אולי במקום לכתוב את כל מה שיש לי לכתוב, כל מה שעלי לעשות הוא להפנות את הקורא הסקרן לכתובת הזו (ובלבד שהוא מנוי על השירות החינמי הזה המביא לו פעם ביום לקט של ידיעות וכתבות מהתחום הכלכלי-פוליטי)
בידיעה שלא רק שתמונה לא שווה אלף מלים אלא גם אלף מלים לא שוות אלף מלים כי לא תמונה ולא אלף מלים אפשר להבין בלי עוד כמה מלים של הקשר, הנה אומר שמי שהתבונן בכותרות שהופיעו בקובץ שארגנו לנו בטובם (כי רב!) עורכי 'העיתון', לא יכול היה שלא לראות את המכנה המשותף העומד בשורש כל, לא כמעט כל, לא בדרך כלל, לא קרוב לכל, אלא לכל הבעיות הכלכליות-חברתיות שפוגמות בדבר החביב והאהוב הזה שנקרא 'ישראל' (ארץ, חברה, תרבות, מדינה, בסדר הזה אבל בלי לוותר על אף מרכיב).
כן, כבר כתבתי על זה, אז מה. וכתבו אחרים. אז מה. אז הנה זה שוב. ובקיצור: כל הבעיות החברתיות-כלכליות בישראל מקורן במדיניות האוצר ובמדיניות האוצר בלבד. נקודה. הכל כולל הכל.
נכון שאנשים מסוגלים - ובישראל הם בהחלט מסוגלים - ללבון לבנים בלי תבן ולהציל את המצב בלי משאבים אבל גם להפך. רופא המזניח מחלקה עושה זאת לא כי הוא רע אלא כי הוא מותש. והוא מותש בגלל מדיניות האוצר. רק ואך ורק ובלבד - מדיניות האוצר. בכל תחום בכל עניין תשתיות בטחון אישי מספר מיתות מספר תלמידים למורה תרבות ובידור ופנאי פנסיה שיכון מדרכות פקחי בנייה עובדים סוציאליים פקידי משרד החוץ סוהרים מים אמוניה נתבג2 ואפשר להמשיך עד אין סוף, הכל מתחיל ונגמר במדיניות האוצר.
אין לי באמת מושג מה מנחה את חבורת הצדיקים שיושבת שם. נשגב מבינתי וכבר אמרו לי שלא כל דבר אפשר להבין. אבל יש דברים שכדאי להבין וזה אחד מהם ואני לא מצליח להבין. אבל מה שאני כן יודע הוא מה שכל מי שמתבונן במציאות הזו יודע או אמור לדעת - ותכף, ממש תכף, הנה זה באוויר, עוד רגע, עוד שנייה מגיעים לערוץ הראשון נושאה של רשומה זו - הוא השיטה בה האוצר עושה כאן את מה שהוא עושה: קיצוץ קמצנות תת ביצוע יצירת מקסימום ביקושים בכל תחום ובכל זירה. על שוק הדירות ועל שוק העבודה ועל שוק הפנסיה ועל שוק ההון ועל הכבישים ועל החינוך ועל הנסים ועל הנפלאות.
תת ביצוע. תת ביצוע העומד ומתנוסס ובולט על רקע העמקת הגבייה. או בעברית: במדינת ישראל, למדינת ישראל, יש בכל רגע נתון עוד כסף 'אמיתי' (כסף שאיננו מודפס אלא נקלט במערכת המס) ובכל רגע נתון משרד האוצר עושה הכל, אבל הכל על מנת שהכסף הזה לא יחזור לציבור. הנה עבר עוד רגע, והנה הפער גדל. נכנס עוד שקל והמשרד האוצר איפשר להוציא רק 33 אגורות מהשקל עליו החליטה הדמוקרטיה הישראלית - באמצעות המחוקק - שהיא רוצה להוציא למטרות כאלו ואחרות.
במלה קטנה אחת: משרד האוצר מנהל מדיניות עבריינית. במובן הפשוט שהוא לא ממלא כלשונו את חוק התקציב. נקודה. כל מלה נוספת היא הערות שוליים הכרחיות ומשכנעות או לא הכרחיות ולא משכנעות. כי ברור שפקידי האוצר פועלים על פי חוק. אבל את החוק העומד מעל לחוקים שהם מקפידים למלא הם לא מקפידים למלא - לא את חוק התקציב ולא את רוח החוק הנגזרת מהרעיון הדמוקרטי לפיו העם בוחר את נציגיו שתפקידם לחוקק בין השאר חוק כמו חוק התקציב ומעתה על פקידי המדינה האנונימיים (על פקידי האוצר למשל) למלא את החוק ואת רוח החוק כמובן על פי החוק.
אז זה מה שהאוצר עושה. לא מהיום ולא משלשום והדברים ידועים. ידועים? שוין. זהו בדיוק העניין. שמי שאמור להנגיש את המידע הזה לציבור; מי שתפקידו הוא לנבוח ללא הרף כמו הכלב הנצחי של השכנים הנפלאים שלי שממשיך לנבוח 15 שעות ביממה, כל יממה, חמסין או לא חמסין, מבול שלג וברד, הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, שכל תפקידו הוא לממש את זכות הציבור לדעת איפה הוא חי ולמה הוא חי כך ולא אחרת ומי הביא עליו את התקלה ההיא או את הברכה הזו ומדוע ואיך.
והנה הגענו לפואנטה. אל תגידו לי עודד שחר. באמת. איש יקר, נבון למדי, יודע לא מעט. אבל גם במעט הפעמים שהוא העיז להפנות את האצבע לשורש הבעיות החברתיות-כלכליות של ישראל, הוא עשה זאת בהיסוס רב ובכל מקרה שותפיו למלאכה תמיד עשו את מה שהם חושבים שעיתונאים אמורים לעשות: לחפש את 'הסיפור'. ולכן, אפילו אתמול, ממש אתמול, במקרה אתמול, בני פייסיק ושותפתו ששכחתי את שמה ב'הכל דיבורים' העלו לשידור את 'הסיפור' - אשה עצובה וקשת יום שסיפרה על צרותיה כעובדת קבלן שמשתכרת כ4500 ש"ח לחודש באיזו שהיא אוניברסיטה. סיפור 'קורע לב' כמו שהתקשורת אוהבת כי זה הרי תפקידה. לשעשע אותנו בפורנוגרפיה של סבל.
וכן, ברור, מהרדיו 'ביקשו תגובה' כי זה גם אחד מהפולחנים של התעשייה. וממי ביקשו תגובה? בוודאי שמשר האוצר, ממנכל האוצר, מהממונה על השכר, מהסטטיסטיקאי הראשי של משרד האוצר, זה שסיפר לנו לא מזמן על 400 הגברים בני ה56 בממוצע שמרוויחים בממוצע 15,151 שקל בכל שעה 9 שעות ביממה 23 יממות בחודש 12 חודשים בשנה כל שנה מעתה ועד מותם או יציאתם לפנסיה. בוודאי.
אז זהו. שלא. מהרדיו 'ביקשו תגובה' מראשי המל"ג. והם? מה יגידו? שגם הם קרבנות של האוצר? האם הם מבינים את זה? מי יידע. כך או אחרת, מהמל"ג נמסר איזה שהוא בלה בלה מביך, שאכן הביך גם את שדרינו הנרגשים שכמובן את זכות המלה האחרונה נתנו לאשה שהביאה את 'הסיפור' המזעזע (באמת מזעזע) ונעבור לפרסומות.
אז זה הסיפור חברים. לא 'הסיפור', אלא הסיפור. הואיל והשידור הציבורי לא היה עסוק בשלושים השנים האחרונות בהפגזה בלתי פוסקת את משרד האוצר (המנהל את המדיניות הזו לפחות 30 שנה או ליתר דיוק מאז יולי 1985), כל מה שקיבלו האזרחים זה את 'הסיפור' התורן שמצטלם ומתראיין טוב ונעבור לפרסומות. פעם היו אלו הסטודנטים, ולפניהם הכבאים, ואחרי זה העו"סים, ובאיזה שהוא שלב כמובן הפרופסורים האומללים מהאוניברסיטאות, ובין לבין תמיד הנכים והמורים, ושוב הסטודנטים ושוב השוטרים כלומר נשות השוטרים, ואחרי זה הפקחים ולפני זה האחיות ושוב הרופאים וחוזר חלילה חד גדיא חד גדיא.
ואי שם אובר דה ריינבואו יושבים פקידי האוצר, שאותם אף פעם אף אחד לא שואל שום כלום. לא שואל את השאלה הפשוטה אם כי הלא 'סיפורית', שאלה שאין בה לא דמעות ולא נעבור לפרסומות ולא 'סקופ' ולא שום דבר אחר השייך לפולחן הידוע בשם 'תקשורת', ובכל זאת היא שאלה פשוטה בתכלית: תגידו, אתם שם למעלה, איך זה שבכל רגע יש עוד שקל בקופה הציבורית אבל במקום להוציא שקל מתוקצב שלם אתם דואגים שרק 33 או 66 או 95 אגורות בלבד יצאו ממנו? לאן נעלמו 3000 לירות שלא לומר עשרות על גבי עשרות על גבי עשרות של מיליארדים בכל התקופה הזו?
אז אם השידור הציבורי לא שאל את השאלות הללו אין מה לצפות שהליצנים של גל"צ יעשו זאת ועוד פחות חטטני הפפראצי של מאקו, ערוץ2 ושאר הירקות הרקובים של השידור המסחרי (שרוב עובדיהם יש להזכיר מקבלים את הכשרתם בגליצני צהל). את מי זה מעניין חוק התקציב ומדיניות התת-ביצוע?
אז זהו. בכל פעם הוא מעניין מגזר אחר. והמבוגר האחראי - שר האוצר, ראש הממשלה או סתם כנסת ישראל - לא רוצים לא יכולים לא בראש שלהם לא יודע מה ולמה, לשאול את השאלות הללו וגם להוסיף איזו סנקציה או פקודה (סך הכל מדובר בראשות המבצעת, לא ככה? או המחוקקת. או גם וגם). מי נותר? בדיוק. כלב השמירה. אבל במקום לנבוח על עצם העניין הוא נבח על העצם של הכלב.
אתמול נסגר השידור הציבורי. על זה כולם שמעו כי לשידור הציבורי היו עד לרגע האחרון כמה מצלמות ואנטנת שידור אחת. ומה יש לפרקליטי המדינה? ומה יש לתושבי הצפון? ומה יש לאזרחים הערבים? ומה יש וכן הלאה? בלוג.
בידיעה שלא רק שתמונה לא שווה אלף מלים אלא גם אלף מלים לא שוות אלף מלים כי לא תמונה ולא אלף מלים אפשר להבין בלי עוד כמה מלים של הקשר, הנה אומר שמי שהתבונן בכותרות שהופיעו בקובץ שארגנו לנו בטובם (כי רב!) עורכי 'העיתון', לא יכול היה שלא לראות את המכנה המשותף העומד בשורש כל, לא כמעט כל, לא בדרך כלל, לא קרוב לכל, אלא לכל הבעיות הכלכליות-חברתיות שפוגמות בדבר החביב והאהוב הזה שנקרא 'ישראל' (ארץ, חברה, תרבות, מדינה, בסדר הזה אבל בלי לוותר על אף מרכיב).
כן, כבר כתבתי על זה, אז מה. וכתבו אחרים. אז מה. אז הנה זה שוב. ובקיצור: כל הבעיות החברתיות-כלכליות בישראל מקורן במדיניות האוצר ובמדיניות האוצר בלבד. נקודה. הכל כולל הכל.
נכון שאנשים מסוגלים - ובישראל הם בהחלט מסוגלים - ללבון לבנים בלי תבן ולהציל את המצב בלי משאבים אבל גם להפך. רופא המזניח מחלקה עושה זאת לא כי הוא רע אלא כי הוא מותש. והוא מותש בגלל מדיניות האוצר. רק ואך ורק ובלבד - מדיניות האוצר. בכל תחום בכל עניין תשתיות בטחון אישי מספר מיתות מספר תלמידים למורה תרבות ובידור ופנאי פנסיה שיכון מדרכות פקחי בנייה עובדים סוציאליים פקידי משרד החוץ סוהרים מים אמוניה נתבג2 ואפשר להמשיך עד אין סוף, הכל מתחיל ונגמר במדיניות האוצר.
אין לי באמת מושג מה מנחה את חבורת הצדיקים שיושבת שם. נשגב מבינתי וכבר אמרו לי שלא כל דבר אפשר להבין. אבל יש דברים שכדאי להבין וזה אחד מהם ואני לא מצליח להבין. אבל מה שאני כן יודע הוא מה שכל מי שמתבונן במציאות הזו יודע או אמור לדעת - ותכף, ממש תכף, הנה זה באוויר, עוד רגע, עוד שנייה מגיעים לערוץ הראשון נושאה של רשומה זו - הוא השיטה בה האוצר עושה כאן את מה שהוא עושה: קיצוץ קמצנות תת ביצוע יצירת מקסימום ביקושים בכל תחום ובכל זירה. על שוק הדירות ועל שוק העבודה ועל שוק הפנסיה ועל שוק ההון ועל הכבישים ועל החינוך ועל הנסים ועל הנפלאות.
תת ביצוע. תת ביצוע העומד ומתנוסס ובולט על רקע העמקת הגבייה. או בעברית: במדינת ישראל, למדינת ישראל, יש בכל רגע נתון עוד כסף 'אמיתי' (כסף שאיננו מודפס אלא נקלט במערכת המס) ובכל רגע נתון משרד האוצר עושה הכל, אבל הכל על מנת שהכסף הזה לא יחזור לציבור. הנה עבר עוד רגע, והנה הפער גדל. נכנס עוד שקל והמשרד האוצר איפשר להוציא רק 33 אגורות מהשקל עליו החליטה הדמוקרטיה הישראלית - באמצעות המחוקק - שהיא רוצה להוציא למטרות כאלו ואחרות.
במלה קטנה אחת: משרד האוצר מנהל מדיניות עבריינית. במובן הפשוט שהוא לא ממלא כלשונו את חוק התקציב. נקודה. כל מלה נוספת היא הערות שוליים הכרחיות ומשכנעות או לא הכרחיות ולא משכנעות. כי ברור שפקידי האוצר פועלים על פי חוק. אבל את החוק העומד מעל לחוקים שהם מקפידים למלא הם לא מקפידים למלא - לא את חוק התקציב ולא את רוח החוק הנגזרת מהרעיון הדמוקרטי לפיו העם בוחר את נציגיו שתפקידם לחוקק בין השאר חוק כמו חוק התקציב ומעתה על פקידי המדינה האנונימיים (על פקידי האוצר למשל) למלא את החוק ואת רוח החוק כמובן על פי החוק.
אז זה מה שהאוצר עושה. לא מהיום ולא משלשום והדברים ידועים. ידועים? שוין. זהו בדיוק העניין. שמי שאמור להנגיש את המידע הזה לציבור; מי שתפקידו הוא לנבוח ללא הרף כמו הכלב הנצחי של השכנים הנפלאים שלי שממשיך לנבוח 15 שעות ביממה, כל יממה, חמסין או לא חמסין, מבול שלג וברד, הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, שכל תפקידו הוא לממש את זכות הציבור לדעת איפה הוא חי ולמה הוא חי כך ולא אחרת ומי הביא עליו את התקלה ההיא או את הברכה הזו ומדוע ואיך.
והנה הגענו לפואנטה. אל תגידו לי עודד שחר. באמת. איש יקר, נבון למדי, יודע לא מעט. אבל גם במעט הפעמים שהוא העיז להפנות את האצבע לשורש הבעיות החברתיות-כלכליות של ישראל, הוא עשה זאת בהיסוס רב ובכל מקרה שותפיו למלאכה תמיד עשו את מה שהם חושבים שעיתונאים אמורים לעשות: לחפש את 'הסיפור'. ולכן, אפילו אתמול, ממש אתמול, במקרה אתמול, בני פייסיק ושותפתו ששכחתי את שמה ב'הכל דיבורים' העלו לשידור את 'הסיפור' - אשה עצובה וקשת יום שסיפרה על צרותיה כעובדת קבלן שמשתכרת כ4500 ש"ח לחודש באיזו שהיא אוניברסיטה. סיפור 'קורע לב' כמו שהתקשורת אוהבת כי זה הרי תפקידה. לשעשע אותנו בפורנוגרפיה של סבל.
וכן, ברור, מהרדיו 'ביקשו תגובה' כי זה גם אחד מהפולחנים של התעשייה. וממי ביקשו תגובה? בוודאי שמשר האוצר, ממנכל האוצר, מהממונה על השכר, מהסטטיסטיקאי הראשי של משרד האוצר, זה שסיפר לנו לא מזמן על 400 הגברים בני ה56 בממוצע שמרוויחים בממוצע 15,151 שקל בכל שעה 9 שעות ביממה 23 יממות בחודש 12 חודשים בשנה כל שנה מעתה ועד מותם או יציאתם לפנסיה. בוודאי.
אז זהו. שלא. מהרדיו 'ביקשו תגובה' מראשי המל"ג. והם? מה יגידו? שגם הם קרבנות של האוצר? האם הם מבינים את זה? מי יידע. כך או אחרת, מהמל"ג נמסר איזה שהוא בלה בלה מביך, שאכן הביך גם את שדרינו הנרגשים שכמובן את זכות המלה האחרונה נתנו לאשה שהביאה את 'הסיפור' המזעזע (באמת מזעזע) ונעבור לפרסומות.
אז זה הסיפור חברים. לא 'הסיפור', אלא הסיפור. הואיל והשידור הציבורי לא היה עסוק בשלושים השנים האחרונות בהפגזה בלתי פוסקת את משרד האוצר (המנהל את המדיניות הזו לפחות 30 שנה או ליתר דיוק מאז יולי 1985), כל מה שקיבלו האזרחים זה את 'הסיפור' התורן שמצטלם ומתראיין טוב ונעבור לפרסומות. פעם היו אלו הסטודנטים, ולפניהם הכבאים, ואחרי זה העו"סים, ובאיזה שהוא שלב כמובן הפרופסורים האומללים מהאוניברסיטאות, ובין לבין תמיד הנכים והמורים, ושוב הסטודנטים ושוב השוטרים כלומר נשות השוטרים, ואחרי זה הפקחים ולפני זה האחיות ושוב הרופאים וחוזר חלילה חד גדיא חד גדיא.
ואי שם אובר דה ריינבואו יושבים פקידי האוצר, שאותם אף פעם אף אחד לא שואל שום כלום. לא שואל את השאלה הפשוטה אם כי הלא 'סיפורית', שאלה שאין בה לא דמעות ולא נעבור לפרסומות ולא 'סקופ' ולא שום דבר אחר השייך לפולחן הידוע בשם 'תקשורת', ובכל זאת היא שאלה פשוטה בתכלית: תגידו, אתם שם למעלה, איך זה שבכל רגע יש עוד שקל בקופה הציבורית אבל במקום להוציא שקל מתוקצב שלם אתם דואגים שרק 33 או 66 או 95 אגורות בלבד יצאו ממנו? לאן נעלמו 3000 לירות שלא לומר עשרות על גבי עשרות על גבי עשרות של מיליארדים בכל התקופה הזו?
אז אם השידור הציבורי לא שאל את השאלות הללו אין מה לצפות שהליצנים של גל"צ יעשו זאת ועוד פחות חטטני הפפראצי של מאקו, ערוץ2 ושאר הירקות הרקובים של השידור המסחרי (שרוב עובדיהם יש להזכיר מקבלים את הכשרתם בגליצני צהל). את מי זה מעניין חוק התקציב ומדיניות התת-ביצוע?
אז זהו. בכל פעם הוא מעניין מגזר אחר. והמבוגר האחראי - שר האוצר, ראש הממשלה או סתם כנסת ישראל - לא רוצים לא יכולים לא בראש שלהם לא יודע מה ולמה, לשאול את השאלות הללו וגם להוסיף איזו סנקציה או פקודה (סך הכל מדובר בראשות המבצעת, לא ככה? או המחוקקת. או גם וגם). מי נותר? בדיוק. כלב השמירה. אבל במקום לנבוח על עצם העניין הוא נבח על העצם של הכלב.
אתמול נסגר השידור הציבורי. על זה כולם שמעו כי לשידור הציבורי היו עד לרגע האחרון כמה מצלמות ואנטנת שידור אחת. ומה יש לפרקליטי המדינה? ומה יש לתושבי הצפון? ומה יש לאזרחים הערבים? ומה יש וכן הלאה? בלוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה