י

י

יום רביעי, 26 באפריל 2017

תחייה גאווה פחד בושה - מחשבות על 'הימים הנוראים' של הציונות

משנכנס אדר מרבין בשמחה

משנכנס אלול מרבין בתשובה

משנכנס אפריל-מאי על אחת כמה וכמה: גם שמחה וגם תשובה. כלומר הרהור בתשובה המשמחת - הציונות על כל הצלחותיה (הבלתי יאומנו מנקודת מבט היסטורית), ועל כל מחיריה.

הנטייה האנושית לעיין במציאות באמצעות קטגוריות זוגיות, משולשות ומרובעות טבעית, מובנת, נוחה, יעילה ובכל מקרה חלה גם עלי באשר גם אני אנוש בעל נטיות אנושיות. חם-קר, גבוה-נמוך, חירות-שוויון-אחווה, דם יזע ודמעות, עם ישראל-ארץ ישראל-מדינת ישראל,  וברשומה הזו תחייה גאווה פחד ובושה, שהן למעשה פעמיים-פעמיים כי הן גם ריבוע וגם שני זוגות.

התשובה הציונית המתמשכת שלי, 'נכון לעכשיו' כבר יותר מ-30 שנה, מאז שהתחלתי להבין ברצינות מאין באתי ולאן אני הולך, היא תחייה-גאווה.

אני ציוני מתוך תחושת גאווה ושותפות לתהליך התחייה הלאומית ששורשיו אי אז באמצע המאה ה-19, עם התעוררות הלאומיות היהודית, זו של משה הס למשל, והמשכה מפתח-תקווה והרצל וחיים וייצמן וכן הלאה, דרך בן-גוריון, שרת, אשכול, אלון ולא פחות חשובים מייסדיה של 'קבוצת ניצנים' בה נולדתי ובני דורם, ועולי שנות החמישים, שניים מהם ההורים שלי, ובני דורם, ועוד ועוד מליוני יהודים שבאו הנה כפי שאמר רייב עלי מוהר ושר רייב איינשטיין "ממקומות רבים" ו"מכל הגלויות"

השילוב הזה של גאווה בתחייה טוב לכשעצמו. אבל הוא בולט וחזק יותר ביחס לחלופה, זו המשלבת פחד ובושה. לא מעט ישראלים חיים בארץ הזו בתחושה של פחד, פחד מהחלופה הלא-ישראלית, בין אם זה פחד כלכלי ובין אם זה פחד בטחוני וכל שילוב בין השניים.

אפשר להבין את הפחד היהודי. שורשיו עתיקים וחוויותיו במאה ה-20 ידועות ואין צורך להוסיף מלה בנושא, בכלל ובפרט משנכנס אפריל-מאי. לבי אליהם גם אם אינני מזדהה עמם. ולא שאני לא פוחד. נאמר כבר במקורותינו 'אשרי אדם דואג תמיד'. יציאה לכביש מחייבת קורטוב של פחד השומר אותך חד בין אם אתה נוסע ברכבת בין אם ברכב דו-גלגלי. ומה שנכון לסכנות הכבישים נכון גם לשאר מרעין בישין: בריאות, פרנסה, חמאס, חיזבאללה. הכל נכון ועדיין השאלה הקבועה היא 'מה יותר'? תחייה או פחד?

תחייה.

או לכל היותר ריסון הפחד בגבולות התחייה. זוהי נוסחה אנושית טובה. זו התשובה. ראוי לחזור אליה, לתשובה הזו. התחייה. התקווה.

אם את הפחד האנושי במתכונתו היהודית אני יכול להבין ולקבל, הנה עם הבושה יש לי בעיה גדולה יותר. ישראלים לא מעטים, או ליתר דיוק ישראלים שיכולתם לעשות רושם כאילו הם מרובים - זאת בזכות כלי התקשורת העומדים לרשותם, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף - חיים כאן בתחושה עמוקה של בושה. בושה על עצם קיומה של ישראל, בושה על שחצי מליון מאזרחיה חיים מעבר ל'קו הקדוש' ששורטט בצבע ירוק בלי יותר מדי כוונות ומשמעות באביב של שנת 1949, בושה על שראש הממשלה שלהם מתנהג כפי שהוא מתנהג, בושה על שהמדינה שלהם - מה לעשות, הם יודעים זאת ובכל זאת הם שומרים שתיקה - היא לא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ואחת הדמוקרטיות החיוניות ביותר בעולם, אלא שהיא מצליחה להיות דמוקרטיה כזו במציאות בטחונית מורכבת ביותר, והישגיה בתחום זה מתממשים באמצעות הצבא המוסרי ביותר בתולדות האנושות. את כל זה יהודי-הבושה יודעים. הם רק לא יכולים להודות בכך כי זה סותר את תשובת הבושה שלהם. בעניין הזה הם לא מסוגלים לשבור שתיקה ובכך הם פוגעים בצלם האדם  שלהם.

כן, יש הרבה סיבות לחוש בושה במדינה הזו. יש בכלל הרבה סיבות להרגיש בושה כאדם במציאות הגלובלית כמובן. בושה שלי יש מים זורמים בברז ואני לא מהרהר כלל האם יש או אין בהם חידקי כולירע בעוד שבמרחק של 1000 ק"מ מכאן יש אנשים בסהרה שמה שמבדיל מבחינתם בין חיים למוות הוא בעלות על קנקל אותו ימלאו במים נגועים ויעמידוהו בשמש הקופחת כדי שזו תהרוג את החיידקים וכך הם יוכלו להנות משתיית מים ללא סיכון. בושה שאני עומד לצאת מהבית בידיעה שראש הממשלה שלי לא מתכנן להשליך על השכונה שלי חבית חומר נפץ ואם יש צורך מבחינתו אז מנה יפה של גז סארין, ואילו בני אנוש לא פחות ראויים ממני לחיים הגונים ובטוחים החיים בערך 200 ק"מ מכאן חווים כבר שש שנים את החוייה הזו, והדברים ידועים.

גם בושות מקומיות לא חסרות תודה לאל ולפקידי האוצר. בכל יום הולכים לעולמם 40 ניצולי שואה. עוד 40 איש שכבר לא יהיה צורך לארגן להם קצבה עלובה בגובה של תקציב הקיסמים בתאגיד הון פיננסי שראשיו, ברשות ובסמכות ובמסגרת החוק משלשלים לכיסם כ-15 אלף שקל לשעה, כל שעה, כל היום, כל השנה, כבר שלושים שנה. ובושה שמערכת המשפט שובתת ועובדי משרד החוץ שובתים ובושה ש-40% מהעובדים בישראל לא יכולים אפילו לחשוב על שביתה כי אין להם זמן כי הם עובדים בשתי משרות ומגיעים בקושי לשכר החציוני העומד על 65% מהשכר הממוצע שזו בושה לא פחות גדולה.

רשימה חלקית. אבל היא לא משנה את התשובה שלי על שאלת חיי כאן. כי בושה היא אסטרטגיה דלה מאד לתיקון העמוק הנדרש כאן. בושה היא מבוא לצדקנות וצדקנות היא האחות התאומה של הניכור ושל הטהרנות, וניכור וטהרנות הם נחלתם של 'האנשים החושבים' היושבים היכן שיושבים וממטירים עלינו רעל של בושה וקיתונות של פחד.

לכל היותר 'בושה בגבולות הגאווה' אבל למה בכל פעם לנסות ולרבע את המעגל המרובע הזה? לא. פחד בגבולות התקווה? בסדר. לבושה אין שום תפקיד. אפשר, הגיע הזמן, טוב יהיה אם לקראת שנת ה-70 (יש לנו שנה שלמה אם כך) פשוט נוותר עליה.

חג שמח (בגבולות התוגה).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה