב האזרחים - באסה בחזקת באסה - ממשיכים לחיות והם (קיבינימט הזקנים המחורבנים והמפונקים האלו [משהו כזה אמר לא מזמן רופא צעיר לאבא שלי, נשבע לכם] ) ממש צורכים שירותים: תחבורה, אמנות, בריאות, מים, גז, זקנים נמאסתם! אתם מפריעים למנוחת האוצר.

האתגר האמיתי השלישי הוא האתגר האזרחי, היומיומי, זה שאין לו קשר הכרחי (אם כי בהכרח יש לו קשר) לאתגרים הקודמים. ובכל זאת יש לו חיים משל עצמו. כי אף אחד לא מפריע לי להיות בסדר עם השכנים שלי. בבנק, ברחוב, באיצטדיון, בכביש, בשדה התעופה, בפארק, בחוף הים.

אף אחד למשל לא מפריע לבריון בעל הטרקטורון שחצה את הנתיב בו רצתי הבוקר לשמור את האשפה שלו עימו ולהשליך אותה במקום הנכון. הוא כמובן חושב שמכיוון שיש לו טרקטורון אז מותר לו להשליך את האשפה בדרך. לא משרד האוצר אשם במקרה הזה וגם לא הספקולנטים וגם לא וודרו וילסון שהציע שכל עם יוכל להגדיר עצמו באופן מדיני.

או הסטודנטים הטרמפיסטים ביציאה מאורנים למשל. כל אחד חי לבד בעולם כמובן. רק הוא צריך להגיע לנשר או למוצקין. ולכן רק הוא יעמוד בפינה ממש ויעצור כל רכב שיוצא ולא משנה שרכב שעומד תוקע מאחוריו עשרות כלי רכב שגם מי שיושב בהם חייב להגיע לנשר או למוצקין ולא משנה שעשרות הרכבים שלא יכולים לצאת תוקעים את הרכבים שרוצים להכנס שהם לכשעצמם משבשים את תנועת המכוניות היורדת מטבעון או עולה אליה. הכל כי מר סטודנט חי לבד בעולם ורק הוא צריך להגיע הביתה בארבע. רק הוא. או היא.

או קחו למשל את השכנים שלי , משפחה חביבה שמסיבות השמורות עימה החליטה להצטייד בכלב שחור שאורכו כ-64 סנטימטר ושיכולת הנביחה שלו היא אינסופית והוא אכן נובח כל היום כל יום כל יום כל היום כמעט ללא הפסקה. מה זה כמעט? בכל רגע שהוא בחצר וברוב הרגעים הוא בחצר. משפחת בן-צבי היקרה החליטה להצטייד בכל שחור ועושה רושם די מטומטם, שזה בדרך כלל הכלל בדרכם של כלבים, אבל לא זה העניין כרגע, ובזה מבחינתם נגמר העניין. הכלב מפריע לשכנים? רגע, למה אני מסתתר מאחורי 'השכנים'?? הנה זה שוב: הכלב מפריע לשכן (כלומר לי)? בעיה שלי. והיא באמת בעיה שלי. כי מה שלא עשיתי, לא עזר. המשטרה ידיה כבולות. וטרינר העיר עוסק בבריאותו של היצור השחור והמטומטם הזה. הוא בריא תודה לאלוהי הכלבים, לפחות אם לשפוט על פי קצב ועוצמת הנביחות (כמו תל אביב: ללא הפסקה, אבל עם רפרטואר תוכן ירוד בהרבה יש לומר). והבעלים? גם איתם 'שוחחתי' כלומר הסברתי את הבעיה וכמובן קיבלתי שטיפה בסגנון של 'מי אני' וכן הלאה. מוכר. מדי פעם אני מהגג באותו פתגם יהודי ישן מהעיירה על הפריץ והכלב וכל מילה נוספת מיותרת. גם כי ממילא זה לא ישנה שום דבר. יש אבנים עם לב של כלב,  וכן הלאה.

ובקיצור האתגר האמיתי מספר שלוש הוא כל מה שקשור לאופן בו אנו מתנהלים כאזרחים האחד כלפי השני. דוגמאות יש בלי סוף, וכולן אבל כולן, ללא יוצאת מהכלל, יכולות להפוך לזכרון עמום אם רק יחליט כל אזרח להיות קצת בן אדם כלומר בן אדם שהוא אזרח במדינה דמוקרטית.

אז מה עושים? עושים... כלומר קודם כל מדברים. כלומר מבינים באופן מדוייק יותר. כלומר קודם כל מפסיקים לשתף פעולה עם הפיטפוט אודות הבעיה (שלא קיימת כאמור) של 'יהודית-דמוקרטית. שנית, מתחילים להבחין בין סוגים של הון. שלישית, מבינים את הבעייתיות של היות הדמוקרטיה הישראלית בשבי החמאס. או שזה היה שליט בעצם, התבלבלתי לרגע. האוצר רציתי לכתוב. פשוט קפץ לי לראש כי אולי חשבתי שאם אזרחי ישראל היו מקדישים אחוז אחד מהאנרגיה שהשקיעו בשחרורו של חייל שבכל מקרה היה משוחרר ושהרעש לשחרורו רק העלה את התמורה שביקשו עבורו, למאמץ לשחרר את המדינה שלהם משבי האוצר, היתה פה דמוקרטיה מעט או הרבה בעצם חזקה ובעיקר נדיבה יותר. לאזרחיה כמובן. לא למעסיקיהם העתידיים של פקידי האוצר. שלישית, מתחילים (מי שצריך להתחיל) או ממשיכים (מי שכבר עושה את זה) להיות אזרחים במדינה יהודית-דמוקרטית (או בברלין אם החלטות החיים שלך, קורא יקר, נגזרות משאלות כבדות משקל שאפילו ניטשה לא חשב עליהן: כמה עולה המילקי).

ואחרי שמדברים, גם עושים. שירות ציבורי. חינוך. חינוך, שירות ציבורי. ומי שמסוגל (אני לא ממש בנוי לזה): פוליטיקה. כמו איציק שמולי. כמו סתיו שפיר. כמו מיכל בירן. כמו כל צעיר דומה אחר בכל מפלגה אחרת. הטובים לכנסת. והם - לפחות רובם (וגם אני שמעתי על אורן חזן, בסדר, תתנחמו שאצלנו הוא רק חבר כנסת, בחזקה שבדמוקרטיות הוא יושב בבית הלבן) - טובים.

אבל גם אם אתה ואת 'סתם' (כמוני) אזרחים, תשתיקו את הפאקינג כלב המחורבן שלכם לפחות לחלק מהזמן קיבינימט. כלומר 'לכל הרוחות' כי אזרח במדינה דמוקרטית לא מקלל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה