י

י

יום חמישי, 4 במאי 2017

חמישים שנים לששה ימים

"המלחמה שהתגרו בנו מדינות ערב והתבוסה שנחלו" אמר שר החוץ לחברי הכנסת,  "הביאה ל"זעזוע עצום במזרח התיכון שלא על נקלה יימחו עקבותיו". שר החוץ הוסיף כי "אין בלבנו בטחון שלא תפרוץ מחדש וביתר שאת". נאמן לדרכו המתונה ורודפת השלום הוסיף שר החוץ כי "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

המלחמה הנזכרת בנאום זה היא 'מלחמת השחרור' ואילו הדובר היה לא אחר מאשר שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, משה שרת. אכן כן, הקורא שהתבלבל לרגע אמור להרגיש טוב יותר עם עצמו. זו בדיוק תפקידה של הפרספקטיבה ההיסטורית: לתת פרספקטיבה. וזה מה שהרבה מאד ישראלים (ולא ישראלים) רבים עושים מאז החלה שנת 2017, המציינת בין השאר 50 שנים ל'מלחמת ששת הימים' (אבל גם 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנה להצהרת בלפור, 80 שנה להופעתה הרשמית הראשונה של 'תכנית החלוקה', 70 שנה לקבלת ההחלטה המפורסמת של ה'"כט בנובמבר" וגם 60 שנה לנסיגה הישראלית ללא הסכם מסיני לאחר 'מבצע קדש').

120, 100, 80, 70, 60 או 50 שנה – תמיד טוב להביט אחורה כדי להבין טוב יותר היכן אנו עומדים, הבנה הכרחית על מנת להשיב על השאלה 'לאן ברצוננו ללכת'. באשר ל'מלחמת ששת הימים', השיח הישראלי כבר מכיר שתי תובנות היסטוריות החוזרות על עצמן שוב ושוב, שתיהן 'הגיוניות', אך התמדתן שהפכה כמעט לטקס מחייב אולי 'חישוב מסלול מחודש', פעולה העולה בקנה אחד עם 'שנת יובל'.

תובנה אחת שגורה בפי 'השמאל', המבכה את העובדה ש'כבר חמישים שנה אנו חיים את היום השביעי של מלחמת ששת הימים'. תובנה אחרת שגורה בפי 'הימין', המהלל את היום בו גאולת ארץ האבות הפכה מהבטחה ממשית למציאות צבאית. בהתאם,  אך במהופך, מבטיח 'השמאל' שאם רק תפונה הארץ הכבושה וישראל הקטנה תחזור לעצמה ותשכון בטח בצד הנכון של 'הקו הירוק', תבוא גאולת השלום כהרף עין. 'הימין' לעומת זאת מבטיח שאילו רק תהפוך הנוכחות הצבאית למציאות של סיפוח מדיני, תבוא גאולת הבטחון כהרף עין.

אלו ואלו דברי אלוהים מתים. לא רק כי 'קול המון כקול שדי' שכן מסתבר שרוב הציבור הישראלי לא מקבל לא את המשיחיות של שלום-עכשיו ולא את המשיחיות הבטחונית של סיפוח-עכשיו, אלא כי בפועל, האנשים שהנהיגו את המדינה לפני חמישים שנה, גם הם חשבו כך. לא לסיפוח מלא ולא לנסיגה מלאה.

האנשים הללו – ראש הממשלה לוי אשכול בראשם ולצידו יגאל אלון, מי שהיה אז שר העבודה וחבר בועדת השרים לענייני בטחון – לא אחזו בכדור בדולח והם גם לא ידעו שבעוד 50 שנה ינוע הציבור הישראלי בין מאניה של 'עכשוויזם' כזה או אחר לבין 'דיפרסיה' של 'ככה אי אפשר יותר. האנשים הללו שהספיקו לשמוע במו אזניהם את דברי שר החוץ הנערץ של ימי קום המדינה, קיבלו בלי סייג את שני ציוויו: חובת החתירה לשלום וחובת הסבלנות. לא פחות חשוב: לקח הנסיגה החד צדדית ללא תנאים של 1957 היא שעמדה לנגד עיניהם, ומסקנתם היתה: לא עוד. לא עוד נסיגה ללא הסכם מדיני, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

ועד אז הם קבעו עובדות בשטח: ירושלים השלמה שחוברה לה יחדיו (וגם הורחבה מוניציפאלית, אולי מעט  יותר מדי); התיישבות באזורים הנחוצים לבטחון מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית: בדרום, במרכז ובצפון; ולא פחות חשוב – ניהול זהיר אך נמרץ של מדיניות חוץ יוזמת.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה